The post מימוש פוטנציאל – מתי יכירו ויעריכו את מה שאני עושה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

ולפני כן – למה בכלל האדם צריך לחוות את הבורא. מה התועלת שישיג מכך.

מקורות

הרב יוסף דוב הלב סולובייצ׳יק, עמודו של עולם, על אברהם אבינו, מאדם הראשון לאברהם: נפילתו ועלייתו של המונותאיזם, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.

הלכות יסודי התורה א

הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנֶאֱמַר (דברים ו יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא":

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

א׳

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה.

וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד.

וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ.

כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.

 כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

 וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:

וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ.

 וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ.

וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת.

וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:

כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ.

כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

The post איך לחוות את הבורא – על-פי הרמב״ם והרב סולובייצ׳יק appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

לוח היום יום, ט"ז חשון

המחשבה היא לבוש ומשרת השכל והמידות. בשעה אשר אין לה שירות בשכל או במידות – גם אז פועלת פעולתה לחשוב ולהרהר, אבל פעולתה לא לבד שאינה תוכנית, אלא היא גם פרועה לשמצה …

ומבואר כי סיבת המחשבות זרות או רעות הוא הריקנות בראש; דכאשר השכל עסוק אז יש להמחשבה מה לשרת ואין מקום למחשבות של שטות והבל שאין בהם ממש.

The post עצה איך למנוע מחשבות מזיקות ומשתלטות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות – תניא פרק א

נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא". וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ. דְּהַיְנוּ כַּעַס וְגַאֲוָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ, שֶׁנִּגְבַּהּ לְמַעְלָה. וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים מִיְּסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג. וְהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים, מִיְּסוֹד הָרוּחַ. וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת, מִיְּסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, בָּאוֹת מִמֶּנָּה, כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִפָּה הִיא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע

The post שלושה כללים להתמודדות רגשית מוצלחת | עצות התניא 2 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

פרק מד בתניא:

וְהִנֵּה, כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מִבּ' מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ: "אַהֲבָה רַבָּה" וְ"אַהֲבַת עוֹלָם" – נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" – "דָּא קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, דְּאִיהוּ אִתְיְדַע וְאִתְדַּבֵּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וְכוּ'".

וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – "הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ",

וְתוֹרָה וּמִצְוֹת – הֵן "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לַעֲשׂוֹת כוּ'".

כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה,

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה' שֶׁבְּמוֹחַ וָלֵב,

כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת "אַהֲבָה רַבָּה" וְ"אַהֲבַת עוֹלָם", וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.

וְהַיְינוּ, מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר עַל פָּסוּק: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וְגוֹ'" –

"דְּיַרְחִים לְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא רְחִימוּתָא דְנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחִים לוֹן וְכוּ'". וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ", כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה' "נַפְשִׁי" וְחַיַּי הָאֲמִתִּים, לְכָךְ – "אִוִּיתִיךָ", פֵּירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ, וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה – מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו,

וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן – מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ, אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בַּהֲקִיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם: "דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כוּ'".

וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, הִיא, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: "כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כוּ'",

כִּי הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ.

וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת "רַעְיָא מְהֵימְנָא"?

מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרַב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ – מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דְּ"אִתְפַּשְּׁטוּתֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהָרָא לוֹן וְכוּ'".

רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – "לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא", אֶלָּא "קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ",

דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ,

לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב.

וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע.

וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי –

לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת "אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת".

רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה,

שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.

וְעַל זֶה אָמְרוּ: "מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה", לִהְיוֹת גַּדְפִין לְפָרְחָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְהַנַּחַת רוּחַ הוּא, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל,

אוֹ "לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים", כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְהִנֵּה, גַּם לִבְחִינַת "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" הַנִּזְכָּר לְעֵיל, קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.

אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, וּ"מַחֲשָׁבָה טוֹבָה – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ כוּ'":

וְהִנֵּה, בּ' בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ,

אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא,

אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם "דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים", אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי' סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן.

אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים "רְעוּתָא דְלִבָּא" בַּזּוֹהַר,

וּמְקוֹמָן – בְּי' סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן.

מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא.

וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: כִּי "בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה", שֶׁהִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף חַיֵּי־הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: "בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין".

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבּ' בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת "אַהֲבָה רַבָּה", וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִ"דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים" – אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִקְרֵאת לְעֵיל בְּשֵׁם "אַהֲבַת עוֹלָם".

רַק שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת "אַהֲבַת עוֹלָם" הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה',

כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַד שֶׁ"מַּיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וְכוּ' וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וְכוּ'".

כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְכוּ', הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כוּ',

כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

וְגַם, "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" וְתַכְלִיתוֹ,

לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה' וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: "בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ וְכוּ'", וְכַנּוֹדָע:

The post האהבה לחיים תלויה בי | מתרגלות תניא 74 – ענת הררי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בכך אברהם מלמד אותנו כיצד לאמץ גישה חיובית גם כשהעולם לא מאיר לנו פנים.

מקורות

בראשית כב

וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃

וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃

אדמו״ר הזקן, הקצרים, וירא (הקלדה חלקית. לא ציטוט מדוייק)

וישכם אברהם בבוקר,

כי ידוע שהבוקר נקרא חסד.

ויש חסדים מכוסים

ויש חסדים מגולין

וחסדים המכוסים נקראים מוחין

וחסדים המגולים נקראים שכם

כי השכם הכתפיים הם מגולים ונראים

ולזה נאמר ביששכר ויט שכמו לסבול

שעשה מן החסדים המכוסים חסדים מגולים

שיתגלו ויבואו אל התפשטות

וגם אברהם מכוון לעשות מן החסדים המכוסים חסדים מגולין

שהיה במדרגות שכם

ועל זה כתוב וישכם אברהם בבוקר

שעשה מן הבוקר שהוא חסד שיהיה נקרא שכם ויתגלו בהתפשטות

בבראשית, מ"ט, י"ד–ט"ו

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד

רש״י

וישכם. נִזְדָּרֵז לַמִּצְוָה (פסחים ד'):

ויחבש. הוּא בְעַצְמוֹ, וְלֹא צִוָּה לְאֶחָד מֵעֲבָדָיו, שֶׁהָאַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה:

תניא, אגרת הקדש כ״א:ג׳

כִּי הָעֲקֵדָה עַצְמָהּ אֵינָהּ נֶחְשָׁבָה כָּל כָּךְ לְנִסָּיוֹן גָּדוֹל לְעֵרֶךְ מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם, בְּשֶׁגַּם, כִּי ה׳ דִּיבֶּר בּוֹ: ״קַח נָא אֶת בִּנְךָ כוּ׳״ וַהֲרֵי כַּמָּה וְכַמָּה קְדוֹשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳ גַּם כִּי לֹא דִיבֶּר ה׳ בָּם. רַק שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם עָשָׂה זֹאת בִּזְרִיזוּת נִפְלָאָה, לְהַרְאוֹת שִׂמְחָתוֹ וְחֶפְצוֹ לְמַלֹּאות רְצוֹן קוֹנוֹ וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.

כתר שם טוב א׳:כ״ז

מהבעש"ט. ענין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד (שבת ל, ב). כי החיות רצוא ושוב והאדם בסוד קטנות וגדלות וע"י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו ית'. וז"ש   (תענית כב, א) בהני תרי בדחי שהיו מפקחין צער האדם ע"י מלתא דבדיחותא ואז יוכלו לקרבו ולהעלותו.

וז"ש ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו (בראשית כב, ג) כי ע"י הצחוק לש"ש יכול להעלות השנים של נערות ג"כ עמו:

The post להפוך לאדם חיובי | פסיכולוגיה בפרשה, וירא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post להבין את השליחות שלי כחלק מהתהליך שהעולם עובר appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אנחנו לא רוצים שהעבר או הסביבה יעצבו לנו את הדימוי העצמי, אלא אנחנו בעצמנו.

בעל התניא מייעץ איך לבנות דימוי עצמי שמתאים למצב הנפשי בו אנו נמצאים.

מקור – תניא פרק א

תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פ"ב] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבו' ה' בשמחה ובטוב לבב

ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו.

ואל תהי רשע בפני עצמך הרמב"ם ז"ל והרב רבי ישראל ז"ל פירשו

שלא יחזיק את עצמו בחזקת רשע שהמחזיק עצמו בחזקת רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה

וגם אינו יכול לחזור בתשובה כי מתיאש מן התשובה ויוסיף על רשעו רשע

וגם אין לו להיות צדיק בעיניו כמו שאז"ל משביעין את הולד במעי אמו וכו' ואפי' כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק היה בעיניך כרשע ולא רשע

אך ביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם

The post איך לעצב דימוי עצמי נכון | עצות התניא 1 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הבנת החושים ושימוש נכון בהם יכולים לעזור לנו בתנועה קדימה ובחיזוק הנפש.

מקורות

הרש״ב, מאמר לך לך, תרס״ב

לך לך

וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 15

"מארצך" – מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון); "ממולדתך" – מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב'); "מבית אביך" – מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה); "אל הארץ" – לעולם הזה הגשמי; "אשר אראך" – אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה. (

נועם אלימלך, ספר בראשית, לך לך, א׳

ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בשלש מדריגות זו אחר זו, דהיינו

וזה הוא רמז "לך לך מארצך", רמז למדריגה ראשונה שהיא התאוות הארציות הגשמיות שהוא מוטבע בהחומר וצריך לצאת ממנה, "וממולדתך" רמז למדריגה ב׳ שהם המידות הגרועות הנולדים עם האדם, "ומבית אביך" רמז למדריגה ג׳, דהנה עיקר התפארות השפלות באים לאדם ע"י שהוא מתגאה ומתפאר באבותיו שהוא בן גדולים, וצריך לצאת מהמידה הגרועה הזאת להתפארות אחרת הטוב בעיני ה׳ ואדם כנ"ל, "אל הארץ אשר אראך" רמז לארץ עליונה. וזהו "השתחוו לה׳ בהדרת קודש", פירוש להדר ולפאר בתפארת את הקדושה שהיא מדריגת התפארת.

שפת אמת, בראשית, לך לך ל״א:ג׳

במדרש לך לך שמעי בת כו' והטי אזנך משל כו'. וראה בירה דולקת תאמר שהיא בלי מנהיג הציץ עליו בעל הבירה כו'. שהאדם נקרא מהלך שצריך תמיד לילך ממדריגה למדריגה כי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות ואפילו בתורה ומצות אם נעשין הרגל. נעשה טבע. ושוכח הפנימיות.

לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה. ולכן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית שלא להיות גובר הטבע וזה הבירה שדולקת עוה"ז הטבעי כל מה שנכנס בה אעפ"י שכל הטבע ע"י נקודה חיות מלמעלה אבל הוא נטבע בטבע והטבע מכלת הכל כענין שכתוב ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכן הקב"ה בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. והאדם צריך לחפש למצוא זאת ההתחדשות כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום. ולכן כתוב שמעי בת כו' ואח"כ שנית הטי אזנך לומר שתמיד צריך להיות מוכן לשמוע וז"ש לך לך לעולם צריך להיות מהלך אל אשר אראך תמיד השגה חדשה לכן נקרא האדם מהלך שכל שעומד בלי התחדשות. מיד הטבע שולטת בו. ולכן מלאכים למעלה שאינם תוך הטבע נק' עומדים ובעוה"ז נק' האדם מהלך כנ"ל:

בראשית רבה ל״ט:א׳

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (בראשית יב, א), רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. (תהלים מה, יב): וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב): וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ, הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם.

בעל שם טוב, לך לך ג׳:א׳

לך לך מארצך וגו'. ובפירש"י ועוד שאודיע טבעך בעולם, שמעתי ממורי זלה"ה בשם רבינו סעדיה גאון כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא לשבר מדות רעות שלו הטבעיות, ובזה מעלה וכו':
(בן פורת יוסף דכ"ז ע"ב). ובזה מעלה מדרגה הנקרא טבעך [מה שהוא דרך הטבע] בעולם עליון שנקרא עולם לשון העלם והסתר: (כן סיים בה בכתר שם טוב ד"ג ע"ב).

כתר שם טוב א׳:ט״ו:א׳

מהבעש"ט בשם רב סעדי' גאון. כי עיקר בריאת אדם בעה"ז לשבר מדות רעות הטבעיות שלו ובזה מעלה מדריגה הנק' טבעך בעולם עליון שנק' עולם לשון העלם והסתר. וז"ש לך לך מארצך וממולדתך (בראשית יב, א) דהיינו הטבעי שנולדת עמו וראה לשבר אותה כנ"ל. ומבית אביך. כי אביך נק' חכמה אבא ובית אביך הוא בינה עולם המחשבה והכוונה שיראה לתקן המחשבות הרעות. וז"ש ומבית אביך שידע לברר מה שנפלו המחשבות מן בית אביך שיחזור להעלותן ועי"ז תזכה אל הארץ העליונה אשר אראך שאודיע טבעך בעולם:

לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 58

"מארצך" – מרצונותיך; "ממולדתך" – ממידותיך; "מבית אביך" – משכלך. אף שרצונותיו של אברהם, וכן שכלו ומידותיו, היו חדורים קדושה, בכל-זאת הם כוחות שלו (אמנם של קדושה, אבל מציאות דקדושה); ועליו ללכת "אל הארץ אשר אראך" – העבודה שהקב"ה מראה לו. אמנם גם לפני ציווי זה פרסם אברהם אלוקות בעולם והכניס רבים תחת כנפי השכינה, אבל הוא עשה זאת מצד הכרתו והבנתו באלוקות; ואילו לאחר הציווי נכנס לסדר חדש – פרסום אלוקות מצד ציווי ה', בתור שליח ה'.

שיר השירים ב, יד

יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃

The post איך לחזק את עצמי דרך החושים | פסיכולוגיה בפרשה, לך לך appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post אין עוד מלבדו – קריאת שמע | סודות התפילה #7 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• שגרה – המטרה שלנו היא להפוך כל דבר לחיובי, ולחפש את התענוג בעבודה

הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י

הן גוים כמר מדלי. העכו"ם הממאנים להכיר את בוראם ואין חשובין לו להעמיד מהם לנביאים לגלות סודו:

כמר מדלי. כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ, לימוניד"א בלע"ז:

שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב

מרומז בענין דשבת מברכים חודש מרחשון, שהרי "מרחשון" הוא מלשון "כמר

ע"ש התחלת ירידת טיפות הגשמים, והרי ענין הגשמים מורה על השפעת הגשמיות, כתורת הבעש"ט על הפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם".

ונקודת הדברים – שכל עניני העבודה צריכים להעשות מתוך תענוג, והיינו, שלא די בקבלת עול בלבד, שזוהי אמנם "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (כמ"ש רבינו הזקן בתניא), אבל עדיין אין זה תכלית ושלימות העבודה, שצריכה להיות באופן שיש בה גם תענוג,

– וכפתגם אדמו"ר מהר"ש אודות החילוק שבין רצון לתענוג, שרצון מכריח, כמו גזירה שמקיימים מתוך קבלת עול, ואילו תענוג הוא באופן שמתאחד עם הענין, שלכן רוצה בעצמו לעשות כן –

והיינו, שהביטול והקב"ע הם באופן נעלה כ"כ עד שמתענג מזה, כמבואר בהמשך תרס"ו בענין מדריגת "עבד נאמן", שמתבטל ממציאותו לגמרי, עד שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון, ולכן מתענג בעבודתו, כיון שהתענוג של האדון נעשה התענוג שלו.

וכיון שענין התענוג פועל על כל הכחות שלו, כאמור לעיל (ס"ג) בענין "שמועה טובה תדשן עצם", ועד להפירוש הנוסף ב"תדשן עצם", שקאי על עצם הנפש, והיינו, שעי"ז לוקחים את עצם הנפש – הרי התוצאה מזה בנוגע לפועל היא שנעשה חידוש בלימוד התורה באופן אחר לגמרי,

לחודש מרחשון קוראים יום בול

בשנה האחת עשרה בירח בול, הוא החודש השמיני, כלה הבית לכל דבריו וכל משפטיו.

• מזלו של מרחשון עקרב, שהעולם צמא למים כמו עקרב

שם משמואל

ולי יש להוסיף על הדברים שלא די שאינם נמשכים להוראת המזל, אלא שהם מגביהים הוראת המזל לשורשו להשתמש בו בקודש,

ולמשל חודש מרחשון שאנו מדברים בו מזלו עקרב וידוע שעקרב הוא קרירות, היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וכל מה שיעשה יעשה בקרירות רוח, ולא ברוח חם והתלהבות,

וישראל משתמשין במדה ההוא עצמה לסור מרע ולהתעצל במעשים בלתי ראוים, ואף דברים גשמיים המוכרחים יהי' בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל סור מרע, וזה עצמו הוראת השבט המתיחס לחודש הזה הא שבט מנשה כנ"ל:

• צריך מאמץ, לרדת מהאורות הגבוהים ישר לעשייה.

העשב בלה ובוללים לבהמה בבית

מלשון יבול, מתחילים חרישה וזריעה

אין דבר שמשיגים בלי הכנה

• גשמים קוראים להכיר בטוב

בנוהג שבעולם אדם שהוא רעב ובא ומושיט לו תאנה אחת או תמר אחד כדי להחיות נפשו לשעה אחת – מכיר לו טובה ונותן לו הודיה.

אבל אם זנו ומפרנסו תמיד ואינו נותן לו לבוא לידי רעבון לעולם ובטרם יקראהו נותן לו כל צרכיו בשפע – אינו זוכר לזה את חסדיו ובא לידי שכחה מרוב הטובה.

אף על פי כן הכל יודעים שטובתו של זה מרובה משל זה אלף פעמים.

בוא וראה אין לך חסד גדול מזה שהקב״ה מוריד לנו גשמים בעתם. בני אדם ישנים במיטתם והבורא פותח להם את אוצרו הטוב והוא מעלה להם טללים ומוריד גשמים ומשקה השדות ומרווה אותם – ואינם חייבים להודות לו.

• אף אחד לא יכול לפגוע לך בפרנסה ובשפע

3 מתנות נתנו לעולם – התורה ומאורות וגשמים בעיתם

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה

וגדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ

אמר ר׳ יוחנן – שלושה מפתחות בידו של הקב״ה שלא נמסרו לשליח – מפתח של גשמים, של חיה, יולדת, ומפתח של תחיית המתים. תענית ב

דכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו.

למה הדבר דומה – לאב ששולח מתנות לבניו. כל זמן שהמתנות מועטות והוא שולחן בידי שליח. מה שאמר לו האב לתת נותן ומה שלא אינו נותן. בא לתת להם מתנה מרובה – אינו שולחה בידי שליח אלא נותנה לבדו.

מה הוא עושה, קורא לבניו ופותח להם אוצרו לתת לכל אחד מתנתו.

בשעה שהאוצר פתוח עת רצון. והוא נותן להם שפע

שמי הגשמים הם בהתחלקות, ולכל טיפה ישנה גומא מיוחדת⁵⁴, שהוא מצד ענין הגבורות, ששרשה נעלה ביותר, ולכן מפתח של גשמים נמצא לעילא ולעילא⁵⁵.

למה אליהו ביקש?
אבל כיון שאליהו הנביא ביקש מפתח של גשמים בשביל היפך הטובה, למנוע ירידת גשמים במשך שלש שנים – אי אפשר לומר שהחזקת מפתח של גשמים בידו של אליהו היתה באופן שידו היא יד האדון, שאז לא היתה יכולה להיות פעולה של היפך הטוב, מפני ש"מפי עליון לא תצא הרעות"172, ו"אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה"173,

• הקרבה מולידה תוצאות. מסירות נפש.

יא מרחשוון יום פטירת רחל אמנו

בירמיה לא –

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה׳ ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃

וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׃

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

רש״י

ואני בבאי מפדן וגו'. וְאַעַ"פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם:

וזוהי כוונת יעקב באמרו ליוסף "ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך כו'" — שזהו החילוק בין יעקב לרחל: מצד ענינו ועבודתו של יעקב צריך הוא להיות קבור במערת המכפלה, ביחד עם שאר האבות — במצב ומקום של קדושה גלוי'; ומעלתה המיוחדת של רחל⁴⁸ — "עיקרו של בית", "עקרת הבית" — שהיא מוותרת על שלימות ומעלת עצמה להיות קבורה במערת המכפלה, כדי "שתהא לעזרה לבני'", ובזה גופא — בנים שיהיו לאחרי כו"כ דורות, ובנים שיהיו במעמד ומצב בלתי רצוי, עד כדי כך שיתחייבו גלות; ובשביל אותם הבנים שחטאו וגלו — מוותרת רחל אמנו על זכות קבורה במערת המכפלה ביחד עם יעקב אבינו במשך מאות ואלפי שנים, כדי שעי"ז תוכל להיות "לעזרה לבני'". וזהו הטעם שהיא הביאה את ההבטחה ד"ושבו בנים לגבולם" — דהיות שהיא וויתרה על מעלת עצמה, בשביל בנים אלו, מצד הקשר העצמי שבינה ובינם (בכל מצב שיהיו), הרי זה ממשיך מל­מעלה "מדה כנגד מדה", שלמרות מצבם הגלוי של הבנים (שנתחייבו גלות), הבטיח הקב"ה "ושבו בנים לגבולם", ש­להיותם בנים הרי ודאי שישובו לגבולם, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש. "(משיחת ש"פ ויחי תשמ"ו) "

ענינו של חודש תשרי, מלמטה למעלה, נמשך גם בשאר חדשי החורף – כמו חודש מרחשון, שבו מתחילה עונת הגשמים, ועל שם זה נקרא "מר-חשון", "מר" מלשון טפה, טיפות הגשמים¹⁸⁹⁹, והרי ענין הגשמים הוא מלמטה למעלה¹⁹⁰⁰; וכן חודש כסלו – "כס" מלשון כיסוי¹⁹⁰¹, וצריך לפעול ענין הגילוי, שזהו מלמטה למעל

והמענה על זה – שפעולת ההתלהבות כו' דחודש תשרי נשארה בתקפה בפנימיותו, אלא שכן הוא סדר העבודה, שבחודש מרחשון מתחיל הענין דירידת גשמים (לאחרי ברכת הגשמים בשמיני-עצרת, המועד האחרון דחודש תשרי), וענין הגשמים הוא – כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר⁶⁹ בנוגע לגשמי ברכה – שתחילה צריכים לחרוש, ואח"כ צריכים לזרוע גרעין, שאמנם אין בו לא טעם ולא ריח, אבל אעפ"כ המעשה הוא העיקר, ודוקא עי"ז פועל הגשם פעולתו, ומתחילים להתגלות כל הענינים שאספו ולקטו בחודש תשרי, ובאים באופן של צמיחה, בתוספת ובריבוי.

The post שש עצות לחיזוק הנפש בחורף – מרחשוון appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post איך לגלות את הכוח הכי חזק בנפש – עצמיות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

איך פועלות המחשבות, מה תפקיד הרגשות, איך לממש את הפוטנציאל של השכל.

אבל יש תובנה אחת שהיא הראשונה שצריך לרכוש.

The post מה אני חייב לדעת על עצמי – תניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

תניא פרק מג:

פרק מג
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב",

אָמְרוּ: "אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה".

וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת.

דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה',

דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין,

וּ"מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ"ק שָׁנָה וְכוּ', וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ',

רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ'",

וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת –

אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת,

שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ',

רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.

אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת

וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת,

עָלֶיהָ אָמְרוּ: "אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה",

דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ"חַ מָ"ה –

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא",

וְ"אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד", פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם".

וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה' וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ,

וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל,

שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה',

וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ', וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ' וכ"א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ'.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה".

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ "אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה".

וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: "אַהֲבָה רַבָּה" וְ"אַהֲבַת עוֹלָם", "אַהֲבָה רַבָּה" – הִיא "אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים",

וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ,

וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה", שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת "אִישׁ" וְ"זָכָר", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זָכַר חַסְדּוֹ",

וְ"אִשָּׁה – יִרְאַת ה'", כַּנּוֹדָע;

וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.

אַךְ "אַהֲבַת עוֹלָם" הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה' אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין,

וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל,

אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ,

דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה' לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים,

שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ,

כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ'", וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה,

וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת],

וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה' אֱלֹהָיו.

וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ.

אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה', לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.

אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב",

לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ,

וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה

The post איך אני מלמדת את עצמי לאהוב | מתרגלות תניא 73 – ענת הררי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, פרשת נח, תשל״א

בראשית ו

וַיַּ֧רְא אֱ-לֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ..

עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃

צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃

וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר…

רש״י

צהר. יֵ"אֹ חַלּוֹן וְיֵ"אֹ אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם (ב"ר שם):

סנהדרין קח ב

א"ר יוחנן אמר לו הקב"ה לנח קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים (בראשית ו, טז)

בראשית רבה ל״א:י״א

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה (בראשית ו, טז)… רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, חַלּוֹן. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מַרְגָּלִיּוֹת.

 רַבִּי פִּינְחָס מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, לֹא צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תּוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה.

מדרש אגדה, בראשית ו׳:ט״ז:ב׳

ד"א צהר תעשה. זה חלון שהיה פתוחה, ונח מביט ממנה מה שיעשה, ובימי גשמים שהם מ' יום היה צריך למרגלית, והחלון צריך לפתוח אחר מ' יום של גשמים:

ליקוטי מוהר"ן  ט׳:ג׳

זֶה פֵּרוּשׁ: (בראשית ו׳:ט״ז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: יֵשׁ אוֹמְרִים חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹב. וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּין חַלּוֹן לְאֶבֶן טוֹב – כִּי הַחַלּוֹן אֵין לוֹ אוֹר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם נִכְנָס הָאוֹר, אֲבָל כְּשֶׁאֵין אוֹר, אֵין מֵאִיר;

אֲבָל אֶבֶן טוֹב, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אוֹר מִבַּחוּץ, הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ.

כֵּן יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם, שֶׁדִּבּוּרָם הוּא חַלּוֹן, וְאֵין כֹּחַ לְהָאִיר לָהֶם בְּעַצְמָם. וְזֶה: יֵשׁ אוֹמְרִים, וַאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה חַלּוֹן; וְיֵשׁ, שֶׁאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה אֶבֶן טוֹב וּמֵאִיר:

רבי שלמה הכהן רבינוביץ, להפוך את הצרה לצוהר תפארת שלמה, על התורה, נח ז׳

צהר תעשה לתיבה. הנראה לרמז בזה כי אותיות התורה ניתנו לצרף כמו שאמרו יודע היה בצלאל לצרף האותיות כו'. והנה הצדיקים מצרפים האותיות מנגע לענג ומן צר"ה רצ"ה כמו שחותמין ביום התענית העונה לעמו ישראל בעת צרה ומיד נאמר רצה ה' כו' שנהפך הכל לרצון טוב…

תפארת שלמה, על התורה, נח ח׳

א"י צהר תעשה לתיבה. התורה מלמדת אותנו דרכי התפלה להיות העובר לפני התיבה כוונתו להתפלל רק על כבוד ה' לאוקמי שכינתא מעפרא. וזהו צה"ר צ"ר ה' תעשה לתיבה לאוקמי ה' תתאה כמ"ש ה"א לכם זרע. וכך דוד הוא אומר בצרתה לי קראתי ויענני. בצר"ת ה' מיותרת כוונתו על ה' צר"ת ה' קראתי ל"י. ופתח התיבה בצדה תשים. רמוז על פתיחת ההשפעות ופרנסות עוה"ז בצדה תשים זה יהיה מן הצד ולא לכוון בה לעיקר כי זה יבא ממילא כשתכוון ותעשה היחוד בכל תיבה וממילא יתמלאו כל העולמות שפע וברכה ופרנסה טובה וכל טוב. אמן:

תולדות יעקב יוסף, נח ט״ו

ובזה תבין ג' מדריגות שבתיבת נח, תחתיים שניים ושלישים תעש[י]ה (בראשית ו, טז), מלבד שיש לפרש שהוא נגד ג' בחינות שבאדם, ימי עלי' ועמידה וירידה וכו',

ג"כ יש לפרש על ג' מדריגות שבאדם שהוא תיבת נח, כי יש חומר וצורה, פנימי ולבוש

בעל שם טוב, נח ט״ו:א׳

עמוד התפלה

טו. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו', ריב"ש ע"ה אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה [שאדם מדבר בתורה ובתפלה] מצהיר,

כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחד כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחד כך מתייחדים ייחודים אמיתיים באלהות, וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישיים וכו', דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו', (זוהר פ' שלח דקנ"ט ע"א) וצריך לשמוע בכל תבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור (זוהר פינחס דר"ל ע"א) מדברת והוא שושבינא לה, צהר, שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אמן (זוהר ויקרא דט"ז ע"ב) ובלא אמונה נקרא ח"ו (משלי ט״ז:כ״ח) נרגן מפריד אלוף, ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו אמא, או יש לומר אחר שיצא התבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן, והענין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה, ובמה אתה יכול לעשות כן, בא אתה וכל ביתך אל התבה היינו בכל גופך וכחותיך תבא אל התבה:

(צוואת הריב"ש ד"ח ע"ב, ובס' אור התורה).

The post להתמודד עם אתגרים וטרדות בשני שלבים | פסיכולוגיה בפרשה, נח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

איך שוכחים דברים שפגעו בנו או נגעו בנו בעוצמה?

The post ״לשכוח״ ככלי לריפוי | יחיאל וענת הררי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.