The post איך לבנות את ה״אני״ עתידי | קריעת ים סוף appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מה מאפיין את הילדותיות שבי ואיך עוברים למצב של גדלות.

מקורות

כל התורה דיברה בארבעה בנים – והגדת לבנך –

וכידוע גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹³³ בפיסקא "אחד חכם ואחד רשע כו'", שאצל כל אחד מהבנים, הן החכם והן הרשע, ישנו ה"אחד". וכן הוא ע"פ נגלה – כמובן מדברי הרמב"ם¹⁹³⁴ שכאו"א מישראל "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות כו'", אלא שיכול להיות ש"תקפו יצרו הרע .. אנס עצמו בדעתו הרעה", וצריך רק לבטל אונס זה, ואז מתגלית מציאותו האמיתית – בן חכם.

וזהו שבליל הפסח צריכים לענות לכל ארבעת הבנים, גם ה"שאינו יודע לשאול", ש"תפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב"¹⁶⁸⁵, וגם ה"רשע", ולפעול גם אצלם הענין ד"(כנגד ארבעה בנים) דיברה תורה", "דיברה" מלשון הנהגה¹⁶⁸⁶, שהתורה תנהיג אותם – בכדי להוציא את כל הבנים מה"מצרים" שלהם, כי, דוקא באופן כזה יכול להיות כללות הענין דיצי"מ, שהרי כל זמן שיהודי אחד נשאר עדיין במצרים, לא יכולים כל שאר בנ"י לצאת ממצרים.

מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

מגיד, כנגד ארבעה בנים

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

תלמוד ירושלמי פסחים י׳:ד׳:

• למה מתחילים בברוך המקום

וזהו גם הטעם שהענין ד"ושננתם לבניך"⁶⁷⁴ נקבע בקריאת שמע, שזוהי כללות התורה כולה.

ולכן קבעו הפיסקא "ברוך המקום כו'" בהקדמה לענין ד' הבנים דוקא – כי, בשאר הענינים קשור כל ענין עם פרט א' מתרי"ג מצוות, ואילו לימוד התורה עם ד' הבנים קשור עם כללות ענין התורה (ואע"פ שגם לימוד התורה הוא פרט א' בתרי"ג מצוות, הרי החיוב הוא ללמוד אודות כל תרי"ג המצוות, ובמילא הרי זה כולל את כל התורה כולה).

כא. וזהו גם הדיוק "ברוך המקום"⁶⁷⁵:

כיון שיש להקב"ה כמה שמות, ועד שאמרו חז"ל⁶⁷⁶ שבעים שמות יש לו – למה בחרו כאן השם "המקום" דוקא?

ולא מספיק התירוץ ש"המקום" קאי על מלכות122, שהו"ע הדיבור, ששייך לפסח שענינו "פה סח" (כנ"ל ס"ב) – שהרי מלכות גופא נקראת בכמה שמות (כמו אדנ"י, שזהו שם שנזכר קל"ד פעמים בתנ"ך⁶⁷⁷), ועד לשבעים שמות⁶⁷⁸, וא"כ, אין הכרח לומר "המקום" דוקא.

והביאור בזה:

"המקום" – קשור עם מקום גשמי שבעוה"ז, ששם יורדים הנשמות להתלבש בגופים, ודוקא שם ישנו הענין דלידת בנים, משא"כ במלאכים שאין אצלם פרי' ורבי', כפי שאמר להם משה בנוגע לתורה: "מה כתיב בה, כבד את אביך ואת אמך⁶⁷⁹, אב ואם יש לכם"⁶⁸⁰ (דאע"פ שענין המלאכים הו"ע המדות, מיכאל – מדת החסד, וגבריאל – מדת הגבורה, והרי לידת המדות היא ע"י המוחין שנקראים אב ואם, הרי עיקר הענין דכיבוד אב ואם הוא בנוגע לאב ואם כפשוטם).

וזהו "ברוך המקום" – לא שם אדנ"י ששייך למלכות כפי שהיא

בעולם האצילות, או אפילו כפי שיורדת לעולמות בי"ע הרוחניים, אלא דוקא כפי שנמשך במקום גשמי, ששם נמצאים ד' הבנים, כולל גם הבן שהוא ההיפך דחכם – שענין זה אינו שייך באצילות, ששם "לא יגורך רע"⁶⁸¹, כי אם למטה במקום גשמי דוקא – וגם עמו מדברת התורה ועד שפועלת בו שיהי' "בן" כפי רצון התורה.

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"³²⁹, והיינו, שבנוגע לכל אחד מהבנים מדברת התורה ומייעצת כיצד להתנהג עמו, ואפילו בנוגע לבן שאין רצונו בענין הגאולה, ועד כדי כך, ש"אילו הי' שם כו'"³³⁰, הרי זה רק קודם מ"ת, אבל כשניתנה תורה, מתעסקת התורה גם עם בן זה, ומייעצת כיצד להתנהג עמו, עד שסוכ"ס יהי' בן של תורה. ואין לאף אחד – כולל גם הבן עצמו – שליטה על זה, לשנות זאת.

וזהו גם התירוץ הפשוט על השאלה בנוגע למארז"ל "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", דלכאורה, הרי רואים בעיני בשר, שמלבד ארבעת הבנים שיושבים ב"סדר" ושואלים קושיות, יש רח"ל גם "בן חמישי"³³¹ – אותם יחידים שבכלל לא באים ל"סדר" ובכלל לא שואלים קושיות, והרי גם בן כזה "ישראל הוא"³³², וא"כ, צריכה התורה לדבר גם כנגדו ולהתעסק עמו? – כי, גם אם בגופו נמצא במקום אחר, ואינו יושב ב"סדר", הנה בנשמתו ובפנימיותו נמצא גם הוא בשולחן הסדר, ככל הבנים, אלא שישנו מי שמקבל הכל ושואל רק מה צריך לעשות, וישנו מי ששואל קושיות, ועד לקושיא כזו שגורמת שגופו נמצא במקום אחר, אבל נשמתו נמצאת ב"סדר" ושואלת קושיות ושאלות, וחפצה ורצונה שיתרצו את הקושיא, ויוכל להיות כמו הבן חכם.

• תורת מנחם, נב – שנת תשכ"ח – חלק שני, שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח, 309

התחלת חג הפסח היא בענין הבנים – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", וזהו כל ענין הפסח – "והגדת לבנך"2122, וגם כאשר הבן יודע (לא רק את הקושיא, אלא גם) את התירוץ, הנה הסדר הוא ש"הבן שואל", ואז עונים לו, ועד שאפילו בנוגע לבן "שאינו יודע לשאול", הנה

ד כוסות – כנגד ד בנים

• שפת אמת, ויקרא, פסח ד׳:ג׳

חכם – חכמה היא חיבור – לא יורדת למעשה

שפת אמת – מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה.

וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים.

כוס קידוש ראשונה – הבדלה –

רשע – לא מוכן להתאמץ. מחפש תענוג – למה אני צריך קבלת עול

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

אכפת לו. הוא בא לסדר, אבל לא מוכן לעשות דברים בקבלת עול. רק בתענוג.

והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון.

כוס קידוש שנייה- עיקר סיפור יציאת מצרים.

תם – לא חוקר בשכל אנושי. הוא כבר יודע. כל כך בטוח בעצמו

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

שפת אמת: ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם.

יש התפעלות אבל היא שכלית

תם מה הוא אומר. מי שהוא בבחי' יעקב שנקרא איש ת"ם שואל איך מחברים מ"ה עם זא"ת. כי מ"ה נקרא דבר שאינו מזה העולם רק שייך להקב"ה ושואלין עליו מה זה כי אין בו שום השגה. וזאת נקרא זה העולם. ושואל האיך מחברים שניהם יחדיו. ואמרת אליו בחוזק יד. חוזק יד נקרא אמונה:

כו

שאינו יודע לשאול – לא מתרגש, לא מחובר, אין דעת

ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:

"את פתח לו"186 – לא "והגדת לו" או "אמור לו", אלא "פתח לו" דייקא – שעי"ז יבוא לשאול (ולא לומר לו ללא הקדמת שאלתו), והיינו, שהכוונה היא שיחדל להיות "אינו יודע לשאול", וישאל גם הוא²¹²³.

וגודל חשיבות ענין הבנים בחג הפסח – "הבן שואל" – רואים בזה שבלית-ברירה מתייחסים גם לבן הרשע, והיינו, שאע"פ שבדרך כלל הסדר בתורה הוא ש"ברשיעי לא עסקינן"²¹²⁴, ועאכו"כ להגיש לו את הכסא השני… הנה בחג הפסח מקדישים את מלוא ההשתדלות לפעול עליו שיחדל להיות רשע, ועד שמושיבים אותו בסמיכות לבן החכם, כדי שיושפע ממנו (והיינו, שנוסף על השפעת אביו יושפע גם מחבירו החכם, שכן, לפעמים יכול לקבל השפעה מהבן החכם עוד יותר מאשר מאביו).

כוס קידוש רביעית – כנגד ההלל

בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה – כדי שירגיש שיפעל עליו

ב"ה, י"א בחודש הגאולה, ה'תשי"ב

ברוקלין,נ.י.

אל תלמידי הישיבות, ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, מנהלי הישיבות, הנני פונה אליכם בזה ידידי, תלמידי הישיבות, ביחוד, נוסף על מכתבי הכללי מראש-חודש ניסן.

תחלת חג הפסח, המתקרב ובא אלינו ועל כל ישררל לטובה, הוא עריכת ה"סדר", אשר כל אדם צריך להיות "חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה… שאין שום דבר ריק בהן".

וכנגד ארבעה בנים דברה תורה בענין והגדת לבנך: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וסמך, בעל ההגדה, לבן רשע תיכף לבן חכם, ובתוספת וא"ו "ואחד רשע" – וא"ו המוסיף.

זאת אומרתף א) גם לבן רשע יש תקוה, כי המקום מזמין לו בן חכם שיכול להפיע עליו ולעזור לו להיטיב דרכיו – ובלבד שיתוסף, מי שהי' רשע עד עתה, לחכם, וייעשה טפל אליו. ב) אין לחכם לומר מה לי ולרשע, יאבד ברשעו -כ כל ישראל ערבין (ומעורבין) זה בזה, ועל כל אחד מוטל להשתדל להחזירו למוטב, ובלבד שיזכור תמיד שהרשע נתוסף נטפל אליו, להיות מושפע ומקבל מהחכם, ולא להיפך. ג) על החכם לזכור תמיד אשר פתח חטאת רובץ, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וצופה רשע (שבקרבו) לצדיק ומבקש להמיתו – ולכן צריך לדקדק על עצמו ביותר, ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו, שרק בזה – יוכל לו לרשע שבקרבו.

ואם בנוגע לרשע צריך להשתדל לעזור לו (בזהירות הראוי', כנ"ל), על אחת כמה וכמה – בנוגע לתם (טפש) ובנוגע לשאינו יודע לשאול.

וכשהבן חכם מוסיף ומצרף ומזכך ומגבי' את הרשע, והתם, ושאינו יודע לשאול, אשר בכל אחד מהם בא וא"ו המוסיף בתחילתו, וא"ו דא אות אמת, המשכת ורת אמת, אז ממלאים את בקשתנו: ברכנו אבינו כולנו כאחד.

כמו שהי' בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל – ל' יחיד.

אשר זהו תכלית ענין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה,

אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתה, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.

The post איך להפוך מאדם קטן לגדול | ארבעת הבנים, פסח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

מַגִּיד

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל החפץ, הרעב, יבוא ויאכל, כל הצריך, יבוא ויחגוג את הפסח, יבוא ויפסח.

השנה אנו כאן; לשנה הבאה, בארץ ישראל.

השנה אנו עבדים; לשנה הבאה, בני חורין

• אפוד בד על הגדה של פסח, הרב בנימין רבינוביץ'

כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כו'. ר"ל כי כשיושבין לסדר ביציאת מצרים פותחין בכבודו ית"ש תחילה ומספרין לבני הבית הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, אשר ברוב כשופיהם וכחות הכו"מ לא היה עבד יכול לברוח משם, ואבותינו יצאו משם ת"ר אלף ביד רמה, כי שידד השי"ת המזל וביטל כשופיהם הרבים ובחצי הלילה בכוריהם נהרגו ופרעה שאג לך ישורון מרה זעק:
כן ישמחו המקוים לישועה אשר לא לשוא מיחלין ומקוים ליום נחמה, ומה טוב שפוך נפש לפני אל רב חסד אשר בידו הכל, יתן עוז לחלש, גם כח ליעף, מקים מעפר דל מבטח ומחסה אל כל עושי צדק והכל מידו ית' ע"ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וכאשר גמל חסדו עם אבותינו כן יגמול חסדו עמנו, וזה כהא לחמא עניא כו' אשר מיציאת מצרים נודע אמונת ההשגחה ושהוא גומל טוב לעושי רצונו ומשלם לעוברי רצונו כפעלם וכרוע מעלליהם, ומי שיבחר יקריב אליו להטיבו ולהשפיע לו כל טוב, ולא כמו ההמונים שאומרים כחנו ועוצם ידינו עשה לנו החיל, כאשר ה' יצליחם בעוה"ז אם על איזה טוב אשר פעלו בעצמם (או ח"ו לאותם אשר נאמר עליהם ומשלם לשונאיו כו') ולזה כאשר אנחנו מתבוננים בענין המצה לחם עוני שאכלו אבותינו וזכו לכל טוב אם שעפ"י הטבע לא היו יכולים לצאת משם, מזה נראה שיד ה' עושה הכל יוצר אור ובורא חשך, לז"א לכל הנצבים הסירו מסוה הבושה מעל פניכם, מאחר שאמונת ההשגחה ברורה ואם כן עשיר ורש עושה שניהם ה', ולכן כל דכפין ייתי ויכול, ע"ד כפין עניא ולא ידע, לזאת מי שהוא רעב ואין לו מאומה ייתי ויכול, ואם כי אמרו חז"ל מאן דאכיל דלא דילי הבהיל לאיסתכולי באנפיה אבל אנחנו באנו להכרה זו שגם מה שיש לנו לא לנו הוא והכל מידו ית"ש הגיענו, לזאת יבוא ויאכל מתכא דרחמנא כמוהו כמונו, ואשר כעת המה בכור המצוקות והעניות הוא רק להטיבם למען ינחלו נחלת שדי ממרומים. כל דצריך כו', ר"ל שאינו רעב רק שאין לו די מחסורו להתענג לכבוד יו"ט, ייתי ויפסח ר"ל יטול כל צרכי פסח, כי כמוהו כמונו שוים בהחיל הזה. ומדברים על לב העניים לאמר ראו נא והביטו, אם בריאה ברא ה' מאפס, אם הוציא יש מאין מלא דבר עשה מלא דבר, הלא מצער הוא להשגיב קודרים ישע לאמץ כושלים ולהקים הולכי שחוח, וזה השתא הכא בהסתר פנים לשנה הבאה בארעא דישראל תתגלה ההשגחה, ע"ד ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי, ר"ל שהסיר השגחתו, מצאוני הרעות. ואם אמור יאמרו הלא גם בארץ ישראל המה עניים מוכים ומעונים בחבלי יסורין קשים מדלות וחוסר, לז"א השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וזה אל יתהלל עשיר בעשרו אחרי אשר לו ית' העושר והגבורה ולמען דיצבא יתננה, (

• הגדת שמחת הרגל (להחיד"א) במקומו.

איתא בגמרא⁵⁶ שהשוכר פועלים מבנ"י, צריך לזון אותם בזמן העבודה. אבל כיון שבנ"י הם בני אברהם יצחק ויעקב, "בני מלכים"⁵⁷, או כהלשון "מלכים"⁵⁸ – הרי "אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן", ולכן העצה היא להתנות עמהם תחילה שיתן להם פת וקטנית וכו'.

וכן הוא גם בנוגע להזמנה בליל פסח: כיון שעומד להזמין בנ"י – "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" – הרי בידעו שאלו שיבואו אליו לאכול הם "בני מלכים" או "מלכים"⁵⁹, ואפילו אם יתן להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יהי' די בכך – לכן מקדים ומבהיר: "הא לחמא עניא", ועל לחם זה מזמין אותם, ויותר מזה אינו מתחייב ליתן להם.

אבל, לפי ביאור זה, מספיק לומר רק התיבות "הא לחמא עניא". ומהו הצורך להוסיף: "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"?

• הרבי מליובאוויטש, ליל ב' דחג הפסח, ה'תש"כ

במצה יש שני היבטים

(א) מצה נקראת "לחמא עניא". מאכל עבדים, שיחלישו בהם את הרעבון.

 (ב) אכילת המצה היא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". המצה היא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"⁴¹.

ונוסף על ב' ההפכים במצה בכלל, גדול יותר הפלא שבדבר בב' הפכים שבמצה אחת – המצה ד"יחץ", שהחלק הקטן אומרים עליו "הא לחמא עניא",

ואילו החלק הגדול מניחים לאפיקומן, זכר לפסח, תכלית העשירות.

וענין זה מודגש יותר בכך ש"יחץ" הוא קודם "מגיד", כדי שאמירת ההגדה תהי' על החלק הקטן דוקא⁴² – אע"פ שאמירת ההגדה ענינה סיפור יציאת מצרים שהו"ע של חירות, וא"כ הרי זה שייך לחלק הגדול – שמזה מוכח שחלק הגדול שמניחים לאפיקומן הוא מושלל לא רק מהענין ד"לחמא עניא", אלא גם מענין סיפור יצי"מ, "שעונין עליו דברים הרבה"⁴³, כי, האפיקומן קשור עם הגאולה העתידה⁴⁴, שהיא למעלה מיצי"מ (שהרי יצי"מ לא היתה גאולה שלימה, ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה),

שלכן לעת"ל יזכירו יצי"מ רק בדרך טפל⁴⁵, ולכן עושים "יחץ" קודם מגיד, כי, לא רק "לחמא עניא", אלא אפילו הענין ש"עונין עליו דברים הרבה", הוא באין ערוך לגבי העשירות האמיתית המרומזת ב"אפיקומן".

ועפ"ז תמוה ביותר שבמצה אחת עצמה יש ב' הפכים: אותה המצה שממנה נוטלים החלק הקטן ואומרים עליו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", תכלית הקטנות – ממנה גופא לוקחים את החלק הגדול שמרמז על הגאולה העתידה, תכלית הגדלות?!

אך הענין הוא – כאמור לעיל שדוקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וכן הוא גם בענין המצה, שהמצה שעלי' אומרים "הא לחמא עניא", ממנה דוקא נוטלים גם את החלק הגדול שרומז על הגאולה,

אלא, כיון שלעת-עתה הגאולה העתידה היא בהעלם, לכן צריך להחביא את החלק הגדול בין הכרים, אבל, גם עתה הנה בתכלית הקטנות ישנו כבר תכלית הגדלות שבגאולה העתידה, שתתגלה במהרה בימינו.

*

ו. "הא⁴⁶ לחמא עניא .. לשנה הבאה בני חורין":

הפיסקא הראשונה שבאמירת ההגדה⁴⁷ היא "הא לחמא עניא"⁴⁸.

פיסקא זו אינה נאמרת מיד בהתחלת עריכת הסדר, לפני קידוש, או מיד לאחריו, אלא בהתחלת ההגדה⁴⁹,

שענינה הוא הסיפור ביציאת מצרים⁵⁰

, ולכן: (א) מקומה מיד לאחרי הסימן "מגיד", (ב) בפיסקא זו מגביהין את הקערה⁵¹, או כמנהגנו שמגלין מקצת המצות, כי ההגדה וסיפור ביציאת מצרים צריכה להיות "על המצות"⁵².

ומזה ברור, שאמירת פיסקא זו בהתחלת עריכת הסדר, היא, לא רק מפני שתוכנה הוא להזמין לשולחן-הסדר את כל אלו שאין להם צרכי הסעודה והפסח ("כל דכפין כו' דצריך – ייתי כו'"), ובמילא צריכים לעשות זאת בהקדם האפשרי – דאי משום הא היו צריכים לומר זאת לפנ"ז, מיד בבואו לביתו, או עוד לפנ"ז, קודם ההליכה מבית-הכנסת, ששם נמצאים הרבה אנשים שיכולים לשמוע את ההזמנה –

אלא בעיקר לפי שזוהי התחלת הסיפור ביציאת מצרים⁵³, שלכן אינה יכולה לבוא קודם הסימן "מגיד".

וצריך להבין: למה קבעו הפיסקא "הא לחמא עניא" בסדר "מגיד" – ויתירה מזה: כיון שפיסקא זו היא התחלת ההגדה,

משמע, שב"הא לחמא עניא" מרומז כללות הסיפור – הרי לפי הנוסח המקובל⁵⁴ לא מסופר כאן לכאורה אודות יציאת מצרים?

גם צריך להבין תוכנה של הפיסקא שמורכבת משלשה פרטים שלכאורה אין קשר ביניהם: (א) הודעה שהמצה המונחת על השולחן היא ה"לחמא עניא" שאכלו אבותינו בארץ מצרים; (ב) הזמנת כל הרעבים והנצרכים לבוא לערוך את הסדר; (ג) בקשה ובטחון שאע"פ ש"השתא הכא" ו"השתא עבדין" (שבשנה זו נמצאים אנו כאן, בגלות, ובמצב של עבדים), הנה "לשנה הבאה" נהי' "בארעא דישראל" ו"בני חורין".

ז.

בנוגע לקשר בין ענין הב' והג' – "כל דכפין כו'" עם "השתא הכא כו'" – רוצים מפרשים⁵⁵ להסביר ע"פ מאמר רז"ל⁶⁰ "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", שבזכות הזמנת העניים ונתינת האפשרות לעריכת הסדר, "ויכול", "ויפסח", הנה עי"ז תבוא הגאולה, ש"לשנה הבאה בארעא דישראל" ו"בני חורין".

אבל עדיין אינו מובן, מה הם שני הפרטים: "בארעא דישראל" ו"בני חורין"; ומדוע מחלקים אותם לשני בבות: "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", "השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" – הרי מספיק לומר זאת בבבא אחת, השתא הכא ועבדין לשנה הבאה בארעא דישראל ובני חורין?

ח. ידוע מאמר רז"ל⁶¹ על הפסוק⁶² "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל": "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"⁶³, וכן מה שהוא מצוה לישראל לעשות הוא עושה.

ומזה מובן, שבליל הפסח אומר הקב"ה את הפיסקא "הא לחמא עניא". גם אצל הקב"ה שייך, כביכול, ענין של גלות וגאולה: כאשר בנ"י הם בגלות, אזי גם השכינה כביכול בגלות, כמ"ש⁶⁴ "בכל צרתם לו צר", שכינתא בגלותא, ועי"ז שבנ"י נגאלים אזי גם השכינה נגאלת מהגלות, שלכן אומר הקב"ה: "כי קרובה ישועתי (הישועה שלי) לבוא"⁶⁵.

ענין הגלות הוא, שהנמצא בגלות הוא בתכלית המיצר וההעלם, גם כאשר מציאותו היא בשלימות, כמו בשעה שהי' בן חורין.

וזהו ענין הגלות שלמעלה: אע"פ שגם בזמן הגלות יש בכל נברא חיות אלקי שבורא ומחי' אותו תמיד בכל רגע ורגע, הרי החיות אלקי אינו נראה כלל, והוא במיצר והעלם.

כיצד נעשה הגלות למעלה – הרי זה בגלל הגלות של בנ"י.

וזהו תוכן החלק הראשון של הפיסקא "הא לחמא עניא":

מצד העניות בדעת ("אין עני אלא בדעה"⁶⁶) אצל בנ"י, נעשה "די אכלו אבהתנא", שנאכלה כביכול הבחינה ד"אבהתנא", דהיינו, שנתעלמו המוחין שלמעלה⁶⁷ (

שהרי המוחין נקראים בשם אבות, להיותם המקור למדות⁶⁸), ולכן הנה גם למטה אין ידיעה באלקות – כפי שהי' "בארעא דמצרים" (שגלות מצרים היא שרש לכל הגליות, וכל הגליות נקראו על שם מצרים⁶⁹), שפרעה, מלך מצרים, אמר "לא ידעתי את ה'"⁷⁰, שאין רצונו לידע אודות כללות המציאות של אלקות, וכל הסביבה הסכימה עמו.

והנה, הגאולה שלמעלה באה ע"י הגאולה של בנ"י.

ועל זה ממשיך בחלק השני – הבקשה וההבטחה שהקב"ה מבטיח לכל אחד מישראל, "כל דכפין ייתי ויכול":

מבלי הבט על חשכת הגלות, מבטיח הקב"ה, שכל יהודי שהוא רק רעב לאלקות, ישביע הקב"ה את רעבונו.

אבל זהו רק "די מחסורו"⁷¹, היינו, שנותנים לו רק מה שחסר לו, כדי שלא יהי' רעב, ועדיין אין זו עשירות. אך לאחרי שבנ"י מקבלים "די מחסורם", אזי נעשית אצלם השגה נעלית יותר, ואז נדרשת עבורם גם עשירות.

ועל זה ממשיך: "כל דצריך", כל מי שרק צריך ודורש עשירות, יתנו לו גם זאת – "ייתי ויפסח", והרי "פסח נאכל על השובע"³⁶, היינו, שאין ענינו להשביע את הרעבון, כיון שהוא כבר שבע מקודם לכן, אלא זהו ענין של עשירות – דרך חשיבות וגדולה – למעלה יותר מ"די מחסורו".

ולאחרי כן, בחלק הג' של הפיסקא, מבוארת התוצאה והתכלית של "יכול" ו"יפסח":

העשירות בדעת שיקבלו בנ"י, תפעל אצלם שאע"פ ש"השתא הכא", הנה "לשנה הבאה (והרי אין הכוונה שצריכים להמתין עד לשנה הבאה דוקא, אלא הדבר יכול להיעשות מיד, ובמילא, הפסח הבא, לשנה הבאה, יהי' כבר¹⁰) בארעא דישראל": "ארץ" – מלשון רצון, כמאמר רז"ל⁷² "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"⁷³. ו"ארץ ישראל" היינו הרצון בתורה. ומצד העשירות בדעת – שמביאה גם עשירות בגשמיות (שהרי כל הענינים הגשמיים נלקחים מענינם ברוחניות) – יהי' רצונו של כל אחד מישראל בתורה.

והיינו, לפי ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"⁷⁴. כל יהודי, מצד רצונו האמיתי הרי הוא נאה וטוב⁷⁵, אלא שהעניות מסתירה על הרצון. ולכן כאשר תסור העניות בגשמיות⁷⁶ והעניות בדעת, אזי יבוא היופי היהודי גם בגילוי: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"⁷⁷, אין מום אצל בנ"י, ולא יחסר אצלם בא' מרמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים⁷⁸ ובא' משס"ה לא תעשה שכנגד שס"ה גידים⁷⁹.

והמצב ד"בארעא דישראל" יביא ש"לשנה הבאה בני חורין":

כאשר הרצון של כל אחד מישראל יהי' בתורה ומצוותי', אזי יהיו בנ"י "בני חורין", שיגאלו מהגלות ע"י משיח צדקנו (שיבוא ב"דור שכולו זכאי"⁸⁰), ואז תתחיל הגאולה, כפסק דין הרמב"ם אודות הסדר בזה: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כו' ובנה מקדש במקומו (ואז) וקבץ נדחי ישראל"⁸¹ – שילכו ל"ארעא דישראל" גם בגשמיות, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

ט. עפ"ז יובן גם מה שקבעו פיסקא זו בתור התחלת סיפור יציאת מצרים, כיון שפיסקא זו מכילה את כללות הסיפור דיציאת מצרים:

כמוזכר לעיל, הרי מצרים היא שורש לכל הגליות, ויציאת מצרים היא שורש לכל הגאולות, עד לגאולה העתידה, שתהי' (בכמה פרטים) דומה ליציאת מצרים, כמ"ש²³ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

תכלית הסיפור דיציאת מצרים הוא לעורר אצל בנ"י את האמונה בכלל ("בשעה שיש מצה לפניך" – "מיכלא דמהימנותא") והאמונה בביאת המשיח ביחוד, שאמונה זו תביא את הגאולה בפועל, כפי שהי' ביציאת מצרים, ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"⁸².

אך כאשר מתבוננים בהמצב שבו נמצאים, שחושך הגלות הולך וגדל מיום ליום, וכדברי הגמרא⁸³ "אין יום כו'", אזי יכולים להתייאש ח"ו – הנה על כך מודיעים מיד בתחילת אמירת ההגדה, שמבלי הבט על גודל החושך, מבקש הקב"ה כביכול מכל אחד מישראל, שיהי' בבחינת "דכפין" ו"דצריך", שרק יבקש וידרוש מהקב"ה, והקב"ה מבטיחו שיתן לו לא רק באופן ד"יכול" אלא גם באופן ד"יפסח", ועי"ז נבוא ל"ארעא דישראל", ונהי' "בני חורין" – בקרוב ממש.

• אפוד בד

או יאמר השתא הכא לשנה הבאה כו'. ע"ד מאמר החכם אין גאולה כגאולת השכל, ואין גלות כגלות כל מי שאין משתלם במושכליו, ובן חורין נקרא כאשר החומר נכנע אל השכל תחת היות השכל נכנע אליו קודם לכן, ע"ד מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וחיוב על האדם שיראה להוציא שכלו מגלות פתיות החומר, וז"ש השתא הכא במצולות תהומות התאוה הנלוית אל הגוף, לשנה הבאה בארעא דישראל אשר הפליגו חז"ל במעלת החכמה שמצויה שם, וכי נקל הוא שם לעלות במעלת תהלות חכמה ודעת ויראת ה' ית"ש, וממילא השתא עבדי, השכל משתעבד אל החומר והכסיל בחושך הולך ורק תאותיו לדרוך על במתי ההצלחות הזמניות, לשנה הבאה בני חורין מגלות הסכלות והפתיות, ואז נבין פעולות הבורא ית"ש, וע"ד ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ר"ל שלא יהיה מהצורך לנסים ושידוד הטבע להכיר גדולותיו יתב' כמו קי"ס רק אפילו יהיו המים מכסים לים נבין גדולתו:

The post שלושה שלבים בריפוי הנפש | פסח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

ישנו מתג שכשמוצאים אותו הוא מעביר אותנו מחיים סתמיים לחיים של משמעות.

מהו המתג הזה ואיך הוא מתגלה בחיינו וביציאת מצרים.

מקורות

• שמות יד, בשלח

וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה' ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃

וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃

וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃

וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (פ)

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃

וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃

וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃

וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

וַיּ֨וֹשַׁע ה' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃

וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם את ה' וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

הקב"ה עשה תנאי, כשיגיעו בני ישראל שיבקע. הים לא רצה לקיים את התנאי כי לא ידע מי לפניו.

• שמות רבה

וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ שֶׁהִתְנֵיתִי עִמּוֹ מִתְּחִלָּה.

מִיָּד שָׁמַע משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ לִקְרֹעַ הַיָּם,

וְכֵיוָן שֶׁהָלַךְ לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִקָּרֵעַ, אָמַר לוֹ הַיָּם, מִפָּנֶיךָ אֲנִי נִקְרַע, אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁאֲנִי נִבְרֵאתִי בַּשְּׁלִישִׁי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ הָלַךְ וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַיָּם רוֹצֶה לְהִקָּרֵעַ,

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן יְמִינוֹ עַל יְמִינוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יב): מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה וגו'.

 מִיָּד רָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרַח, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,

מַה רָאָה, אֶלָּא שֶׁרָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן יַד יְמִינוֹ עַל משֶׁה וְלֹא יָכֹל לְעַכֵּב אֶלָּא בָּרַח מִיָּד.

אָמַר לוֹ משֶׁה מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹרֵחַ, אָמַר לוֹ הַיָּם מִפְּנֵי אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

• ילקוט שמעוני על התורה רל״ד

ויט משה את ידו על הים

התחיל הים עומד כנגדו אמר לו משה תקרע בשם הקב"ה

ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו.

משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית בא הלוקח להכנס בתוכו ולא הניחו השומר. אמר לו בשם המלך ולא קבל עליו הראהו את הטבעת ולא קבל עליו עד שנהג המלך ובא כיון שנהג המלך ובא התחיל השומר לברוח. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך ועכשיו למה אתה בורח אמר לו לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך. כך בא משה ועמד על הים ואמר בשם הקב"ה ולא קבל עליו. הראהו את המטה ולא קבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בכבודו. כיון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שנאמר הים ראה וינוס. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ:

אבל מה מוזר –

1. בפסוק וישב הים לאיתנו הכוונה היא שהים לא נבקע, אלא חזר להיות ים, חזר למצבו הקודם
2. הקב"ה צריך לעשות עם היםתנאים?

• רש"י

לאיתנו. לְתָקְפּוֹ הָרִאשׁוֹן (מכילתא):

• שאני עושה את מה שלשמו באתי לעולם. אני כאן בתודעת שליח.

הרבי מליובאוויטש, מאמר ושיחת שבת בשלח, תשכ"ט

• שאני מחובר לנקודת הרצון ולא למה שאומרים לי.

• הרב המגיד ממעזריטש, אור תורה, בשלח, פט

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ודרשו רז"ל לתנאו, שהתנה הקדוש ברוך הוא שיקרע הים לישראל.

ולכאורה אינו מובן עם מי התנה הקדוש ברוך הוא.

אך הענין הוא, בשעה שאמר המאמר התנה שיקרע הים, ואם לאו לא היו נמצאים הימים [נ"א: המים] ולא נבראו במקום הזה, כי יתבטלו ממציאות הבריאה.

כי כל התורה כולה היא עשה ולא תעשה. ובזה יובן מ"ש רז"ל צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו, כי הלוא רצון השם יתברך אינו מושג.

אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, ובן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו [ואומר באופן אחר]. והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, עם כל [זה] יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, על דרך חכם בני וגו'. וזהו רצון הטוב מן האב יותר משהיה שותק ומסכים לדבריו. כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו, אף על פי שאינם עושים דברו ומאמרו.

ובזה יובן מ"ש [גבי] רבי פנחס בן יאיר [שאמר] לגינאי נהרא (פלוג) [חלוק לי] מימיך שאני הולך לדבר מצוה, אמר לו גם אני הולך לעשות רצון קוני, א"ל אם אין אתה חולק [לי] מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולכאורה קשה, הלא השיב לו תשובה נכונה. ויובן עם מ"ש לעיל, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, ומכלל הן אתה שומע לאו. וכך אמר לו ר' פנחס בן יאיר, אם אין אתה חולק מימיך נמצא שאין אתה מקיים תנאך הנאמר בשעת המאמר, והרי אתה כלא היה מעולם וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצא שלא יעברו בך מים לעולם. וזהו גם כן מ"ש יהושע לשמש דום. וכל זה מי שהוא נקרא בן להקדוש ברוך הוא יכול לעשות רצון קונו, ואיזהו זה, השומר בריתו הנקרא צדיק יסוד עולם [נ"א: השומר הברית הנקרא צדיק], והבן זה היטיב.

• ליקוטי מוהר"ן ר״י:א׳:ב׳

וּכְשֶׁמְּקַיֵּם וְאָהַבְתָּ, עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה בְּלֹא יְגִיעָה וָטֹרַח, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קיח): קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו כִּקְרִיעַת יַם־סוּף, וּקְרִיעַת יַם סוּף הָיָה עַל־יְדֵי זְכוּת אַבְרָהָם, בְּחִינַת וְאָהַבְתָּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר – דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם.

• ליקוטי מוהר"ן ט׳:ה׳:ה׳

וְזֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים, וּמִצְרַיִם הוּא הֶפֶךְ אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל, זֶה לְעֻמַּת זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יד): וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ – שֶׁמִּצְרַיִם לְעֻמַּת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת הַנִּסִּים. וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין מְקוֹם תְּפִלָּה בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ט): וְהָיָה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי.

• שאני מרגיש שאני עושה טוב לאחרים

קדושת לוי, שמות, בשלח ה׳

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו כו' (שמות יד, כז). פירוש מחמת שהים ראה גודל תענוג השם יתברך מהבקיעה שעל ידו יאמרו ישראל שירה לא רצה לחזור שהיה חפץ שיהיה תמיד יבשה שיאמרו תמיד שירה משום הכי אמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאי שיקרע רק למשה רבינו עליו השלום אבל אחר כך יהיה ים כמקדם. ועל פי זה מתורץ קושיית האור החיים, מאי רבותא דים הלא גם הירדן נבקע וכן נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר. ולפי מה שכתבנו לעיל מתורץ, דהירדן ונהר גינאי שכבר ראו תענוג הבורא ברוך הוא שהגיע מבקיעת ים סוף משום הכי באהבה רבה רצו שיבקעו, מה שאין כן הים דעדיין לא ראה קודם בקיעתו תענוג הבורא הוי רבותא:

• העמק דבר

לאיתנו. אין הפי׳ לתקפו כאשר הי׳ כפרש״י. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם וישובו המים ויכסו וגו׳. אלא הפי׳ לאיתנו. למקום עיקר המים שהוא הים במלואו. וכטבע החלק שנפרד מן הכלל שהוא שב בסור הסיבה המפרדת אל מקורו. אבל עדיין לא שבו המים כ״א לאט לאט. ומזה הגיע וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. המון העם שהלכו ברגל נערו בהם. אבל הרכב והפרשים עדיין לא נשטפו. כי דרך סוסים לשוט בטוב על פני המים. והיו יכולים לילך הלאה. וגם כמה מהמון מצרים שהיו סמוכים ליבשה ניצולו באמת במה ששטו על המים בחזרה. וזה היה כפי ההשגחה על כל א׳ וכמו שיבואר להלן ל״א:

• צפנת פענח

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו.

מכילתא: אין איתנו אלא תקפו, שנאמר: ׳איתן מושבך׳ (במדבר כד, כא), רבי נתן אומר, איתן לשון קשה, שנאמר: ׳הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאום ד׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא׳ (ירמיה ה, טו).

מ״ש רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג, דאף דכ״ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבואר בזבחים דף פ״ח, מ״מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם. ועיין ב״ק דף צ״ו, ע״ב דהוי פנים חדשות. וזה רק לחומר, אבל לא להצורה. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא פסקא נ״ד, דכלי המקדש אם התיכן ואח״כ חזר ועשאן כלים לא נחסר. ועיין רש״י ב״ק דף צ״ו ע״ב, בד״ה פנים חדשות, ועיין בהך דסוטה דף מ״ג, גבי בונה בית על מכונו כו׳ ע״ש, ושבת קי״ב, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בשלח, גבי ים שלאחר הקריעה ושחזר לאיתנו, ר״ל ליושנו ור״ל דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות. והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת וזה שר״ל בספרי הנ״ל.

• מלבי"ם

וישב הים. ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ"ש בפ' בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז"ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה', ר"ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ"ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נתלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז"א וינער ה' את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר או על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), גם חצני נערתי (נחמי' ה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז"א באבות דר"נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה:

The post איך אני מגלה שהחיים שלי משמעותיים | פסיכולוגיה בפרשה, בשלח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה שחושבים עלינו, למרוץ החיים, לקפה, ליצרים שלנו.

אבל יש חשיבות גדולה שנשחרר את התודעה שלנו.

תודעה משוחררת היא תנאי ליציאה ממצרים, ממה שאוזק אותנו.

איך עושים זאת ומהם המרכיבים של תודעה משוחררת?

מקורות

שמות יב

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃

וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃

וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃

וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃

וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽה׃

וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃

רש"י

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דַּבְּרוּ הַיּוֹם, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁיִּקָּחוּהוּ בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ:

הזה. פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ בֶעָשׂוֹר, וְלֹא פֶּסַח דּוֹרוֹת (פסחים צ"ו):

• אבן עזרא על שמות י״ב:ו׳

והיה לכם ל. משמרת. שישמרנו כל אחד בביתו:

רמב"ן

איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.

ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:

1. אין מזל. תודעה חופשית היא תודעה שיש לה בורא. שלא העולם שולט בך, אלא הבורא ולכן דברים לא קורים סתם.

• הרבי מליובאוויטש – להשפיל את המצרים

לשם מה היה צריך לקחת את השה ביום העשירי – אומרים רז"ל כדי שהמצריים יראו ברשות בני ישראל את הכבשים וישאלום לשם מה הם מחזיקים בהם – ולא יתפעלו ויענו – אנו מחזיקים את הכבשים בבתים כדי לשוחטם ולהקריבם.

המצרים עבדו לשה. זו הייתה העבודה זרה שלהם, ובכל זאת צווה ארבעה ימים.

המטרה היא כדי לא להתרשם מן המצריים.

• אין תודעה חופשית באמת. אתה צריך להיות משועבד למשהו

בני ישראל היו ערומים מן המצוות – ואת ערום ועריה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – נתן להם הקב"ה את קורבן הפסח.

• אור החיים על שמות י״ב:ו׳

לברר מה העבודה הזרה שלך. למה אתה מכור. את מי אתה באמת עובד ולעקור אותו מלבך

והיה לכם למשמרת. פירוש צריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח. עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (שיד השירים רבה פ' כשושנה בין החוחים) בפסוק גוי מקרב גוי שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי עבודה זרה מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד (שמות רבה פט"ז) שרמז הכתוב באומרו משכו שימשכו מעבודה זרה.

והנה אין כוונתם ז"ל לומר חס ושלום שהיו עובדי עבודה זרה אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם יעשו חוקים של עובדי עבודה זרה בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם נתחכם עוד אל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה ואמר שיקחו הטלה שהיא עבודה זרה של מצרים שבה היה לישראל המכשולות ויעשו בה מצוה האמורה בענין ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון עבודה זרה, והוא אומרו והיה לכם למשמרת פירוש במקום מצות שמירת עבודה זרה כשינהגו בו משפט כתוב והבן:

• בכור שור, שמות י״ב:ו׳

:׳והיה לכם למשמרת. לבודקו מן המום וכן היו עושין בתמיד שבודקין אותו ג' ימים קודם הקרבתו כדאמר אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים שהיו ראוים לג' ימים שנים ליום אלמא שג' ימים היו מבקרין קודם הקרבתו:

המגיד ממעזריטש, אור תורה, בא, פה

אין תודעה מנצחת בלי תענוג

ואמרתם זבח פסח הוא וגו'. כי הנה יש ב' תענוגים, א' לנצח אויבים, וזהו התענוג מה שהוא מנצח, והב' להציל את בנו מדבר שאינו טוב לו, וזה בא מאהבתו את בנו. והנה ביציאת מצרים היו כביכול ב' תענוגים ביחד, דהיינו לנגוף את המצרים ולהציל את ישראל. והנה יש עוד תענוג ג' שהוא גבוה מב' הנזכר, והוא מ"ש ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא, ודרשו רז"ל נגוף את מצרים ורפוא לישראל, שרפאם מכאב המילה. ותענוג הזה בא מרחמנות האב על בנו, והוא גבוה [יותר] מב' [תענוגים] הנזכר, כי הם באתגליא וזה באתכסיא. (ועוד, שהוא לרפאות את בנו מן המכות שכואבים לו כבר)^סח.

• גור אריה על שמות י״ב:ו׳

למה ארבעה ימים – חותם עבדות. למה אתה כן משועבד

דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה – ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה,

שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות,

כדתנן במסכת שבת (נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם.

וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו – זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו – זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל – ואינו רשום להיות עבד לרבו – שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ע"ב), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:

ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו – ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:

• הדר זקנים על התורה, שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. לכך צוה הקב"ה שיהיה מקחו מבעשור כדי שיתעסקו בדם מילה ולקיחת פסח ד' ימים קודם היציאה לפי שלא היה בהם מצות להיות נגאלים. ומה שפי הקונדריס שמלו עצמן אותה לילה ר"ל אותה לילה שלקחו הפסח דהיינו מבעשור. והא דקדמו ד' ימים קודם יציאתם. לפי שישהו ג' ימים מצאת בדרך משום דאיכא סכנה ממילתם. ויש במדרש כשראו בכורי מצרים כך אמרו להם מה זאת וענו ישראל ואמרו פסח הוא. רמז שיפסח הקב"ה על בתינו ויהרוג כל בכורי מצרים. מיד הלכו הבכורות לומר לפרעה ושישלח ישראל ולא אבה. אמר להם מה לכם אני בכור כמותכם. התחילו הבכורות להלחם במצרים והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם לא נאמר למכה בכורות מצרים שמשמע שהכם. אלא בבכוריהם נאמר. דמשמע שבכורות עצמם הכו המצריים. ועוד איתא במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה. שפסח מצרים היה בחמישי כדאיתא פרק ר' עקיבא. וכשראו המצרים שלקחו הפסח לשחטם. אמרו להם רוצים אתם לשחוט את אלהיהם. מיד נתקבצו המצריים עליהם להורגם והקב"ה עשה להם נס וניצולו. ולפי' נקרא שבת הגדול שבת שלפני פסח:

• רש"י על שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):

• קדושת לוי, שמות, יתרו כ״ג

תודעה משוחררת תלויה בחוסר פחד

וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום בהלל המצרי שאמר (תהלים קיח, י)

כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. תהלים קיח, י

סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. (אמילם – אהרוג אותם (מלשון אלמנה).

 דקשה הכפל.

ומה גם שבפעם השני אמר גם סבבוני מהו גם. אך לדרכינו יובן שפיר, שדוד המלך עליו השלום אמר כל גוים, כל המאורעות שבאו עלי. מן האומות סבבוני, הם היו רק סובבים אותי מבחוץ אבל במחשבתי לא היה לי שום מורא ופחד מזה, כי היה לבי נכון ובטוח שהשם יתברך יכרית אותם מעלי ויציל אותי מן המאורע.

 וזהו בשם ה' כי אמילם, כי דוד המלך עליו השלום היה תמיד עובד השם יתברך במוחין דגדלות אבל לפעמים כשנפל ממדריגתו ועבד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשהיה בא אליו איזה מאורע נפל עליו פחד גדול גם במחשבתו.

 וזהו סבוני, לפעמים בא אלי איזה מאורע מן האומות גם סבבוני הסביבה היה בי ממש כי נפלתי ממדריגתי והייתי מרגיש הסביבה במחשבתי כי נפל עלי פחד ומורא. ואף על פי כן בשם ה' כי אמילם, בטחתי בחסד עליון שיכרית כל הקמים עלי ויוציאני מצרה לרצה.

ומזה הטעם כתבו הפוסקים ששבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, על שם נס הגדול שנעשה בו שפסח מצרים מקחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושואלים המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיה שיניהם קיהות על זה ששוחטין את אלהיהם. ולכאורה יש להבין מפני מה יחסו וקראו לזה הנס גדול יותר משאר ניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס והא נס דקריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה השם יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס. אך רמזו לנו שישראל בעת הזאת עבדו להשם יתברך במוחין דגדלות וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל איזה מאורע שבא עליו כאשר ביארנו למעלה ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה בגדלות השכל שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם:

• בן פורת יוסף, דרשת שבת הגדול א – יעקב יוסף מפולנאה

לשחוט את היצר

ובזה יובן מ"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וביאר הטור טעם שקשרו השה בכרעי המטה וכו'. והתוספות כתבו טעם למכה מצרים בבכוריהם וכו'. והכלבו כתב טעם עבור הדרשה וכו'.

ונראה דכל ג' טעמים הנ"ל עולים בקנה אחד, כי נודע מ"ש בזוהר (ח"ב פח:) וז"ל: מאי שבת שמא דקוב"ה וכו', ואז כשיצאו ממצרים נקרא שבת הגדול, שהי' שמו של הקב"ה גדול ושלם על ידי חיבור ואחדות של ישראל למטה, שזהו סיבת גאולתן כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה, ושם כתיב (שמות יט, ב) ויחן ישראל נגד ההר, באחדות אחד, וגם כאן סבת גאולתן ממצרים הוא על ידי אחדות ושלום, וזהו שרמזו בצחות לשונם מה שאמרו שקשרו השה בכרעי המטה וכו', כמ"ש רבי משה אלשיך (שמות יב, א – י) כי היצר גימטריא ש"ה וכו', וקשרו היצה"ר הגורם פירוד בכרעי המיטה, כמ"ש טעם בזה במ"א, וכן כתב בזוהר ששחיטת הפסח הי' ביטול היצה"ר וכו', יעו"ש.

וז"ש התוס' למכה מצרים בבכוריהם וכו', שהוא רמז ליצה"ר שנקרא בכור, כמבואר בש"ס דנדרים (לב:) היצה"ט נק' ילד מסכן, ויצה"ר נקרא מלך זקן, בכור ושליט. ובכתבי האר"י ז"ל מפורש ענין מכות בכורות בבחינה זו, יעו"ש.

• באר מים חיים, שמות י״ב:ו׳:א׳

למה ארבעה ימים? לבדוק ארבע היסודות וארבע דרגות בנפש

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה וגו'.

ופירש רש"י והיה לכם למשמרת זהו לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה וכן הוא במאמר חז"ל (פסחים צ"ו.). ולדברים הללו מלת לכם מיותר והיה די לומר יהיה למשמרת עד ארבעה וגו' אכן לדברינו כה יאמר, כי אחרי שישראל היו צריכין לעשות זאת להמתיק הדין דקדושה על ידי הקרבת השה אשה לה',

 והנה ודאי אם השה היה צריך להיות תמים ואם מום בו לא ירצה לקרבן עבור אחיזת הסטרא אחרא בו שלא יקרב אל הקדושה מכל שכן המקריבו שהיה טעון בקור ממום חולי הנפשות הנמשכים מבחינת הסטרא אחרא שלא יקרב עמה לה'. וזה טעם מה שנשתנה פסח מצרים מפסח דורות שזה מקחו מבעשור ולא כן בפסח דורות, כי בפסח מצרים נאמר בישראל משכו וקחו לכם וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב' בסופו) משכו ידיכם מעבודה זרה וכו' כי לאשר שהיו מתערבים בגוים וילמדו מעשיהם ויהיו להם למוקש בחינת עבודה זרה, ולזה צוה הקב"ה אשר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו', אבל והיה לכם למשמרת עד ארבעה וגו' והוא לשון בקור ממום שתשמרו ותבקרו עצמכם ממום באופן למשוך ידכם מכל בחינת הסטרא אחרא והרע לצאת מרשות הרבים וליכנס לרשות היחיד יחידו של עולם להתקרב תחת צל כנפי השכינה.

ועל כן היה צריך זה ארבע ימים נגד ארבע יסודות שבגוף האדם וארבעה בחינת חלקי הנשמה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה…

• צפנת פענח, משפטים ב׳:י׳

ובזה יובן, כי יתן איש אל רעהו, הקב"ה נקרא איש מלחמה, יתן אל רעהו, אלו ישראל וכנ"ל. חמור, הוא החומר והגוף שהוא לבוש הנשמה שנמשך מהשכינה שם ב"ן גימטריא בהמ"ה, בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, וכדי שיהיו בעלי בחירה ניתן להם היצר הרע והיצר הטוב, כמו שכתב בעקידה (שער שמיני) לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב, יח), בחינה אחת בלי בחירה, שלא נקרא פועל טוב כי אם שיהי' נגדיות, לכך אעשה לו עזר, ולפעמים כנגדו, זכה עזר לא זכה כנגדו וכו', יעו"ש. ואלו במלא"כים הנ"ל יצר הרע ויצר הטוב נקרא שו"ר וש"ה, כי ש"ה גימטריא היצה"ר, וכמו שכתב באלשיך פר' בא (שמות יב, ג) ולקחו שה לבית אבות וכו', יעו"ש, ויצר הטוב שהוא עני ור"ש אותיות שו"ר, וכמ"ש בש"ס (נדרים לב:) איש מסכן ומלט העיר בחכמתו וכו' (קהלת ט, טו), וכמ"ש (ע"ש ד, יג) טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל וגו'.

• הרבי מליובאוויטש, ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז

ו) והענין הוא³⁷, דהנה איתא במדרש³⁸ עה"פ דודי לי ואני לו, הוא לי לאב ואני לו לבן. הוא לי לאב, שנאמר כי אתה אבינו³⁹, כי הייתי לישראל לאב⁴⁰, ואני לו לבן, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, בנים אתם להוי' אלקיכם⁴².

הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף⁴³, ואני לו לצאן, שנאמר⁴⁴ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.

וצריך להבין מהו הדמיון דאב ובן לצאן ורועה, שאינו בערך החביבות בין צאן ורועה לאב ובן,

שהרי אב ובן שייכים זה לזה, שהבן נמשך מטיפת מוח האב שבה מלובש מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב, שלכן אמרו⁴⁵ ברא כרעא דאבוה, ובפרט למעלה, כמבואר בלקו"ת⁴⁶ שנש"י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימיות חכמה עילאה ממש, ולמעלה יותר, היינו ממהותו ועצמותו.

משא"כ רועה וצאן, אין ביניהם חיבור ושייכות כלל. וא"כ אינו מובן שהכתוב מתחיל בענין אב ובן ואח"כ מסיים בענין רועה וצאן.

ויובן בהקדים תחלה סיום דברי המדרש שם, לכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, שנאמר⁴⁷ ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים גו' וישמע אלקים וגו', וכשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שנאמר⁴⁸ דברו אל כל עדת ישראל לאמר גו' ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וצריך להבין, דבשלמא כשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, הרי זה מובן בפשיטות, דכיון שנבראים הם חסרים, ובפרט כשהם במיצר, כמ"ש ויאנחו גו', אזי לא תבעתי אלא מידו, שישלים להם את חסרונם.

346

) והענין הוא, דהנה איתא בילקוט עה"פ ויקחו להם איש גו', איש זה הקב"ה, שנאמר⁵² הוי' איש מלחמה. וצריך להבין, הלא לפעמים כתיב כי אל אנכי ולא איש⁵³, לא איש אל⁵⁴, ומהו אומרו איש זה הקב"ה שנאמר הוי' איש מלחמה. אך הענין הוא, דבחי' אל אנכי ולא איש היינו כפי שבחי' איש הוא בהעלם, שאז אינו בבחי' ציור אדם, ומ"ש הוי' איש מלחמה היינו כפי שבחי' איש הוא בגילוי, ובא בציור אדם. וזהו ההפרש בין זמן הגלות לזמן הגאולה⁵⁵, דזמן הגלות נקרא בשם עיבור, לפי שהוא בהעלם, וזמן הגאולה נקרא בשם לידה, לפי שהוא בגילוי, הנה בזמן הגלות נאמר אל אנכי ולא איש, כמאמר⁵⁶ קוב"ה סליק לעילא ולעילא, שהו"ע הסילוק דבחי' איש כו', והסיבה לזה היא מפני העדר העבודה למטה, שעי"ז נעשה כמים⁵⁷ הפנים אל הפנים כו'.

ויובן בהקדם שכללות ענין העבודה הוא כמ"ש<20> שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דפי' אחד הוא שהחי"ת מורה על ז' רקיעים וארץ, והד' מורה על ד' רוחות העולם, שהם בטלים להא' א"ס אלופו של עולם⁵⁸, שזהו ההפרש בין אחד ליחיד⁵⁹, שיחיד הוא למעלה מהעולמות לגמרי, משא"כ אחד היינו שאף שהעולמות הם במציאותם מ"מ הם בטלים לאלקות, וכידוע שהלשון אחד נופל גם על אחד המנוי,

347

וכמו יום אחד יום שני, משא"כ הלשון יחיד הרי זה כמ"ש⁶⁰ את בנך את יחידך, שאין שני לו. וזהו ענין העבודה שמע ישראל גו' הוי' אחד, שגם כאשר ישנה מציאות העולמות כמרומז בחי"ת ודלי"ת, מ"מ הם בטלים להא', להוי' אחד. אמנם, כאשר העבודה היא בבחי' יחיד שלמעלה מהעולמות לגמרי, אבל בהיותו בעולם מפריד הוא את החי"ת והדלי"ת מהאל"ף, והיינו, שמעלה את האלקות למעלה מהעולמות, אבל את העולמות עצמם הוא מפריד, הנה עי"ז נעשה כמים הפנים אל הפנים, דקוב"ה סליק לעילא ולעילא, כמ"ש⁶¹ רחל מבכה על בני' כי איננו, דלא כתיב כי אינם, אלא כי איננו דייקא. ומצד ההעלם למעלה, נעשה העלם גם למטה, שלא ניכר המעלה דישראל, שזהו"ע הגלות. ובכדי שתהי' הגאולה, הנה תחלת העבודה הוא ויקחו להם איש, היינו, שמבחי' אל אנכי ולא איש צריך להמשיך בבחי' איש דוקא. וענין זה נעשה ע"י העבודה דאחד דוקא, שעי"ז עושים בנין כל הספירות שיהי' מתלבש בבחי' ציור אדם, והיינו ע"י העבודה דרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלמעלה⁶², שעי"ז נעשה ההתלבשות בבחי' ציור אדם, ומאיר למטה, ועי"ז נעשה ענין הגאולה.

אמנם בכדי לפעול העבודה דויקחו להם איש, הנה עז"נ הוי' איש מלחמה, והיינו, שעל זה צריך למלחמה. דהנה, כאשר ישראל רוצים להמשיך מבחי' אל אנכי ולא איש, כפי שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, שמשם יומשך בבחי' איש בגילוי, ע"י העבודה דתומ"צ, אזי ישנו הקטרוג של מדת הדין המקטרגת ואומרת וואָס פאַר אַ שייכות האָט ער צו אלקות, שהאלקות כפי שסליק לעילא, יוכל הוא להמשיך למטה, והרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז⁶³, וא"כ איך ביכלתו להתקשר באלקות ע"י התומ"צ (שזהו"ע המצוה מלשון צוותא⁶⁴). והיינו, דבשלמא בזמן הגאולה, כאשר ישנו כבר ענין ההתלבשות בבחי' ציור אדם, אזי אין מדת הדין מקטרגת כ"כ, אבל בזמן הגלות, כאשר קוב"ה סליק לעילא ולעילא, ומשם צריך להמשיך בבחי' איש, אזי תובעים המקטרגים איזה שייכות יש לו לאלקות. ומצד הקטרוגים שלמעלה נעשה גם למטה

348

מניעות ועכובים על קיום התומ"צ. ועז"נ הוי' איש מלחמה, שצריך ללחום כנגד כל המקטרגים והמניעות ועכובים, ולהתחזק בקיום התומ"צ, באופן דויקחו להם איש.

ח) והנה הכח ללחום כנגדם הוא הכח דמס"נ, וזהו אומרו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דבכדי לפעול שיהי' ויקחו להם איש הוא ע"י שה לבית אבות, דשה קאי על נסיון העקידה, כמ"ש⁶⁵ אלקים יראה לו השה גו', שנסיון זה הי' הן אצל העוקד (אברהם) והן אצל הנעקד (יצחק), ועי"ז שמסרו נפשם הנחילו לכל ישראל את כח המס"נ שיש לנו בירושה מאבותינו⁶⁶, וזהו"ע שה לבית אבות. וענין זה מרומז ג"כ בתכונת השה, שטבע השה שהולך היכן שמוליכים אותו (ער גייט נאָך וואוהין מען פירט אים), בביטול המציאות, שזהו"ע המס"נ וקבלת עול. וכח המס"נ הלזה צריך להמשיך בקיום התומ"צ בפועל ממש, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזהו שמסיים שה לבית, בית דוקא, ע"ד מארז"ל⁶⁷ לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית, דיעקב היתה מיטתו שלימה⁶⁸, שענינו לעשות למטה דירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית⁶⁹. וזהו שהתחלת ענין הגאולה הוא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, היינו, שהעבודה היא ויקחו להם איש, שתהי' ההתלבשות בציור אדם שיומשך הגילוי למטה, והוא ע"י כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל, דהנה, גם קל שבקלים, כשמרגיש שישנו איזה ענין שרוצה להפרידו מאלקות, אזי הוא מוסר נפשו בפועל על קידוש השם⁶⁶, ולכן, כאשר ישנו הקטרוג דמדת הדין שתובעת איזה שייכות יש לו לאלקות, שאז מרגיש שרוצים להפרידו כו', אזי הוא מתעורר בכח המס"נ, שזהו"ע שה לבית. וזהו גם מה שאמרו רז"ל במדרש⁷⁰ עה"פ⁷¹ היום אתם יוצאים בחודש האביב, חודש שהוא כשר לכם, לא חמה ולא צנה כו', וכן הוא אומר⁷² מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות כו', חודש שהוא כשר, דהפירוש הפשוט במ"ש מושיב יחידים ביתה הוא, שישראל שהיו מקודם יחידים, כל אחד בפני עצמו, נעשו כולם כאחד, שזה הי' הכנה למ"ת וקבלת התורה⁷³. ופירוש

349

הפנימי במושיב יחידים ביתה הוא, שיחידים קאי על הקב"ה וישראל, יחידו של עולם ויחידה שבנפש, ומושיב יחידים הו"ע ההתקשרות והיחוד דנשמות עם הקב"ה, שענין זה נעשה ע"י ביתה, היינו קיום התומ"צ ועשיית הדירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית. וכל זה הי' בהזמן דמוציא אסירים בכושרות, כנ"ל שענין הגאולה הוא שהקב"ה יהי' בציור אדם עד שיומשך הגילוי גם למטה, שתהי' דירה בתחתונים. וזהו כשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שהתביעה שלמעלה הוא שקוב"ה לא יהי' בבחי' סליק לעילא ולעילא, אלא יהי' בהתגלות למטה, וענין זה לא תבע אלא ממני, והיינו לפי שישראל ע"י עבודתם פועלים שיהי' ויקחו להם איש.

ט) והנה מכל זה מובן שיש מעלה בזמן הגלות לגבי זמן הגאולה, דכיון שבזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא, והעבודה היא שגם בחי' האלקות כפי שסליק לעילא יומשך למטה, הרי מובן, שבזמן הגלות ישנם כחות נעלים ביותר, שלכן יכולים להגיע גם להבחי' שקוב"ה סליק לעילא ולהמשיכו למטה. והו"ע מעלת כח המס"נ, דאף שהכחות הנעלים אינם כדבעי בזמן הגלות, מ"מ, כח המס"נ הוא בתוקף יותר בזמן הגלות דוקא⁷⁴.

ועפ"ז יובן מאמר המדרש, שמתחיל הוא לי לאב ואני לו לבן, ואח"כ אומר הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שב' ענינים אלו קאי על ב' זמנים, זמן הגלות וזמן הגאולה. בזמן הגאולה, כיון שהאלקות הוא בגילוי, אזי נראה בגלוי הדביקות דנש"י בהקב"ה שהם כמו אב ובן. משא"כ בזמן הגלות, שהאלקות הוא בהעלם, אזי הדביקות דנש"י בהקב"ה אינה בגילוי, והם רק כמו רועה וצאן. אמנם באמת הנה הדביקות דנש"י בהקב"ה בזמן הגלות, כרועה וצאן, היא למעלה יותר מהדביקות שבזמן הבית, כאב ובן. והיינו לפי שההמשכה שממשיכים בזמן הבית היא כפי שהאלקות מתלבש כבר בציור אדם, והוא על ידי העבודה דתומ"צ בכחות פנימיים, משא"כ בזמן הגלות, הנה ע"י העבודה ממשיכים בחי' קוב"ה כפי שסליק לעילא, והוא ע"י העבודה שלמעלה מכחות פנימיים, שזוהי העבודה דמס"נ מצד בחי' יחידה שבנפש. ועפ"ז

350

מובן, שההתקשרות של רועה וצאן, דענין הצאן הוא מס"נ וקבלת עול כנ"ל, הוא למעלה יותר מההתקשרות של אב ובן. ויובן זה ביותר ע"פ משנ"ת במצות פרי' ורבי'⁷⁵, דענין אב ובן הוא רק באצילות, לפי שבאצילות הנה בחי' מ"ה וב"ן הם באופן דדכר ונוקבא, משא"כ למעלה מאצילות לא שייך ענין זה, וא"כ אין שם בחי' אב ובן, כמ"ש⁷⁶ וגם בן אח אין לו. אמנם, הדביקות דרועה וצאן מגעת גם למעלה מאצילות, לפי שע"י המס"נ מגיעים לבחי' קוב"ה דסליק לעילא ופועלים להמשיכו למטה, שעי"ז נעשה ענין הגאולה. וזהו"ע מוציא אסירים בכושרות, בכושרות הוא מלשון בכי' ושירה⁷⁷, שזה שמקודם כתיב ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, שהו"ע הבכי', ואח"כ אז ישיר משה ובנ"י גו'⁷⁸, שירת הים. וכמו"כ גם בגאולה העתידה כתיב⁷⁹ בבכי יבואו, שהו"ע יסורים גדולים, ואח"כ תהי' השירה דשיר חדש⁸⁰. והיינו שבכדי שיהי' הגילוי של הגאולה, צ"ל תחילה מס"נ וביטול במציאות, שהו"ע הבכי', ועי"ז זוכים אח"כ להגאולה.

יו"ד) וזהו דודי לי ואני לו, דקאי על חודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל, דניסן הוא זמן החסד בדרך אתעדל"ע, והוא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, דהיינו הגילוי דקוב"ה סליק לעילא שיאיר למטה, וענין זה הוא מצד בקיעת הפרסא, שעי"ז יהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דבזה שניהם שוים שיהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. אלא שלעתיד יהי' גם גילוי הנפלאות, לפי שתהי' בקיעת הפרסא היותר עליונה, כנ"ל שתהי' גם בקיעת הבינה, ולכן יאיר האור שלמעלה מאצילות, וכמשנת"ל<7> דענין המשיח הוא שתתגלה אצלו בחי' היחידה הכללית והוא יגלה בחי' היחידה שבנפש אצל כל ישראל, ולכן יוכל ללמד לכל ישראל ברגע אחד, לפי שמצד בחי' יחידה שבנפש יהי' הלימוד בדרך ראי', ובראי' אפשר לקבל גם ברגע אחד, שכל זה הוא למעלה הרבה מהגילוי דיצי"מ.

וזהו ג"כ אראנו נפלאות, כמ"ש בילקוט<3> שיתגלה בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו. דהנה, בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו יש

351

דבר והיפוכו. דלפעמים מבואר שגם בזמן הגלות ישנם ניסים, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו⁸¹, ועז"נ לעושה נפלאות גדולות לבדו, שרק הוא ית' לבדו יודע את הנפלאות⁸². וכאן מבואר ענין לעושה נפלאות גדולות לבדו על הגאולה העתידה. והענין בזה, דבאמת הרי הניסים שבזמן הגלות שרק הוא לבדו יודע אותם, הם למעלה במדריגה מהניסים שבזמן הבית, אלא שהם בהעלם [וע"ד שנת"ל (ס"ט) בענין המעלה דרועה וצאן שבזמן הגלות על מעלת אב ובן שבזמן הבית, אלא שהוא בהעלם]. והיינו, שהניסים שבזמן הבית הם באופן של שידוד הטבע, משא"כ הניסים שבזמן הגלות הרי הם מלובשים בטבע, והם מוסתרים בלבושי הטבע, והיינו, דכיון שניסים אלו הם נעלים יותר, לכן הם בהעלם, שאי אפשר לקבלם. אמנם ע"י העבודה דמס"נ שלמעלה מכחות פנימיים, יתגלו גם הניסים שלמעלה מהשתלשלות שעתה אי אפשר שיבואו בגילוי, והיינו, שע"י העבודה דמס"נ יתגלה גילוי העצמות ממש באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' ביצי"מ, וכמשנת"ל⁸³ שגם הגילוי דבכבודו ובעצמו שהי' ביצי"מ שייך ג"כ לקוין, משא"כ לעתיד יהי' גילוי העצמות ממש, ולכן יתגלו אז גם הניסים שהם בבחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו, וזהו שלעתיד יהי' אראנו נפלאות, שגם נפלאות אלו יהיו בגילוי (אראנו). וענין זה נעשה ע"י העבודה דמס"נ, שזהו אומרו כימי צאתך מארץ מצרים, שעי"ז שהעבודה היא באופן שאף שנמצאים במצרים וגבולים, מ"מ עומדים במס"נ, אזי מתגלים הנפלאות שבמיצר, היינו בלבושי הטבע גופא, שגם למטה יהי' גילוי העצמות ממש.

• ש"פ אחרי, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ז

וזהו

גם ענין שבת הגדול, שאז הי' הציווי בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'⁶⁶, דכיון שהיו עדיין בגלות, הוצרכה להיות אצלם עבודת המס"נ, והיינו ע"י לקיחת השה שהי' הע"ז של מצרים⁶⁷, וע"י המס"נ הגיעו בבחי' יחיד, ופעלו שיומשך משם בבחי' אחד, ועי"ז היתה הגאולה ממצרים. וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהנה, איש קאי על כאו"א מישראל (ע"ד מארז"ל⁶⁸ אתם קרויין אדם), ופירוש ויקחו להם איש שה, היינו, שאצל כאו"א מישראל צריך להיות העבודה דבחי' שה⁶⁹, דשה מורה על ענין הביטול והמס"נ שלמעלה מטו"ד, וכמ"ש⁷⁰ כשה לטבח יובל, והכח על העבודה דמס"נ הוא מהאבות, כידוע שענין המס"נ הוא בירושה מהאבות⁷¹, שזהו מ"ש שה לבית אבות. וזהו גם מה שישראל והקב"ה נמשלו לצאן ורועה, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שיש בזה מעלה גם לגבי אב ובן, הוא לי לאב ואני לו לבן, כי, אע"פ שהתגלות האהבה היא בבן דוקא, מ"מ, יש מעלה

יתירה בצאן מצד ענין המס"נ, וזוהי המעלה שבזמן הגלות דוקא, שאז העבודה היא באופן של מס"נ. וע"י עבודת המס"נ (שה לבית אבות) פועלים ויקחו להם איש, כמארז"ל⁷² ויקחו להם איש זה הקב"ה, דכתיב בי'⁷³ הוי' איש מלחמה. והענין בזה, דלכאורה צריך להבין, הלא כתיב⁷⁴ כי א-ל אנכי ולא איש, וכאן נאמר הוי' איש, וגם לעת"ל כתיב⁷⁵ ביום ההוא גו' תקראי אישי. אך הענין הוא, דמ"ש כי א-ל אנכי ולא איש, קאי על בחי' הגלות, כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד, למעלה מהעולם, וצריך להמשיך מבחי' א-ל אנכי ולא איש להיות הוי' איש גו', כפי שנמשך בעולם בבחי' ציור אדם, כמ"ש⁷⁶ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכידוע⁷⁷ שגוף האדם הוא בציור שם הוי', דראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הוא בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, וענין זה (המשכת ויקחו להם איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש) נעשה ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול במס"נ. ובזה יובן מאמר המדרש הנ"ל (ס"א) כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דלכאורה, כלום חסר דבר למעלה, אך הענין הוא, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו, והיינו ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול והמס"נ.

כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, תורת שמואל, תרכ"ז, מאמרים, דודי לי ואני לו כו'

ג) והנה ההפרש בין עיבור ללידה זהו ההפרש שבין ב' השמות אהי' והוי', דבשליחות משה לגאול את ישראל נא' לו בשם אהי' דוקא והיינו כמ"ש בזהר פ' אחרי דס"ה ע"ב (וע' במק"מ שם, וע' בזהר ויקרא די"א ע"א ובמק"מ שם) דשם אהי' הוא בחי' אנא זמין לאולדא, ויש ב' פעמים ש' אהי' ששם אהי' הראשון הוא כמו שהוא עדיין למעלה מבחי' אנא זמין לאולדא (בחי' כתר), ושם אהי' הב' הוא בחי' אנא זמין לאולדא (בחי' בינה), אבל עדיין אינו בחי' לידה שעדיין לא נגלה כו'. אבל בחי' ש' הוי' הוא בחי' לידה וגילוי, ולכן אמר פרעה לא ידעתי את הוי', מי הוי' אשר אשמע בקולו, כי הוי' מורה על הגילוי, ובגלות קוב"ה סליק לעילא בבחי' יחיד כו' כנ"ל, ומצד בחי' זו עבדים היינו לפרעה במצרים, פי' מצרים הוא מצר מי והיינו כשעדיין בבחי' עיבור בבחי' מי בחי' שם אהי' אנא זמין כו', ומצד ששם כחשיכה כאורה יכול פרעה לקבל יניקה משם, אך פרעה אותיות ערף כי אפי' מבחי' גבוה כזו הנה יניקתם הוא רק מבחי' עורף בחי' אחוריים, אבל פנימיות ההשפעה אינו יכול להיות נמשך כ"א לבחי' אחד דוקא, אבל מ"מ מבחי' עורף בחי' חיצוניות מקבל פרעה כו', וזהו בחי' הגלות. אבל הלידה הוא שיהי' גילוי שם הוי', וזהו כמ"ש (ישעי' ך"ו י"ז י"ח) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך הוי' וכתי' אח"כ הרינו חלנו כמו ילדנו, פי' שהרינו חלנו בכדי שיהי' אח"כ בחי' הלידה גילוי בחי' פניך הוי', שמזה נמשך הגאולה שכאשר נמשך בחי' שם הוי' אינו נמשך כ"א לנש"י דוקא כמ"ש יאר הוי' פניו אליך כו'.

ד) ובזה יובן הב' פסוקים הנ"ל שמ"ש כי אל אנכי ולא איש קאי על בחי' הגלות כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד כו', אבל הגאולה בחי' לידה הוא שיהי'

רכו

נמשך הוי' איש כו', פי' איש שיהי' בחי' איש בחי' ציור אדם, ולכן אנו רואים שבציור האדם יש שם הוי' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כו', שראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הם בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, ופי' ה' איש מלחמה כי על בחי' זו שיומשך בחי' ה' איש הנה ע"ז הוא בחי' מלחמה שיש מקטרגי' כו'. ובזה יובן המד"ר הנ"ל כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו כו', וזהו כמ"ש רז"ל ע"פ ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני כי הם הממשיכים בחי' זו, וזהו ויקחו להם איש שממשיכים בחי' ה' איש כו'. אך ע"י מה ממשיכים בחי' זו זהו ע"י שה לבית אבות שקאי על אברהם ויצחק שנא' בהם אלקים יראה לו השה כו'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בכאו"א מישראל, הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבלו עליהם עול מצות, דהנה המצות רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברין ושס"ה ל"ת שס"ה גידין שבהם הילוך הדם והדם הוא הנפש, הנה בחי' זו הוא כאשר מאיר בחי' ה' איש, וכדי להמשיך שיהי' גילוי ית' למטה כמו למעלה זהו נמשך ע"י המצות. אבל כדי להמשיך בחי' ה' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י קבעומ"ש דוקא שהוא בחי' ביטול הרצון במס"נ שלמעלה מבחי' המצות, וזהו בחי' שה בחי' בהמה כמ"ש אדם ובהמה כו' שכדי להמשיך בחי' ש' הוי' איש כו' זהו ע"י אדם ובהמה דוקא שהוא כמארז"ל (בפ"ק דחולין ד"ה ע"ב) בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, שהבהמה היא בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת, וכמו"כ בנפש האדם הנה בחי' הביטול

רכז

במס"נ הוא למעלה מן השכל כו', וזהו שה לבית אבות שכמו אברהם ויצחק בשעת העקידה שהיו במס"נ למעלה מן הטעם ודעת, וכמו"כ יש בחי' זו בירושה בכאו"א מישראל למסור נפשו באחד למעלה מן הטו"ד, וע"י בחי' מס"נ זה ממשיכים מבחי' כי אל אנכי ולא איש שיהי' בחי' הוי' איש כו', ולכן צ"ל קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עומ"ש תחלה היינו בחי' מס"נ להמשיך עי"ז למעלה בחי' הוי' איש, ואח"כ ע"י רמ"ח פקודין הוא בחי' עול מצות ממשיכים גילוי אלקותו ית' למטה כו', וזהו ויקחו להם איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י שה לבית אבות בחי' הביטול במס"נ.

ה) ועוי"ל כמ"ש בזהר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שפי' זאת היא כנס"י כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש והקב"ה נק' זה, וזהו ע"ד מזוזה זו וזה שבחי' זו מקבלת מבחי' זה כו'. והנה ארז"ל במנחות דנ"ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו', יבוא זה זה משה שנא' כי זה משה, ויקבל זאת זה התורה כמ"ש זאת התורה, מזה זה הקב"ה שנא' זה אלי כו' שנק' הקב"ה זה והתורה נק' זאת, ופעם נק' כנס"י זאת כנ"ל, ופי' זה הוא בחי' גילוי כמ"ש לע"ל ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שלשון זה מורה על הגילוי כו', ולכן הגלות נמשל ללילה בחי' חשך, ובגאולת מצרים נאמר הלילה הזה שבחי' זה האיר בלילה שרומז לבחי' הגלות והי' הגאולה כו'.

והנה מצינו שה שנק' זה כמ"ש (בש"א סי' י"ז ל"ד) גבי דוד ונשא שה מהעדר הנה הכתיב הוא זה והקרי הוא שה, נמצא ששה וזה הוא בחי' אחת. והנה כתי' וקרא זה אל זה שבחי' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו מה שהקב"ה נק' זה כו', והענין הוא דהנה כתיב זה ספר תולדות אדם שקאי על השבטים שהיו י"ב כמנין זה, ונק' תולדות אדם לפי ששופרי' דיעקב הוא מעין שופרי' דאדם קדמאה, והם בחי' מרכבתא תתאה י"ב בקר שהם בחי' החיות והאופנים שהם תמיד בתשוקה ורשפי אש ליבטל וליכלל באוא"ס להמשיך בחי' הוי' שנק' זה, ולכן נקראים ג"כ בשם זה לפי שעיקר תשוקתם להמשיך בחי' זה כו', וכמ"ש וקרא זה אל זה כו' קדוש קדוש קדוש הוי'. וזהו ויקחו להם איש היינו בחי' הוי' איש שנק' בשם זה כנ"ל, ומה גם כי זה ואיש הוא ג"כ בחי' אחת כמ"ש כי זה משה האיש הנה בחי' זה נמשך ע"י שה שנק' ג"כ זה כנ"ל וכמ"ש בשרפים וקרא זה אל זה כו', וכמו"כ בבחי' השה שנק' זה היינו שבחי' השה מרכבתא תתאה שנק' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו בחי' הקב"ה שנק' זה כו'.

רכח

והענין הוא דהנה מבואר בזח"ג פ' עקב דף רע"א ע"ב שיש ב' בחי' זה, הא' בחי' זה שהוא ג' הויות דברכת כהנים שיש בהם י"ב אותיות כמנין זה, הב' בחי' ג' פנים דארי' שור נשר שיש בכל אחד מד' חיות המרכבה שהם תריסר חיוון (והיינו

רכט

לבד בחי' אדם שיש בכל הד' חיות) ע"ש בפי' הרמ"ז על מאמר הזהר הנ"ל, וא"כ ב' בחי' זה אלו זהו בחי' יחו"ע ויחו"ת, שג' הוי' דברכת כהנים זהו בחי' יחו"ע וכמ"ש בלק"ת בביאור ע"פ כה תברכו פ"א, שברכה ראשונה דיברכך זהו המשכת הכח ואתעדל"ע להיות אתעדל"ת, וענין ברכה שני' יאר ה' פניו הו"ע המשכת מ"ד שלאחר העלאת מ"ן, והו"ע למהוי אחד באחד פי' ע"י ההתגלות אחד דיחו"ע באחד דהעלאת מ"ן יחו"ת ועי"ז מתעלה המ"ן ונכלל ביחו"ע ממש, ע"ש. ובחי' זה דתריסר חיוון זהו בחי' יחו"ת, והיינו בחי' ומדריגת השבטים שאמרו כשם שאין בלבך בחי' יחו"ע אלא אחד כך אין בלבינו בחי' יחו"ת אלא אחד, וע' מזה בד"ה ועשית ציץ (ך"ז).

והנה השה שנק' זה היינו בחי' מרכבתא תתאה בחי' י"ב בקר כו', וא"כ י"ל ההפרש בין פי' הא' שנתבאר לעיל סעי' ד' בפי' שה לבית אבות שהשה הוא בחי' בהמה ביטול שלמעלה מן הטו"ד למסור נפשו באחד, זהו בחי' יחו"ע לך ה' הגדולה היינו בחי' ביטול המדות לבחי' לאו מכל אינון מדות, והפי' הב' ששה נק' זה, זהו בחי' יחו"ת בשכמל"ו. ומ"מ הכתיב הוא זה שמורה על הגילוי כנ"ל י"ל שזהו בחי' למהוי אחד באחד שנמשך הביטול דיחו"ע ביחו"ת, ע"ד היכל קדה"ק דבריאה שנעשה אצי' וכמו התכללות אש שלמטה באש שלמעלה. ואפ"ל שזה"ע הוי' צבאות שאומרים השרפים אחר הג"פ קדוש שזה"ע שגם בבי"ע יהי' בחי' איהו וגרמוהי חד כמו באצי' כמ"ש בתו"א פ' בא בד"ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', שע"ז מורה שם צבאות יעו"ש. וגם י"ל שז"ע הוי' הוא האלקי' כמ"ש בזח"ב תרומה דקס"א ע"ב בענין הוי' אחד ושמו אחד, ומאן איהו ה' אחד ושמו אחד, הוי' אחד, שמע ישראל כו' ה' אחד דא איהו יחודא חד, ושמו אחד בשכמל"ו דא יחודא אחרא למהוי שמיה חד ורזא דא הוי' הוא האלקי' דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, ופי' המק"מ שבפסוק הוי' אחד ושמו אחד עשינו תיקון לזעיר לבדו ולמל' לבדה, ואח"כ בפסוק הוי' הוא האלקים אנו מיחדי' כולא כאחד.

וביאור הענין יובן ע"ד מ"ש בד"ה ולקחתם אגודת אזוב שתיבת אזוב רומז לב' בחי' אל"ף זיי"ן, וא"ו בי"ת, שהמשכת האל"ף על הזיי"ן הוא בחי' הבונה בשמים מעלותיו שהוא בחי' ההמשכה מעל השמים לבחי' שמים, והוא"ו בי"ת זהו

רל

בחי' יסוד ומל' שהבי"ת היא בחי' מל' בחי' ברכה, שזהו ג"כ ב' בחי' יחו"ע ויחו"ת, וע"ד משנ"ת בסידור בענין כגוונא דאינון מתייחדי' לעילא באחד זהו בחי' יחוד והתכללות המדות בשכל שזהו בחי' יחו"ע, אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד הוא בחי' היחוד והחיבור שבבי"ע שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש הגם שהם שני הפכים עכ"ז ע"י בחי' המשל ופחד עמו עי"ז עושה שלום במרומיו הם מיכאל וגבריאל, ולמטה זהו בחי' שר של מים ושר של אש, אך מ"מ מה שהמדות עליונות דאצי' מתייחדין לעילא באחד זהו בחי' יחו"ע, ומה שמתייחדין לתתא ברזא דאחד זהו בחי' יחו"ת ביטול היש לאין, ואח"כ למהוי אחד באחד שיומשך בחי' אחד דיחו"ע ברזא דאחד דיחו"ת, וכמו שפי' בזהר תרומה הנ"ל בפי' הוי' הוא האלקים דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, וכמ"ש אחד באחד יגשו ממש. וכמו"כ יובן כאן שכדי שיהי' ההמשכה בבחי' הוי' איש בחי' אדם כנ"ל מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע ע"ד הוי' צבאות כנ"ל שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד, זהו ע"י ב' הפי' בפי' שה לבית אבות, שלפי' הא' שהשה הוא בחי' בהמה היינו בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה היינו בחי' המס"נ באחד שלמעלה מן הטו"ד שז"ע שקדמה שמע בחי' קבעומ"ש, עי"ז נמשך באצי' להיות בחי' הוי' איש כו' מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע זהו ע"י הביטול דיחו"ת בחי' מרכבתא תתאה בחי' שה שנק' זה.

ובעבודה הוא בחי' אהבת בכל לבבך שנמשך מבחי' ההתבוננות דבשכמל"ו, וזהו וקרא זה אל זה שבחי' השה שנק' זה קורא וממשיך בחי' הקב"ה שנק' זה כמ"ש זה אלי, להיות נמשך גם בבי"ע שזהו בחי' הוי' צבאות כנ"ל, ושלכן הכתי' הוא זה והקרי שה, שהכתיב מורה על ההמשכה שנמשך ע"י השה, והיינו בחי' למהוי אחד באחד שגם בבחי' יחו"ת יאיר בחי' יחו"ע כו', ולכן הם מרומזי' בתיבה אחת זה שה, כי זהו בחי' אחד באחד וכמו אחד באחד יגשו ממש כו'.

וא"ו) שה לבית, הנה כתי' אלקי' מושיב יחידים ביתה כו' (בתלים סי' ס"ח ז'), פי' יחידים קאי על הקב"ה וישראל, שהקב"ה הוא בחי' יחיד שהוא יחיד ומיוחד כו', וכנס"י היא ג"כ בחי' יחידה כמ"ש אחת היא יונתי כו', והנה בגלות בחי' יחידים אלו רחוקים זמ"ז כי בחי' יחיד אינו מאיר כו', וכנס"י שנק' יחידי הגם שאחת היא יונתי הנה היא בגלות והרי הם רחוקים זמ"ז. אבל ע"י הגאולה הוא מושיב יחידים שמתייחדים ב' בחי' יחיד בבחי' בית כמ"ש מושיב יחידים ביתה, וזהו כמאמר יחיד חי העולמים מלך שמתייחד בחי' יחיד עם בחי' מלך כנס"י כו'. ובחי' בית זהו בחי' יעקב כמארז"ל (פסחים ס"ח א') לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנא' ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, וזהו ע"ד מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' כו', באור המאיר בשם הוי' כו', כי יעקב הוא

The post איך לשחרר את התודעה שלי | פסיכולוגיה בפרשה, בא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה הלב חסום, כיצד נראה אדם עם לב חסום, למה לשחרר את הלב,

והכי חשוב איך מתבצע תהליך שחרור לב חסום על פי אדמו"ר הזקן.

מקורות

שמות ו, ו

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃

• אדמו"ר הזקן, תורה אור, וארא, ד׳

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם. הנה ארז"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות. פי' גם בלילות. ולהבין מה נשתנה נס יצ"מ מכל הנסים שלא הוזהרנו עליהם להזכירם כל כך. אך הנה בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע בכל יום בבקר ובערב כאלו הוא עת יצ"מ. והענין כי הנה נודע שיש זלעו"ז. ולעומת מצרים דקליפה יש מצרים בקדושה. וכשם שיש מצרים למטה כך יש למעלה ברוחניות. וכן ישראל לתתא וישראל לעילא. וכשם שיש ברוחניות למעלה בעולמות עליונים. כך הוא למטה בנפש האדם בעבודת ה'.

והנה בחי' כנ"י דלעילא הוא מ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ולמטה בנפש האדם בחי' אהבה בתענוגים היא שמחת הנפש בה' עושה. וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה וכתיב אם הבנים שמחה שהשמחה היא מחמת התבוננות באור א"ס. וכדכתיב כי אם לבינה תקרא. והיינו ע"י שיתבונן בגילוי אור א"ס ב"ה למטה אזי ישמח ישראל בעשיו ותהיה שמחת הנפש בהתגלות רשפי אש האהבה לצאת מנרתקה היא מאסר הגוף להיות חדות ה' היא מעוזו.

והנה כתיב תחת אשר לא עבדת כו' מרב כל כו'. דהיינו בחי' כל התענוגים הרוחניים ג"ע עליון וג"ע תחתון. והוא מחמת שיתבונן כמ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. פי' ששמו הוא מדת מלכותו אשר מלך שמו נקרא. וכמאמר ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה מלך עוזר וכו'. והוא בחי' שכינה ששוכן בתחתונים וכמ"ש ושכנתי בתוכם ונק' שמו מלך על כל  העולמות. וכמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך כו' שע"י בחי' מלכותו יש לו יחוס ושייכות להעולמות שיקרא שמו מלך עליהם.

והנה גם בחי' שמו מצד עצמו הוא רם ונשא ונשגב בבחי' לבדו שאין ערוך להעולמות עם שמו ית' כלל. אלא הודו וזיוו של שמו הוא המאיר על הארץ זה ג"ע תחתון. ושמים זה ג"ע עליון ששם הצדיקים נהנין מזיו השכינה. אבל בשכינה שהוא בחי' שמו הוא בבחי' לבדו שלא נמשך ממנה להיות הנבראים נהנין ומתענגים בה בעצמה ממש. אבל בבחי' תורה ומצות הנה אומרים אשר קדשנו במצותיו (יש שמברכים בעל ויש שמברכים בלמ"ד) במצותיו ממש כמארז"ל הקב"ה מניח תפילין הקב"ה מתפלל. וכתיב אני מדבר בצדקה אני ממש. דהיינו הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכדאיתא בזוהר דאורייתא וקוב"ה כולא חד. קוב"ה ממש. וקוב"ה הוא בחי' מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין לגמרי שאפי' בבחי' זיו והוד לא היו עולמות יכולים לקבל חיות ממנו. כי הנה כתיב כי ביה ה' צור עולמים שעוה"ז ועוה"ב ג"ע תחתון ועליון נבראו בב' אותיות משמו בלבד.

ובזוהר איתא דבמחשבה אחת ברא את העולם. והוא ע"ד מ"ש היוצר יחד לבם כו' ואמרו רז"ל כולם נסקרים בסקירה א' שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש כו' וכמ"ש במ"א שכל הדורות שהם שית אלפי שני דהוי עלמא וימות המשיח ותחיית המתים כולם הם לפניו במחשבה אחת. עד"מ כמו שאין ערוך למחשבה אחת נגד כל המחשבות שיכול אדם לחשוב כל ימי חייו ומכ"ש נגד עצמותו ומהותו שאינה אלא התפשטות הארה א' בעלמא. כך כל הדורות של שית אלפי שנין וימות המשיח ותחיית המתים אינן אלא בחי' זיו והתפשטות הארה א' מבחי' שמו בלבד. אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא רם ונשא למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית ולית מחשבה תפיסא ביה כלל שאינו נתפס ונתלבש בגדר עלמין כלל. משא"כ בתורה ומצות הוא התלבשות אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ממש.

וכאשר ישים האדם אל לבו כל הדברים והאמת האלה ישמח לבו ויגל אף גילת ורנן באור א"ס ב"ה המתפשט ומתלבש בעסק התורה ומעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וממשיך על נפשו אור ה' א"ס ב"ה ממש מה שאין כל העולמות כדאי לו:

אך אין השמחה בהתגלות אור ה' במוח מחשבתו ובינתו לבד כ"א כאשר נגעה אל נקודת לבו כי שמחה היא ההתגלות. וכמשל המלך שכל כבודו פנימה. אך בשעת השמחה הוא מתגלה. וזהו עבדו את ה' בשמחה דהיינו להיות גילוי אור ה' א"ס ב"ה שיהיה בבחי' ונגלה כבוד ה' ולמטה בנפש האדם ההתגלות הוא כשבא לידי גילוי הלב. והיינו דכתיב אם הבנים שמחה דהיינו כשנולדו הבנים שהם המדות ונתגלו בלב. משא"כ כשהוא בהעלם ובהסתר תוך מוח מחשבתו ובינתו לבד הרי הן בבחי' עבור עדיין ואינה אם הבנים.

והנה המעכב בחי' הולדה והתגלות אור ה' לצאת מהעלם והסתר שבמוחו אל גילוי הלב הוא בחי' גלות מצרים שהוא בחי' מצר הגרון שהוא האמצעי בין מוחין שבראש ללב ושם הוא בחי' שר המשקים שר האופים ושר הטבחים שהוא בחי' וושט וורידין שהם הם בחי' כל תענוגי עוה"ז ומחשבותיו ועסקיו ותחבולותיו אשר ישתמש בהם כל אחד לפי ערכו והם הם המונעים ומעכבים ומסכים המבדילין בין אור ה' שבמוח ובין גילוי הלב.

וזהו צער העבור כעצמות בבטן המליאה. ולכן כל גליות וצרות נק' בשם עבור כמארז"ל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך. אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו'. והגאולה נק' בשם לידה שהוא בחי' התגלות הולד  לאויר העולם וחבלי משיח נק' בשם חבלי לידה.

וכתיב הרינו חלנו מפניך הוי"ה. פי' שכל בחי' עבור וגליות הוא כדי שיהיה גלוי אור ה' ב"ה. וצריך לזה חבלי לידה. דהיינו להרגיש הכאב והמרירות על מניעות התפשטות אור ה' בגלוי הלב מחמת המונעים ומעכבים שהם הם צרכי עוה"ז.

ואזי כאשר יבא לבחי' לידה והתגלות בבחי' שמחה וישמח ישראל בעושיו יתפרדו כל המונעים ומעכבים והמסכים המבדילין יהיו כאין ואפס בלא תפיסת מקום כלל מחמת שמחת ה'. וכשם שלמעלה בחי' שמחה הם המתקת הדינין. כך למטה בנפש האדם היא מבטלת כל המונעים ומעכבים מבית ומבחוץ ונק' בשם ארץ כנען ע"ש שמכנעת החיצונים שהם נדחים מפני ה' מאליהם וממילא כחשך שנדחה מפני אור. וכמשל האשה אשר חבלי לידה בא לה.

והנה בעת לידתה יוצאים ממנה כל המכאובות בדם לידתה שזב ממנה. כך הנה כתיב ואראך מתבוססת בדמיך כו' שכל המונעים והמעכבים נמסו והיו לדם דבר שאין בו ממש ואין בו תפיסת מקום כלל. וכמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם כו'.

והנה כשם שגלות מצרים הוא בחי' מצר הגרון שהוא המבדיל ומפסיק בין המוח ללב כנ"ל. כך ענין הגאולה ויצ"מ הוא בחי' יציאתם ממצר הגרון ע"י הקול קול יעקב. שהקול שהוא בגרון הוא הוא המקשר ומחבר בחינת מוחין שבראש לבא לידי גילוי הלב.

והיינו ע"י קול קורא בתורה שע"י קריאתו בתורה הוא קורא וממשיך אור ה' לצאת מההעלם שבמוח אל גילוי הלב. וזהו שארז"ל כל הקורא בתורה הקב"ה קורא כנגדו ונק' כנגדו מפני שבחי' קריאתו בתורה הוא בחי' ממכ"ע והקב"ה כנגדו הוא בחי' סוכ"ע.

וזהו לשון קורא בתורה שקורא האור לחוץ. והיינו ע"י תושב"כ בחי' הוי"ה דאורייתא וקוב"ה כולא חד. וזהו לכן אמר לבני ישראל אני הוי"ה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' שע"י בחי' וגילוי הוי"ה דהיינו ע"י בחינת תורה שבכתב בחינת הקול קול יעקב עי"ז יהיה בחינת יציאת מצרים וכל המונעים ומסכים המבדילים יבטלו ולא יהיה עוד סבלות מצרים ועבודתם:

אך לא זו בלבד הוא תכלית המכוון כ"א והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. וביאור הענין כי הנה כתיב אל ארץ טובה ורחבה וגו'. וא"י זו היא בחינת תושבע"פ ונקרא ארץ רחבה ע"ד מארז"ל ע"פ ארץ צבי צבאות גוים. מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'.

והענין כי תורה שבכתב עיקר יסודתה הוא בחי' אותיות התורה. ולכן מדקדקין באותיותיה שלא יהי' חסר או יתיר ושיהיו צורתן עליהן כדמותן בצלמן ושיהיו גולם אחד. שאם נפסק היו"ד שעל גג האל"ף עד"מ מעל גוף האות הרי זו ס"ת פסולה.

ואין מברכין עליה. אבל אין נראה בה גילוי ההשכלה כמו בתורה שבע"פ שעיקר גילוי השכלת הדינין והמשפטים שבתורה אינו מפורש בתורה איך ומה לעשות שכל התורה היא ספורי מעשיות. וגם הדינין שבה הן דרך ספורי דברים שכך אמר ה' שידבר אל בני ישראל ושכך אמר משה.

ואין כוונתה לידע ממנה לבדה כל הדינין על בוריין ומתכונתן כגון עד"מ ענין התפלין אינו מפורש שיהיו ד' פרשיות ושיהי' כתוב כך וכך ושיהיו נכתבים על קלף דוקא ככל משפטי תפילין והלכותי' המסורות לנו בתורה שבע"פ וכן שאר כל המצות.

והיינו לפי שעיקר יסודתה בהררי קדש בחי' חכמה עלאה דאורייתא מחמה נפקת. ותורה שבכתב היא בחי' ח"ע. ותורה שבע"פ היא חכמה תתאה ולחכימא ברמיזא. פי' שאינה רק כמשל הרב המרמז אל התלמיד באיזה רמז כל שהוא בכדי שהתלמיד יבין מעצמו איך ללמוד אבל לא זהו עיקר הלימוד עצמו. כך הנה כל אותיות התורה שבכתב הם רק רמזים והמשכות מחכמה עלאה בדרך רמז.

וכל ההמשכות נרמזים באותיות אלו דוקא שיהי'  הקרי כך והכתיב כך ולכן כל אותיותיה ספורים ומנויים בל יעדוף ובל יחסור. וכל אות ואות צ"ל בדמותו וצלמו מפני שרומזים להמשכה עליונה מח"ע אבל עצמות ההשכלה אינו מתלבש באותיות תורה שבכתב. משא"כ בתורה שבע"פ הן עצמות ההשכלה מלובשת באותיות ההלכה ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ"כ רק ההשכלה היא עיקרית המתגלה תוך האותיות גם לפי רבוי ההשכלה כך ירבו אותיותיה.

ולכן מה שמשכילים בה יותר כגון פרש"י ותוספות ופוסקים הכל בכלל תושבע"פ יחשב ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ולכן נק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת והולכת עד אין קץ. וזהו מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'. והיינו לפי שהבשר והעור גדול כ"כ שגידול העור הוא מחמת הבשר שבתוכו. כך הנה בחי' תושבע"פ ג"כ גדולים עצם ההשכלה והאותיות כאחד שהאותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה. משא"כ בתושב"כ אין האותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה כ"א הארה בעלמא דרך רמז כנ"ל:

ובזה יובן מה שהתורה שבכתב נק' בשם מקרא בלשון הגמרא וקורא בתורה שע"י שהוא רק כמו קורא וממשיך אור א"ס ב"ה על נפשו מההעלם שבמוח אל גילוי הלב כנ"ל. אך עדיין הוא כאלו הוא דבר בפ"ע כאדם הקורא לזולתו. אבל בתורה שבע"פ אמרו מתניתין מלכתא כו' כמלך שמצוה כמ"ש במ"א מפני שנעשה יחוד גמור חב"ד בחב"ד כו'.

וכמ"ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וכמ"ש המגיד להב"י אני המשנה המדברת בפיך. שנעשה עצמות אחד בבחי' בטול ממש וזו היא בחי' דירה בתחתונים ממש. והגם שמצד התפשטות עצם גילוי ההשכלה לאור ה' בתושבע"פ הנה לירידה גדולה נחשבת אצלה להתפשט ולהתלבש בעשיה גשמית סדר זרעים כו'. הנה ע"ז אמר הכתוב אשר נשאתי את ידי.

והוא עד"מ שהיד יכול להרים הדבר הנופל ארצה ולשום למעלה על ראשו כך הנה סוף מעשה במחשבה תחלה. ואשת חיל עטרת בעלה ונעוץ סופן בתחלתן שנק' ארץ חפץ פי' כלי להשראת רצונו ית' כי גילוי רצון עליון הוא בסוף מעשה דוקא.

וכן בתורה שבע"פ הוא התגלות רצון העליון יותר מבתושב"כ שאין לידע ממנה לבדה מהות רצון עליון בכל הדינים והמשפטים כ"א ע"י תורה שבע"פ דוקא. וזהו ונתתי צבי בארץ החיים. פי' שכל צביונו וחפצו הוא בארץ החיים בחינת תושבע"פ ששם הוא גילוי אור ה' ורצונו ביתר שאת מבחי' תורה שבכתב והרצון הוא מקור החיים. וזהו אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב כו' שהם המדות חג"ת כי אשת חיל עטרת בעלה כו' כנ"ל. ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי"ה להיות בבחי' ואשים דברי בפיך כו' כנ"ל:

אך כל גילוי אור ה' בבחי' המשכות אלו הכל תלוי בלבו של אדם כמו לכל אשר יחפוץ הלב יטנו. לזאת צריך לעורר תחלה האהבה מקודם לעורר האהבה בלבו בתפלה כדי שיהי' לבו חפץ באמת לגילוי אור ה'.

ולכן אמרו מזכירין יצ"מ בבקר ובערב. והיינו פרשת ציצית שכתוב שם להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם. והענין כי לא די בהתעוררות הלב בתפלת השחר לבד אלא ליומו מכיון שאח"כ פונה לעסקיו.

ואפי' מי שאינו בעל עסק הנה בלימודו בבחי' עשיה סדר זרעים כו' נמשך הלב אחר גשמיות הדברים בבחי' הסתר וצמצום בחי' אלקים. וצריך לעורר עוד את האהבה ושמחה מנקודת הלב להיות גילוי בחי' הוי"ה כנ"ל. אך לא די בהתגלות האהבה בזה לבד כ"א ע"י תושב"כ הקל קול יעקב כנ"ל להיות קורא וממשיך בתורה גילוי אור ה' ממש ואחר כך בתורה שבע"פ בחי' בטול ממש ולהיות בחי' ואשים דברי בפיך כנ"ל ודירה  בתחתונים ממש כנ"ל להיות בחי' הוי"ה אלקיכם כו' וד"ל:

וארא, ה׳

ביאור על הנ"ל

להבין שרשי הדברים הנ"ל. הנה כללות כל הדברים הנ"ל הוא ע"פ לשון הקבלה ענין יחוד וזיווג דאו"א וזו"נ. ולבאר הדברים בפרטות הוא שלמעלה בחי' מצרים הוא מצר מי. פי' כי מבואר בלק"ת פ' וישב (ד"ה ועתה נבאר סוד יוסף) כי הגרון נק' ארץ מצרים כי הוא מקום יותר צר שבכל האדם כי הלא ג' מוחין ברדתן ובהתפשטותן למטה בגוף שם מתרחבים לכל רוחב הגוף בג' קוים. אמנם בהיותם בגרון דהיינו ברדתם מהראש להגרון קודם התפשטותם בגוף שם הם במקום צר עד קצה האחרון ושם הוא סוד מצרים ומהאחוריים היה יניקת מצרים.

וזה ענין פרעה אותיות הערף. וזהו ופרעה עמד על היאור. כי היאור הוא יסוד דאימא הנמשך דרך הגרון עד חזה דז"א ובו מלובש מוח הדעת. ופרעה שהוא הערף בחי' גרון עומד על היאר ממש. וענין יצ"מ הוא יציאת המוחין ממצר הגרון בהתפשטות בגוף ומשם הם נמשכים בבחי' מל' שהיא ארץ טובה ורחבה מקום רחב. משא"כ הגרון הוא בחי' מצרים מקום צר כנ"ל:

וביאור הדברים הנה תחלה צ"ל מהו ענין הגרון הנקרא ארץ מצרים דקדושה. וענינו הוא שהוא בחי' ממוצע שלהיות המשכת המוחין מן הראש ללב הוא ע"י אמצעות הגרון דוקא. פי' עד"מ באדם כשמתהפך מהשכל למדה. דהיינו שמהשכל שמבין איך שאותו דבר הוא טוב. נתהווה מזה אצלו אהבה ותשוקה לאותו הדבר.

והנה האהבה שנתהוה אצלו שיאהוב אותו דבר הוא מחמת הבנת שכלו שהשיג תחלה בשכלו איך שאותו דבר הוא טוב לפניו ועי"ז נולדה אצלו מדת האהבה לאהוב לאותו דבר. וזהו ענין התהפכות השכל למדה דהיינו שמבחי' השכל שהשיג תחלה בשכלו איך שאותו דבר טוב נמשך המשכה ללב ונתהפך לבחי' מדה היא מדת האהבה שנולדה בלב מהשכל שבמוח שהולדה זו של המדה הוא מהשכל שנמשך ממוח ללב ונעשה מזה אהבה א"כ מתהפך השכל למדות.

והנה זהו בחי' צמצום לגבי השכל שיתהפך למהות אחר ממש שנעשה מדה וע"ז יש בחי' ממוצע המחבר המוח עם הלב והוא הגרון שהוא הממוצע הגורם שיהיה התהפכות השכל למדה ויתחברו המוח עם הלב. והיינו שבגרון יש בחי' הקנה שנק' שר המשקים (והוושט הוא שר האופים כמ"ש במ"א) שממשיך שפע יסוד המים ולחלוחית שבמוח אל הלב כי כל בחי' קנה הוא ענין המשכה מלמעלה למטה. כמו קנה חכמה קנה בינה והוא בחי' הממוצע לחבר שפע השכל שבמוח להתפשט בבחי' מדה בלב. והנה ענין בחי' ממוצע הזה בין השכל למדה הרי אינו לא מהות שכל ולא מהות מדה. ר"ל דקודם שנמשך השכל בבחי' הגרון בהיותו עדיין במוח הוא בחי' מהות שכל בתכלית והוא רק היותו משיג איך שהדבר טוב. וכן לאחר שמתהפך השכל לגמרי למהות מדה (שהוא לאחר שמסתיים יסוד אימא בחזה כדלקמן) אז השכל נעשה מהות מדה לגמרי ומגדיל המדה וזהו בחי' התפשטות והרחבה. אך בהיות השפע בחי' הממוצע שהוא הגרון דהיינו כשמתצמצם השכל להתהפך לבחי' מדה וקודם התהפכותו שעדיין לא נתהפך ממש כ"א הוא מתצמצם להתהפך אז הוא בחי' גרון. שהגרון אינו לא ממהות מוחין שבראש.

ולא ממהות מדות שבלב שאינו מהות שכל שהרי בהיות השפע בגרון היינו שכבר ירד ממהות שכל שבמוח להיות יורד ונמשך להתהפך למהות מדה. וגם אינו מהות מדה שלא בא  עדיין לכלל מהות מדה. וזהו בחי' הפסק בין מהות שכל למהות מדה דהיינו ביני לביני ונק' מקום החתך כשירד ממהות הראשון שהיה מהות שכל ולמהותו השני שהיא מהות מדה עדיין לא הגיע (ולכן זהו המקום היותר צר שבכל הגוף דהנה המדות הם בבחי' התפשטות. ויש יותר אפי' מן השכל המולידם וכמשל המעיין שביציאתו הוא דק ואח"כ כשנמשך בהתפשטות נעשה ממנונהר גדול כו' כך אנו רואים שהמדה מתרחבת מעצמה בבואה בלב יותר מן השכל המולידה כמשל הכועס על חבירו מאיזה טעם שכשמתפשט הכעס בלב מתגדל יותר מכח הטעם שהולידו וכן באהבה כו'. וזש"ש בלק"ת שבהיות המוחין בגוף הם בהתפשטות ומרחב יותר מבהיותן בראש. ועמ"ש בד"ה ששים המה מלכות בענין נהרא מכפיה מיברך. אמנם עכ"פ בעודן בראש הם ג"כ במרחב יותר מכשנמשכין בגרון שאז הן בתכלית הצרות להיות שירדו ממהות שכל ועדיין לא הגיעו למהות מדה רק עומדין להתהפך כו'. ולפיכך הם בתכלית הצמצום שאינן לא מהות זה ולא מהות זה):

והנמשל מזה יובן למעלה. דהנה ענין יסוד אימא שמסתיים בחזה דז"א. פי' שאימא הוא בחי' בינה שהוא בחי' השגת השכל. והז"א הוא בחי' המדות דאצי'. והתהוות המדות הוא מהשכל כנ"ל במשל. וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה דהיינו מה שנתהפך שפע השכל להיות בחי' מדה (ובמ"א נתבאר ענין עד החזה להיות כי גם המדות אע"פ שעיקרן הן בחי' מדות לבד מ"מ כלולים ג"כ מג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י. והוא בחי' הטעם והפנימי' של החסד ועצם החסד ובחי' ההשפעה שלו ונק' ג' בחי' אלו ג"כ ג' שלישים. והנה שליש העליון והוא בחי' חב"ד של עצם המדה ולא חב"ד ממש וזהו ענין עד החזה ובחי' עצם החסד זהו שליש האמצעי. והוא מהחזה עד הטבור. ובחי' נה"י של עצם המדה זהו בחי' שליש התחתון מהטבור עד הירכים. והוא מקור לנה"י של כללות הפרצוף שהן הרגלים. והשליש העליון הוא הפונה למעלה לקבל מעילתו. וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה והיינו שמחב"ד האמתיים שהן המוחין שבראש נמשך להיות מוחין ובחי' חב"ד למדות שבלב שזהו ענין השליש העליון. ומ"מ אנו אומרים שהשכל מתהפך למדה ממש. כי בחי' שליש העליון דהגוף הוא מהות מדה ממש רק שנק' מוחין בערך המדות. אבל לגבי עצם השכל נק' זה שמתהפך למהות מדה ממש):

אמנם צ"ל בחי' ממוצע לחבר בחי' יסוד אימא עם המדות שהוא בחי' ז"א והוא בחי' הגרון ששם מתחילין המוחין להתהפך להיות חיות למדות וירדו ממהותן הראשון שהיו בחי' שכל בחי' גדלות המוחין.

ועתה בגרון נתצמצם בבחי' קטנות המוחין בכדי להתהפך למדה ולכך שם הוא בחי' מצרים מצר מ"י. בחי' מ"י הם נש"ב הנמשכים במדות כשהם בגרון הם בתכלית המצר והקטנות שהרי הוא בחי' מצר וקטנות לגבי המוחין כשהן בראש כנ"ל.

וגם לגבי המדות שבלב שכשנעשה מהות מדה הנה אז השכל מגדיל המדה להיות בהתפשטות רב כנ"ל. משא"כ בגרון אינו עדיין מהות מדה בהתגלות וגם אינו בגדלות המוחין ע"כ זהו מצר יותר מבחי' השכל ומבחי' המדות.

וזהו מה דאיתא בכהאריז"ל דגרון וחרן הוא ענין א' כמבואר בלק"ת ר"פ ויצא ששניהם בגימטריא אחת. להיות כי בחי' הגרון הוא מצר וקטנות ע"כ זהו ענין בחי' חרן כי הדינים והגבורות נמשכים מצד קטנות המוחין כנודע ממשל התנוק שאינו יכול כלל לסבול דבר שכנגד רצונו מחמת ששכלו קטן ביותר אבל סבא דעתוהי סתים שיוכל לסבול מה שנגד רצונו  מחמת שדעתו מתיישבת מבחי' מוחין דגדלות כמ"ש בישישים חכמה לכן מבחי' גרון נמשך בחי' חרן:

והנה בחי' זו שהוא בחי' היות המוחין בגרון הנ"ל הנק' מצרים הוא בחי' עבור כנזכר בפע"ח בשער הפסח שבחי' עבור הוא שז"א הוא כלול תלת גו תלת בבחי' עבור בבטן אימא. שזהו ענין העבור הוא שהגרון מפסיק בנתיים ואין המדות מתגלים בבחי' לידה וגילוי ממש בלב. והוא למטה ג"כ בעבודה ענין העבור ג"כ כנ"ל שהוא בבחי' מצר הגרון. שהוא כשמשיג היטב גדולתו ית' ויש לו אהוי"ר בהעלם ואינו מוציאן לידי גילוי שיהיו בהתגלות לבו. והוא מחמת שהם בבחינת מעצור הגרון שנשארים שם בבחי' עבור והעלם ואינן באים לידי גילוי בלב כו':

וזהו ג"כ ענין הפסוק ופרעה עמד על היאור. דהיינו כשהז"א הוא בבחי' עבור שזהו סוד מצרים אז נאמר ופרעה עמד כו' כי היאור הוא יסוד דאימא שבו המוחין בבחי' עבור והעלם. והיינו כשהם בבחי' מצר הגרון כנ"ל ולשם פרעה שהוא הערף עומד ודורך על היאור הנ"ל ומעכב שלא יהיה הלידה כו'. ובעבודת ה' היינו בחינת רצונות הזרות המעכבים גילוי המדות כו':

והנה אחר שנתבאר ענין מצרים שהוא הגרון וגלות מצרים הוא בהיות הז"א בבחי' עבור שם. מעתה יש לבאר ענין יצ"מ שהוא בחי' לידה דהיינו שהמדות יוצאים לידי גילוי מן ההתבוננות ואז הוא הגדלת המדות.

והנה המוציאן מבחי' ההעלם שהוא העבור לידי גילוי שהיא הלידה הוא ג"כ הגרון הנ"ל כי הגרון ממנו נמשך הקול. והקול הוא המוציא את המדות מההעלם הנ"ל לידי גילוי. והנה מבואר לעיל איך כי בחי' לידה זו וגילוי זה של המדות הוא ג"כ בחי' שמחה כי השמחה היא בחי' הגלוי כשהמלך בשמחה הוא מתגלה.

וענין שמחה זו היא כמ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים ומבואר שם שהיא בחי' כנס"י שנק' שמחה שהיא בחי' גילוי עלמא דאתגליא. והיא הנקראת ג"כ אהבה בתענוגים. וביאור שרש הענין הוא דמבואר למעלה שהלידה הוא כשיוצא ז"א מבטן אימא לידי גלוי. והנה אז מתחיל בנין פרצוף המל' שהיא בחי' הנוקבא כי היא מתחלת מאחורי ז"א (כנזכר בע"ח שיש נקב כנגד החזה דז"א מאחוריו שדרך שם יוצאת המל'. וזהו ענין דודי שלח ידו מן החור) והיינו שמאחורי ז"א שהוא בחי' החיצוניות מתחיל בנין פרצוף הנוק'. וזהו דשמחה שהיא כנס"י עלמא דאתגלייא היא מתהווה לאחר לידת ז"א שאז אח"כ בהתגלות יסוד אימא בחזה דז"א שזהו לידת המדות הנק' ז"א אז מתחיל התהוות פרצוף הנוק'. אך תוכן הענין שיש ב' בחינות בהמל' בחי' חיצוניות ופנימיות כנז' (בזוהר הרקיע) ר"פ בראשית על מאמר כשושנה כו' כן רעיתי שבחי' חיצוניות המל' דהיינו מה שיורדת לבי"ע להחיותן זהו ענין שושנה בין החוחים. ובחי' פנימית המל' שאינה יורדת כלל הוא בחי' רעיתי. והנה ענין הנז' בע"ח דהתהוות המל' הוא מהנקב באחורי ז"א זה קאי על חיצוניות המל' שהוא בחינת חיצוניות הדבור שהתהוות בחי' זו הוא מהנקב מאחוריו ששרש בנינה הוא מאחורי ז"א. אבל הפנימית שלה שהוא פנימיות הדבור שרש בנינה הוא מפנימיות ז"א (ועמ"ש בזה ע"פ ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'). ובחי' זו ר"ל הפנימית שלה נק' כלת משה. שמשה הוא בעלא דמטרוניתא והיא הנקראת ג"כ כנס"י שמפנימיות דז"א הוא מקור של כללות נשמות ישראל ועליו נאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וזהו ג"כ ענין בחי' שמחה:

והנה נתבאר לעיל שהמוציאן מן ההעלם שהוא בחי' עבור לידי גילוי שהיא הלידה הוא ג"כ הגרון והיינו ע"י הקול שבו. וזהו מה שנת"ל הקול קול יעקב דהיינו קורא בתורה שע"י הקריא' בתושב"כ שנק' מקרא מוציאן מן ההעלם לגילוי שיהיה בחינת לידה שלכך נק' מקרא שהוא ע"ש הקריאה שקורא בקול להוציאן מן ההעלם שהוא בחי' עבור לידי גילוי שהיא הלידה כנ"ל.

ודוקא ע"י מקרא שהוא תושב"כ להיות כי ההפרש בין תושב"כ לתושבע"פ שתושב"כ הוא בחי' מוחין דאבא ותושבע"פ הוא בחינת מוחין דאימא ולכן בתושב"כ הקפידא על האותיות דוקא שהם מנויים וספורים ושיהיו עשויין כדינן.

והיינו שהאותיות שבתושב"כ הם הם רק רמזים על החכ' שאע"פ שמבין ומשיג בה בתבונתו יותר ממה שכתוב להדיא אינו רשאי להוסיף אותיות לפי השגתו בה יותר. והטעם הוא מפני שתושב"כ הוא מבחי' מוחין דאבא שהוא בחי' חכמה ולחכימא ברמיזא שצירופי האותיות שלה הם רומזים על איכות המשכת החכמה כמו אל"ף הוא יו"ד בראשו ויו"ד בסופו וקו באמצעיתו.

והיינו בחי' רמז על ח"ע וח"ת שהם יו"ד דהוי"ה ויו"ד דאדני. ולפעמי' היו"ד שלמטה עושים במקומה דלי"ת להיות כי המל' שהיא ח"ת נק' דל. והקו ההולך באלכסון כדמות ו' הוא בחי' ת"ת המחבר חכמה ומלכות.

וכן בי"ת הוא ג' קוין מעלה ומטה וקו הימין והוא ג"כ רומז על איכות ההמשכה. וכן גימ"ל הוא קו א' שהוא וי"ו עם נקודה שהוא י' תחתיו וזה מורה על בחי' היסוד ולכך נק' גימ"ל שהוא גומל דלים. פי' שגומל חסד ושפע למלכות הנק' דל כמ"ש אשרי משכיל אל דל כו'.

וענין הוי"ו יו"ד הרי זה דוגמת אות וי"ו אלא שתמונ' אות וי"ו הוא יו"ד וי"ו להורות על פנימית הטפה דהיא יו"ד בראשית השפע כו' ונמשכה בשפע הוי"ו אח"כ כידוע. משא"כ גימ"ל הוא בהפוך הוי"ו למעלה והיו"ד למטה להורות על סיום השפע במל' אחרי המשך האור והשפע מן המשפיע כו'. וכן כל האותיות והתגין שעליהם הם הכל רמזים על איכות ההמשכה כו'. והחכמה שבהמשכת אורות אלו זו היא חכמה שבתושב"כ ואין התגלותה בהתושב"כ רק ע"ד רמז ולא באה בגילוי ההשגה וההבנה ממש בהאותיות דתושב"כ (כי הנה בספורי מעשיות שבתורה כמו מעשה דלבן ומעשה בלק הפשט הנגלה בהכתוב המובן בגלוי מתוך האותיות עם היותו תורה שלימה מ"מ נק' לבושא דאורייתא בזהר )(ח"ג דקנ"ב). אבל גופי תורה הם המתלבשים בהלבושים ואינן מתגלים בהאותיות להדיא אלא ע"ד לחכימא ברמיזא. ועל זה אמר דוד גל עיני ואביטה כו' שיבין מתוך הרמזים את החכמה. ויש בבחי' התורה ג"כ נשמתאלנשמתא.

ועמ"ש הרמ"ז שם עד"מ פסוק ואלה המלכים ודאי מעשה שהיה כך היה אבל בה נגנזו סודות עולם התהו לכן בקצתן נאמר שם עירו וקצתם לא. ובאחרון נזכר שם אשתו. ועוד כמה שינויים שלענין הספור לא מעלים ולא מורידים וכפי הסוד רומזים ענינים נפלאים כמ"ש בכהאריז"ל בע"ח ואוצ"ח. נמצא האותיות והפסוקים דתושב"כ הם הכל בחי' רמיזות על החכמה ולא בחי' גילוי שכל באותיות ע"ד שהוא בתושבע"פ כדלקמן. שהרי גילוי השכל שבתושב"כ זהו נק' לבושא דאורייתא כנ"ל והלבוש מתגלה אבל אפי' גופי תורה שהם פרטי הדינים וכ"ש הסודות הנק' נשמתא דאורייתא ורזא דרזין שהם נשמה לנשמה אינן מתגלים כלל באותיות דתושב"כ רק ע"ד לחכימא ברמיזא.

והיינו לפי שתושב"כ נמשכה מח"ע שהיא למעלה מבחי' גילוי בהאותיות ממש שגילוי השכל באותיות זהו מבחי' בינה כדלקמן. אבל מהחכמה א"א להיות הגילוי רק בבחינת רמיזא וזהו לחכימא ברמיזא. ולכן אין רשאי להוסיף אף אות א' לפי תבונתו והשגתו  יותר כו' מאחר שאין החכמה באה לידי גילוי ממש בהאותיות א"כ אין שייך להוסיף אותיות מחמת רבוי ההשגה כו' ויפסול עי"ז את התורה. שהרמז צ"ל דוקא כמו שהוא בתושב"כ שקבל משה מפי הגבורה.

ויצא לנו מזה שתושב"כ נמשכה מבחי' ח"ע הוא בחי' מוחין דאבא ולכן נקראת מוסר אביך. ותושבע"פ נק' תורת אמך. ולכן דוקא ע"י מקרא שהוא תושב"כ בחי' מוחין דאבא מוציא מההעלם לגילוי שזהו ענין הקל קול יעקב שבגרון קול הקריאה דתושב"כ מוציא מן ההעלם לידי גילוי. אבל תושבע"פ הוא בחי' מוחין דאימא שהוא בינה (ע' ע"פ גן נעול ענין בינה יתירה ניתנה באשה) היא מקור לצירופי האותיות (שהם פתוחי חותם) כמו למשל בנפש האדם שהתהוות צירופי האותיות הוא מן השגתו והבנתו שלפי ההבנה כמו"כ ממש מתרבים צירופי האותיות שכשהשגתו והבנתו היא רחבה אזי גם צירופי האותיות הן מרובים. ואם הבנתו קצרה אזי האותיות מועטים. שהאותיות הן כלים לאור ההשגה וההבנה. שההשגה וההבנה מתגלה בהאותיות לכך לפי ערך רבוי האור כך הוא רבוי הכלים. (משא"כ בחי' חכמה שלמעלה מההשגה אינה מתגלית ממש תוך האותיות רק ע"ד לחכימא ברמיזא הילכך אין האותיות מתרבים כו' כנ"ל) וכמו"כ למעלה שתושבע"פ נק' מוסר אמך להיותה מבחי' מוחין דאימא דכמו שמטפת האב נעשה בבטן האם ולד ברמ"ח איברים כו'. כך מפסוק א' בסכת תשבו נעשה בתושבע"פ מסכת סוכה. ופירש"י ותוספות ופוסקים. והיינו להיותה בחי' אימא שהיא ההשגה. ולכן היא הנקראת ארץ טובה ורחבה:

וזהו שנקראת ג"כ ארץ הצבי שדומה לצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שכשנלקח הבשר ממנו מתכווץ העור. אבל כל זמן שהבשר בו אזי כל זמן שהבשר הולך וגדל כמו"כ מתגדל עורו. והוא המשל לתורה שבעל פה שהיא מוחין דאימא בחי' מוח ההבנה המתלבש בהאותיות בבחי' אור וכלי בגילוי הילכך כל מה שמתרבה ההשגה ממילא מתרבים האותיות. וכמו שאנו רואים שבמשנה האותיות מועטים לפי ששם עדיין ההבנה בקצרה. אבל בתלמוד שנתוסף ההבנה וההשגה בהרחבה גדולה (כי תלמוד בבריאה ששם מתלבשים חב"ד דאצי' ומשנה ביצי' כו') לכך נתרבו שם צירופי האותיות מאד. וזהו שנק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת עד אין קץ שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכלל תושבע"פ יחשב ואזי מתרחבים האותיות כו'. ולכן אין בתושבע"פ הקפידא על האותיות כמו בתושב"כ. שהמשנה מדברת בלשון זה וברייתא בלשון אחר. וכן גמרא בלשון אחר והוא מטעם הנ"ל שעיקר התושבע"פ היא ההבנה וההשגה והאותיות הם מתרבים ומשתנים לפי ההשגה כו'. (וכ"ז להיות בתושבע"פ ההשגה בגילוי באותיות והיינו מבחי' מוחין דאימא. משא"כ תושב"כ שהיא מבחי' מוחין דאבא שאין מתגלים בהאותיות רק שהאותיות הן רמיזות ע"כ הרמיזות הם דוקא כך וכך ולא ישתנו מחמת רבוי הבנתו וכנ"ל). (וזהו שבינה נק' ג"כ רחובות הנהר ועמ"ש בפ' לך לך גבי ה' דאברהם שכדי להיות ההרחבה וההתפשטות שרשו ממקום עליון יותר מהחכמה דהיינו מבחי' קוצו של יו"ד שהוא בחי' כתר שלמעלה מהחכמה. ועד"ז יובן ג"כ בתושבע"פ שהוא בחי' הבינה להבין הענין בהרחבה שרשה גבוה מתושב"כ שהיא בחי' חכמה):

והנה כמו שבבינה שהיא נק' תושבע"פ נק' ארץ טובה ורחבה מצד התרחבות צירופי האותיות. כמו"כ הוא ממש מבחי' מלכות נוק' דזעיר אנפין שהיא נקראת גם כן ארץ טובה ורחבה שהיא היא עיקר בחי' תורה שבעל פה כמאמר התיקוני זהר הידוע  מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. כי תושב"כ ותושבע"פ ע"ז נאמר חכמות בחוץ תרונה ב' חכמות חכמה עילאה היא בחי' תושב"כ וח"ת היא בחי' תושבע"פ והיא הנק' ארץ טובה ורחבה. שהיא מתרחבת מאד לפי השראת האור א"ס ב"ה בתוכה. פי' כידוע בכהאריז"ל שבזאת משונה המל' מכל הספירות שיש בה שינויים רבים שפעם מתרחבת מאד ופעם מתקצרת ביותר.

ויש רבוי בחינות בענין התרחבות זאת והשינויים האלו הן ממש בכלים דבחי' מל'. דהיינו פעם היא רק נקודה תחת היסוד. ופעם מתגדלת עד בחי' נה"י. ופעם עד חג"ת כו'. ולפעמים מתרחבת עד שהן שוין בקומתן.

וכל סבת השינויים האלו בהכלים תלוי הכל מצד השפעת והמשכת האור מא"ס ב"ה בה. שבהתמעט גילוי האור אז גם הכלי מתמעט להיות רק נקודה חדא וע"ז נאמר שחורה אני כו' בבחי' נקודה חדא.

וכשמתרבה גילוי האור אזי גם הכלי מתרבה ממש הכל לפ"ע גילוי האור. וזהו שנקראת ארץ צבי שגידול והתפשטות העור הוא תלוי לפי גידול הבשר שבהתמעטות והסתלקות הבשר נתכווץ העור. וזה מורה על ענין הנ"ל שבמלכות שרבוי ומיעוט הכלים תלוי לפי רבוי ומיעוט האורות ע"כ יש שינוים רבים בגידולה ובקומתה עד"מ שהם הכלים משא"כ בשאר הפרצופים שאין שינויים כלל בענין הכלים שלהם.

והשינויים בשבת ויו"ט הוא בענין הוספת האור כו'. אבל הכלים אין בהם רבוי ומיעוט. כי או"א אינן מתרחבים ומתקצרי' לעולם כי אין בהם שינוי לעולם בהכלים. וגם המדות הנק' ז"א ג"כ אינו מתרחב ומתקצר כ"א כשנשפע להם מוחין דיניקה מלמעלה מקבלים הם המוחין או לא נשפע להם המוחין אבל הם המדות בעצמן אינן מתקצרים ומתרחבים כמו המל' שהיא בעצמה יש בהם שינויים. הרי הכלים דמל' תלוי התפשטותן בהתפשטות האורות.

וזו מעלה יתירה בכלים דמל' שבטלים לגמרי לגבי האורות וזהו שנק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת לפ"ע רבוי האור כו'. וזהו היתרון בעסק התושבע"פ אפילו על בחי' אהבה בתענוגים. ששמחה ואהבה בתענוגים היא בחי' יש ודבר. שהשמחה הוא בהתגלות הלב שמרגיש השמחה והתענוג בלבבו והיא בחי' יש ודבר. אבל בתושבע"פ האור מוסתר ואין נרגש התענוג לכך היא נעלה שהיא בחי' מ"ה תכלית הבטול בלי הרגשה כלל.

וזהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהיא היציאה וגילוי המדות מהגרון ע"י קול תורה שבכתב אזי אח"כ והבאתי אתכם אל הארץ תושבע"פ שיש בה מעלה ומדרגה יתירה בהיות' ארץ צבי כו' טובה ורחבה כנ"ל:

ועתה יש לבאר ענין ונתתי צבי בארץ החיים. והוא עוד מעלה בענין תושבע"פ. והיינו עוד טעם שני למה שנקראת ארץ צבי. כי פי' צבי הוא הרצון (מלשון צביוני וכן לצביונן נבראו הקב"ה שאל להם רצונכם שאברא אתכם וכן ולא אביתם תרגום ולא צביתון כו'. וכן בלה"ק ג"כ פירושו חפץ או הדר ופאר כמבואר בספרים) והיינו שרצונו העליון ית' (וחפץ הוא פנימיות הרצון כנודע) הוא מלובש ומתגלה בארץ החיים דוקא שהיא התושבע"פ. וזאת עוד מעלת התושבע"פ על התושב"כ שתושב"כ מקרא הוא בחי' מוחין דאבא בלבד שהוא בחי' חכמה. אבל אין בה כ"כ גילוי רצון העליון ממש שלמעלה מהחכמה. שהרי א"א להבין ולהורות איזה פסק דין שהוא רצון העליון לזכות או לחיוב אסור או מותר כו' מן התושב"כ שא"א להבין ממנה הפסק דין שהוא רק בחי' חכמתו ית' בלבד. אבל תושבע"פ בה מלובש ומתגלה רצון העליון ב"ה שהוא ענין פסקי הדינין שבתושבע"פ אסור מותר שזהו רצון העליון ב"ה.

וזהו ונתתי צבי בארץ החיי' דוקא שגילוי הרצון העליון  הוא בתושבע"פ דוקא. והוא מפני שסוף מעשה הוא דוקא במחשבה תחלה ונעוץ תחלתן בסופן ולכן נק' המלכות א"ח עטרת בעלה ונק' ג"כ ארץ חפץ ע"ש גילוי הרצון בה דוקא (וכמו בארץ הגשמית גילוי כח הצומח שהוא בחי' א"ס לברוא מאין כו' כמ"ש באגה"ק איהו וחיוהי ובמאמ' א"ח עט"ב. והנה בתושבע"פ ג"כ יש אגדות ופסקי דינין ובאגדות ג"כ רק מלובש ח"ע. אבל בהלכות ופסקי דינין מלובש רצה"ע ולכן לימוד דהלכות נעלה יותר טובא מלימוד האגדות כדאיתא בגמ' דסוטה דף מ'):

אך עם היות שיש מעלו' ומדרגות יתירות בתושבע"פ על תושב"כ שנק' ארץ טובה ורחבה וגם בה גילוי רצה"ע עכ"ז מצד אחד היא למטה במדרגה יותר שנשפלה מאד למטה בגשמיות ומדברת רק בענינים גשמיים (ועמ"ש בפרשת בראשית). אך על זה נאמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי כו'. כמשל היד שמגביה בה החפץ המונח למטה ויכולה היא היד להגביה למעלה מן הראש ויכולה להניח על הראש כמו"כ המלכות הנק' תושבע"פ היא בחי' הארץ שעם היות שנתלבשה בגשמיות אבל נשאתי את ידי להגביה אותה למעלה ראש מבחי' ח"ע כי היא בחי' אשת חיל עטרת בעלה. שהיא בחי' עטרה וכתר לז"א.

והיינו מטעם הנ"ל דונתתי צבי בארץ החיים שבה גילוי רצה"ע כו'. והכתר הוא למעלה מן המוחין שבראש כנודע. וזהו אשר נשאתי את ידי. פי' ידי הם הזרועות דא"א שהם חג"ת דא"א שהם מכינים את המל'. כמ"ש מקדש אדני כוננו ידיך:

וזהו והיית עטרת תפארת וגו' וצניף מלוכה בכף אלהיך. פי' הצניף מלוכה שהוא המל' היא עטרת תפארת כנ"ל פי' עטרת בעלה. בכף אלקיך שזהו ע"י אשר נשאתי את ידי זרועות דא"א.

וזהו לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. שהאבות הן חג"ת דז"א ומעלה יתירה היא להם שניתנה להם הארץ משום דהיא א"ח עט"ב כתר לז"א כנ"ל. והיינו מעלת ומדרג' התושבע"פ. ונתתי אתה לכם מורשה שיהיה מוסתר בה האור שזהו תכלית הבטול שאין נרגש כלל הבטול ובזה גבוה הוא אפי' מבחי' אהבה בתענוגים שהוא בחי' יש ודבר שנרגש השמחה בלב. אבל הלימוד כשהוא בבחי' בטול ע"ד אני המשנה המדברת בפיך הוא בטול ממש בלי שום הרגשה כנ"ל.

וזהו מתניתין מלכתא כנודע. וזהו לתת אותה לאברהם. כי אברהם בחי' אהבה והארץ שהיא תושבע"פ גבוה יותר אפי' מבחי' אהבה בתענוגים. נמצא המתבאר בפסוק זה הוא למעל' כללו' ענין יחוד דאו"א וזו"נ וכן בחי' אלו הן הן ממש בעבודת ה' בכל יום שהאדם יש בו כל בחינות אלו.

ולכן בכל יום בבקר ובערב מזכירין יצ"מ כי תחלה יש בחי' גלות מצרים שהוא עבור ז"א בבטן אימא והוא בחי' מצרים מצר הגרון ואח"כ ע"י אמר לבני ישראל אני ה' שהוא עסק התורה שבכתב הנק' תורת הוי' הוא הלידה וזהו לשון מקרא שהוא קורא ומוציא אותן מההעל' אל הגילוי. אך כמו הלידה הגשמית א"א בלא חבלי לידה ויסורין כמו"כ צריך להרגיש כאב וצער על מניעת גילוי שם הוי' בלבו.

ועי"ז יהיה הלידה שהוא השמחה ותענוג כמ"ש אם הבנים שמחה. ולמעלה היינו לידת ז"א ולמטה בנפש גילוי המדות אהוי"ר. ויוצא דם נדה שנדחין כל המחשבות זרות ע"י הלידה כו'. ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ ענין זה למעלה מה שמבחי' ז"א יורד ההשפעה למל' ונק' ארץ כנען שמכניע כל החיצונים ונמתקים כל הדינים מפני שע"י הלידה שהוא בחי' גדלות אין יניקה לחיצונים. אבל מבחי' עבור וקטנות יש להם יניקה כמבואר במ"א.

ולמטה הארץ היא בחי' תושבע"פ והיא אשר נשאתי את ידי כי אשת חיל עטרת בעלה והיית צניף מלוכה כו' וכנ"ל.  ולהיות נודע שבכל יום נמשכין מוחין חדשים למעלה וכן בנפש האדם כמ"ש חדשים לבקרים כו' שנעשה בריה חדשה ע"כ צ"ל בכל יום יצ"מ שההמשכה ממוחין למדות הוא ע"י מצר הגרון והיינו ע"י תושב"כ ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ היא התושבע"פ הנק' ארץ חפץ כנ"ל:

The post איך לשחרר לב חסום | פסיכולוגיה בפרשה וארא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לכל אדם יש את כוכב הצפון שלו, כלומר את מדדי ההשפעה שלו שמראים שהוא בדרך הנכונה או סוטה מהדרך הזו.

שביעי של פסח עוזר לי לגלות את הכוכב הצפון שלי. כיצד?

The post איך לגלות את כוכב הצפון שלי? – שביעי של פסח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

איך לא לדפוק חשבון קשור לנס הגדול של שבת הגדול.

The post אומנות ה״לא לדפוק חשבון״ | שבת הגדול appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

משנה פסחים י, ה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן,

פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם.

מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.

מרור –

ועל דרך משל – מחולה בגשמיות: כאשר החולה יודע שהוא חולה, הולך הוא אל הרופא ומתעסק בעניני הרפואה, כך, שהידיעה שהוא חולה היא התחלה לרפואתו; אבל כאשר החולה סבור שהוא בריא, ואינו מתעסק בעניני הרפואה, אלא ממשיך בסדר ההנהגה ע"ד הרגיל – אזי מחלתו מתחזקת ומחריפה רח"ל.

משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:יב

אֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֶאֱכל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיִל זֶה אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח:

שבזמן הזה יש חיוב מן התורה על מצה ולא על מרור, אע"פ שמרור מורה על הגלות ומצה על הגאולה – כי, היא הנותנת:

הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הו"ע של מרור, שלכן אין צורך להדגיש יותר את ענין הגלות ע"י אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו'),

משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים יש צורך וחיוב באכילת מרור כדי לעורר ולהדגיש את זכרון הגאולה ממעמד ומצב של הגלות. ולהוסיף, שכיון שהגאולה ממצרים היא לפי שעה, גאולה שיש אחרי' גלות, ה"ז מתבטא גם באכילת מרור (שמורה על הגלות) בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

מצה ומרור – ישנם בזמן הזה, אבל הם חלוקים זה מזה: החיוב דמצה – הוא מדאורייתא, ואילו החיוב דמרור – הוא מדרבנן81.

וטעם הדבר – כיון שהחיוב דמרור אינו חיוב מצד עצמו, אלא תלוי בקרבן פסח, כמ"ש82 "על מצות ומרורים יאכלוהו", ומכיון שבזמן הזה אין קרבן פסח – אין חיוב מרור מדאורייתא, וחיובו הוא רק מדרבנן, לזכר. משא"כ חיוב מצה – הוא חיוב מצד עצמו, ולכן גם בזמן הזה חיובו מדאורייתא.

ובנוגע לענין המרור שענינו בעבודה הו"ע המרירות – הרי החיוב דמרור בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, כיון שבזמן הגלות אין צורך במרירות, ומרירות בזמן הגלות אין בה משום עבודה ("עס איז קיין עבודה ניט").

במקום לדמיין כמה רע, לחזור כמה ניפול, כמה לא טוב יהיה צריך להסיט את הדגש.

גם ה"מרור" מבטא את ענין החירות – כיון שאין זה ענין של מרירות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא להדגיש ולהבליט את החירות דקרבן פסח.

וכשם שבזמן הבית כשאכלו המרור יחד עם בשר הפסח הי' ענינו של המרור להבליט את החירות של הפסח, כמו"כ גם בזמן הזה (כשאוכלים את המרור בפ"ע), ענינו של המרור הוא – שע"י המרירות עתה יבואו לתכלית העילוי (כמעלת הבע"ת, כנ"ל), אמיתית החירות של קרבן פסח כפי שיתגלה לעתיד לבוא.

ועפ"ז אינו מובן: מדוע אוכלים בזמן הזה מרור בפני עצמו – הרי הטעם כדי להיות מורגלים בזה, אינו שייך בנוגע למרור בפני עצמו, כיון שבזמן הבית היתה אכילת מרור רק עם בשר הפסח, ולא היתה אכילת מרור בפני עצמו?

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שע"י ענין המרירות עתה נבוא לאמיתית החירות של קרבן פסח שיתגלה לעתיד לבוא.

כג. עפ"ז יובן גם הטעם שבסדר הקערה המרור הוא באמצע – דלכאורה שייך המרור לקו השמאל, ולא לקו האמצעי?

לכאורה הי' אפשר לתרץ, שזהו לפי שהתורה היא תורת חסד, וגם קו השמאל שבתורה, כמו מצוות לא תעשה וענין העונשים, הוא גם ענין של רחמים, קו האמצעי, והיינו, שאין הכוונה בהעונש כשלעצמו ח"ו, כי אם, ע"ד מ"ש¹¹² "רחץ הוי' את צואת בנות ציון", וכמשל התינוק שמתלכלך בבוץ שנדבק בו, וצריכים לרחוץ אותו במים, ולפעמים גם במים רותחים, ולפעמים צריך גם לשפשף ולגרד כו' ("אָפּקראַצן"), הנה אף שבשעת מעשה מכאיב הדבר, הרי הכוונה אינה להכאיב ח"ו, כי אם כדי לרחצו ולנקותו.

אמנם, תירוץ זה אינו מספיק, כי, הכוונה בשביל טוב וחסד היא בכל עניני התורה שבקו השמאל, ואעפ"כ, כיון שבפועל הרי זה בכל זאת ענין של עונש, אין מקומו בקו האמצעי או בקו הימין, אלא בקו השמאל דוקא, וא"כ, מדוע המרור הוא בקו האמצעי?

קושיא זו הקשה רבינו הזקן בלקו"ת שה"ש¹¹³: "כפי סדור הקערה הוא מרור באמצע, בחי' קו האמצעי, ולכאורה הי' צריך להיות המרור בקו השמאל, כי הוא בחי' גבורות", ומתרץ: "אך מפני זה הוא בקו האמצעי, מפני שבחינת מרירות מעורר המשכת רחמים רבים וכו'". אך עדיין אינו מובן, לכאורה, דאף שע"י המרירות נעשה התעוררות רחמים רבים, אבל אעפ"כ, הרי זה בכל זאת ענין של מרירות, וא"כ, צריך להיות מקומו בקו השמאל, ומאי שנא מענין העונשים?

ויובן ע"פ האמור שהמרור הוא מהשלשה דברים העיקריים שבחג הפסח, זמן חירותנו, חירות מיצה"ר, ובמילא גם חירות מיסורים שבאים בסיבתו, כי, המרור אינו ענין בפני עצמו, היינו, ענין של מרירות, ורק כוונתו היא בשביל הטוב, כמו העונשים, אלא מלכתחילה אינו ענין בפני עצמו, כי אם, ממכשירי הפסח (כנ"ל מדברי הרמב"ם), וכמו תבלין לפסח, שהתבלין אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא בכלל המאכל שנעשה מתובל על ידו.

וזהו גם מ"ש הרמב"ם¹¹⁴ שמרור אינו מעכב, ו"אם לא מצאו .. מרור יוצאין ידי חובתן באכילת בשר פסח לבדו", והיינו, שענין הפסח יכול להיות גם ללא מרור: ענין הרחמים – יכול להיות גם ללא מרירות, ורק המשכת רחמים רבים היא ע"י המרירות דוקא, ולכן מצוה מן המובחר לאכול מרור יחד עם הפסח; "אבל מרור בלא פסח אינו מצוה"114, והיינו, שמרור בפני עצמו אינו ענין כלל, וכל ענינו הוא היותו ממכשירי הפסח.

כד. וההוראה מזה בעבודתינו היא:

כשם שכללות ההשפעה מלמעלה היא ע"י עבודה דוקא, כמ"ש¹¹⁵ "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם",

וטעם הדבר¹¹⁶ – דלכאורה, כיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב¹¹⁷, למה לא ישפיע גם ללא עבודה? אלא, היא הנותנת – כיון שתכלית הטוב הוא כאשר ההשפעה באה ע"י עבודתו ויגיעתו, ולא בבחינת "נהמא דכיסופא"¹¹⁸, וכמארז"ל¹¹⁹ "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", דאע"פ שאין זה אלא קב אחד בלבד, ולא תשעה קבים, מ"מ, כיון שקב אחד זה בא ע"י עבודתו, הרי זה יקר אצלו יותר מאשר תשעה קבים שיקבל בחנם,

הנה כן הוא גם בענין העבודה גופא – שכאשר העבודה באה בנקל, ללא מניעות ועיכובים, אין האדם מרגיש כ"כ שאכן ראוי הוא לכך ("ער האָט דאָס פאַרדינט"); ורק כאשר ישנם מניעות ועיכובים, ענינים של מרירות, ומתגבר עליהם, אזי מרגיש שאכן ראוי הוא לכך וזהו ענין השייך אליו.

וכיון שכן, הרי כדאי ענין המרירות אפילו בשביל קב אחד, ובלבד שיהי' "קב שלו", ועאכו"כ כאשר ע"י העבודה יקבל את כל העשרה קבים, וכולם יהיו שלו. ובשביל זה הי' הענין ד"ברגע קטן עזבתיך" – כדי ש"ברחמים גדולים אקבצך"¹²⁰.

וזהו שענין המרור הוא ממכשירי הפסח – שע"י המרירות וההתגברות על כל המניעות והעיכובים, נבוא בקרוב לענין הפסח, מלשון דילוג¹²¹, "מדלג על ההרים"¹²², ו"יעלה הפורץ לפנינו"¹²³, שיפרוץ את כל הגדרים, בקרוב ממש.

פסח –

קרבן פסח אינו קרב בזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים – שבזה מודגש שהגילוי דפסח אינו אלא לפי שעה בלבד.

מצה –

הביטול, החכמה, הקליטה

ידוע¹⁵ שישנם ב' סוגי מצה:

בנוגע להמאכל דמצה – שעל שמו נקרא כל חג הפסח בשם "חג המצות" – מצינו ב' טעמים, שהם מצד ב' ענינים הפכיים:

א) באבן-עזרא איתא שמצה היא מאכל עבדים. והיינו, שמכיון שעבדים הם בהולים ביותר ("שטאַרק פאַריאָגט") בעבודתם, אין זמנם בידם להמתין עד שיחמיץ הבצק, ולכן אוכלים הם מצה. ועפ"ז, הטעם שאוכלים מצה בפסח הוא כדי לרמז על עבדות ושעבוד מצרים.

ב) אכילת המצה בפסח היא זכר לגאולת מצרים, שאז אכלו בני ישראל מצה – "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". וע"פ טעם זה קשורה אכילת המצה בפסח (לא עם גלות מצרים, כמו לפי הטעם הראשון, אלא אדרבה) עם גאולת מצרים.

(א) מצה שקודם חצות – המצה שאכלו בנ"י בהיותם בגלות מצרים,

(ב) מצה שלאחרי חצות – המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים. והחידוש הוא – שהמצה שאנו אוכלים קודם חצות היא כנגד המצה שאחר חצות, המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים.

והענין בזה – שהמצה שאנו אוכלים בזמן הגלות היא בדוגמת המצה שאכלו בנ"י קודם חצות בהיותם בגלות מצרים, ואעפ"כ, הרי היא כנגד המצה שלאחרי חצות בצאתם ממצרים, כיון שגם אכילת המצה בזמן הגלות קשורה ושייכת לגאולה העתידה.

גם כשנמצאים בחשכת הגלות בכלל, ובפרט כשידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו – אין ליפול ביאוש ח"ו, אלא אדרבה, יש לזכור אודות הגאולה, שהיא הנתינת-כח לכללות העבודה בזמן הגלות להביא את הגאולה העתידה.וכל גאולה תלויה בך.

מצה – ענינה עבודה, והגילויים דמצה תלויים בעבודה, באופן ד"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"⁸³. משא"כ פסח – ענינו דילוג, כמ"ש⁸⁴ "ופסח הוי'", שפירושו "ודלג"⁸⁵, דהיינו גילוי שלמעלה מהשתלשלות, שהו"ע אתערותא דלעילא שלמעלה מעבודה.

וכמבואר בספר קדושת לוי⁸⁶, שבני ישראל קורין את היו"ט בשם "חג הפסח",

ואילו הקב"ה קוראו בשם "חג המצות",

כיון שהקב"ה מספר בשבחן של ישראל ("חג המצות", שמצה הו"ע של עבודה),

ואילו בנ"י מספרים בשבחו של הקב"ה ("חג הפסח", שפסח הוא למעלה מעבודה).

ולכן⁸⁷: עתה, בזמן הגלות, אין החיוב דפסח – כי מצד חושך הגלות אי אפשר להיות ההמשכה דפסח, כיון שהמשכה זו היא נעלית ביותר; ומה שנותר מהענין דפסח הוא רק הדיבור על ענין זה ("פה סח"⁸⁸), שהו"ע של עבודה.

משא"כ החיוב דמצה – ישנו גם בזמן הזה, כיון שההמשכה דמצה אפשר להמשיכה גם בזמן הזה.

ונוסף על ב' ההפכים במצה בכלל, גדול יותר הפלא שבדבר בב' הפכים שבמצה אחת – המצה ד"יחץ", שהחלק הקטן אומרים עליו "הא לחמא עניא", ואילו החלק הגדול מניחים לאפיקומן, זכר לפסח, תכלית העשירות.

וענין זה מודגש יותר בכך ש"יחץ" הוא קודם "מגיד", כדי שאמירת ההגדה תהי' על החלק הקטן דוקא⁴² – אע"פ שאמירת ההגדה ענינה סיפור יציאת מצרים שהו"ע של חירות, וא"כ הרי זה שייך לחלק הגדול – שמזה מוכח שחלק הגדול שמניחים לאפיקומן הוא מושלל לא רק מהענין ד"לחמא עניא", אלא גם מענין סיפור יצי"מ, "שעונין עליו דברים הרבה"⁴³, כי, האפיקומן קשור עם הגאולה העתידה⁴⁴, שהיא למעלה מיצי"מ (שהרי יצי"מ לא היתה גאולה שלימה, ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה), שלכן לעת"ל יזכירו יצי"מ רק בדרך טפל⁴⁵, ולכן עושים "יחץ" קודם מגיד, כי, לא רק "לחמא עניא", אלא אפילו הענין ש"עונין עליו דברים הרבה", הוא באין ערוך לגבי העשירות האמיתית המרומזת ב"אפיקומן".

ועפ"ז תמוה ביותר שבמצה אחת עצמה יש ב' הפכים: אותה המצה שממנה נוטלים החלק הקטן ואומרים עליו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", תכלית הקטנות – ממנה גופא לוקחים את החלק הגדול שמרמז על הגאולה העתידה, תכלית הגדלות?!

אך הענין הוא – כאמור לעיל שדוקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וכן הוא גם בענין המצה, שהמצה שעלי' אומרים "הא לחמא עניא", ממנה דוקא נוטלים גם את החלק הגדול שרומז על הגאולה,

אלא, כיון שלעת-עתה הגאולה העתידה היא בהעלם, לכן צריך להחביא את החלק הגדול בין הכרים, אבל, גם עתה הנה בתכלית הקטנות ישנו כבר תכלית הגדלות שבגאולה העתידה, שתתגלה במהרה בימינו.

The post התהליך המרפא שמציע חג הפסח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אולם יש גורמים שכל תפקידם הוא לגרום לנו לבזבז את הפוטנציאל שלנו.
פרשת שמות מלמדת מהם הגורמים האחראיים על בזבוז הפוטנציאל וכיצד מתמודדים עמם.

מקורות

וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃
טוַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃
יהָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃
יאוַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃
יבוְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
יגוַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃
ידוַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃
טווַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃
טזוַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃
יזוַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃
יחוַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃
יטוַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃
כוַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃
כאוַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃
כבוַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ (ס)
ב׳
אוַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃
בוַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃

העמק דבר על שמות א׳:כ״ב
וכל הבת. בין שכבר נולדו בין הנולדות מהיום תחיון. תשתדלו להחיות אותן. וכוון בזה שאחר שירבו הבנות מאד על הזכרים בע״כ ינשאו למצרי׳ וראה בזה להיטיב לארצו אחר שהודיעוהו המילדות כי נשי ישראל חיות הנה וכסבור שזה גרם לרבוי עם ישראל וכאשר ינשאו למצרי ירבו ויעצמו גם המה:

שיחת הרבי מליובאוויטש, ליל ב' פסח תשט"ז
תחיון – אתם תחיון. זה חלק מהגזירה ומהתפקיד של המצריים.

מה הכוונה תחיון? – תיתנו להם חיים.
איבוד הנשמה והרוח גרוע יותר מאיבוד הגוף.

שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשי"א

ההפרש בין בן לבת, הוא, שבן הוא משפיע, כמארז"ל "איש דרכו לכבוש", כלומר, שבבואו לאיזה מקום שיהי', לא זו בלבד שאינו מושפע מהסביבה, אלא אדרבה, שמשפיע על הסביבה לשנותה, ואילו בת היא מקבל, כמארז"ל83 "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה".

ועפ"ז יש לבאר גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון":
"הבן", איש שדרכו לכבוש – "היאורה (לנילוס, העבודה-זרה של מצרים) תשליכוהו" – לנצל את כח ההשפעה ("איש דרכו לכבוש") לענינים דלעו"ז; – לא תשפיע חיוב.
ו"הבת", מקבל – "תחיון" – כדי שיהיו כלים לקבל את ההשפעה מלעו"ז,
דכיון שבקליפה (לעו"ז) אין כלים
[כי, קליפה מצד עצמה היא העדר המציאות, שהרי כל מציאותה אינה אלא בשביל ענין הבחירה, ואילו מצד עצמה היא העדר המציאות, ובמילא, אין בה כלים],
לכן, רצה פרעה שישארו הכלים דקדושה ("כל הבת – מקבל, בחינת הכלים – תחיון"), אלא שיקבלו ההשפעה דלעו"ז.

ועפ"ז מובן שגם "כל הבת תחיון" הו"ע של צרה, ובאותו ענין ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ועוד גרוע ממנו – כי, ההשפעה דלעו"ז ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") אינה יכולה לבוא לידי פועל (כיון שבלעו"ז אין כלים), אא"כ ישתמשו בהכלים דקדושה (שזהו"ע "וכל הבת תחיון"), ונמצא, שקיומה של הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (ההשפעה דלעו"ז) תלוי ב"כל הבת תחיון" (ענין הכלים).

היאור הוא תענוג
וזהו ג"כ תוכן הגזירה ד"היאורה תשליכוהו": ה"יאור" – הוא מים, שענינם תענוג, שהרי "מים מצמיחים כל מיני תענוג". והיינו, שהתענוג והחיות של המצרים הי' היאור (הנילוס), שהרי במצרים לא ירדו גשמים, והיאור (הנילוס) השקה את כל השדות ונמצא, שהענין שהצמיח כל מיני תענוג הי' היאור, ולכן הי' היאור העבודה זרה של המצרים. וזוהי גזירת פרעה "היאורה תשליכוהו" – להשליך את ילדי ישראל בהחיות ("אין דעם קאָך") והעבודה זרה של מצרים.
ומבלי הבט על גזירה זו – לא התפעלו האמהות היהודיות, והקימו דור בישראל במס"נ, ועד שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים…

בשלמא ארץ ישראל – טוען פרעה – "למטר השמים תשתה מים", עי"ז שהקב"ה "משיב הרוח ומוריד הגשם", ולכן הסדר הוא ש"הכל תולין עיניהם כלפי מעלה", והיינו, שבנ"י נושאים עיניהם אליו ית' שימשיך להם גשמים; אבל בארץ מצרים – אין צורך להביט השמימה ולבקש מהקב"ה כו'; לא זו הדרך להרויח "דולר"… אלא סומכים על דרכי הטבע, וצריך רק להשיג "דלי" כדי להביא מים מהנילוס ולהשקות השדה.
הן אמת – ממשיך פרעה – שכאשר הייתם בארץ כנען הי' הסדר שסומכים על הגשם, אבל מה נוגע לכם מה שהי' בעבר, הרי עכשיו נמצאים אתם במצרים ששם באה הפרנסה מן הנילוס.

מהו הביטוי של זה שלקחו לנו את כוח ההשפעה?

דרך מצותיך, מצות קרבן פסח ה׳
הג"ה
ובזה מובן ג"כ פרשה בסדר ואלה שמות בנ"י וגו' בענין שציוה פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (שמות א' כ"ב),
כי עיקר כוונתו הי' למנוע לידת הז"א והיינו ע"י שכל בן ישראל ששרשו מז"א הילוד היאורה ישליכו אותו
ר"ל לבחי' בינה הנק' נהר היוצא מעדן כדי שישאר הז"א בעיבור במעי אימא, כדי שלא תתמנע היניקה ממנו מחמת לידת הבן שהוא בחי' גדלות דיושר כמ"ש זכר חסדו (תלים צ"ח ג') שהזכר בחי' חסד וגלוי אלהו' דלכבודי בראתיו כו'
אבל וכל הבת שהנקבה בחי' גבורות וצמצומים וזה לא איכפת לי' כי מריבוי הקטנות יגיע לו ג"כ יניקה לכן אמר וכל הבת תחיון כו'…

ליקוטי מוהר"ן נ״ד:ו׳
וְזֶהוּ, (שמות א׳:כ״ב): וַיְצַו פַּרְעֹה וְכוּ' כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ – הַיְאֹרָה דַּיְקָא, כִּי יְאוֹר מִצְרַיִם זֶה פִּישׁוֹן (כמובא בפירש"י פ' בראשית), הַיְנוּ בְּחִינַת פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת (זוהר בראשית כו: ובתיקון נה), שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל.
הַיְנוּ שֶׁרָצָה לִפְגֹּם הַזִּכָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּן זָכָר, עַל יְדֵי הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה, הַשּׁוֹרֶה עַל פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל:

– צפנת פענח, בא ב׳
ונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות א, כב) כל הבת תחיון, שהוא על דרך וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), והיינו בתלמידי אברהם אבינו. מה שאין כן בתלמידי בלעם הרשע הוא בהיפך, כי חטאיו אינו משים נגד פניו, רק מהטוב שעושה אפילו מעט הוא כמרובה והוא כנגד פניו תמיד וכו', יעו"ש.
וזה שפירש אביו בבני ובנתא, כי תורה שבעל פה נקרא בנתא, כמ"ש בזוהר וכל הבת תחיון (שמות א, כב) זו תורה שבעל פה וכו', ודברי קבלה נקרא בני, ואתי שפיר.

כלי יקר על שמות א׳:כ״ב
ויצו פרעה לכל עמו וגו'. ארז"ל (סוטה יב) לפי שהיו אצטגנוני מצרים מסופקים אם יולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן ויצו לכל עמו, וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן, ע"כ סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.

רש"י על שמות א׳:כ״ב
לכל עמו. אַף עֲלֵיהֶם גָּזַר (סוטה י"ב), יוֹם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, הַיּוֹם נוֹלָד מוֹשִׁיעָן, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מִמִּצְרַיִם אִם מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת בַּמַּיִם, לְפִיכָךְ גָּזַר אוֹתוֹ הַיּוֹם אַף עַל הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, וְלֹא נֶאֱמַר הַיִּלּוֹד לָעִבְרִים; וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת עַל מֵי מְרִיבָה:

The post איך לא לבזבז את הפוטנציאל שלי • פסיכולוגיה בפרשה, שמות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post מהי קריעת ים סוף בנפש? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post מי שלא מתפתח מתנוון – על 4 דרגות של צמיחה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post מהו הכוח בנפש שאסור לוותר עליו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post יציאת מצרים בנפש appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות להעמקה

1. נוסח ההגדה

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוֹ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹּת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

שמות יב, טו: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי׀ כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:

שמות יב לט: לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם…. לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

נאמר בראש החודש: שמות יג, ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.

דברים טז, ג: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

2. להזכיר מי באמת בעל הבירה

העמק דבר על שמות י״ג:ג׳:ד׳

ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ. דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית׳. משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה׳. ואפילו בעת שהיינו בא״י ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם. כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה אבל העיקר היה תלוי אם ה׳ היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית. וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה׳ ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:

3. מידת הדין ומידת החסד

רבנו בחיי, שמות י״ג:ג׳:א׳-ב׳

כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. מה ענין חמץ אצל חוזק יד אלא בא הכתוב לרמוז כי החמץ רמז למדת הדין ומפני שישראל השיגו היד הגדולה שהיא מדת הדין ע"כ אסר והרחיק להם את החמץ לרמוז להם שירחיקו מלהאמין במדת הדין לבד שלא יקצצו בנטיעות ושלא יאמינו שמדת הדין בלבד עשתה זאת לפי שהוא יתברך ובית דינו היו שם, וזהו שכתוב בבריאת עולם בראשית ברא אלהים ואחר כך ביום עשות ה' אלהים, וזהו שאמר הנביא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, הזכיר ידי ואחר כך ימיני ומלת אף כמו גם והוא לרבות ולהורות כי לא היד בלבד עשתה זאת וע"כ אמר כי בחזק יד הוציא ה' אתכם כי ה' המוציא לא היד בלבד, וזה טעם איסור החמץ על דרך הקבלה ומזה העניש הכתוב את האוכל חמץ בפסח בחיוב כרת מדה כנגד מדה, כי כל אוכל חמץ בפסח הנה הוא מקצץ בנטיעות וע"כ ונכרתה הנפש ההיא וגו', והבן זה.

4. לא התלוננו

ביאור הריטב"א על הגדה של פסח, מגיד, פסח מצה ומרור ד׳:ב׳

וגם צדה לא עשו להם. אמרו רז"ל (מכילתא) להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ולא נוליך עמנו צדה לדרך אלא בטחו בשם יתברך.

5. מעלת הזריזות

דברי נגידים על הגדה של פסח, מגיד, פסח מצה ומרור ד׳:א׳

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו׳. יובן ע״פ מה שבארנו למעלה בפירוש הא לחמא עניא שמצה מורה על החירות. ובדרך הזה יש לפרש עוד כי הגאולה להוציא אותם ממצרים היתה בחוזק יד כמו שכתוב בכל מקום אצל יציאת מצרים חוזק הפעולה. כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים. וכל דבר שהוא פועל בחוזק היד פועל במהירות בכח שהוא למעלה מן הזמן. ולפיכך כתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כי בחוזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה ולא יאכל חמץ. פירוש כי החמץ נעשה בעכוב זמן והגאולה נעשה בלי זמן מפני שהוציא אותם בחוזק יד ולכך לא יאכל חמץ בליל היציאה רק מצה. כדי שיקנו ישראל מעלה זאת שיפדה ה׳ אותם בחוזק יד. וכן צוה להם לאכול הפסח בחפזון שהוא מהירות. והכל כדי להתדבק במדה שממנה החוזק יד להוציא אותם במהירות בזה הכח שהוא למעלה מן הזמן. וזהו שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק וכו׳. פי׳ כיון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ אם כן נראה כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ במהירות בלי זמן. ולפיכך יש לנו לאכול מצה שנעשית במהירות. ופירוש זה פשוט מאד. והנה לכל הפירושים המצה היא חירות גמור והמרור בודאי מורה על שעבוד. ולכך יש לומר עוד טעם במה שצוה לאכול הפסח על מצות ומרורים. כי הפסח הוא מורה על מדרגה שאנו עם אחד אל השם יתברך שהוא אל אחד כמו שהתבאר למעלה. ומן מדרגה עליונה הזאת נמשך לנו המצה ונמשך לנו מרור. שהיא החרות והשעבוד. כי לפי ערך מדרגת המעלה כך ערך דקדוק מדת הדין כמ״ש וסביביו נשערה מאד.

6. התנשאות וגסות

שפת אמת, ויקרא, פסח א׳:ו׳

מצה זו כו' שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:

7. לברוח מהרע

תורת מנחם, ל, תשכ"א, חלק שני, ש"פ בהר-בחוקותי, 310

ויש לקשר זה עם הענין דחג הפסח וחג השבועות, שההפרש ביניהם, שבפסח חמץ אסור, ובשבועות צריך להיות דוקא חמץ, ואיתא בזהר שזהו כמשל המלך שהי' לו בן יחיד שנחלש וחלה, ולכן נאסר עליו לאכול מאכלים רגילים, כי אם סממני רפואה, וכאשר הבריא אזי הותר לו לאכול מאכלים בריאים, ויתירה מזה, שצריך לאכלם, אף שמקודם לכן נאסר עליו לאכלם. ודוגמתו בנמשל, שבפסח צריך עדיין לרפואה, כי, אע"פ שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה, הנה הגילוי הי' רק מצד למעלה, אבל לא פעל בפנימיותם בהגוף ונה"ב, ולכן היתה צריכה להיות היציאה ממצרים באופן דכי ברח העם76. אך מיד אחרי פסח התחילו לספור ספירת העומר, שהו"ע הרפואה כו', וכאשר נשלמו ימי הספירה בחג השבועות, שאז נשלמה הרפואה ונעשה בריא, אזי צריך להיות חמץ דוקא. וזהו גם מש"נ77 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, דקאי על ג' זמנים אלו, פסח ספה"ע ושבועות. משכני קאי על פסח שאז הוא הגילוי מצד למעלה, ולכן נאמר משכני לשון יחיד, כי הגילוי מלמעלה הוא רק בנוגע לנפש האלקית, מצד הכרוז דהב"ק שנשמע במזל הנשמה למעלה, אבל בנוגע לגוף ונה"ב הוצרך להיות כי ברח העם. אחריך נרוצה קאי על העבודה דספה"ע מלמטה למעלה, ולכן נאמר נרוצה לשון רבים, כי העבודה היא גם בנפש הבהמית, ובאופן שהעבודה דנה"א ונה"ב הם ביחד, שלכן נכללים שניהם בתיבה אחת, נרוצה. ועי"ז נעשה בחג השבועות הביאני המלך חדריו, חדר לפנים מחדר, גילוי הפנימיות

כו'. רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה. (ירמיהו יז, יד), רפאני הו"ע הגילוי וההתעוררות מלמעלה, בפסח. וארפא הו"ע העבודה מלמטה, בספה"ע..

8. להתכונן להארה ולהחדיר אותה בחיינו

ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשה צו, יא ד

להבין מ"ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה ע"ש שלא הספיק כו' כי גרשו כו'. דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה כו' על מצות ומרורים יאכלוהו. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא

כו' בכל מושבותיכם תאכלו מצות ובפסוק עצמו יש להבין שהציווי שלדורות היה זכר ליצ"מ.

והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א' כדאיתא בגמרא (פ"ט דפסחים דצ"ו ע"ב). והענין דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום א', ולכן דוקא כי גורשו ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח וכ"כ המזרחי בפ' ראה ע"פ כי בחפזון יצאת ואעפ"כ הציווי שלדורות ז' ימים והם זכר ליצ"מ.

 ולהבין קצת ענין אכילת מצה יש להקדים ענין מועדים לשמחה שעיקר המועדים הוא בחי' השמחה וכדכתיב ושמחת בחגך שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא דהיינו מ"ש בהלל מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה.

והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא והם יותר עליונים ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו"ט.

אך הענין כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב' בחי' בגילוי אור א"ס ב"ה.

הא' בחי' ההשתלשלות וסדר המדרגות שהם בחי' ההמשכות מעילה לעילה כו' הארה והארה דהארה כו'. כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו' שכל בחי' ההשתלשלות דרך כלל נק' יש מיש.

והב' למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש מאין המוחלט כו'.

והנה בהשתלשלות עלה ועלול כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה הנה הוא משיג את עילתו. ולכן הוא שש ושמח בו ותהי השמחה גדולה כמשל בן המלך שיצא מן השביה ובא וראה את פני אביו. כך תהיה שמחת העלול בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו ורחק מאור פניו בסתר המדרגות והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא מאפילה לאור גדול ומאבל ליו"ט ומשעבוד לגאולה כו'.

וזהו ענין יו"ט גילוי השמחה שמבחי' עקרת הבית נעשה אם הבנים שמחה…

וכ"ז הוא מבחי' מוחין דאימא בינה עוה"ב ג"ע עליון גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם אבל מוחין דאבא החכמה מאין תמצא אין נק' מה שאינו מושג למעלה מעלה מבחי' בינה והשגה דהיינו שמתגלה בחי' אור א"ס ב"ה מה דלית מחשבה תפיסא כו' ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה.

וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באור א"ס ב"ה דלית מחשבה כו' והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת, ולכן אמרו בקושי התירו לדבר בד"ת בשבת כי אורייתא מחכמה נפקת פי' נפקת יוצאת לחוץ כמו נפקת לבר שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי' אורייתא… ובגילוי זה לא שייך שמחה ותענוג

שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול והיינו מאחר שנרגש בחי' אור גדול שהוא בבחי' מעלה מעלה. ואחר שיבין שירד מטה מטה הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד.

וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א"ס בבחי' יש והשגה איך שהוא מעלה מעלה כו' אבל מוחין דאבא שהם בבחי' גילוי מה שלמעלה מהשגה שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין וכחשכה כאורה שגם חשך לא יחשיך כו'.

ודקדוק הלשון כחשכה כאורה בשני כפי"ן והל"ל חשכה כאורה אלא משום דחשכה כאורה בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו' אבל כחשכה כאורה בשני כפי"ן משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור אלא אף האור שוה לחשך דכל נהורין מתחשכאן קמי' כו' וכתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו'.

ועל זה נאמר ישת חשך סתרו (תהלים יח יב) שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל אלא ביטול ההשגה ולכן אין שם בחי' שמחה ותענוג בגילוי בחי' ביטול זה מאחר דלית מחשבה כו' ואינו נחשב לבחי' עלי' כלל שאינו עולה ממטה למעלה רק שהוא בא לבחי' ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו' כנ"ל

ב וזהו ושמרתם את השבת כי קדש היא היא בעצמה היא בחי' קדש העליון בחי' חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת.

משא"כ יו"ט נק' מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה"י דאבא בתוך מוחין דאימא

שהרי גם ביו"ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי' יש מ"מ אינם בחי' דבר נפרד ח"ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו"ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועמ"ש בד"ה ראה אנכי,

שתמיד נמשך בחי' ביטול מוחין דאבא להיות בחי' מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג"כ מהמשכת אור א"ס ב"ה דלית מחשבה וכו' ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח"ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת השתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו'.

וכל מה שלמטה מטה כולא קמי' כלא כו' ועי"כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג"כ שתהיה השמחה מגילוי אור א"ס דלית מחשבה כו'…

וזהו ענין מקרא קדש כאדם שקורא לחבירו וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד. כך הוא ענין מקרא קדש מבחי' שם שהוא רק הארה בעלמא מבחי' אבא…

. והנה הארה והמשכה זו ביו"ט הוא ע"י תפלה והלל אך הם אינם רק מדרבנן ומדאורייתא נמשך בפסח ע"י אכילת מצה שהוא קטנות אבא כי מצה מוחין דאבא שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו כי דעת התינוק קטן כו' וגם מצה אין בה טעם שאין בה ההגבהה כו' ולמעלה מן הדעת הוא בחי' אבא אלא שנמשך בקטנות ולכן נק' בזהר מיכלא דמהימנותא (ועמ"ש מזה בד"ה וספרתם לכם גבי חג השבועות).

והנה המשכת מוחין דאבא במצה אינה אלא בלילה הראשון אבל משם ואילך הגם דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים. ופי' שצריך להאכיל את כל ז' הימים שיהיו נזונין מבחי' אבא וכנודע מספירה שבשבוע הראשון הם ז' מוחין דאבא שמוח החכמה נמשך בכל ז' המדות.

הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א' בלבד לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי' אבא ולא ימיש עמוד הענן כו' עננא דאהרן דהיינו בחי' מקיפי אבא והענן היה הורג נחשים ועקרבים שבמדבר שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו'. ולכך הי' די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון אבל לדורות ז' ימים תאכלו מצות ומ"מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו'.

ג והנה נמצא כי ב' מצות הם מצה של לילה הראשון חובה ומצה של כל ימי פסח ועל בחי' הב' אמר שלא הספיק כו' כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח כנ"ל. אך זה היה אצלם ממילא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים פי' דמה שהקב"ה נקרא מלך מלכי המלכים כפשוטו היינו המלכים הם המלכים שלמטה בעוה"ז ומלכי המלכים הם השרים העליונים שבצבא המרום כמ"ש בדניאל סי' יו"ד ושר מלכות פרס כו' והקב"ה נק' מלך על מלכי המלכים.

ועוד נק' מלך מלכי המלכים בבחי' מלכותו והנהגתו העולמות ע"י עשר ספירות. המלכים הם נה"י. ומלכי חג"ת. ומלך מלכי היינו חב"ד כי בעולם העשייה מאירים בחי' נה"י ובעולם היצירה מאיר חג"ת ובעולם הבריאה בינה אך באצילות מאיר בחינת חכמה.

והיינו כי בחכמה שורה אור א"ס ב"ה שהוא הנקרא מלך מלכי המלכים….

וגילוי חכמה הוא גילוי אור אבא שנגלה בבחי' גילוי לפיכך ממילא לא הניח להחמיץ בצקם כו' להיות יניקה ח"ו. וכמ"ש ירא את ה' בני ומלך (במשלי כ"ד) דהפירוש כפשוטו היינו כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע"פ שאין אתה רואהו. ועם זה תפרוש מן העבירה.

כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכחפניך אע"פ שאי אתה רואהו ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות. כן פי' בכד הקמח ערך יראה. ויש עוד בפי' הפסוק כמשארז"ל ירא את ה' בני ומלך. ומלוך על יצרך. ושני הפירושים אמת. והיינו שע"י היראה האמיתית מה' שהוא מלך מלכי המלכים עי"ז ומלוך על יצרך שלא להמשך אחר תאות הגשמיות מחמת היראה והביטול. והיצה"ר הוא החמץ וכמ"ש מכף מעול וחומץ. ולכן ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה אזי ממילא לא הספיק להחמיץ כו' אבל אצלינו נעשה חיוב לדורות להיות מצות יאכל את שבעת הימים. שהם ז' המדות. שבהם יש שליטה ליצה"ר ששבה"כ היה בז"ת וע"כ צריך להמשיך בהם בחי' מצה וביטול.

ועל בחי' הראשונה נאמר בעבור זה עשה הוי' לי בעבור זה בשעה שיש מצה כו' שבעבור המשכת מצה עשה הוי' הוא גילוי אור אבא.

ופי' דהיינו ענין עשה הוי' לי היינו מה שנמשך גילוי אור א"ס ב"ה למטה ממש בעולם העשייה.

 וזהו עשה הוי' לי. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

שנמשך גילוי שם הוי' בעשייה הגשמיות.

ואיך אפשר שיומשך אור גדול זה כ"כ למטה עד שיומשך לי ממש עם שאני בעשייה הגשמית במצרים. זהו אי אפשר רק בעבור זה.

דהיינו מה שע"י המצה נמשך מוחין דאבא שהחכמה מאין תמצא שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות עד ששם נאמר כחשכה כאורה. והשוה ומשוה כו'. לכן יוכל להיות עשה הוי' לי שיומשך האור לי למטה בעשייה הגשמיות.

והענין כי הנה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף כו' שהם בחי' בי"ע וכן באצי' עצמה יש בחי' בי"ע שהמל' נק' עשייה שבאצי' וחג"ת ובינה הם יצירה ובריאה דאצי' וזהו ג"כ פי' אני ולא מלאך שהמל' נק' ג"כ המלאך כו' אלא אני דוקא שהוא ע"י המשכת אור אבא מקור החכמה שהוא אצילות שבאצילות… לפי שארץ מצרים היה מקום טומאה והוצרך דוקא להיות המשכה עליונה שגם חשך לא יחשיך וכחשכה כאורה והיינו אור אבא ולא אימא כו', והיינו כי מה שנמשך ע"י מלאך או שליח עם היות שהכל ממנו ית' והמלאך הוא רק שליח וכחומר ביד היוצר הוא בידו ית'.

אך עכ"ז האור והשפע הנמשך ע"י מלאך ושליח הוא ממקור סדר ההשתלשלות.

שמבחי' זו נמשך ע"י השתלשלות עילה ועלול ומתלבש בבחי' מלאך או שרף כו'.

לא כן ההמשכה שמלמעלה מסדר ההשתלשלות אין המלאך יוכל להיות כלי ושליח לגילוי בחינה זו כו' וזהו ענין אני ולא מלאך כו' ועמ"ש בד"ה ויקרא אל משה.

The post סוד המצה – למה אוכלים מצות בפסח? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

להורדת דף מקורות

שמות, ט"ו: א

“סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"

חבקוק, ג: ח

"כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה"

שיר השירים, א: ט

“לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי"

באר מים חיים, בראשית א': כ"ו: כ"ג

"ובענין זה שמעתי דבר נחמד בשם הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש מוהר"ר שמואל שמעלקא האב"ד דק"ק ניקלשבורג על מאמר אדון החכמים (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שאין לו פירוש לפי פשוטו, והיה דברו בזה, לפי שאנו רואין בכל טבע העולם שמין החי ימשוך למין הדומם וצומח וכדומה, אבל לא יצוייר שהדומם ימשוך את מין החי כמו למשל סוסים בעגלה הנה הסוסים מושכין העגלה לפי שהם חיים והוא דומם ולא יצוייר להיפך. רק פעם אחת היה היפוך בדרך הנס כשנטבעו פרעה וחילו בים סוף אמרו חז"ל (בילקוט רמז רל"ה) בפסוק (שמות י"ד, כ"ה) ויסר את אופן מרכבותיו וזה לשונם: והיו המרכבות רצות ונכנסות על כרחן וכו' עד דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים עכשיו מרכבות מושכות הפרדים וכו' עד כאן. והנה באדם אשר על הארץ ידוע שהנשמה שבתוכו היא חיה וקיימת כמאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים. והגוף הנה הוא דומם ממש עפר מן האדמה ומהראוי להיות שהנשמה החיה ימשוך את הגוף הדומה לטבעה לכל צרכיה שלא יעשה כי אם מה ששייך לה וכאשר היה בדעת הראשונים שאמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) שעשו תורתן עיקר ומלאכתן טפילה. כי הגבירו נשמתן על כח גופן והיה הנשמה מושך את הגוף אליה. ולא כן בדורות האחרונים שעשו מלאכתן עיקר ותורתן טפילה ונמצא נהפוך הוא אשר הדומם גוש העפר מושך את החיה שהוא הנשמה שבקרבו לתאותו וחמדתו וזה שאמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי כלומר שאתה נדמה לסוסים שהיו ברכבי פרעה שהיו המרכבות מושכים את הסוסים וכאמור."

בעל שם טוב, נח צ״ט

"אם אדם מתפלל ויש לו מחשבה אחרת אזי ח"ו הקליפה רוכבת על הדיבור, כי מחשבה רוכבת על הדיבור, וזהו (שיר השירים א׳:ט׳) לסוסתי ברכבי פרעה, סוסים נקראים הדיבורים, וכשפרעה היינו מחשבה זרה, רוכב עליו, אזי דמיתיך רעיתי, יותר טוב אילו שותק, אבל דבר היוצא מלב נכנס ללב, פירוש בלב העליון על ידי ההבל כנודע:"

אדמו"ר הזקן, תורה אור, בשלח, סג, ד

"לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי.

הנה רעיתי נמשלה לסוסי פרעה כמו שפרעה העמיד תחלה סוסים נקבות ואח"כ היפך זכרים קודם לנקיבות כמ"ש בזהר פ' בשלח (ד' מז) כמו"כ בשעת יציאת מצרים נאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו'.ואח"כ בשעת קריעת י"ס נאמר ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה כו' וילך מאחריהם כו'.

הנה צריך להבין מהו המשל והנמשל שנמשלה רעיתי לסוסי פרעה. הנה אותיות נקראו סוסים כמו הסוס שהאדם רוכב עליו ומוליכו כפי רצונו ואעפ"כ הסוס מוליך את האדם למקום רחוק מאד אשר בלתי אפשר להגיע לשם בלי סוס. כמו"כ השכל מנהיג את האותיות ורוכב עליהם שלפי ערך השכל כך הוא הדבור אעפ"כ ע"י האותיות מתעלה למעלה יותר מה שאין השכל יכול להשיג כלל…

והנה יש ב' מיני אותיות
אותיות זכרים
ואותיות נקבות

אותיות נקבות היינו ההעלאה שממטה למעלה ע"י האותיות הנ"ל באתעדל"ת ועי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח (כי דרכו של איש לחזר אחר אשה) המשכה מלמעלה למטה בבחי' סובב שהוא בלי גבול דלית מחשבה תפיסא ביה למעלה מהשגה להיות בחי' גלוי למטה ע"י סוסים זכרים והיינו באותיות התורה להיות השמים והארץ אני מלא ממש.

דהנה לכאורה תמוה לפעמים כתיב מכה"א כבודו שאינו רק כבודו ולא מהותו ועצמותו ולפעמים אמר השמים והארץ אני מלא דהיינו מהו"ע שהוא בחי' אני ממש. אך שניהם אמת שבאמת אני מלא ממש. אך איך יוכל להתלבש בעולם הגשמי והשפל ומלא קליפות זהו ע"י שמלא כל הארץ כבודו ואין כבוד אלא תורה כבוד בגימ' ל"ב והם ל"ב נתיבות החכמה והיא חכמת התורה כי אורייתא מחכמה נפקת

ועי"ז יוכל להיות את השמים ואת הארץ אני מלא ממש ע"י התלבשותו באותיות התורה שהם אותיות זכרים המשכה מלמעלה למטה וכמארז"ל כל היושב ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו היינו מה שהוא קדוש ומובדל שאף בחי' חכמה נחשבת אצלו כבחי' עשי' גשמיית כמ"ש כלם בחכמה עשית ויומשך ויתגלה למטה ע"י אותיות התורה. וזהו שעל מתן תורה נאמר כי תרכב על סוסיך כו' (חבקוק ג, ח). והיינו בחי' סוסים זכרים הנ"ל.

וזהו מדלג על ההרים מקפץ כו' שהוא בבחי' דילוג ממקום למקום והיינו המשכה מלמעלה מבחי' סובב שיומשך ויתגלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני וכל העם רואים את הקולות כו'"

אותיות בקליפה

"והנה זה לעו"ז עשה האלקים כמו שבקדושה יש ב' בחי' סוסים הנ"ל אתוון נוק' ואתוון דכורין מלמעלה למטה וממט' למעלה. כמו"כ בקליפות יש ג"כ ב' בחינות האותיות והיינו שע"י התקשרותו להבלי עולם בדברים בטלים ומכל שכן לשון הרע והוא בחי' אותיות נקבות הנה האותיות מוליכים אותו למקום רחוק מאד.

והיינו לעומק הקליפות בחי' מקיף שלהם שנק' פרעה עורף כו' להמשיך עליו המשכה מלמעלה מבחינת המקיף שלהם להקיפו ולהלבישו והוא בחי' הבל ורעות רוח ונעשים לבושים צואים עליו והוא בחי' סוסים זכרים אותיות זכרים שנעשים ע"י אותיות נקבות הנ"ל כי בההפוך אמר ג"כ רוח אייתי רוח וכו'.

והנה פרעה רדף אחר ישראל בשעת יצ"מ כמ"ש וירדף פרעה שרצה להוריד ולהמשיך את נש"י לתוך עומק הקליפות. וע"כ העמיד סוסים נקבות תחלה בכדי שעי"ז יהי' המשכה מלמעלה ג"כ מעומק הקליפות כי דרכו של איש כו'. אך הקב"ה הפך ועשה את הסוסים שני אותיות האלו באלקות בכדי להיות המשכת אלקות למטה כנ"ל. וזהו וה' הולך לפניהם יומם כו' ואח"כ בשעת קי"ס נעשה להפך ויסע מלאך וילך מאחריהם כנ"ל:

והנה כ"ז הוא ע"פ תורה. כי הנה בכל נפש ישראל צ"ל בכל יום בחי' יציאת מצרים וקריאת ים סוף כמ"ש למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים וגו'. וכמארז"ל בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאת מאמ"צ וגם בק"ש אומרים בכל יום אני הוי"ה אלקיכם כו' מארץ מצרים כו' וגם באמוי"צ נאמר וים סוף להם בקעת כו' שצ"ל בכל יום שני בחינות הנ"ל
כי כל העולמות נק' מצרים שהם מבחי' מצרים וגבולי כו' וכן שית אלפי שנין הוי עלמא כו'

וגלות מצרים נק' ההתקשרות בזה העולם הגשמי והמוגבל ומלך מצרים נק' השכל של הבלי העולם. וכשנעשה התקשרות לזה העולם כ"כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל בלי טעם ודעת נק' אז וימת מלך מצרים ואזי ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו שנעשה צעק לבם בק"ש בבחי' ובכל מאדך שהוא בלי גבול דהיינו לצאת מן החושך וגבול הנק' מצרים רק להיות צעק לבם למהותו ועצמותו ממש והוא בחי' יצ"מ.

אך איך יבא לבחי' בכל מאדך הנ"ל. הנה זהו ע"י התבוננות בפסוד"ז מב"ש וכו'.
היות צעק לבם למהותו ועצמותו ממש באתעדל"ת והוא בחי' אתוון נוקבין ועי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע לעורר האהבה למעלה…
וזהו והחיות רו"ש שהוא אותיות נקבות ואותיות זכרים וזה נקרא אותיות זכרים דהיינו המשכה מלמעלה למטה…

וע"י התלבשותו באותיות התורה שהן אתוון דכורין שהקב"ה יושב ושונה כנגדו שקדוש ומובדל ממש מתלבש באותיות התורה להיות ואשים דברי בפיך ממש כמ"ש ודברת בם ולא נאמר ודברת אותם והיינו בם ממש…

והוא אתעדל"ע אותיות זכרים שבאים אחרי אתעדל"ת אותיות נקבות…

אך הנה יש עוד אתעדל"ע שהם אותיות זכרים שהם באי' שלא על ידי אתעדל"ת כלל שהם אותיות נקבות. והוא בחי' קריעת ים סוף כי הנה ענין ים הוא שכל מה שיש ביבשה יש בים שכל הברואים שיש בים ישנם ג"כ ביבשה אלא שבים הם נעלמים ומכוסים וביבשה הם באתגלייא

כמו"כ למעלה ג"כ יש בחי' ים ובחי' יבשה עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא

וכמו"כ באדם שהוא עולם קטן יש ג"כ שכל ומדות מחשבה דבור ומעשה. שכל הוא בחי' עלמא דאתכסייא כי הוא בהעלם ומדות הם בחינת עלמא דאתגלייא שהם בחי' גלוי לגבי השכל.

ומחשבה נק' ג"כ בחי' גילוי לגבי השכל ודבור הוא יותר בחי' גילוי אף לגבי המחשבה כמו"כ למעלה יש מחשבה ואף דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם עכ"ז הוא כערך האדם למטה שמחשבתו נק' העלם לגבי דבורו.
כך למעלה יש בחי' העלם שהוא בחי' מחשבה…

שמה שנק' העלם לגבי למטה הימנו נק' בחי' גילוי לגבי מדרגה העליון ממנו וכן גבוה מעל גבוה שהתחתון הוא בחי' גילוי לגבי העליון ממנו שהוא בחי' העלם ממנו
וזה נק' השתלשלות העולמות שהוא כמו שלשלת שכ"א אחוז בחבירו.

כמו כן השתלשלות כל העולמות שהוא גבוה מעל גבוה עילה ועלול העלם וגילוי כו' אבל לגבי מהותו ועצמותו עצמות המאציל שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות שהם נעלמים אין שייך לפניו כלל מעלה ומטה גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כו':

והנה בשעת קי"ס הי' התגלות מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות ועי"ז ים ויבשה שוין ממש ונעשה מים יבשה מהעלם גילוי וזהו הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל ויעברו בתוך הים ביבשה דייקא שההעלם נעשה גילוי ע"י גילוי עצמותו שהעלם וגילוי שוין ממש…

וזהו שמחה של מצוה שהוא מתן שכרן של מצות שהוא בחי' גלוי עצמותו שהי' אז התגלות בשעת קי"ס וזהו שם נשמחה בו בעצמותו ממש והוא בחי' אתעדל"ע בחי' אותיות זכרים שבא שלא באתעדל"ת כלל כי אין אתעדל"ת יכול לעורר כלל…

וביאור הענין הנה ענין ב' סוסים נקבות וזכרים והיינו אתעדל"ת ואתעדל"ע אתעדל"ת נקראים סוסים נקבות ואתעדל"ע נקראים סוסים זכרים. כי הנה עולמות התחתונים נקראים בשם נוקבא בחי' מקבל כמו שהנקבה מקבלת מן הזכר כן עולם התחתון מקבל ההשפעה מלמעלה שהוא בחי' דכר…
וזהו בחינת יצ"מ. כי הנה בי"ע נק' מצרים שהם בבחינת מצרים וגבולים כי עולם העשיי' הוא בגבול ממש מהלך ת"ק שנה שית אלפין כו'."

The post התבוננות באותיות ככלי לשינוי | פסיכולוגיה בפרשה – בשלח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אתה מרוצה מבת הזוג שלך. היא יפה בעיניך. טוב לכם יחד. אתם מחלקים נהדר את המשימות השוטפות בחיים המשותפים.

זה נחמד. אבל זה לא אומר שאתה באמת אוהב. כלומר אתה חושב שאתה אוהב, אבל יותר סביר שאתה אוהב את עצמך ואת הנוחות שלך.

אהבה אמיתית, אהבה שבוערת כאש, מחייבת את שבירת הטבע.

מקורות

להורדת קובץ מקורות ערוך

אדמור הזקן, תורה אור, בא, סג

"למען תהי' תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים. ולכאורה הוא תמוה וכי מה ענין התורה ליצ"מ להזכירם.

ולהבין ענין התורה דהנה כתיב וידבר הוי' אל משה לאמר קדש לי כל בכור ובאמירת משה כתיב ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כו' וכמוהו רבים במקרא.

ולהבין זאת ביאור מצות והגית בו יומם ולילה ואף שיש כמה דינים שאינן נוהגין בזה הזמן והנהוגים אינם שוה לכל נפש:

אמנם הנה יש ב' מיני אהבות:

• יש אהבה שנמשלה למים:
  כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
  שהולך תמיד בלי שינוי ותוספות ומגרעת כלל כתמול שלשום כמאז כן עתה.

• ויש אהבה שנמשלה לאש כדכתיב רשפיה רשפי אש כו'.

והוא שמתנענע תמיד ברצוא ושוב.

וב' אהבות הללו נמשכו מב' דעות שבאדם:

• והנה כתיב בנים אתם לה' אלהיכם שהוא יתברך אוהב אותנו כאב את בנו וממילא נמשך לדעת אותו כמים הפנים כו' והוא כמים דייקא שהולך בתמידות שוה בלי שום שינוי. שכן אהבת האב שעל בנו לא ישתנה לעולם.

• ויש דעה אחרת שמכיר בוראו שהניח כל צבא השמים ושמי השמים העליונים ורצה להיות לו דירה בתחתונים דהיינו שיהי' שכלו האין סופי ליצמצם בגבולים גשמיים וזאת התורה אשר שם הוא מדבר בדברים גשמיים

והכל בשביל אהבתו אותנו שלא כדרך הטבע כי אהבה מקלקלת את השורה[1]…

וזאת ישים האדם אל לבו ויתעורר בו אהבה גדולה מאד שלא לחשוב שום רצון בעניניו רק יבטל רצונו מפני רצון שמים שלא יהיה לו רק רצון א' לעבודת הבורא וכרצונו יעשה השכל ג"כ שהשכל נמשך אחר הרצון.

וכמו שמצינו בגמ' גבי שוחד דאמר אי בעי טעין הכי והיינו משום שרצונו נוטה לזה דגם השכל השלים אתו[2]

וכמו שהשי"ת רוצה להיות לו דירה בתחתונים שלא כדרך הטבע להיות א"ס בלי גבול מוגבל ומצומצם כמו כן יעשה האדם רצונו להפרד מן הגוף והטבע לדבקה בו יתב' ושלא כדרך הטבע.

לכן נאמר והגית בו יומם ולילה[3]. לא ישבות יומם מלראו' לרצונו ית'.

וזהו כבודו של מקום באהבתו אותנו מתלבש ומגביל ומצמצם וממנו יראה האדם וכן יעשה וחי כו':

וזהו למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך כו'.[4] פי' דכ"מ שנאמר יד אינו אלא ימין (מנחות דף י) שהוא רחמים ונאמר ועברתי בארץ מצרים. פי' שהעביר על מדותיו שעשה דינים במצרים אע"פ שמדותיו לרחם ולהטיב לברואיו והכל מחמת אהבתו לישראל כמשל האב בעבור אהבתו שרוצה לעשות חסד עם בנו כובש חסדו וכועס על אחרים המצערים את בנו.

וזהו ביד חזקה שהוא הימין היתה כבושה בכדי להוציאם ממצרים והיה שינוי שלא ע"פ הטבע

לכן תהיה תורת ה' בפיך לעשות רצונך כרצונו וכיון שהכל הוא מרצונו הפשוט הוצרך לצמצם בכדי שיוכל העולם לקבלו.

ולכן נאמר פעם ויאמר הוי' אל משה ופעם לא נאמר אמירת הוי' אל משה אלא אמירת משה אל העם כפי כח ויכולת העם שיוכלו לקבל כך צמצם את עצמו והכל גלוי וידוע לפניו באיזה אופן יוכל לצמצם בכדי שיוכל העולם לסובלו:"

[1] בראשית רבה נ״ה: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ (בראשית כב, ג), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה וְשִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה דִּכְתִיב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וגו', וְלֹא הָיָה לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. וְשִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כב, כא): וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וְלֹא הָיוּ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה.
כאן להפך. האהבה גורמת לך ללכת בניגוד לטבע שלך. לשבור את עצמך. להתגבר על הטבעיות

[2] כתובות קה: ( תרגום של ר' ניסים ישעיהו ): " "האריס של ר' ישמעאל בן ר' יוסי היה רגיל להביא לו בכל יום שישי סל מלא פירות מן המטע שעיבד [בשדה של ר' ישמעאל]; פעם אחת הביא את הפירות ביום ה'; שאל ר' ישמעאל, מה השתנה שבוע זה מכל השבועות? ענה לו האריס, יש לי דיון משפטי היום אז הקדמתי גם את הבאת הפירות. ר' ישמעאל סרב לקבל את הפירות ואמר לו: 'פסילנא לך לדינא' [אני פסול מלשבת בהרכב שידון בעניינך]. הושיב דיינים אחרים ודנו בעניינו; הוא נותר מחוץ לחדר הדיונים אבל שמע את מהלך הדיון, אמר [חשב לעצמו] אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי [יכול הוא לטעון כך ולזכות במשפט]. אמר [מסקנה מן האירוע]: תיפח נפשם של מקבלי שוחד; ומה אני – שלא נטלתי, ואם נטלתי – שלי נטלתי, כך [נטיתי לטובתו], מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה…

[3] יבטל רצונו יומם ולילה.

[4] הוא שבר את הטבע שלו לכאורה להיות הבורא הטוב, אתה תשבור את שלך לשים את רצונו בפיך.

The post בשביל אהבה צריך לשבור את הטבע | פסיכולוגיה בפרשה – פרשת בא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

להורדת דף המקורות

סוד המטה והתנין – כיצד להתמודד עם הקליפות

א. וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃

וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃

וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃

וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'׃ (פ) שמות ז, ח-יג

ב. ללמדך כמה הדיבור שלך משמעותי

קדושת לוי, שמות, וארא ט״ו

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך כו' (שמות ז, ט).

ולכאורה מלת לכם הוא מיותר, והיה ליה למימר תנו מופת. והכלל הוא, דהנה האר"י ז"ל כתב צריך כל האדם להאמין שדיבור שלו עושה נחת רוח לבוראו ופועל כל פעולות טובות לישראל על ידי הדיבור וכשאדם מאמין שהדיבור עושה נחת רוח לבוראו צריך האדם לשמור הדיבור מאד מכל שטות והבלים רק ללמד זכות על ישראל לפיכך צריך לדבר רק בדברי תורה, וכשאדם עושה זה בוודאי הדיבור עושה נחת רוח לבוראו והקדוש ברוך הוא עושה לו כל מה שצריך על ידי הדיבור שלו שהדיבור פועל פעולות טובות. וזהו שאמר הכתוב תנו לכם מופת, דהיינו שיודעים אנחנו שם א-להי אבל אינם יודעים אם יש כח לכם לעשות כל זה על ידי הדיבור שלכם, בכן ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין, דהיינו שיש להם כח לעשות ממטה תנין ומתנין מטה על ידי הדיבור:

אתה לא יודע כמה הדיבור שלך משמעותי. כמה הוא משנה. כמה כל מחשבה יש לה ערך

ג. כיצד להינצל מיצר הרע

שם משמואל, וארא ט׳

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' והשלך לפני פרעה יהי לתנין, ויש לדקדק למה לפני ישראל עשה שלש אותות, נחש, צרעת, דם, ולפני פרעה הסתפק במופת התנין שהוא נחש לבד, ולכאורה איפכא מבעי' לי' דישראל מאמינים בני מאמינים די באחד האותות ולפרעה נצרך יותר,

ונראה דהנה במהות שלש האותות יש לפרש עפ"י דברי הש"ס (ברכות ה, א)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו

• יעסוק בתורה
• אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש
• אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה

ותמהו המפרשים למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, וכבר פרשנו זה בכמה אנפי ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש,

ונראה דבודאי אין שום תרופה נגד יצה"ר אלא תורה כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והטעם כי יצה"ר הוא מלאך ואין בכח בו"ד לנצחו אלא בכת התורה שקדמה אפי' למלאכים, והביט בתורה וברא את העולם, ואפי' המלאכים נבראו בכח התורה והתורה היא כולה שם משמותיו של הקב"ה, ובזוה"ק דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובכח התורה הוא נעזר מהש"י,

וזהו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומובן אשר זולת כח התורה אי אפשר לנצח את יצה"ר,

אך מה יעשה זה שאבן גדולה מונחת על לבו שאין מניחין לכנוס דברי תורה לתוך לבו, והיינו כי אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובחטאים ועונות מתפשט היצה"ר וכת דילי' ומכסין את מפתחי הלב, וזהו שאמרו ז"ל יעסוק בתורה אי אזיל מוטב היינו שילך לו מכאן כענין שכתוב ורוח עברה וטהרם שרוח התורה מעבירם מבלי להתפשט ולכסות עוד על מפתח הלב,

ואי לא אזיל זהו לאות שיש לו כח גדול מחמת מרבית העונות ותחת שמקודם הי' יושב רק בין מפתחי הלב עכשיו אוה למושב לו על מפתח הלב וסותם את הלב, ע"ז אמר יקרא ק"ש, יחוד הש"י, והיינו שק"ש מעביר את המזיקין כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובכח הק"ש מעביר את ישיבת קבע של היצה"ר על מפתחי הלב, כי מזיקין נקראים הנכנסין ברשות הניזק אבל בעוד עומדין בגבולן וברשותן עדיין אינן נקראין מזיקין בפועל, וע"כ בכח ק"ש להעביר את המזיקין שהוא היצה"ר וכת דילי' מעל גבי מפתח הלב, שלא יהי' עוד מכסה את הלב וחוצץ בפני דברי תורה שלא יכנסו לתוך הלב,

אבל לנצח ולעקור אח יצה"ר ממקומו המעותד לו אין בכח ק"ש אלא בכח התורה ומטעם הנ"ל, והעצה לקרות ק"ש היא רק למען יבוא ע"י כך להעצה הראשונה לעסוק בתורה וכלשון הזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במלי דאורייתא, אך ידוע שרמ"ח תיבין דק"ש הם נגד רמ"ח איברין שבאדם וצריכין ליחד את כל האברים וכל החושים לק"ש,

ואם גברו עונות עד שאינו יכול לצמצם את מחשבתו לק"ש, ע"ז אמר העצה יזכיר לו את יום המיתה, ואין הפירוש יראת עונש בלבד אלא לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על כל מחשבות לבו, ובזוה"ק שיום המיתה הוא יומא דדינא ובהזכרה זו גורם ביטוש לגסות לבו שעכ"פ יהי' ביכולתו לצמצם חושיו לק"ש, ומק"ש יהי' ביכולתו לבוא לעסוק בתורה כנ"ל שתורה היא תרופה אחת לנצח היצה"ר ואין זולתה, ומעתה שוב איננו קשה יזכיר לו תיכף יום המיתה, כי מבלעדי תורה וק"ש אין בהזכרת יום המיתה תועלת ובש"ס שלהי קידושין דאפי' בשעת אמנות לא תבר יצרי' אלא שהוא רק גורם לק"ש וכנ"ל:

והנה משרע"ה שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' אין הפי' שלא ירצו להאמין ולשמוע ח"ו כי משרע"ה ידע שפיר את מהות ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, אלא חשב שמפאת עוצם הגלות הלבבות אטומים, כמו שאמרו ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויצה"ר פרש כנפיו ומכסה על הלב ואינו מניח לכנוס דבר ה' ביד משה אל לבם, וכמו שהי' אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"ז נצטוה לעשות האותות לעיני העם, והיינו שכלפי אמרם ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה ואי לא אזיל יקרא ק"ש, ואי לא אזיל יזכיר לו יום המיתה, הפך בכאן את הסדר באשר ידוע שהלבבות סתומים מאד ואיננו מהצורך לאות על סתימתו, סתימה, על סתימה,

1. וע"כ נצטוה בראשונה לעשות אות הנחש, והוא עפ"י מאמרם ז"ל שדרתו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש וה"מ אי לא כרע במודים והייינו עפ"י מה שהגדנו בש"ק שמות שמהות הנחש שהוא נפרד, אבל צורת האדם הוא להיפוך שאפי' גוף האדם הוא תשמישי קדושה שהיא הנשמה, שהיא חלק אלקי ממעל ותשמישי קדושה נגנזין מפני שנשאר בהם רושם הקדושה, וכן גוף האדם אחר שמת טעון גניזה זו קבורה, וכ"ז כשגופו הי' תשמישי קדושה, שהוא ביטול להקדושה נשאר בו רושם, אבל אי לא כרע במודים היינו שלא הי' נכנע להש"י לתת הודאה על חלקו, מורה שהוא נפרד מהקדושה בחייו, ע"כ אין בו דין תשמישי קדושה ונעשה משדרתו נחש שהוא נפרד לגמרי כנ"ל, ע"כ בהאות שנעשה מהמטה נחש הוא הזכרה של יום המיתה, שכן האדם בלתי הכנעה להש"י נעשה נחש נפרד ועם זה רמז להם שחזר ונעשה מטה, שכאשר ישימו לבם לשמוע דבר ה' ולהכנע אליו, יחזרו מהיות עוד נפרדים, ובודאי אות הזה הצלית את שלחו, ונפתח הסתום כעין אחר הזכרת יום המיתה להכין לבבם לק"ש כנ"ל:
2. אחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת והנה אמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג היא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחי' שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה' שזה מביא להתענג על הש"י, שורה במקומו נגע צרעת, ובאות הזה נוכחו לדעת שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה' כענין ק"ש שהי' להם מיעק"א ע"ה, ושורה במקוה זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב, וכבמדרש מה מצורע זה מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ואח"כ והנה שבה כבשרו רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הק"ש לצמצם החושים ליחוד ה', והנה כענין יקרא ק"ש שהיא המעביר את המזיקין כחות הרעות של המצרים האוטמים וסותמין את עיניהם ולבם של ישראל,
3. אח"ז נצטוה לעשות אות הדם ויתבאר עפ"י מה שאיתא בעץ חיים שרביעית דם שבאדם הוא המחבר והאמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, וע"כ אחר שנסתלקו כחות הרעות המונעים את ההארה אלקית לכנוס לתוך לבם, חזר הקישור של לבות ישראל באביהן שבשמים והוא הרמז באות הדם, שזה איננו מכה אדרבה דם הזה מורה את החיבור, ובזה יובן מה שנשתנה אות זה מאותות הקודמים שחזרו כבתחילה, וזה לא חזר ועיין ברש"י, ולפי דרכינו שזה מורה על החיבור שישאר כן לעולם:

ולפי האמור יובן מה שלפרעה לא נצטוה לעשות אלא מופת התנין שהוא הנחש ולא אינך האותות, שאינך האותות אין להם ענין לפרעה שהוא אינו בגדר ק"ש ולא בגדר החיבור אדרבה הוא להיפוך מזה ואין שייכות לעשות לפניו אלא מופת התנין שיזכור יום המיתה אולי ישוב מלהיות נפרד כנ"ל:

ד. להתמודד עם הקליפה

אדמו"ר הזקן, תורה אור, וארא

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כו' קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין כו' עד ויבלע מטה אהרן את מטתם.

להבין ענין המטה שנהפך לנחש (ואח"כ חזר ונהפך למטה. וגם מה שזה היה המופת הראשון שנתנו לפרעה וקדם לכל העשר מכות)

הנה כתיב וינצלו את מצרים וארז"ל (פסחים קיט.) שעשאו' כמצולה שאין בה דגים. פי' שלקטו כל הנצוצין שנפלו בשבירה אליהם ונתרוקנו מצרים מהם עד שנשארו כמצולה כו' ולא השאירו שם אפי' נצוץ א'. והנה להבין ענין הנצוצות שנפלו בשבה"כ וענין העלאתם. הענין כי הנה ידוע ענין השבירה הוא מיתת ז' מלכין קדמאין דתהו שנשברו ונפלו למטה לבי"ע בבחי' הקליפות וסט"א. והיינו כמו על דרך משל בנשמת האדם שקודם בואה לגוף היתה בטילה בתכלית לגבי אור א"ס ב"ה והיינו משום שאז לא היה דבר המחשיך ומסתיר עליה הגילוי אלקות לכך היתה בטילה למקורה בתכלית.

לגאול ניצוצות – וכיון שירדה למטה ונתלבשה בגוף החומרי אזי הגוף מסתיר עליה להיות נדמה העולם ומלואו ליש ודבר נפרד בפ"ע ואין רואה בחי' הבטול של כל העולמות לגבי אור א"ס ב"ה המחיה ומהוה אותם תמיד. וכך עד"מ הוא ענין שבה"כ שנפלו הנצוצין דתהו ונתלבשו בקליפות דבי"ע שהקליפות מחשיכות על הנצוצות ומסתירים אותם מכל צד שלא ירגישו גילוי אור א"ס ב"ה עד שיוכלו להיות יש ודבר בפ"ע וכמאמ' פרעה לי יאורי ואני עשיתיני רק דקרו ליה אלהא דאלהיא.

ואף שקודם השבירה היו הנצוצי' בטלים ומיוחדים בא"ס ב"ה מפני שאז היה מתגלה אוא"ס בהם בגילוי ויחוד גמור אבל לאחר השבירה שירדו הנצוצין ונתלבשו בתוך הקליפות שהם מלבישים אותם ומסתירים הגילוי אלקות כמשל הגוף שמסתיר ומחשיך לגבי הנשמה כנ"ל. לכך אינם יכולים להיות בבחי' בטול כמו שהיו תחלה.

ולכך נק' בשם קליפות שהם כמשל הקליפה שהיא חופפת ומקפת על הפרי הכנוס בתוכה ומסתרת אותה כמשל קליפת האגוז.

ואין תרופה להוציא הפרי כ"א ע"י שבירת הקליפה. וכך כדי להוציא נצוצי הקדושה מהקליפות המסתירים עליהם היה צ"ל שבירת הקליפות וזה היה ענין אותות ומופתים ומכות שבמצרים…

והענין שע"י שבירת הקליפה יוכל להיות גילוי אור א"ס ב"ה להנצוץ עד שיוכלל באלקותו ית'…

ועד"ז היה ענין העשר מכות בכדי לשבר הקליפות להוציא מהם הנצוצין. אבל ישראל עצמן לא היו צריכים למופתים כלל כי הם מאמינים בני מאמינים. … רק בשביל להוציא הנצוצות המובלעים תוך הקליפות ממש הוצרך להיות עשר מכות הנ"ל שזהו בשביל וידעו מצרים כו':

ובזה יובן ענין המופת הראשון שהראה הש"י לפרעה שהוא ענין שנהפך המטה לנחש שזהו הקדמה לכל העשר מכות.

כי הנה ענין העשר מכות מבואר שהוא לשבר הקליפות שהם בחי' יש ודבר בפ"ע כמ"ש לי יאורי כו' רק דקרו ליה אלהא דאלהיא כנ"ל.

וענין המופתים הוא להראות להם איך שעם היותם בחי' קליפות וסט"א ממש אעפ"כ הם מקבלים חיות תמיד מקדושה בכל רגע ושבאמת אינם יש ודבר נפרד בפ"ע כדמיונם הכוזב אלא שהם בטלים בתכלית לגבי אלקותו ית' רק שהחיות נמשך להם ע"י מסכים והשתלשלות מדרגות רבים ועצומים וגברו כ"כ הצמצומים וההסתרים עד שיוכלו לומר לי יאורי כו'.

ולכן בהגלות הארה רבה שלמעלה מן הצמצומים הם בטלים ומבוטלים וזה היה ענין המופתים כו'. וע"ז היה מורה המופת הראשון בענין המטה שנהפך לנחש. פי' מטה הוא לשון המשכה והטייה. וכן שבט ג"כ לשון המשכה כמו כוכבא דשביט. דהיינו כל המשכת סדר ההשתלשלות דקדושה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין נק' מטה.

ותנין היא מקור הקליפות דמצרים כמ"ש התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.

והראו לו משה ואהרן איך שהמטה נהפך לנחש דהיינו שמבחי' אור והמשכה דקדושה הנק' מטה נמשך החיות והקיום להתנין מקור הקליפות…

אלא שזהו ע"י השתלשלות וצמצוצים רבים כנ"ל עד שיוכל להיות נהפך ממטה לנחש (ועיין בתקוני זהר תקון כ"ב בענין פי' מטה) שע"י צמצומים רבים אלו מסתתר השפע מבחי' המטה כ"כ עד שיוכל להיות התהוות בחינת התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואומר לי יאורי כו' כנ"ל. ואח"כ הראו לו איך שהנחש נהפך למטה וגם ויבלע מטה אהרן את מטתם. היינו שחזר בחי' התנין להתבטל לגבי הקדושה האלקית כבראשונה (וזהו ענין העלאת הנצוצות הנ"ל) בזה הראו לפרעה ולמצרים אשר אינם יש ודבר בפ"ע. כ"א בכל רגע נמשך להם החיות מאלקות אלא שהוא ית' אל מסתתר (וברצותו נהפך הנחש למטה והיו כלא היו הקליפות) ועד"ז היו כל המופתים להיות וידעו מצרים כי אני ה' כנ"ל:

The post כיצד מתמודדים עם הקליפה | פסיכולוגיה בפרשה – וארא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

השפעות חיצוניות שולטות בו ומכתיבות את צעדיו, את תפיסת עולמו, את לבושו ואפילו את מצבו הרגשי. אין לו עמוד שידרה נפשי רגשי. הוא מסר אותו בידי כוחות חיצוניים.

בן הוא כוח ההשפעה בנפש. בת היא כוח הקבלה. כל אדם צריך שתהיה בו גם השפעה, גם אמונה בעצמו ובמה שיש לו להביא, וגם כוח של קבלה, הכוח להיות תלמיד, להיות מושפע ולהתפתח.

פרעה ציווה להרוג את כוח ההשפעה. גרוע מכך, הוא ציווה להחיות את כוח הקבלה. הוא רצה שנסתובב בעולם בלי אמונה בעצמנו, בלי הכוח לשנות וליצור ורק נקבל. אבל נקבל רק ממנו. רק מהצד שמפנה עורף לקדושה.

(וראו: תורת מנחם ה'תשי"א, עמ' 23.)

The post פרעה רוצה אותך! appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

קשה בהרבה לשרטט ולהאמין בתסריטים אופטימיים, לפיהם אנחנו צועדים אל עבר טוב גדול בהרבה.

ודווקא זה מעיקרי המחשבה היהודית – האמונה המוצקה במכלול הטוב העתידי הממתין מעבר לפינה.

וזה, בתמצית, שביעי של פסח.

The post בקלות אנחנו נגררים לתסריטים שליליים. קשה בהרבה להאמין בטוב העתידי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.