הזדעזעתם עד עמקי נשמתכם ובא לכם לזנק על המקלדת, לבקר, לשפוט, להטיח, לנדות, לזלזל?
אין בעיה. זכותכם. רק חכו רגע. קודם לכן תעמדו בתנאי אחד יסודי ולאחר מכן תהיו חופשיים לעשות זאת.

בניגוד גמור לרוח השוררת במחוזותינו, החסידות אינה מחבבת שיפוטיות וביקורתיות. בטח לא של אנשים פרטיים.
הסיבה לכך היא לא רק בגלל ששיפוטיות וביקורתיות לרוב אינן תורמות לצמיחה ולשינוי וגוררות מחלוקות מיותרות. הסיבה גם בוודאי אינה העדר עמדות מוצקות בתחומי החיים השונים.

The post זכותכם לבקר, להטיח, לשפוט, לזלזל. רק תעמדו קודם לכן בתנאי אחד יסודי (להאזנה: כאן, רשת ב) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

כיצד ייתכן?
הרגשות הם המנוע של הנפש.
כששולטות באדם מידות לא מתוקנות, הבורא רחוק ממנו. נעדר מהרגע הנוכחי. לכל היותר הוא נמצא אי שם למעלה.

The post מדוע רגשות רצויים, מידות מתוקנות, נקראים א-לוהים? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

וישנם קרבות פנימיים שאפשר בלעדיהם. קרבות שהן בגדר "מלחמת רשות". אבל עצם היציאה אליהם, ועוד יותר מכך הניצחונות בהם, מבטיחים לא רק חיים סבירים, אלא התרוממות לחיים נעלים יותר. חיים מקודשים של תוכן ומשמעות.
חיים שבהם האדם לא חייב, אבל הוא מתאמץ לצאת ממקומו המצומצם, להתפתח, להתמיד, לנצל את הזמן, לשנות הרגלים, להיות טוב יותר.

The post מלחמת אין ברירה ומלחמת רשות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אתם עומדים על גדת הנהר. ממנו עולות שבע פרות בריאות בשר ויפות תואר הרועות באחו. אחריהן עולות שבע פרות דלות, רעות תואר ורקות בשר. ארבע עשרה הפרות עומדות יחד ושותות ממימי הנהר כשלפתע הפרות הכחושות אוכלות את הפרות השמנות.

כיצד הייתם פותרים את החלום? נראה די פשוט. שבע שנים טובות ועשירות בפרנסה ולאחריהן שבע שנים רעות, קשות, שחונות. מה הייתם מסיקים מהחלום, לו הייתם מאמינים שבחלומות מקופל יסוד נבואי ועל כן הם עתידים להתגשם? ברור! שצריך למלא את המחסנים, לאגור מזון ולהתכונן לתקופה הקשה.

נדמה כי לא צריך להיות 'צפנת פענח' בשביל להתמודד עם החלום של מלך מצרים. גם מפתיע שפרעה התלהב כל כך מעצתו של יוסף, עד שראה בו איש חכם ונבון ומינה אותו שליט בפועל על כל ארץ מצרים.

שלושה דברים עוד יותר מפתיעים מהפליאה של פרעה. הראשון הוא כיצד אף אחד מבין חכמי מצרים וחרטומיה לא הצליח לעלות על הצעת פתרון דומה לזו של פרעה. לחכמי מצרים דווקא היו פתרונות, אחד מהם, זה שמביא רש"י למשל, הוא כי לפרעה ייוולדו שבע בנות, ושבע בנות הוא גם יקבור. פתרון שנראה רחוק יותר מפתרונו הפשוט של יוסף.

הדבר המפתיע השני הוא כיצד העז יוסף להוסיף על פתרון החלום גם את עצתו למילוי המחסנים. לעמוד לפני מלך מצרים היה אמור להיות אירוע מלחיץ ומפחיד. כל אדם אחר היה עונה בדיוק על מה שנשאל – פתרון החלום, ותו לא. פרעה לא ביקש עצה לגבי ההתמודדות עם שבע שנות הרעב אלא רק את פתרון לחלום. השאלה השלישית המפתיעה, היא מה אנחנו צריכים ללמוד מכך שדווקא פרעה, העומד בראש ממלכה 'שטופת זימה', 'ערוות הארץ', מתנבא בחלומותיו ומקבל מסרים מדויקים לגבי העתיד להתרחש, גם אם הוא עצמו אינו יודע לפרש את טיב המסרים להם הוא זוכה בחלומותיו.

החלום כולל גם את הפתרון

החרטומים לא הציעו את פתרונו המתבקש של יוסף, אף שפרות טובות ושיבולים בריאות אמורות לרמוז על תקופת שפע, משום שבחלומו של פרעה הפרות הרעות עמדו לצד הפרות הטובות בעת ובעונה אחת. לדידם אם הן עמדו יחד בעת ובעונה אחת לא יכול היה להיות שמדובר בשנים. שכן או שיש שנים רעות או שיש שנים טובות. במציאות לא יכולה להיות חפיפה בין השנים, אלא אם מדובר במצב שבו לאחדים זו תקופת שפע ולאחרים מחסור. לכן העלו החרטומים את האפשרות שמדובר בשבע בנות שנולדות ושבע בנות שמתות. שכן לפרעה היו נשים רבות, ויתכן שבתקופה אחת ייוולדו לו בנות וימותו לו בנות אחרות.

עצתו של יוסף לגבי אגירת אוצרות מזון בתקופת השפע לא הייתה עצה שבאה בעקבות פתרון החלום. לזאת יוסף לא היה מעז מול מלך מצרים. עצתו הייתה חלק מפתרון החלום. שנות השובע היו בכפיפה אחת עם שנות הרעב[1]. החלום עצמו הציע כי בשנים הטובות יאגרו עבור הרעות, ובשנים הרעות יאכלו מתבואת השנים הטובות. מהזווית הפנימית, עצם איסוף המזון ושימורו מכניס בתודעת השפע את תודעת שנות הרעב העתידות לבוא. ולהפך, אוצרות התבואה ששימשו את שנות הרעב החדירו את שנות השפע בשנים הקשות.

חלומות, ניתן ללמוד, כוללים לא רק את הבעיות העתידיות אלא גם את הפתרונות להם.

ברובד אחר, האפיזודה כולה מעבירה לנו מסר בנוגע לזמנים של הצלחה ועתות משבר. הצלחנו, אנחנו יושבים לבטח בתפקיד נוח. צריך להיזהר מהסתגרות, מחטא היוהרה. שכן ככל שנסבול יותר מאלה כך הנפילה תהיה קשה יותר אם יפטרו אותנו מעבודתנו. לחיות את ההצלחה והכישלון, השובע והרעב, בכפיפה אחת משמעו לא ליפול בחטא היוהרה, ההתנשאות, ההסתגרות והאטימות בזמן העלייה, ולאידך לא להתרגש מהנפילה. שכן גם כשאנו למטה אפשר להישען על הכוחות שצברנו בעת ההצלחה, לו רק התעקשנו להפיק את המרב מהשנים הללו.

פרעה שבקדושה

ולבסוף, פרעה בהשקפת פנימיות התורה הוא לא רק מלך עבר לממלכת עובדי אלילים. יש פרעה של מטה, המבטא הפניית עורף (אותיות פרעה) לבורא. פרעה המסמל את אמונת האדם בכוחות עצמו בלבד. ויש פרעה רוחני עליון בנפש האדם. כלומר מהבחינה של פרעה שבקדושה משתלשל פרעה התחתון, הגשמי, המתנכר לשורשו[2]. פרעה מלמד אותנו כי בנטיות הבהמיות הנמוכות שלנו, בגופנו הגשמי, במגמתנו הטבעית להכחיש את הבורא בחיי היומיום, בזמנים ומופעים של כעס, עצבים, עצבויות ודיכאונות, יכול להיות גילוי א-לוהי נשגב. יכול להיות מסר חבוי שצריך להבין ולפתור.

לשם הכרת הבעיה ומציאת הפתרון כך צריך שתתגלה בנו מידתו של יוסף, בן פורת עלי עין – בן פורת על שום שהוא תופר את חלומות פרעה. תופר, כלומר מחבר באמצעות כוח ראיית החכמה, העין, את הנסתר עם הנגלה, הרוחני הנשגב והגשמי התחתון.

1] ראו לקוטי שיחות טו, עמ' 341 ואילך.

The post שפע ומחסור בכפיפה אחת – החלום ופשרו (מקץ) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה זה קורה? אחדות גורל? אהבת ישראל? מניין תחושת הברית הזאת? מניין הרצון העז של רבים להעניק לזולת, לתת מעצמם, להקריב מממונם וזמנם?

ברובד הנמוך ביותר אפשר לומר שיש כאן מערכת שלמה של אינטרסים. החל מפרסום חינם ומשתלם של מוזיאונים ובעלי צימרים וכלה בעורכי עיתונים שמלחמות הם זמן מצוין עבורם להגדיל נתח מכירות ולהגביר את התלות של התושבים במידע שהם מספקים. בתקווה שתלות זו תימשך גם לאחר שיתפוגג מצב החירום.

מהיבט אחר, יש כאן תחושת אחדות פשוטה שנגרמת על ידי האיום החיצוני. תומאס הובס כבר ניסח שאיום, חוסר ודאות וחרדות קיומיות גורמים לבני אדם להתלכד ולהיות מוכנים למסור את החירויות הבסיסיות והאינטרסים שלהם כדי להשיג ביטחון. אמנם הגיבוש יכול להוליד גם תופעות מכוערות של פאניקה, אינטרסנטיות מוגזמת והתעמרות בחלשים. אולם האווירה הקיבוצית בכוחה להטות את האווירה הציבורית לחיוב, כפי שקורה בפועל.

מאותה זווית אפשר להקצין ולומר כי חלק מההקלה הסמויה והמעוותת שהולידו האזעקות בגוש דן נובעת מסיבה זו. במובן מסוים הדרומיים רצו שאנשי המרכז יחושו את הלחץ, החרדות ויתלכדו גם הם. ילחצו לפתרון הבעיה. תל-אביב נתפסת כבירה המנותקת של ישראל, והיו כאלה שרצו שהניתוק יהפוך לחיבור.

רובד שלישי הוא הכרת תודה פשוטה. הציבור הישראלי מכיר תודה לבניו, המילואימניקים שמתגייסים בין רגע כדי לשמור על המולדת. אנשי הצפון מכירים תודה לאנשי הדרום על שהם עומדים בפני המתקפות. הכרת התודה מזמינה נדיבות ונתינה.

אחדות פנימית

מחשבת היהדות מתעקשת להצביע על גורם אחר ועמוק מקודמיו. הנימוקים שהוצגו עד כה הם נימוקים בדיעבד. בקלות מצב של חוסר ביטחון יכול להתדרדר לתוהו ובוהו, חוסר סדר ופאניקה. זה לא קורה, על-פי המחשבה היהודית, לא בגלל נורמות ציבוריות אלא משום שכולנו קשורים זה בזה. כולנו חלק מאותו הגוף, שכאשר איבר אחד בו מאוים כל הגוף מתעורר להצילו.

ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית בני האדם נבדלים זה מזה. לכל אחד אינטרסים שונים ודרכים שונות לממש את אותם האינטרסים. אולם מקור הנפשות זהה ואחד. בכל אדם מאירה נפש ששורשה מאותו מקור של כלל הנפשות[1]. כל הנשמות כלולות בנשמתו של 'אדם הראשון'[2]. נשמת 'אדם הראשון' מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על-פי ספרות הקבלה, נשמתו של 'אדם הראשון' הייתה מחולקת לאיברים[3]. נשמה של אחד היא מבחינת הראש של אותו 'אדם ראשון' ואחרת מבחינת רגליים או ידיים. כך שבהיבט הנשמתי לכל אדם תפקיד שונה וייחודי.

האחדות הנשמתית הזאת היא המעוררת בנו תכונה נפשית פנימית של אחדות ואמפטיה והיא המביאה לידי ביטוי חיצוני במעשים של עזרה ואחריות הדדית.

עולים ויורדים

החלום השני בתורה, מתוך עשרה סך הכל, המתואר בפרשת השבוע-'ויצא', הוא חלומו הנודע של יעקב, בו הוא רואה סולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו.

מסופר על הרב יוסף רזין, הנודע כגאון הרוגוצ'ובר, שכילד היה מקשה קושיות על כל פרשה בתורה, ובדרך כלל קושיותיו היו דומות לאלה שהיה מעלה רש"י.

כשהגיע ללימוד הסיפור אודות חלום יעקב בפרשת 'ויצא' שאל אותו המלמד אם אין לו כל קושיא על החלום. רוזין הילד ענה כי אין לו כל שאלה. המלמד התפלא ושאל אם לא מוזר בעיניו שהמלאך עולה ולאחר מכן יורד. הרי מקומו של מלאך הוא למעלה, ולכן היה צריך להיות שקודם המלאכים יורדים ולאחר מכן עולים, ולא קודם עולים ולאחר מכן יורדים[4]. בתשובה ענה הרוגוצ'ובר כי על חלומות אין מעלים קושיות כלל.

בניגוד למקובל לחשוב, על-פי ספרות החסידות החלומות הם בעלי משמעות עמוקה בחיי האדם. על אחת כמה החלומות המופיעים בתורה. אלה אמורים ללמד אותנו דבר מה. העלייה של המלאכים לפני הירידה מלמדת כי במצב מסוים, אפילו המלאכים צריכים להתעלות כדי להגיע לדרגת אדם.

האדם נתון לשניות מתמדת. מצד אחד הוא חיי חיים גשמיים ומעמיד עצמו במרכז. הוא עמוס תאוות, רצונות חרדות ומאוויים, שכולם נובעים מתפיסתו האגוצנטרית. מצד שני יש בו חלק של הנשמה שהיא נשגבת ומרוממת. יש בו פוטנציאל גבוה. הפוטנציאל הזה נובע ממקור נשמתו, כחלק מאחדות של נשמות. האדם הוא לא יצור סופי ומוגבל. בממד הנשמה, מסבירה ספרות החסידות, הוא חלק מדבר גדול ומשמעותי יותר. הכרות עם המקור הזה היא גם הכרות עם הפוטנציאל האנושי.

המלאכים העולים פוגשים קודם את האדם כפי שהוא למעלה, בפוטנציאל. לאחר מכן הם יורדים מטה, ופוגשים באדם התחתון, המוגבל, הסופי, האגוצנטרי. גילי שושן, בסרטון שהעלה לרשת (למטה), מציג כיצד דיוקן שני האנשים האלה, העליון והתחתון, הם בעצם אחד.

בספר נצח ישראל מסביר המהר"ל מפראג כי האחדות של ישראל, שבאה לידי ביטוי דווקא במצבי קיצון, מביאה לידי ביטוי את היות הקב"ה מתווך בין נשמות ישראל. הקשר הפנימי בין הנשמות הוא חלק מגילוי הבורא בעולם. המלחמה מגלה את אחדות ישראל ומתוך כך את אחדות הבורא[5].

עת רצון?

מילואיניק אחד בזמן ההמתנה עבר בין הלוחמים וביקש להסביר כי אזעקות הצבע האדום הם 'עת רצון'. זה נשמע נורא בתחילה. האזעקות מבשרות על טילים קרבים ועמם גם סיכון לאובדן חיי אדם. אולם נראה כי הוא התכוון שצריך למצוא את החיובי שבקושי. זוהי 'עת רצון' לגילוי האחדות הפנימית. 'עת רצון' לחשיפת הניצוץ האלוקי שבכל אדם. ניצוץ אלוקי שנועד שהוא הפוטנציאל הגבוה אליו יכול להגיע האגם. פוטנציאל להתגבר על חיים של סתמיות, חיים של נטייה אגוצנטרית. פוטנציאל לראות לא רק את עצמנו אלא בעיקר את המעלה שבאחר.

לפי הרעיון הזה המקור של הפרוד הוא תוצאה של השכחה. האדם נתון בשגרת יומו ואינו מתפנה לזהות את היותו חלק מדבר רחב יותר, ממנו הוא יכול וצריך גם לשאוב משמעות לחייו. מקור השנאה והתחרות הוא כשכל אחד רואה עצמו מציאות בפני עצמו. מקור האחווה והאחדות הוא שכולנו הופכים להיות מציאות אחת.

האחדות יורדת תמיד לרמת האדם הבודד. הנחה של שני שקלים במנה פלאפל. קיצור תור. אז מתגלה האחדות. כשם שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו כך כל הנחה, חיוך ותמיכה הם עולם ומלואו.

אין להתפלא לכן ש'ברוך השם' ו'בעזרת השם' הן המילים הנפוצות ביותר בקרב מקבלי צו שמונה.

בנפש ישנו כוח נוסף לזה הדוחף לאחדות. כוח האהבה המסותרת. סוד האהבה המסותרת הוא להיות מסוגלים לקחת את תחושת האחריות, הערבות ההדדית ואהבת ישראל ממצב של לחץ ומצוקה למסגרת חיי היומיום והשגרה. האהבה מסותרת היא להמשיך את החיוכים האדיבים והלב הפתוח גם לאחר שתסתיים המלחמה.

דיוקן האדם שהמלאכים פוגשים למעלה הוא כדיוקן האדם שהם פוגשים למטה? על שאלת הפוטנציאל מול המציאות בסרטון החדש של גילי שושן

יריד ספרים

י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות יחול בשבוע הבא. בימים ראשון ושני הקרובים עתיד להתקיים בבנייני האומה אחד מגדולי ירידי ספרי חסידות בכל הזמנים, במחירים "של פעם במאתיים שנה". את האירוע כולו מארגן מי אם לא משה שילת האגדי ויהיו גם התוועדויות מרתקות. אני אנסה להגיע ביום הראשון, שבו יפתח הרב גופין, מחשובי המשפיעים בחב"ד, ואחריו יתוועד "החוזר הראשי", יואל כהן. למי שלא שמע את כהן זו הזדמנות נהדרת לקבל מנה גדושה של לוגיקה יהודית מזוככת. רב כהן לא מרבה בסיפורים אך מי שעוקב אחר דבריו יתרשם במהרה מהקוהרנטיות הרעיונית שעל-פיה הוא מסדר את דבריו. כאן אתם יכולים להתרשם בעצמכם מהקטלוג שהופק במיוחד לרגל הארוע. וכאן מההזמנה.

מומלץ בחום!

The post כוחם של צו 8 וצבע אדום (ויצא) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מהתנהגותו זו של אברהם, הידוע כמייצג את מידת החסד, למדים חכמים כי

גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה

שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים.

אבל מדוע בעצם הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה? איזו מעלה כה גבוהה יש בפעולת החסד, בנתינה למישהו אחר, מוכר ושאינו מוכר, שבגינה אפשר לייחס ערך כה רב להתנהגותו של אברהם?

נשמע שובניסטי

אברהם מקבל את פני האורחים וממהר לאוהל שרה בבקשה שתזדרז להכין מטעמים לאורחים:

"מהרי שלוש סאים, קמח סולת, לושי ועשי עוגות"[1].

לפי גרסה אחת אומרת שרה, אקח קמח, סוג של עמילן באיכות ירודה, וממנו אעשה לאורחים עוגות, ואילו אברהם עונה לה, 'לא! תקחי סולת', את הקמח המובחר ביותר לעוגות תתני לאורחים.

על שיח זה אומר רב יצחק: "מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מהאיש"[2].

אפשר לשער כי רק על המשפט הזה הרחיקה היהדות מחיי תורה ומצוות עשרות אלפי נשים בעידן המודרני, ולא יעזור כמה יתפתלו המפרשים.

כיצד ייתכן שדווקא האשה עינה צרה יותר מהבעל באורחים? נכון שברוב המקרים היא זו שטורחת ומתאמצת. ויכול להיות שבעת שמגיעים האורחים יש לה פחות זמן איכות עם בן זוגה, וייתכן גם שעליה מוטלות רוב המשימות הכרוכות באירוח, ולכן היא נהנית פחות. אבל גם יכול להיות שלא. בהחלט אפשר שהיא מפיקה נחת רוח מהאורחים, ומתחשק לה להעניק יותר מבעלה. סביר גם שבבית שבו המשימות מתחלקות בצורה יותר שוויונית, האשה נהנית מהאורחים לא פחות מבן זוגה. בקיצור, אין חוקיות. בהחלט נפוץ שהבעל הוא זה שעינו צרה באורחים, הוא המקמץ. ואילו האישה רחבת לב, מעניקה, משקיעה, מזמינה.

רוצה לומר, בעיניים פמיניסטיות, אם התורה מדביקה כזו תווית שלילית בנשים, ואם היא אינה מסוגלת לאפיין כראוי את הטבע הנשי, יש כאן בעיה.

משפיע ומקבל

פנימיות התורה, כרגיל, מאירה את ההיבט הפמיניסטי, שבהתבטאויות הלכאורה שובניסטיות. שובניזם ופמיניזם אינם המושגים המתאימים לתאר עמדות יהודיות, ולו בגלל שישנם כל כך הרבה סוגים של שובניזם ופמיניזם, שלעתים קרובות נתונים במחלוקת זה כנגד זה. אולם גם מבלי להזדקק להגדרות מדעיות, הכוונה ברורה. במקרה דנן, מדובר בהערכה נאותה של שני הצדדים והעדר דיכוי או קטלוג והערכה נמוכה של צד אחד.

בעולם הזה, האדם יכול להיות משפיע או מקבל. הוא יכול להיות צופה או לרדת למגרש ולשחק. הבחינה של משפיע ומקבל הן שתי תנועות נפשיות, שקיימות אצל כל אדם. כלומר כל אדם הוא גם משפיע וגם מקבל. אולם השפעה וקבלה מבטאות גם את יחסי הנפש והגוף, את יחסי הנבראים והבורא, וגם את היחסים בתוך המסגרת הזוגית.

על מנת שטוב מסוים ירד לעולם, חייבות שתי התנועות להיפגש. המשפיע חייב מקבל, שיקבל את מה שיש לו להשפיע. אם יש לך מה לתת ולא יהיה מי שיקבל, לא יהיה ערך בנתינה. המשפיע זקוק למקבל. הרוממות של המקבל היא ההצלחה של המשפיע. ולא זו בלבד, המשפיע חייב בחינה של קבלה בתוכו, על מנת שיוכל להשפיע כיאות. שידע מה ואיך להשפיע, אחרת לא יהיה ניתן למצות את השפעתו.

ההשפעה נחשבת בספרות הקבלה לצד הזכרי. הקבלה היא הצד הנקבי. הצד הנקבי, המקבל, מכונה מידת המלכות, המידה העשירית בעשר הספירות, המבטאת את היכולת לחשוף את 'התכונות' השונות של המשפיע.

בשום פנים אין ההקבלה כאן מרמזת על היות האשה 'מקבלת' והגבר משפיע. בתצורה הארצית המוכרת לנו, באשה יש צד מקבל וצד משפיע כמו שבגבר יש צד מקבל וצד משפיע.

בצד החסד, במידה המשויכת לאברהם, יש משהו שניתן לכנותו אינדיבידואליסטי. בהשפעה מצד מידת החסד בא לידי ביטוי טוב לבו של המשפיע, ולא הצורך של המקבל. לכן מידת החסד משפיעה הן למי שראוי לחסד והן למי שאינו ראוי, ללא כל הבדל. מידת החסד היא ביטוי של הנותן ולא התחשבות או בחינה של המקבל. בנתינה של אברהם בולט הצורך שלו לתת, ולא הצורך של האורחים להתארח. הם כזכור בכלל מלאכים שלא זקוקים לאכילה או לשתייה.

הצד הנקבי, הנתינה, מידת המלכות, לעומת כל שאר המידות, מבטאת יחס כלפי הזולת. המלכות אינה מוסיפה שלמות בנפש ואינה מגלה צדדים לא ידועים אצל האדם אלא בכל הנוגע ליחס אל הזולת. מידת המלכות קולטת מכל המידות שמעליה ומגלה את שקלטה בצורה מצומצמת. ללא מידת המלכות כוחות הנפש נותרים נעלמים.

חשיפת תכונות הנפש ביחס לזולת ממילא מעניקה לזה מקום ומשמעות. ללא ייחוס חשיבות ומשמעות לזולת, לא היה גם ערך במידת המלכות. היה לי פעם מרצה כזה, שלכולם היה נותן ציון 100. זה היה מעליב. הנתינה לכולם בשווה מעקרת את מידת ההשקעה שלי, את הערך העצמי שלי כאורח מיוחד.

חזרה לאורחים

כשמגיעים אלינו אורחים, המשמעות היא לא רק נתינה אלא גם ובעיקר השפעה. בין אם נרצה ובין אם לא, במודע או שלא, כשאנו מארחים אנחנו מעבירים מסרים מסוימים למתארחים. הם מתבוננים בנו, רואים את אורחות חיינו, את התנהגותנו, את היחסים הפנימיים, ומפיקים מכך מסרים. לעתים הם אומרים לעצמם שכך הם לעולם לא ינהגו, ולעתים הם רוצים לקחת לעצמם משהו שהצלחנו להעביר. האירוח הוא הזדמנות מצוינת להעביר משהו מעצמנו, מפנימיותנו לאחר. ככל שאותה עצמיות מלוטשת יותר, ככל שהיא מעובדת נכון יותר, היא גם מתקבלת טוב יותר.

אברהם בחסדו רוצה כאמור להעניק, אולם שרה היא זו שמצמצמת רצון זה לכדי כלים שיאפשרו את הקבלה. כאמור, אברהם ושרה הם מידות ולא הבחנה מגדרית. אצלנו בבית, זוגתי היא בעלת מידת החסד. אני אחראי להרגיע אותה מאימת הבנק.

עינה של שרה צרה משום שהיא מבטאת תכונה של צמצום החסד והשפע, כך שהאורחים יוכלו לקבל את ההשפעה הזאת[3]. העין מבטאת את חיצוניות החכמה. הצרות היא הצמצום, כמו קש שמאפשר לשתייה לעבור במשורה. החכמה מלמדת שכל דבר שרוצה לבוא לידי ביטוי, להתגלות ולהשפיע, חייב להצטמצם. אני לא זוכר כבר למי מיוחסת האמרה: "אין לי מספיק זמן כדי לכתוב מכתב קצר יותר". אדם חכם הרוצה להשפיע משכלו לתלמידו, ייאלץ לצמצם את היקף ידיעותיו והשגותיו לרמת הההשגה של התלמיד המקבל, אחרת זה לא יבין דבר.

העולם נברא כך שכל אדם יהיה גם משפיע וגם מקבל. לכל פרט יש את הניסיון הייחודי לו, את דרך החתחתים שהוא צריך לעבור. אדם אינו יכול לשמש רק מקבל או רק משפיע. כשם שצריך ללמוד לארח, צריך ללמוד להתארח. מה שקיבלנו, נרצה לאחר מכן להעביר הלאה. לכל אחד יש משהו שהוא יכול לתת גם אם נראה לו שהוא חסר כל. הסיבה לכך היא שנתינה אמיתית חייבת את תכונת המלכות, מידת הצמצום, הצד הנקבי שיאפשר את הקבלה.

מעלתה של שרה בקבלת פני האורחים היא גם כנראה הסיבה לכך שרש"י, בכתב יד ישן, מלמד כי דווקא אברהם אמר לשרה שתיקח קמח, ואילו היא התעקשה על סולת, קמח מובחר יותר לעשות ממנו עוגות. בשביל לתת באמת, צריך לדעת כיצד. כשבאים אלינו אורחים, אנחנו משפיעים, אנו עושים חסד. אולם כדאי גם שלחסד הזה יהיה ערך ממשי. הערך הממשי, ההשפעה שלנו בארוח תעזור לנו לעצב עבור עצמנו כמה דברים בחיינו, ואולי גם תגרום לאורחים לקחת משהו מהעצמיות המשפחתית שעיצבנו לעצמנו.

The post האשה עינה צרה באורחים? (וירא) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הקנאה הזאת כנראה תפגום בכם בעבודת יום הכיפורים ובמהלך השנה כולה. הקנאה הזאת תכווץ אתכם ותמנע מכם להיות מאושרים. כיצד אני יודע זאת כה בבטחה?

כחלק ממבנה הנפש, בעל התניא מתאר את הקנאה, כמו הכעס, כרגש המתעורר כמעט מאליו, ללא החלטה מוקדמת ומודעת של האדם. אין כמעט אדם מן השורה שאינו מקנא. כולנו מקנאים, ובכוחה של הקנאה להסב לנו נזקים עצומים. אולם מרגע שהקנאה מתעוררת, ההתמודדות עמה תלויה רק בנו.

הקנאה כשורש החטאים

כל אחד מגדיר חטא בדרכו שלו. המושג חטא הוא פעמים רבות סובייקטיבי לגמרי. לעתים חטא מכוון להחטאה, פספוס ואיבוד הזדמנות, פעמים אחרות החטא מתייחס למערכת חוקים ברורה הנתפסת כציווי אלוקי. יש שחטא קשור לקודים וערכים חברתיים ויש שהוא משמש אמצעי להבנת הבורא ופעולתו בעולם.

כמעט בכל השימושים, הקנאה היא השורש לכל החטאים[1], ולכן גם המחסום הראשון בפני האדם התר אחר תשובה או שמחה. התורה מלאה סיפורי קנאה קלאסיים. הנחש הקדמוני מקנא באדם וחוה. קין מקנא בהבל. אחיו של יוסף מקנאים בו על היחס בו הוא זוכה מאביהם. קרח מקנא באליצפן והדבר דוחף אותו לפתוח במחלוקת המפורסמת. שאול מקנא בדוד. הפלשתים מקנאים ביצחק. ירבעם מקנא במלכי דוד.

משה, בחיר הנביאים, בן התמותה הקרוב ביותר לבורא, כנראה גם הוא מקנא. משה רבנו לא רצה למות. הוא רצה להיכנס לארץ ישראל. להשלים את המשימה. הוא היה מוכן אפילו לוותר על תפקידו, ולהעניק ליהושע את שרביט ההנהגה, ולבד שיוותר בחיים. הקב"ה נעתר לבקשותיו. מעתה עליו להיהפך לתלמידו של יהושע.

יהושע נדהם כשמשה הופיע על מפתן ביתו כתלמידו, צועד לשמאלו, ושניהם יחד נכנסים לאוהל מועד. באוהל, יורד עמוד הענן וחוצץ ביניהם. הקב"ה, לכאורה, נגלה ליהושע ולא למשה. משה ממהר אל יהושע ושואל אותו מה אמר לו הדיבור האלוקי. יהושע עונה במה שיכול היה להיתפס כחוצפה: "כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?. כמו רצה לומר, כשהקב"ה דיבר איתך אני לא ידעתי על מה שוחחתם. עתה כשהוא משוחח איתי, מדוע אתה חושב שאתה צריך לדעת על מה אנחנו משוחחים?[2]

משה יצא מהשיחה נרגש. כיצד ייתכן שיהושע, תלמידו הנאמן, אינו מסכים לחשוף בפניו מה אמר לו הדיבור. מתוך רגשות אלה הוא צועק: "מאה מיתות ולא קנאה אחת"[3].

מהי קנאה?

קנאה היא רגש יסודי וטבעי הבא לידי ביטוי בכך שהאדם אינו יכול לסבול שלזולתו יש יותר ממנו.

הקנאה היא השורש לכל החטאים מפני שהחטא מבטא בכמה היבטים חסרון. הרצון של האדם במה שאינו שלו יוצר אצלו תחושת חסך. הוא אינו מקבל את מקומו. יש לו תחושה כי מציאות חייו איננה המציאות האמיתית, המתאימה לו ביותר, שבה הוא צריך להיות. מגיעה לו לכאורה מציאות אחרת. על פי מאמר חכמים, הקנאה מוציאה את האדם מהעולם מפני שבהיבט אחד היא מונעת ממנו מלחיות את המציאות שלו. הוא חסר מודעות למהות החיים, לצרכיו האמיתיים, ולתפקידו בעולם. הוא רוצה מציאות חלופית[4]. לכן הוא פועל בכוח או על מנת למצוא חן, כדי להשיג את שיש לזולתו. כך או כך, הקנאה מעבירה אותו על דעתו. בהיבט נוסף, הקנאה מוציאה את האדם מן העולם מפני שכשהוא מפסיק לחשוב ולהפעיל שיקול דעת הוא יורד מדרגתו כאדם (כאן על ארבע דרגות ביציר האנושי).

הקנאה נחשבת כרגש כל כך בעייתי, המעורר באדם שנאה חזקה לחברו, עד שחכמים סוברים כי "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם"[5]. שנאה הנובעת מקנאה קשה לתקנה והיא פוגעת קשות במקנא, עד ש'מרקיבים עצמותיו'[6]. הקנאה אוכלת את האדם מבפנים ולא מתירה לו חיות ומנוחה. הוא הולך ומרקיב מתוך שנאתו.

אני לא רופא אבל נדמה לי שאין בעיה למצוא כיום מחקרים המוכיחים כי, למעט תזונה ופעילות גופנית, תוצרי הקנאה והתחרותיות הם הגורמים המובילים לשבץ מוחי ומחלות לב.

קנאה ואמונה

לא די בכך שהקנאה היא אחד מאבות הטומאה[7], גם קשה להתגבר עליה. שלמה המלך, בתארו את אהבתו של משה ליהושע ואת הקנאה שקינא משה ביהושע, מדגיש כי "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה"[8]. התגברות על הקנאה דורשת העלאת הדימוי העצמי, הכרת האדם את עצמו ואת תפקידו בתוך העולם, וקודם לכל, אמונה פנימית חזקה כי נחלת האלוקים הקטנה שלו היא המקום שבו הוא צריך לתפקד, לצמוח ולהתקדם. התגברות על הקנאה מחייבת אמונה כי מזונות האדם קצובים מראש לפי מעשיו, ובידו להמשיך את פוטנציאל השפע שנקצב לו בראש השנה. אמונה כזאת מקדמת את ההכרה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו.. אפילו כמלא נימא"[9]. אף אחד לא יכול לקחת לך את מה ששלך או לתת לך מה שלא שלך. לכן העשיר האמיתי הוא מי שמתגבר על הקנאה ושמח בחלקו.

האדם, על-פי בעל התניא, אמנם אינו אחראי בלעדית לרגש הקנאה המבצבץ, אך בכוח שכלו הוא יכול להחליט האם לסייע להתפשטות רגש הקנאה, ולהתרחבותו על ידי רציונליזציה של הקנאה או להתגבר על רגש טבעי זה, באמצעות חיזוק האמונה[10].

כיצד ייתכן שמשה מקנא?

האמור עד כה אינו יכול להסביר כיצד ייתכן שמשה, הענו מכל אדם, בחיר הנביאים, שהיה ידוע כי שכינה דיברה מגרונו על שום שהיה בביטול עצמי גמור, חש תחושת קנאה כה חזקה?

ספרות הקבלה והחסידות מלמדת על מאפיין אחר של הקנאה, שהוא השורש הפנימי והנשגב של רגש הקנאה ההרסני שתואר עד כה.

הקנאה היא אמנם הרסנית אך יש בה גם כוח מניע רב עוצמה. השאיפה לשלמות, להשלמת החסר, שמבטאת הקנאה, דוחפת אותנו להתקדמות, לעשייה ויזמות. בהיבט הפנימי שלה היא סוג של כוח שמסתיר מציאות אחת ובכך מאפשר מציאות אחרת. כאשר הקנאה אינה עוסקת בהגבהת הישות, היא מובילה לצדדים חיוביים, של התחברות לנקודה העצמית הגבוהה ביותר, לנקודת השלמות, למציאות האמיתית, שאינה מוגבלת על ידי זמן ומקום. על תנועה זו נאמר כי 'קנאת סופרים תרבה חכמה'[11]. הרמב"ם מביא כי על קנאה מהסוג הזה נאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"[12].

הקנאה כתחרות שנועדה לפענח את תכלית החיים, היא דחף עצום להסיר את ההסתר מעל מציאות חיינו ולבחון את תכליתם.

השמש והירח

המדרש מלמד שביום הרביעי לבריאת העולם, כשנבראו שני המאורות הגדולים, נתגלה מופע הקנאה הראשון. הלבנה פנתה אל הקב"ה ושאלה, הכיצד ייתכן שיהיו שני מלכים בכתר אחד, שהשמש והירח יאירו באותו אופן. הלבנה קינאה בשמש. בתגובה אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך[13].

הקנאה המתוארת כאן איננה קנאה כפשוטו. הקנאה הזאת מקפלת בתוכה את עיקרי תורת הצמצום על-פי הקבלה הלוריאנית. ההתמעטות של הירח היא ההסתר שנועד להחביא את מציאות הבורא בעולם. הירח כמו אומר, הרי לא ייתכן שגם בנבראים יהיה ניכר כוח הבורא, שאחרת לא היה מקום לנבראים הנפרדים לכאורה מבוראם, ולכן נוצרה מידת ההסתר על הכוח הבורא.

הקב"ה עצמו איננו מצטמצם באמת, הוא רק אומר ללבנה שתלך למעט את עצמה, כך שיוצנע בה אור הבורא[14]. המציאות האמיתית הופכת להיות מוסתרת, ולכן הקנאה המדוברת נושאת בחובה גם תשוקה טמירה לגילוי המציאות האמיתית. לכי ומעטי עצמך, אומר הבורא. אני לא אמעט אותך כי אני זה המשפיע מאורי, ובלעדיי לא יהיה עולם. את צריכה להתאים עצמך לאופן הבריאה המוגבל, לדעת את מקומך ואת מבנה העולם. הקנאה נוצרה כדי להסתיר לאדם מה שהוא צריך לגלות.

בחצי הראשון של החודש הלבנה הולכת ומתרחקת מהשמש ואורה גדל. בחצי השני של החודש היא הולכת ומתקרבת לשמש ואורה קטן. ככל שהיא מתקרבת אל החמה אורה קטן. ככל שהמשפיע, הבורא, רחוק מהמקבל, הנברא, המקבל תופס מקום. ככל שהוא מתקרב אל המאור, הוא אינו יכול להשפיע ולהאיר[15]. לכן כשהלבנה מתמעטת היא מתקרבת אל הבורא. ההתמעטות היא תהליך של התקרבות וחשיפה אך גם העדר ישות. ככל שהנברא מגלה ומתקרב לבורא, מתבטלת מציאותו.

לעתיד לבוא

אחת ההבטחות של הנביא ישעיה היא כי לעתיד לבוא אור הלבנה יהיה כאור החמה[16]. ישנם כמה פירושים לרעיון זה. על פי הקו שהותווה כאן, הכוונה היא כי בעתיד יהיה ניכר אור הבורא בלבנה כפי שהוא ניכר בחמה. מאחר ויתגלה כי החמה והלבנה הם בעלי מעמד שווה, לא יהיה צורך בשנת עיבור. יהיה ניכר שהכל מתחדש כל העת מהבורא המצוי בכל.

יחד עם האמור ההבדל בין השמש לירח, בין המקבל למשפיע, הוא רק כפי שהוא בעינינו, מצד המקבלים. מצד מעשה הקב"ה שניהם, החמה והלבנה, שווים זה לזה. זה שאור הלבנה מתהווה ונוצר מאור השמש נובע מהגדרות והחוקים הטבועים בעולם. מזווית הראייה של הקב"ה, אור הלבנה שווה לגמרי לאור השמש[17], שכן לא ניתן להגיד שישנה חלוקה בבורא, ובמקום אחד יש לכאורה יותר בורא מאשר במקום אחר.

בניגוד לאדם, אצל הקב"ה לא תיתכן מידת הקנאה מפני שהוא המציאות האמיתית היחידה. הוא לא יכול להיות מציאות אחרת. הא-ל אינו יכול להיות מקנא, מאחר ואין עוד מלבדו, ומציאותו מעצמותו. לעומת זאת אצל הנברא רק נרגש שמציאותו מעצמותו, אולם זוהי אינה באמת מציאותו. ולכן מתאפשרת מידת הקנאה[18].

סגירת מעגל

כעת ניתן להבין טוב יותר את קנאתו של משה. משה מומשל בתורה שבעל פה לחמה. יהושע ללבנה[19]. כשמשה מעביר את השרביט ליהושע הוא כמו מלמד שכדי שהעולם יתקיים הוא צריך את ההסתר, את מידת הגבורה, הצמצום. אי אפשר לקיים עם ועולם על ניסים גלויים. הקנאה, ששורשה ממידת הגבורה[20], היא הצמצום המדובר. משה אומר לנו שלקנאה הנמוכה שאנו חווים יש שורש עליון ונשגב. את רגש הקנאה אי אפשר למגר, אלא על ידי המרתו לקנאה שיוצרת צמיחה רוחנית, דחף לידיעה ולהכרת עצמנו והעולם. דחף לשאול שאלות ולברר ספקות. את הקנאה הזאת אפשר להשיג על ידי מיעוט עצמי, מיעוט תחושת הזולת שיצר בנו הבורא[21].

משה לא רוצה את הקנאה. הוא לא רוצה את הצמצום, אך לעת עתה הוא נאלץ לקבלו. באפיזודה אחרת בתורה, כשיהושע מגיע למשה ומספר לו על שניים המתנבאים במחנה, אלדד ומידד, שואל אותו משה מדוע הוא מקנא לו. הלוואי, גורס משה, שכל העם יהיו נביאים. שכולם יצליחו להשיג את נסתרות הבורא בעולם. זו שאיפה לסילוק הצמצום, ההסתר והמסכים המסתירים את דבר הבורא בעולם[22].

לכי ומעטי עצמך הוא ביטול הישות. זוהי העבודה של התמודדות עם קנאה. הלבנה בכל חודש לאחר שהיא בשיאה, היא הולכת ופוחתת, מפחיתה מאורה. אחרי שהגענו לשלמות, צריך להתחיל מהתחלה, להפחית מעצמנו. ככל שאנחנו עולים מעלה יותר אנחנו זקוקים לביטול רב יותר[23]. ביטול שאינו מתרכז ב'אני' אלא במיקוד בדברים בהם האדם נתון.

המכשול בדרך אל התשובה, כמגמה של התחדשות, של זיהוי מציאות חדשה בכל רגע, הוא הקנאה. אך הקנאה היא גם זאת שמאפשרת לנו לחיות כאן בעולם, כשכל אחד מאיתנו שונה ומיוחד והיא שדוחפת אותנו לחפש תשובות לשאלת מהות החיים.

..
כאן שיחה קצרה על יום הכיפורים חתונה ויחוד מהשנה שעברה.
..

The post קשה כשאול קנאה (בהעלותך) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התרבות הפוסט מודרנית אפשרה את ההתנערות מתפיסת השכלתנות והרציונליזם כחזות הכל, ככוח היחיד הקיים במציאות, ופתחה פתח לקבלת מוטיבים נוספים המרכיבים את היציר האנושי השלם.

ואנחנו?

האם אנחנו שונים מדנקנר בדרכים בהן אנחנו מקבלים החלטות? דנקנר הוא רק דוגמה מפורסמת לאופנים שבהן אנחנו מכריעים בין דברים. בחיינו הפרטיים והציבוריים רובנו משתכנעים פחות מטיעונים והרבה יותר מדעתם של חברים, מפרסומות, מפגישות אקראיות מפגשים משפחתיים וכיוצא באלה. כוחו של ההיגיון לשכנע מוגבל על-ידי הקשרים האנושיים. בני אדם נוטים להשתכנע מדוגמאות יותר מאשר מניתוחים לוגיים, מאחר וטיעון הופך דברים לברי ויכוח, לעומת דוגמה, כעדות אישית, המעוררת הזדהות.

האמונה היא חלק מרכזי גם מחיינו המודרניים. רוב מכריע של הפעולות שלנו מבוסס על אמונה. את מרבית הודאויות בחיינו אנחנו מקבלים ללא אפשרות ממשית לבדיקה. אנחנו כמובן מצליבים מידע, מגלים זוויות של אמת, אבל לרוב אנחנו מאמינים. אנחנו עוצמים עיניים תחת כסאו של רופא השיניים ונותנים אמון במעשיו. אנחנו נכנסים למוסך ומאמינים בטיפול המוענק לרכבנו. אנחנו אפילו משתייכים לצד מסוים במפה הפוליטית, הרבה פחות בזכות מערכת טיעונים סדורה, והרבה יותר בגלל הזדהות עם חברים, משיכה טבעית, אמונה בצדקת הדרך וכהנה. בין אם אנו אוחזים בעמדות הקרובות לשמאל או לימין – טיעונים לוגיים, שיטתיים ככל שיהיו של הצד שכנגד, לא יצליחו לשכנע אותנו לשנות את עמדתנו. הסיכוי שנהיה פנויים להקשיב לטיעונים אלו, הוא נמוך.

ברור שלמבחן השכלי, לשקלא וטריא, לבחינת חלופות, יש תפקיד בחיינו. אולם לרוב אנחנו לא בוחרים דברים על פי בחינה רציונאלית. ברברה טוכפלד בספרה המפורסם "מצעד האיוולת" מצביעה על סדרת דוגמאות לפיהן גם מנהיגים דגולים נוטים לקבל החלטות בדרך שאינה מיטבית מהזווית הרציונאלית. בחמישים השנים האחרונות נפוצו וריאציות שונות של תורת המשחקים המבקשות להסביר את האופן בו אנחנו שוקלים חלופות ומקבלים החלטות. בהתאם למעבר מתרבות מודרנית לפוסט מודרנית, גם תיאוריות אלה, שנשענו בעיקר על מחשבה רציונאלית, הוסיפו מרכיבים אי רציונאליים, כגון תקוות ופחדים.

השאלה כיצד אנחנו מקבלים החלטות רלוונטית למגוון רחב של סוגיות, כגון מהו צדק, כיצד ראוי לחלק משאבים ציבוריים, אך בעיקר, מה המקום של מזל או גורל במערכת קבלת ההחלטות.

מחלקים את הנחלות

פרשת פנחס מסכמת שלושה מרכיבים האמורים להשפיע על מערכת קבלת ההחלטות[1].

בני ישראל נערכים, לאחר כמעט ארבעים שנה במדבר, לקראת הכניסה לארץ ישראל וכיבושה. בתוך כך הם פועלים לחלוקת הנחלות בין השבטים. האופן שבו מחולקות הנחלות אמור ללמד על אופני הבחירות וההתמודדות עם חלוקות אלה גם בחיינו היומיומיים.

המרכיב האחד בחלוקת הנחלות הוא על-פי מבחן הצרכים, הניתן להבנה שכלית. 'לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט..'. שבט גדול יותר יקבל שטח גדול יותר ושבט קטן יזכה בנחלה קטנה.

המרכיב השני הוא רוח הקודש. אלעזר הכהן היה לבוש באורים ותומים, ובאמצעות רוח הקודש היה מקביל את שבט פלוני לתחום הפלוני.

רוח הקודש

רוח הקודש היא דרגה תחתונה מהנבואה, כפי שזו הסתיימה בימי חגי, זכריה ומלאכי. הכהן הגדול שדיבר אל האפוד והחושן עשה זאת על פי רוח הקודש[2]. לכן קבלת החלטות על-פי רוח הקודש היא קבלת החלטות במעין יחס אל האורים והתומים.

רוח הקודש שורה מתוך שמחה. רבי שמעון בר יוחאי והאר"י השיגו את רוח הקודש באמצעות השמחה שהייתה בהם. השמחה מעידה מצד אחד על התגברות על המידות הטבעיות באדם, על הכעס, השנאה, הקפדה והעצבות. מאידך האדם השמח הוא אדם שעיבד את טבעו ומעיד בשמחתו על בטחונו בבורא. דוד המלך, עליו שרתה רוח הקודש, היה מתבודד ובתוך כך רוקד ומכרכר לפני הקב"ה[3]. הריקוד והפיזוז מעיד שהשמחה חדרה בכל גופו והגיעה עד הרגליים[4].

רוח הקודש קשורה גם עם מידת החכמה, במובנה כביטול, כפינוי מקום לטובת קבלה של דבר מה חדש. הכהן הגדול היה מדבר אל האורים והתומים ואלה זרחו והציגו מבנה של אותיות[5]. מדרגה זו של נבואה מוגבלת לדרגת היצירה[6] ועל פי הרמב"ם היא "בעת היקיצה והש­תמש החושים על מנהגיהם"[7]. מכאן ניתן להבין כי רוח הקודש היא מעין חיבור של החכמה עם מה שלמעלה ממנה. הבנת צירוף האותיות העידה על חכמה שנבעה מתוך ביטול של הכהן לבוראו[8].

הגורל

המרכיב השלישי בחלוקת הנחלות הוא הגורל, שהשפיע על טיב הנחלה שכל משפחה קיבלה. על-פי הגורל לכל שבט ולכל משפחה יש שייכות למיקום גיאוגרפי המיוחד להם, שבו מתגלה הפוטנציאל הטמון בהם.

הגורל איננו כלי טכני לחלוקת הארץ. הכוונה באמור בפרשה כי 'בגורל יחלק את הארץ'[9], במובן הפנימי הוא כי לנקודה הפנימית ביותר בנפש האדם, הקשורה למהותו ועצמותו, יש קשר ישיר עם התנהלותו ותפקידו בעולם.

החלוקה על-פי גורל, שתתגלה לעתיד לבוא, היא גילוי הקשר הפנימי ההדוק בין פעולות האדם בעולם הזה לבין הנוכחות האלוקית בעולם והיש החיצוני, לרבות המקום בו האדם מתגורר.

הגורל הוא בעל ערך כשיש צורך לבחור בין שני דברים שווים. כאשר דבר אחד הוא טוב מאחר אזי כמובן אין משמעות לגורל ככלי לבחירה. גורל הוא כמו הפור שהטיל המן[10]. זהו דבר שהוא למעלה מטעם ודעת[11] ולמעלה מהשכל[12]. הגורל הוא לא רק למעלה מהשכל אלא הוא גם למעלה מכוח הרצון, שלמעלה מהשכל. שכן כשאדם מטיל גורל הוא מחליט שהמקום ששם ייפול הגורל שם יהיה רצונו. בכך הגורל מקדים את הרצון ומהווה גילוי אור אינסוף שלמעלה מסדר השתלשלות[13].

לאן הגורל מוליך אותנו?

איך אפשר להתחבר אל הגורל, כדבר שהמחשבה אינה מצליחה לתפוס בו?[14] על רבי יוחנן בן זכאי מסופר כי למרות שלמד כל חייו תורה, לא ידע להחליט לאיזו דרך מוליכין אותו. הגורל מלמד כי למרות המאמץ האישי, האדם מולך בדרך מסוימת שלרוב אינו יודע מהי[15]. ובכל זאת, על ידי התקשרות לכוחות הנסתרים שבאדם, לכוחות עצם הנפש, ניתן לחיות בשלום עם הגורל ולהבין את התפקיד שהוא מייעד לנו.

הגורל נתפס על ידי 'רעותא דלבא', רעות הלב, שהיא היכולת להתעלות מעל הטעם והדעת הגדורים, מעל לכוחות השכל והרגשות[16]. לצורך המשלה, האדם יכול להיות בעל השכלה רחבה[17]. הוא גם עשוי לחוות חוויות ורגשות נעלים. אך כוחותיו של אדם בעל דרגות נעלות שכאלה, עדיין לא מבטיחה לו קבלה של המקום בו הוא נמצא, מרחב עצמי, שבו יוכל להתנהל ללא צורך בתשלום מס לדעת הקהל הרווחת, לדפוסי התנהגות הגוררים אותו למחוזות של צורך מתמיד להוכיח את עצמו. התנהלותו אינה תוצאה של היותו עצמי, אלא כניעה לחשש תמידי – מה חושבים עליו, באיזה אופן מסתכלים עליו, האם הוא זוכה לכבוד והערכה מספקת בגין השכלתו והישגיו החברתיים. יוצא שגורמים חיצוניים יונקים ממנו כוחות.

קבלת הגורל היא קבלת השייכות של אותו האדם אל החוויות היומיומיות שבהן הוא נתקל. זהו גילוי של המקום אליו אנחנו מחוברים יותר מכל. לכל אדם יש דבר מה ששייך אליו ביותר, ולמרות שהדבר הזה עשוי להיות נעלם ממנו, לעתים דווקא בו הוא צריך להשקיע ולהשתדל. על ידי מאמץ ועבודה בתחום זה האדם ממשיך מידה של חיות לכל הדברים האחרים בהם הוא עוסק. את הדבר השייך אל האדם ביותר מגלים לעתים דווקא על ידי שיוצאים מהמסגרת הנינוחה, מהמסלול הקל והנוח. קבלת החלטות על פי הגורל היא גילוי מה שמתאים לנו ושייך לנו ביותר, גילוי הנחלה של כל אחד, ששייכת לנקודת העצם שלו[18].

מסופר כי בעבר היו תנאים ואמוראים שהיו זהירים יותר במצווה אחת מאשר באחרת[19]. דווקא במקום שיש בו יותר העלם והסתר, במקום שבו קשה יותר שם המקום אליו הגורל מועיד אותנו. העלם וההסתר שבקיום המצווה הוא המצביע על כך שמדובר בסימן לכך כי מצווה זו שייכת אל האדם יותר מכל. ולכן הוא צריך להתאמץ בה יותר.

להתחבר לגורל, אין משמעותו לוותר על כוחות השכל והרגשות. משמעותו לתור אחר נקודה פנימית השייכת לנו ביותר ושבה אנחנו נדרשים להשקיע ואותה עלינו לטפח. גילוי היבטים אלה בחיינו הם גם גילוי הנחלה הפרטית שלנו. המקום שאליו אנחנו שייכים ביותר. המקום המעורר בנו שמחה על שום הסרת הספקות וההתלבטויות, שכן אנו יודעים שזה המקום שנוצר עבורנו, בשביל שנעבדו ונכשירו.

The post להתחבר לגורל (פנחס) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אחת הסיבות לגירושין היא שבדרך כלל בני הזוג מרגישים פנויים רגשית, אחד מהם או שניהם סבורים שאינם מקבלים את שמגיע להם, ובכלל בני הזוג שעמם הם לא אלה שפגשו לפני הנישואין. עתה הם נראים להם הרבה פחות מושכים ומעניינים.

הפירוש הפנימי של אחת החתונות הראשונות בהיסטוריה היהודית, חתונתם של יעקב ולאה, עשוי ללמד דבר מה על בני הזוג הנבחרים, ועל המאמץ הנדרש במסגרת החיים המשותפים.

תיזכרו לרגע בסיפור חתונת יעקב ולאה ונסו לדמיין אותו מתרחש במציאות. יעקב, שפגש אישה יפיפייה, התאהב וביקש את ידה. אביה מסכים ובתמורה מחייב אותו לעבוד בעבורו שבע שנים. יעקב מקבל בהכנעה את הגזרה. מקץ שבע השנים נכנס החתן בברית הנישואין עם הכלה המיועדת. בבוקר הוא מגלה שרומה[1]. הוא רצה להתחתן עם רחל ובמקום זאת נישא ללאה, אחותה הגדולה.

דמיינו כמה כעס היה אמור להיאגר ביעקב על מעשה הרמאות הזה. ובכל זאת למרות הכעס, ניצחה האהבה ויעקב מסכים לעבוד תקופת זמן נוספת, שבקצה הוא נושא לאשה את אהובת לבו.

הסוף של סיפור החתונה החשובה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, שממנה נוצר המבנה השבטי של העם, אינו מגשים את הבטחת האהבה בין יעקב לרחל, הנלמדת מראשיתו.

רחל, יפת התואר ויפת המראה[2], נפטרת בגיל צעיר, בעת לידת בנה השני. אחותה לעומתה מאריכה שנים לצדו של יעקב ואף נקברת במערת המכפלה שבחברון, מקום קבורתם של כל אבות ואמהות האומה, להוציא רחל. האחות הצעירה נטמנת, כחריגה משאר האמהות, בבית לחם.

קשה לדמיין מה אדם מהיישוב היה עושה לו מתחת לחופה היה מגלה כי בת הזוג עמה בחר להתחתן הוחלפה באחרת. לכל הפחות המסקנה המעשית שהמסורת היהודית הייתה צריכה ללמוד מהאירועים היא שיש להימנע מכיסוי האשה בצעיף בעת שהיא נכנסת לחופה[3]. הרגע החשוב בחיים צריך להיעשות בעיניים פקוחות, כשבני הזוג רואים זה את זה ומוודאים שהם כורתים ברית נצחית עם בן או בת הזוג שבאמת בחרו. למרבה הפליאה, מסורת ההינומה נותרה בעינה גם לאחר הפח אליו נפל יעקב.

נפוץ הסיפור

הסיפור המתואר, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, חוזר על עצמו בחתונות רבות של בני זוג שונים. יעקב, רחל ולאה, כמו שאר האבות, הם לא רק דמויות מקראיות. על-פי ספרות הקבלה והחסידות הם מלמדים גם על תכונות מסוימות הנטועות בבני האדם[4]. הם משקפים נטיות פסיכולוגיות, מאבקים נפשיים ותכונות יסוד.

רחל מבטאת את האידיאל של היופי, העדינות והשלמות. כשמה, רחל היא גם ככבשה, חיה עדינה, נעימה, מסורה. הגימטריה של רחל היא גם הגימטריה של הציווי "ויהי אור'. כל מקום אליה מגיעה רחל היא כמו מאירה בזוהרה ובמידותיה המלכותיות[5].

לאה לעומתה מבטאת לאות, עייפות. חייה רצופים מאבקים ועיניה רכות[6] מרוב בכי. היא שנואה על ידי יעקב שלא מכיר במעלותיה[7].

רוב בני האדם בוחרים להיכנס לחופה עם רחל. רחל מייצגת את הצדדים היפים בבן או בת הזוג איתם הם בוחרים להתחתן. לפני החתונה כל אחד מבני הזוג נוטה לזהות בעיקר את המעלות שבבני הזוג, ולהתעלם ממה שעשוי להיתפס כחסרונות.

מהר מאוד הנישאים עתידים לגלות שהתחתנו גם עם לאה, בעוד רחל התפוגגה. לאה מלמדת על הצדדים הפחות יפים. אלה שנוהגים להצניע במהלך ההכרות, לפני החיים המשותפים, וצצים בתוך חיי שגרה ומרוץ מתישים.

האינטנסיביות של החיים המשותפים חושפת בקרב אלה המנהלים חיים משותפים היבטים ותכונות פחות מושכים ומעניינים.

מי שבוחר להתחתן עם רחל, ומתעלם מהמכלול המאפיין את בני הזוג, עתיד למצוא את עצמו בסופו של דבר חולק את חייו גם עם לאה. עכשיו הבחירה היא בידו כיצד להתייחס ללאה. בידו או בידה ההחלטה כיצד לקבל את התכונות הפחות יפות שבבן הזוג שבחר/ה. האדם הנישא פנוי לנסות לאתר את היתרונות שבלאה או שהוא יכול להיכנע למידה של עגמומיות הנובעת מכך שעליו לחיות חיים שלמים עם בן או בת זוג שלא ממש בחר.

העצבות הזאת, מן הסתם היא קטליזטור לגירושין. ובטרם אלה מתרחשים, כדאי לזכור שגם בסיבוב השני רוב בני האדם יחפצו ברחל, וכנראה יתחתנו שוב עם לאה. מנגד מי שמתאמץ, מובטח לו שיגלה את רחל גם בלאה. לכן ההינומה מבטאת הכרה בכך שהנישאים מקבלים לא רק את התכונות הגלויות בבני הזוג, אלא גם את התכונות הנסתרות שבהם, כלומר את העומק שבלאה.

רכשתם כבר את הספר שלי על זוגיות והתאמה?

The post להתחתן עם רחל, להתעורר עם לאה (ויצא) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

במזבח הפנימי והקטן יותר, שהיה מצופה זהב והיה ממוקם בהיכל, אך לא בקודש הקודשים, היו מקטירים את הקטורת. במזבח החיצוני, מצופה נחושת, היו מקריבים את הקורבנות.

רוב חכמי המשנה, כמו גם הרמב"ם והסמ"ג, ראו קשר ישיר בין שתי הפעולות המתבצעות באותו היכל – הקטרת הקטורת והטבת שבעת נרות המנורה[2], ניקויים, החלפת הפתילות, הוספת שמן חדש והכנת המנורה לקראת הדלקה מחודשת[3].

כתוצאה מקשר זה בין שתי המלאכות, הנלמד ישירות מפרשות התורה, קבעו חכמים שהקטרת הקטורת צריכה להתבצע בזמן הטבת הנרות ובעת העלאתן, הדלקתן. הסדר הנכון, על-פיו היו נוהגים הכוהנים בבוקר הוא לכן הטבת חמש נרות, הפסקה לצורך הקטרת הקטורת, ומיד לאחר ההקטרה הטבת שתי הנרות הנותרים[4].

חכמים . Vs אבא שאול

למרות הקונסנזוס בקרב חכמים, שכמובן מכריע בהיבט ההלכתי, בכל יום בשנה, להוציא יום הכיפורים, נוהגים המתפללים לקרוא קטע מהגמרא, פרשת הקטורת, המשחזר את סדר הפעולות הנהוג באופן שונה מזה המתואר[5].

הקטע מתאר את מסורת עבודת הכהנים בבית המקדש דווקא על-פי אבא שאול, תנא בן דורו של רבי עקיבא. אבא שאול גרס כי הסדר הנכון של עבודת הכוהנים בכל בוקר הוא הטבת חמש נרות, הפסקה לטובת הקרבת קורבן התמיד במזבח החיצון, הטבת שני הנרות הנוספים, ורק לבסוף, לאחר הטבת כל הנרות, הקטרת הקטורת[6].

כמה תמיהות עולות מנוהג התפילה לקרוא את הקטע 'אביי הוה מסדר סדר המערכה ..אליבא דאבא שאול', המקובל בכל סוגי הסידורים. האחת היא מדוע נוהגים לקרוא את סדר הטבת הנרות והקטרת הקטורת על-פי אבא שאול, ובניגוד להלכה ולדעת חכמים. השנייה היא, אם אכן דעתו של אבא שאול הפכה מקובלת, מדוע בכלל מפסיקים במלאכת הטבת הנרות? האם לא נכון יותר היה שהכוהן יסיים את ההטבה של כל שבעת הנרות ורק לאחר מכן יקטיר את הקטורת? מה הערך של הפסקת ההטבה לאחר חמש נרות לטובת הקרבת קורבן התמיד במזבח החיצון? ועוד, למה דווקא ביום הכיפורים נוהגים בכל בתי התפילה לקרוא את סדר המערכה המקובל על רוב החכמים? מדוע השינוי בסדר לא חדר גם לקריאה ביום הכיפורים.

המשמעות הפנימית

אחד הכללים הבסיסיים בחסידות הוא שלכל מצווה יש טעם פנימי וערך בחיי האדם ובעבודתו היומיומית. סדר המערכה בבית המקדש מלמד על הפעולות שצריך האדם לבצע בחייו על מנת להתקרב אל הבורא ולכונן מערכת יחסים פנימית ועמוקה עמו. בית המקדש הפנימי, האישי, הוא תוצאה של תנועה נפשית ועבודת האדם. לכן נאמר בתורה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ולא בתוכו, היינו בתוך כל אחד ואחד[7].

הקרבת הבהמה שבי

המזבח החיצוני מנחושת, זה שהקריבו עליו קורבנות, הוא כנגד גוף האדם, לרבות הנפש הבהמית, הטבעית שבאדם. כשם שהגוף אוכל, כך קורבנות מזבח הנחושת הם למאכל. המזבח הפנימי, עשוי עצי שיטים מצופים זהב, שנועד להקטרת קטורת, הוא כנגד הממד הנשמתי והנאצל יותר[8]. כשם שהנשמה איננה נהנית אלה מן הריח ולא מן האוכל, כך במזבח הפנימי היו מקריבים רק את קטורת הסמים, העשויה אחד עשר סממנים. מספר שמגלם בספרות הקבלה והחסידות את מה שלמעלה מהסדר ההשתלשלות הטבעי, למעלה מהשלמות המיוצגת במספר עשר.

ההקרבה מבטאת נתינה לצורך התקרבות[9]. היא מלמדת על נכונותו של האדם להקריב מעצמו, מהצד החצוני והבהמי שלו על מנת להתקרב אל הבורא. כמו ביחסים הבינאישיים, על-מנת להתקרב לזולת, האדם נדרש להעלות קורבן מעצמו[10]. היחסים עולים מדרגה ברגע שמוותרים על האינטרסים הגשמיים, על הראייה האגוצנטרית הבסיסית. בכל פעם שאדם רוצה להיות חבר טוב יותר הוא מתבקש לוותר מעט על נוחיותו ופניותיו האישיות. מנגד, יחסים המושתתים על רבדים חומריים הם תמיד תלויי טובת הנאה. האחר נמדד בהם על-פי המידה שבה הוא משרת את התועלת האישית של חברו. הקרבה מעצמי עבור הזולת שלא מתוך אינטרס מעידה על מאמץ ונכונות להשקעה על מנת להתקרב.

התקשרות וחיבור שלא על-ידי מאבק והקרבה

הקטורת משמעותה התקשרות. היא בעלת מעלה מיוחדת שכן היא יוצרת ניחוח ארומתי המאפשר לנשמה להתקשר לדבר נעלה ממנה. הריח מגיע עד עצם הנפש, ומלמד על התחברות. לכן למשל כשאדם מתעלף נותנים לו להריח דבר מה בעל ריח חזק. קטורת מסמלת התקשרות וחיבור עד כדי הפיכה למציאות הרמונית אחת.

מסופר בזוהר שרשב"י אמר ביום הסתלקותו, כי 'בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה'[11], בקשר אחד אני קשור בקב"ה, כשמונחי הקשר נלקחים מקורבן הקטורת. מזבח הקטורת מבטא את תכלית השלמות בבניין מקדש לבורא, הן בבית המקדש הפיזי והן בעבודה הפנימית. הוא מגלם התקשרות שלמעלה מהקרבה של הבהמי. הוא מלמד כיצד האדם המצווה הופך את המצווה לאמצעי של צוותא וחיבור. הקשר של הקטורת איננו חיצוני אלא חיבור פנימי עם הדרגה הגבוהה ביותר בנפש[12]. זוהי התקשרות הנשענת על יחסים שלווים והרמוניים יותר. בהקבלה ליחסים האישיים בני הזוג אינם נדרשים לתת מעצמם אלא להתחבר, להרגיש אחד.

מאחר והקטורת היא עבודה אישית, עצמית, של מעמקי הנפש, ולא של הקרבת הצדדים החיצוניים, אף אדם לא היה נשאר בהיכל בזמן ההקטרה ועד שהיה יוצא הכהן שהיה מקריב את הקטורת. לכן גם ביום הכיפורים הכהן הגדול היה נותר ביחידות בקודש הקודשים ומקטיר קטורת.

הקראת פרשת הקטורת היא מעין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. היא מזכירה ומגלה את היחידות הגבוהות בנפש הדבוקות בבורא.

המנורה והנשמה

המזבח הפנימי היה מוצב בהיכל, בין המנורה לשולחן לחם הפנים. הדלקת המנורה מבטאת את ביטוי הפוטנציאל הנשמתי. את הקשר בין הגוף והנשמה והמאמץ של הנשמה להאיר את העולם. הנרות הם גילוי טבעי של מה שלמעלה מהטבע. שבעה קני המנורה הם הנשמות המאירות בעולם, והם גם המידות, שמתוארות בשבע הספירות.

'נר ה' נשמת אדם'[13], מלמד שלמה המלך. הלהבה מטפסת מעלה, כמו מבקשת להשתחרר מן הפתיל. אך בעוד היא שואפת מעלה, להתאחד עם האין, אין לה ברירה אלא להדק את אחיזתה בפתיל ולשתות את השמן בקנה המנורה, המזין את קיומה.  האור נוצר על-ידי התנועה הדיאלקטית של הנרות – תנועה אל האין וחזרה.

הנשמה, כמו הלהבה, כמהה לשחרור מהחיים החומריים ולהתאחדות עם מקורה. אולם אם היא תצא מהגוף, לא תוכל להשפיע על העולם הגשמי. כמו באדם, במנורה חוברים שני הקטבים, הלהבה והשמן, הנשמה והגוף.

מצב של העלם

כעת לאחר הכרת הערך הפנימי של כל אחד מעבודות המקדש, ניתן לענות על השאלות שהועלו, ולהסיק מהן את הדרך של האדם אל אלוקיו.

חכמים קובעים כי שלמות ההתקשרות וההתחברות לבורא מתגלית על ידי הנרות. לכן, על-פי ההלכה, ולא כדעת אבא שאול, עבודת הקטורת הייתה באמצע הטבת הנרות. על-פי חכמים יש להפסיק את הטבת הנרות לאחר הטבה של חמש נרות על מנת להקטיר קטורת. הקטרת הקטורת מקדמת עילוי בהדלקת הנרות. לאחר הקטורת יש גילוי רב יותר של הנרות. שתי הנרות האחרונים, המקבילים לשתי המידות – יסוד ומלכות, דולקים טוב יותר, או מתבטאים טוב יותר בעולם כשיש התקשרות פנימית.

לכן על-פי הרמב"ם, הכהן שסיים להקטיר את הקטורת ממתין לחברו, הכהן המטיב את הנרות, כך שעל ידי הנרות תתגלה ההתקשרות הנעלית ביותר עם הבורא. הצוותא וחיבור שבעצם הציווי על הקטורת מתגלה על ידי הדלקת הנרות.

כשהמתפלל קורא את הפסוקים שקשורים בהכנת הקטורת והקרבתו, הוא אמור להזכיר את החיבור של עצם הנשמה עם הבורא, שהיא היא המקור לכך שהאדם יכול לבנות בתוכו משכן לבורא. ההתקשרות הזאת צריכה להתגלות על ידי המנורה, על ידי שמורידים את הקשר לחיי המציאות ומחדירים אותו בתוך עולם כמנהגו נוהג.

ובכל זאת, בתפילה קוראים את דעתו של אבא שאול משום שמאז חורבן המקדש אנו מצויים במצב של העלם[14]. של ריחוק רב מדי מהבורא וחוסר יכולת להכיר בקשר הפנימי והאמיתי.

אנחנו כמו אביי, בנים יתומים. אביי, אמורא בבלי וראש ישיבת פומפודיתא, היה יתום מאב ומאם[15], ומכאן גם שמו, ולכן הוא המכריז על סדר המערכה על-פי אבא שאול.

בשל ההסתר בו אנחנו מצויים, בתוך הדלקת הנרות אנחנו לא מדליקים את הקטורת, כי אם מקריבים את קורבן התמיד. בימינו, בזמנים של העלם והסתר, על מנת לגלות את הקשר הפנימי, את נקודת היחידה של הנפש שתוסיף בהארה החיצונית של האדם, אנחנו צריכים להקדים ולהקריב מעצמנו, להקריב את האגו ותחושת הישות. רק לאחר מכן נוכל להתפנות להתקשרות הפנימית, המענגת, עם הבורא.

אבא שאול מציע שגם עבודת הקורבנות הנחותה תתגלה בכוחות הגלויים, באור המנורה, עוד קודם להקטרת הקטורת.

ביום הכיפורים, מאחר ואנחנו נמצאים בזמן של התעלות, אנו קרובים יותר לבורא ולכן סדר הטבת הנרות משתנה. אז באמת קוראים את הסדר על-פי הרמב"ם וההלכה, לפיו קודם מטיבים חמש נרות, מקטירים קטורת ולבסוף מטיבים את שני הנרות הנותרים. לכן גם העבודה המרכזית של הכהן הגדול ביום הכיפורים הייתה הקטרת קטורת. ביום הכיפורים אין צורך להקריב את החלק החיצוני. החלק הפנימי שבאדם מתעלה כתוצאה מעיצומו של יום. קשר זה נמשך לאורך כל השנה, אולם בשל ההסתר והעוצמה של פיתויי העולם החיצוני, וכדי להתקרב לבורא, הוא דורש קורבן מקדים מהאדם, קורבן התמיד[16].

[1] ראו תנחומא תצוה טו, 'שנעשה המשכן וכל כליו.. לא ירדה השכינה עד שהקריבו קטורת'.

[2] ראו תנחומא תצוה, טו בתחילתו: '…שמן וקטורת ישמח לב..'; בחיי ריש פרשת תצוה; הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ו הלכה ג-ד; יומא, יג, ב; יד, א.

[3] קשר העולה גם מפרשת תשא, ל, לד ואילך

[4] לעניין הדעות השונות באשר לסדר ההדלקה ראו באנציקלופדיה התלמודית בערך הדלקת הנרות.

[5] יומא לג, א.

[6] ההפסקה בין הטבת חמשת הנרות לשניים האחרונים נלמדת מכפל המילים בבוקר בבוקר פסוק בסוף פרשת תצוה – 'והקטיר עליו אהרון קטורת סמים, בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה'.

[7] ראו אלשיך על הפסוק מתרומה כה, ח.

[8] ראו מדרש תדשא, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, פרק י"א.

[9] ראו ספר הבהיר סימן מו (קט) ועוד.

[10] את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ו'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך', ניתן לקיים רק כאשר פוחת ערך הצרכים הגופניים, ועל ידי כך שחרור הנפש לצאת מגלותה בגוף. נושא זה מבואר בהרחבה במאמרים חסידיים המבוססים על לב התניא: לקוטי אמרים, פרק לב.

[11] אדרא זוטא – זח"ג רפח,א. רצב,א.

[12] רמז אחד להתקשרות עם דרגת יחידה הוא בכך שהמזבח עשויה אמה יחידה על אמה יחידה. וגם סממני הקטורת, אחד עשר במספר מסמלים את הכוחות שלמעלה מסדר השתלשלות עשרת הספירות. עצמות ומהות שהיא למעלה מהספירות.

[13] משלי כ כז.

[14] ראו את פרוש הרבי על הבית יוסף אורח חיים סימן מ"ח.

[15] ראו שער הגלגולים הקדמה ל"ד.

[16] מבוסס על שיחת הרבי תשנ"ב כרך ב', חנוכה – כ"ז אדר א (בלתי מוגה), ובהשראת שיעורו המקסים (כרגיל) של הרב גייקובסון בנושא (באנגלית).

The post סדר המערכה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

'יד האלוקים של מראדונה הארגנטינאי היא לא כמו של פביאנו הברזילאי', מצטטים ואומרים העיתונאים. וההוא, מסי, השחקן מספר אחד בתבל, 'הוא ממש התגלמות של ישות עליונה', הם חוזרים אחרי המעריצים. וכששער מפתיע שובר שוויון ברגעים האחרונים להארכה, קופצים האוהדים והקריינים גם יחד בקריאות 'יש, יש אלוקים!!'

ניתוח השימוש התכוף בתארי הבורא לא בהכרח היה מלמד אותנו על האתאיזם הרווח בקרב שדרי ואוהדי הכדורגל. מנקודת מבטם, הוא גם לאו דווקא מעיד על זילות של הבורא. אולם החדרת הא-ל לתוך שיח הכדורגל בהחלט יכול ללמד אותנו אודות תפיסת האלוקות הרווחת בעידן בן זמננו.

תפיסת האלוקות בשיח הכדורגל

במגרש הכדורגל ישנם 22 שחקנים שמחולקים לשתי קבוצות ומשחקים זה כנגד זה על-פי מערכת חוקים קבועה מראש וכמעט בלתי ניתנת לשינוי. באותו אופן, השימוש באלוקים, בהקשר של כדורגל, מלמד כי הבורא נתפס ככוח טרנסנדנטי, הנמצא אי שם למעלה, מחוץ לסדירות שבטבע. הבורא אולי קובע את חוקי העל של הטבע, אך מרגע שקבע את החוקים אין הוא מתערב בהם עוד.

ועוד, סך הכל רוב השחקנים משחקים מבלי שהכוח האלוקי מתגלה בהם. כלומר הבורא קובע גם יחס חד סטרי בינו לבין העולם. העולם זקוק לבורא, ואילו הבורא לכאורה לא זקוק ולא יכול להיות מושפע מהעולם.

אולם בכל זאת ישנם מקרים מעטים או שחקנים בודדים ומורמים מעם, המציגים גילוי אלוקי. כלומר תפיסת הבורא הרווחת בעולם הכדורגל מייחסת לאלוקים התערבות מדודה בעולם. הא-ל נדרש רק בזמנים מאוד מסוימים ולדברים הגדולים בחיים, או ליתר דיוק במשחקים המשמעותיים. ההתערבות האלוקית מונעת מהשופט להבחין ביד המבקיעה שער. התערבות זו שוברת לזמן מוגבל את החוקיות של הטבע, או של המשחק, ומאפשרת למשהו על טבעי להתגלות.

בהשקפה זאת, גם בחיינו היומיומיים הבורא אינו מעורב, אך במצב של מלחמה, צונאמי או מבצע הצלה המוני ומרגש, בהחלט ניתן לאתר זיקה מובהקת של יד הבורא. לרוב, העולם מתנהל על-פי הסדירות הטבעית שהוא ברא ללא זיקה מיוחדת שלו.

כלומר אין זו השקפת עולם דיאסטית, לפיה הבורא ברא את העולם והניח את השלטון בו לחוקי הטבע, מבלי שהוא מתערב במהלכם. העולם, וכמובן משחק הכדורגל, אינם פועלים בצורה עצמאית לחלוטין, כקפיץ של אורלוגין שנמתח ומאפשר למחוגיו להמשיך ולהסתובב באופן עצמאי. בעולם מתאפשר במקרים מסוימים וייחודיים התערבות אלוקית מדודה המואנשת ומתלבשת בכוח אנושי.

בלק בלעם וכדורגל

תפיסת עולם דומה ניתן למצוא במידה מסוימת כבר בפרשת בלק.

הפנייה לבלעם, המכשף הנודע, מעידה כי בלק אינו כופר. הוא רק רוצה את ההתערבות האלוקית לצדו בנקודת זמן מאוד ספציפית.

בלעם בן בעור, כאן יש לדייק, הוא לא סתם מכשף, אלא אחד מבחירי נביאי אומות העולם[1]. בלעם היה במדרגת נבואה כה גבוהה עד כי נאמר עליו שבישראל לא קם עוד נביא כמשה, אולם באומות העולם קם – והוא בלעם[2].

בלעם מבקש להתייעץ עם הקב"ה ונענה בשלילה. אלוקים נגלה לבלעם בלילה ואוסר עליו ללכת עמהם ולקלל את העם המבורך.

ובכל זאת, למרות הסירוב האלוקי, בלק מפציר שוב בבלעם. ובלעם, כך אפשר להבין, מבקש פעם נוספת רשות מאלוקים לצאת עם המשלחת המואבית. הפעם אלוקים מתיר לו לצאת אתם. ולמרות התרה זאת, 'ויחר אף אלוקים כי הולך הוא'[3].

בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו

המפרשים ניסו לעמוד על הסיטואציה הבלתי ברורה הזאת. מצד אחד, אם בלעם נאמן לאלוקיו, מדוע לאחר סרוב כה ברור וחד משמעי, הוא מבקש שוב רשות מאלוקים לצאת עם משלחת מואב. ואם הקב"ה כבר מתיר לו ללכת, מדוע חרה אפו?

המדרש מלמד על סיטואציה זאת כי 'בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו'[4]. על-פי פירוש אחד[5], בלעם היה נחוש לגבש לעצמו קול עצמאי וייחודי. הוא רצה ללכת עם מואב. הוא רצה לראות עצמו כישות נפרדת מהבורא. הוא נשמע לציוויו, אך בכל זאת הוא התאווה להיות הוא עצמו, שלא כמו משה שהיה רק עבד נאמן שהשכינה דיברה מגרונו. היינו, לדידו של בלעם יש את אלוקים ויש אותו, ואפשר עכשיו לשמוע לדעתו של אלוקים.

אלוקים עבורו הוא לא כל ההויה, מה שמעליה ומה שמתחתיה. אלוקים הוא כוח חיצוני המתערב כששואלים אותו. ומאחר והוא כל כך רצה לאחוז בהשקפה זו, התירו לו לעשות כן. אלא שלבסוף, השקפה זו הובילה אותו לאבד מיכולת הראיה, הניתוח וההבנה של המציאות. חמורו, בסופו של דבר, ראה טוב יותר ממנו.

באותו אופן, תפיסת הבורא במונדיאל מגדירה אותנו כישויות עצמאיות, מנותקות מהבורא, אך נזקקות לעזרתו באירועים מיוחדים.

כמרחק מזרח ממערב, כך אין לכם תפיסה רחוקה מזו, כתפיסת הבורא ביהדות.

[1] 'שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם – ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי', בבא בתרא טו ב.

[2] 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', 'בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם בן בעור', ברכה לד, י.

[3] פרשת בלק, כב, כב

[4] במדבר רבה, כ, י.

[5] ראו המלבי"ם על הפסוק.

The post תפיסת הבורא בכדורגל והקשר לבלעם (בלק) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בזמן המשבר אנחנו מנסים לעמוד לשוא על דפוסי ההתנהגות העשויים להיות לנו לעזר. אנחנו תרים כאחוזי אמוק אחר מוצא רגשי ומעשי. אלא שלרוב, בזמן של קושי, זווית הראיה שלנו מוגבלת. אנחנו לא מצליחים לראות או לחשוב בבהירות. הלחץ והחשש מכניעים אותנו. לעתים אנו בוחרים להיאבק ברוע בכל כוחנו. פעמים אחרות אנו מתקפדים ומתכנסים בתוך עצמנו. לעתים אנחנו בורחים למקום אחר, רחוק ומוגן, ששם החלטנו כי הרוע לא יוכל להשיג אותנו. לא תמיד אנחנו מנצחים את הרוע. פעמים רבות הוא מותיר בנו צלקות שאינן מגלידות.

האם יש מתכון מנצח להתמודדות עם מצבי משבר שבהם נגלים הרוע, המוות, הכאב, הפחדים הפנימיים ביותר. סביר להניח שלא. כל התמודדות היא אישית, מתאימה להקשר מסוים, ותפורה לפי מידותיו ואופיו של האדם.

ובכל זאת, השליחות של המחשבה האנושית היא להציע את המסלול המתאים ביותר להתמודדות.

את תפקיד הפילוסוף ניסח יפה ההוגה האוסטרי, לודוויג ויטגנשטיין[1]. לדבריו האתגר של הוגה הדעות הוא להראות לזבוב הלכוד בתוך בקבוק את הדרך למעלה. הזבוב נפל למלכודת והוא תקוע בבקבוק. הוא מנסה לשווא להיחלץ. נחבט למטה ולצדדים, לא מצליח לעצור לרגע, 'לחשוב' ולמצוא את הדרך למעלה. אל השחרור. התפקיד של 'הפילוסוף הטוב' הוא לעזור לנו להפסיק להיתקל בקירות. עליו לסייע לנו לשאת עינינו מעלה ולגלות את הדרך אל הפתרון הגלום במצבי קושי ומשבר.

מהי המשמעות של אותה הסתכלות מעלה?

נחש נחושת

פרשת חוקת מציעה פרספקטיבה זאת כדרך אחת להתמודד עם רוע וקושי[2]. הפרשה מעלה סיפור מוזר לפיו עם ישראל מותקף, בעודו במדבר, במכת נחשים. משה מתפלל לקב"ה שיעצור את המכה הנוראה שנחתה על העם בעקבות תלונותיהם הרבות על הקושי במדבר. במענה לתפילתו, הקב"ה מדריך את משה כיצד להתמודד עם הנחשים. הוא מורה לו לעצב נחש מנחושת, ולהציב אותו על נס, עמוד גבוה. מי שיכיש אותו נחש, יהיה עליו להסתכל למעלה, על נחש הנחושת וכתוצאה מכך יחיה.

הסיפור מוזר לא רק משום שהוא מציג טיפול מאגי במכת הנחשים, אלא גם משום שבהצבת סוג של פסל מנחושת יש סכנה ברורה שהעם יסבור כי נחש הנחושת הוא, הוא בעל הכוחות העל-טבעיים לרפא, ולא הקב"ה, ולבסוף יעבוד את הנחש. ואכן המלך חזקיהו, מאות שנים לאחר מסע בני ישראל במדבר, מתיך את נחש הנחושת ששרד כל אותם שנים והגיע לבית המקדש, מאותה הסיבה בדיוק, שהפך מקור לעבודה זרה[3].

חיים חדשים

כמו בכל סיפורי התורה, החסידות מבקשת לגלות את המסר המכוון לחיינו גם בסיפור זה. כשאנו חווים עקה ומצוקה, בין אם כתוצאה מגורמים אמיתיים ובין אם כחלק ממערבולת של רגשות, עלינו לזכור להסתכל למעלה. הדרך היחידה לצאת מהבקבוק היא להרים את העיניים מהמציאות הקשה בה אנו מצויים ולנסות לראות את הדברים אחרת, בפריזמה רחבה יותר. מאחר והבורא מצוי בכל, אין בחיינו אירוע שהינו סתמי ונטול משמעות. כל התרחשות היא חלק ממציאות אלוקית הנושאת בעבורנו מסר ופוטנציאל לצמיחה ולמידה. את המסר אנו יכולים לגלות רק על ידי הגבהת עינינו.

השורש הטוב של הרוע

כאשר מסתכלים למטה, על הנחש הזוחל על גחונו, רואים את התגלמות הרוע. הנחש מסמל בכמה מקומות בספרות את המות. בגלל הנחש נגזרה מיתה על העולם[4]. אולם הרע שמגלם הנחש הוא רע ארצי, הפוגע בנו רק בממד הנמוך ביותר. כאשר מסתכלים על פעולת הרע בהקשר רחב יותר, עוצמתו מתגמדת. זה המצוי במצוקה קשה עשוי להשתחרר ממנה רק אם יגלה את ההיבטים החיוביים, הנשגבים של אותה מצוקה.

הסיבה לכך היא שלנחש יש שורש חיובי. התופעה השלילית של נחש הנושא בארס ממית, היא מעשה הבורא. מי שמרים את עיניו, מזהה זאת. הוא מזהה את השורש הטוב של הדפוסים הרעים. הכרת המקור הטוב של הרע היא כעין תחיית המתים למי שהוכש. היא מאפשרת לו לזהות מציאות חלופית לזו שהוא שקוע בה. המשנה אכן מזכירה כי לא הנחש מנחושת הוא המחיה את המוכשים, אלא הקב"ה, הוא המעניק חיים חדשים למי שהוכש, בתנאי שהוא מבין ומכיר במקור המציאות[5]. ובלשון הכתוב: "וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים".

הנחושת, המסמלת את האפשרות להחזיר אור, כמו במראה, מתירה לגלות את מקור החיים. המוכש מביט בנחש הנחושת, במקור החיובי של התופעות השליליות, ומצליח להוריד מההתבוננות החיובית הזאת לתוך מציאות חייו. הנחש בהתבוננות החדשה לא נתפס עוד כדבר רע[6]. ניתן לדמות זאת לילד המתנהג באלימות, כאשר בשורשו הוא זקוק לחום ותשומת לב. החסך של אותו ילד הוא לחיובי. התוצאות יכולת להיות עגומות. התבוננות בשורש החיובי תסייע להתמודד עם תופעת האלימות.

המסר שמציעה לנו הפרשה הוא ללמוד בכל סיטואציה להסתכל למעלה, לחפש את השורש החיובי של האירועים השליליים, וכך להציל את עצמנו מהמצב בו אנו מצויים[7]. ההצלה המדוברת היא בראש ובראשונה תודעתית. כשמכירים בשורש הטוב של הרוע, העולם אינו נתפס עוד ככולו נגדנו. איננו חשים עצמנו כחסרי מזל ונכנסים למצוקה נפשית. אנו מתפנים לעצור, לנשום אוויר ולחשוב בבהירות על הפתרון הרצוי. אנו מקבלים מעין מנת חיים נוספת שבאמצעותה יהיה בכוחנו להמשיך ולהתמודד.

[1] הרעיון מוזכר אצל הרב ג'ייקובסון בהתוועדות ג' תמוז ה'תש"ע. ראו:

Philosophical Investigations, p.309.

[2] במדבר כא ט.

[3] מלכים ב י:ח, ד; על הערכה למעשהו ראו: מסכת ברכות י' ב.

[4] הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות כרך י"ג במדבר (מוגה), עמ' 75.

[5] ר"ה ג, ח.

[6] אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, פרשת חקת, סב, ב.

[7] הרבי מליובאוויטש, התוועדויות שנת תשמ"ה כרך ד', סיון – תמוז (בלתי מוגה), ש"פ שלח, עמ' 2310.

The post על נחש ונחושת: איך מתמודדים עם רוע (חוקת) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לדידם, אין זה באמת משנה כיצד תנהג המדינה, מי יהיו ראשיה ואילו אמות מידה מוסריות יהיו נר לרגליה. שליטיה יהיו תמיד מושחתים והנהגותיהם כוחניות ובלתי מוסריות. העם היהודי, בין אם הם מודים בכך ובין אם לאו, עדיף לו לא לשבת בציון בצורה הנוכחית. ראיה לכך הם מופעי החימה השפוכה בכל פעם שישראל מעזה להפגין את ריבונותה בדרך כזו או אחרת.

מדוע הם מתנגדים כל כך לקיומה של מדינת ישראל ומבקשים לקעקע את יסודות קיומה?

חטא המרגלים, הנקרא בפרשת השבוע, מעניק לנו כמה רבדים של פרשנות היכולים להסביר את מניעי העומק של אותם יהודים.

חשש

משה שלח 12 מרגלים, נציג מכל שבט, ממדבר פארן לארץ ישראל. המרגלים נשלחו לתור את הארץ ולהכיר את העם היושב בו. לאחר ארבעים יום הם שבו עם הידיעה כי הארץ טובה אך עָרֶיהָ בצורות היטב, והעמים היושבים בה רבים וחזקים. היחידים שטענו כנגד המלינים היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון שגרסו כי: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

בשום מקום לא נטען כי המרגלים שיקרו או התבקשו לשקר, ולכן בקריאה ראשונה לא ברור מה רוצים מהם, ומדוע כל העם נדרש להמשיך את מסעו במדבר עוד ארבעים שנה כנגד המסע בן ארבעים הימים של המרגלים. הם נשלחו למשימה ושבו לאחר שביצעו אותה. הדעה הנפוצה היא כי עונשם הוא על שהפיחו מורך לב בקרב העם וגילו העדר אמונה. הם ענו על שאלות שלא נשאלו והביעו את דעתם העצמאית ביחס לעמי הארץ. על-פי פירוש זה, המרגלים, אז כהיום, אינם רואים את הישיבה בארץ ישראל חלק מברית יעוד של העם כי אם משימה שיכולה לגרור עימות עם עמים חזקים וממילא, מה שלא מוזכר ישירות במקורות, לעורר בעיות מוסריות, ולכן כדאי להימנע ממנה.

שכל ואמונה

ברובד אחר, אפשר לציין כי הטיעונים של המרגלים היו הגיוניים ובהחלט עמדו בתנאי הלוגיקה הבסיסיים. עיתונאי הארץ, גדעון לוי, למשל, הלין רק השבוע בבהירות רבה, כי יש פגם בחברה הדמוקרטית הישראלית בכך שאיננו מצליחים לדמיין או אפילו לקיים דיון רציני בכך שאזרח ערבי יעמוד אי פעם בראש המדינה.

טיעונים שכאלה מעידים עד כמה ללוגיקה יש קשר עמום עם האמת. לוי כמובן צודק בלוגיקה שהוא מציע לגבי הקשר בין דמוקרטיה וראש ממשלה ערבי, אך הוא מתעלם מהאמת הפשוטה לגבי אפשרות הקיום היהודית בדמוקרטיה שכזו. הלוגיקה של לוי כמו של החוששים מכיבוש הארץ, אנו למדים, היא נכונה ובה בעת אינה עוסקת באמת או שקר. טענה היא אמיתית או שקרית לא בזכות הלוגיקה. טענה אמיתית מבחינה לוגית בלבד היא חסרת תוכן וערך במציאות. הלוגיקה מפרידה בין האפשרי להכרחי. במובן הלוגי הטהור, גדעון לוי, כמו המרגלים, מצביעים על היתכנות של אפשרויות קיום אחרות לעם היהודי ולמדינת ישראל והעדר היתכנות שכזו.

ההתבססות על רציונאליות קרה חשפה אצל המרגלים מידה של קטנות אמונה בבורא וביכולתו להכניסם לארץ. חכמים מפרשים כי בדברי המרגלים 'כי חזק הוא ממנו' הם התכוונו לכך שהעמים היושבים בארץ חזקים כביכול מהקב"ה[1].

אמונה, בניגוד ללוגיקה, מבטאת ודאות ללא ברירה. היא נוגעת לקבלה של דבר מסוים גם אם הוא לא הוכח ניסיונית או לוגית. אמונה שכזו חסרה הייתה למרגלים.

רווח אישי

טיעונים מכסים בדרך כלל על אינטרסים. עיקר חטא המרגלים היה בכך שבתשובתם למשה שינו את הסדר שדרש מהם משה. משה צוה אותם בתחילה לדעת את מצבו של העם, ורק לאחר מכן לבדוק את מצב הארץ. אולם הם הקדימו לענות קודם על מצב הארץ ורק לאחר מכן על העם. בתשובתם זו הם הצביעו כי הפרס, הטובה הגשמית, היא זאת העומדת לנגד עיניהם ולא משימת כיבוש הארץ[2]. הם חוששים, אך את הפרס היו רוצים.

כיום אי אפשר לטעון שכסף הוא המניע יהודים נגד ישראל, אך בכל זאת נעימים מחיאות הכפיים בכנסים בינלאומיים, תקציבי המחקר מארגונים שהמניע שלהם לא נחקר עד הסוף וכיבודים מגוונים.

רוחניות וגשמיות

החסידות, שכדרכה תרה אחר המשמעות הפנימית של האירועים החיצוניים, מאירה היבט נוסף בהתנהלות המרגלים. הללו, שהיו במדרגה רוחנית גבוהה, התאהבו בחיי המדבר. כבני כת המגילות המאוחרת יותר, הם ראו במדבר מקום רוחני וחופשי שבו ניתן לחיות ללא המגבלות של מגורים במקום אחד. במדבר היה להם מזון מן השמים, מים מבארה של מרים ואת ענני הכבוד שסככו עליהם. כשהם הביעו חשש מפני כיבוש הארץ הם הציגו את האינטרס הרוחני שלהם, שרואה בחיים הגשמים, במסגרת מדינית, מקור ודאי לניוון והתבהמות. בארץ צריך לזרוע ולשתול, לעבד את האדמה, ולכן גם להתאמץ ולהזיע על היבטים גשמיים[3]. הארץ 'אוכלת יושביה', לטענתם, משום שהיא מציגה סכנה של גרירה אל החומרנות.

בדברים אלו יש היבט חיובי. אולם העונש הוטל עליהם בשל חוסר יכולתם להבין את הרצון האלוקי. הבורא, במחשבה היהודית, דורש מהאדם לרדת לדרגת המעשה. לא להתכרבל בחיים רוחניים נינוחים אלא לפעול, להקים, לבנות, להסתדר בתוך מדינה וקהילה. עליו לא לפרוש למקום מבודד כי אם להנכיח את הבורא בעולמנו התחתון.

זה לא הם זה אנחנו

על פי הרובד הפנימי ביותר, משימת כיבוש הארץ היא משימת כיבוש המידות. עיקר האדם הוא הרגשות, והכיבוש שלהם הוא תכלית חייו[4]. משימת כיבוש הארץ היא המשימה של שליטה וכיבוש התאוות החיצוניות. הארץ מבטאת בספרות הקבלה והחסידות את הארציות, את הצד הבהמי והגשמי באדם.

בני ישראל, כפי שהוכיחו המרגלים, לא היו עדיין בשלים למאמץ אישי שכזה. הם נזקקו לתקופת הכשרה נוספת. חוסר הבשלות ניכר בכך שהמרגלים הכירו כי במאבק האין סופי המתקיים באדם פנימה, האדם עומד להיכשל ולהיכנע ליצריו.

על פי ההיגיון האחרון, היהודים נגד מדינת ישראל, במובן הפנימי ביותר, לא בשלים לחיי חירות עצמאיים. הם כבולים בתחושת הישות ולכן זקוקים לתקופת זמן נוספת של עבודה עצמית, של הליכה במדבר, בטרם יצליחו לממש את תכלית בריאתם – לשלוט ולנווט את מידותיהם. הדרישה להכיר את מעלות הארץ הייתה גבוהה מדי עבור המרגלים. הם עדיין תרים אחר המופשט, הרחוק מהמציאות ומההגשמה בפועל.

מקימים עסק

אם לסכם, באווירה רגועה, אפשר לדמות את דפוס הפעילות של המרגלים לחבר, המבקש לייעץ בזמן שאתם עומדים בפני פתיחת עסק חדש ומקורי. אתם מתרגשים, מלאי אמונה, עמוסי התלהבות, ואילו הוא בניתוח לוגי קר, נטול אמונה ומעצבן מנסה להוכיח לכם שחור על גבי לבן שכל הסיכויים מצביעים על כך שתיכשלו. הוא מטיף לכם, חדשות לבקרים, שעדיף היה לכם להישאר שכירים, במקום עבודה בטוח. שכן למרות השגרה, השחיקה ורצונכם להשיג מימוש עצמי בעסק החדש, היציבות חשובה יותר, והחופש מטלפונים ודאגות בסופי שבוע הם תמורה שאין לה תחליף. הוא כל כך חרד לגורלכם שהוא אפילו רוקם עם הוריכם שלא יערבו להלוואה שרציתם לבקש לצורך פתיחת העסק, ודואג ב'מילים טובות' שלא ישכירו לכם את המקום עליו חלמתם. טיעוניו הלוגיים הצרים פועלים את פעולתם ומתחילים להחליש אתכם. כל זאת עד שאתם נזכרים כי שום אדם לא הצליח לפרוץ גבולות, לצמוח אישית וכלכלית, להתקדם, לבנות וליצור אם לא האמין. בעוד השכלתנות היתרה בדרך כלל אחראית לקרר אותנו, האמונה, ההתלהבות והתשוקה, הם המתכון היסודי להצלחה וכיבוש פנימי. בהחלט צריך למדוד ולבחון דפוסי התנהגות בכלים ריאליים ומבחינה רציונלית. לשם כך נשלחו המרגלים. אולם אסור שהרציונליות תכניע את השליחות והאמונה.

אותו חבר, הוא גם חלק מכל אחד מאיתנו. מעין קול פנימי מקרר ומרפה ידיים. לפני המאבקים החיצוניים, עם אותו קול פנימי צריך ללמוד להתמודד. כשהחבר יבין שאתם נחושים ומאמינים מבפנים, הקולות החיצוניים כבר ממילא ייחלשו והמאבק יהיה קל יותר.

[1] סוטה לה, א. ראו למשל בתניא, פרק כט.

[2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, ש"פ שלח, התשי"ת, 104.

[3] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יד, חלק שני, ש"פ שלח, ה'תשט"ו, עמ' 159.

[4] ראו למשל: : הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים חלק ג', ש"פ שלח, כ"ח סיון מבה"ח תמוז, ה'תשל"ו,381.

The post יהודים נגד ישראל – על חטא המרגלים אז והיום (שלח) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

קדושה וקורבן, אש מאכלת וכוהנים מתים, בהמות, רמשים ושרצים, כל אלה משמשים יחד בערבוביה בפרשת שמיני. הפרשה נפתחת במעמד הנשגב של חנוכת המשכן, בראש חודש ניסן, ונחתמת בתיאור זואולוגי מפורט של הטהור והטמא, המותר והאסור לאכול מן החי. בתווך, מתגלה הסיפור המפתיע על נדב ואביהוא, בני אהרון, הנכנסים למקדש ונשרפים בו.

כיצד מתקשרים כל הפרטים בפרשה? מה השייכות של חנוכת המשכן, לאחר שבעת ימי מילואים בהם לימד משה את הכוהנים את עבודות הקודש, לפירוט מה מותר לאכול ומה אסור? האם חטאו נדב ואביהוא, ומדוע נשרפו? התשובה לשאלה האחרונה מגלמת בתוכה גם את התשובות לשאלות הקודמות, וחושפת את המסר המרכזי שמקדמת הפרשה.

על-פי אחד הפרושים, בני אהרון לא חטאו. מסופר כי הם היו בדרגה רוחנית גבוהה, אף יותר מזו של משה ואהרון. הכוהנים נדב ואביהוא ביקשו להידבק בבורא עד כלות הנפש, מבלי לשמר אחיזה כלשהי במציאות, וללא מידה של הגנה והסתר. ואכן מתוך תשוקתם זו הם מתו.תנועת ההתעלות בה היו נתונים מכונה 'רצוא'. היא מבטאת רצון, הצרוב כקוד פנימי בכל אדם, להתנתק מהעולם הגשמי. זוהי תנועה של התכווצות, של יציאה מהעצמי, מה'אני', כדי להידבק בדבר שהוא לכאורה חיצוני לי. ה'רצוא' מגלם יראה ורצון להסתלקות, וניכר בצורך להתרוממות מעל העולם הגשמי.

שאיפת ה'רצוא' של בני אהרון גרמה להם לאבד את כלי המחייה בעולמנו. התופעה של רצון האדם להגיע למצב של כלות הנפש מומשלת ללהבת הנר, המתנועעת מעלה, מבקשת להתנתק ממקור חיותה, מגוף הנר, ולהדבק בבלתי מושג. אלא שפועל יוצא מתנועה זו של הידבקות הוא כמובן כיבויו של הנר. הנשמה תחזור לכור מחצבתה, ליוצרה, אך לא תתקיים כאן בעולם המוחשי.

השאיפה לחיים טוטאליים ולניתוק מהארציות, חורגת מהבשורה היהודית. לכל תנועה של 'רצוא' צריך שיהיה גם 'שוב'. 'רצוא ושוב' הן שתי תנועות הופכיות בסיסיות המתקיימות בעולמנו, כשהאחת תמיד תהיה חסרה ללא רעותה. כמו שאיפה ונשיפה, גאות ושפל, התרחבות והתכווצות, העלייה הרוחנית של הנשמה צריכה להתבטא גם בירידה לממדים המעשיים של החיים. את התובנות בהן זכה האדם בעתים של התעלות, יש לממש בחיי המעשה הפשוטים. להפנות תשומת לב לילדים, להסב פנים לבן הזוג, ללמוד להשקיע ולהיות מעורב בסביבה.

זוהי גם הסיבה שהמעמד הרוחני של חנוכת המשכן נחתם בהגדרות מפורטות של דרכי ההתקדשות. קדוש הוא לשון נבדל. הוא מלמד על התקשרות לדבר. כל התקשרות דורשת השקעה, התמדה והקרבה. אלה באים לידי ביטוי רק בפרטים הקטנים. הצלחה אמיתית לרוב אינה מושגת במהפכות גדולות, כי אם בצעד ועוד צעד, עקב בצד אגודל, במשימות החיים השוטפות. ללא קיצורי דרך ונוסחאות אינסטנט.

כל אשה ואיש מתאווים, במודע או שלא במודע, לעתים של ניתוק מהעולם. זמנים של התעלות רוחנית המגלמת מנוחה מהמרוץ, מחיי הזוגיות, מעול הפרנסה, מקשיי הטיפול בילדים. המנוחה היא כהתרוממות מעל חיי השגרה, במסגרתה הפרט מחדש כוחות וזוכה ברעיונות חדשים. אולם הניתוק צריך להיות מלווה בשיבה אל העולם ובמימוש הרעיונות בפועל. על כן קוראת הפרשה בסופה, 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים'. הקדושה היא תוצאה של חיבור האדם עם שורשו העליון. אולם הטמעת הקדושה בחיי היום-יום, תלויה בעבודתו הארצית של האדם.

The post מיהו קדוש, פורסם במדור דעות, ידיעות אחרונות (שמיני) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.