כיצד מתמודדים עם הקליפה | פסיכולוגיה בפרשה – וארא
מה האדם יכול לעשות כדי להסיר קליפות, להתמודד עם יצרים ולהימנע מהייסורים. עצות ר' לוי יצחק מברדיטשב, שם משמואל ואדמו"ר הזקן לנצח את היצר ולשבור את הקליפה על פי מופת התנין.
מקורות
סוד המטה והתנין – כיצד להתמודד עם הקליפות
א. וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃
וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃
וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃
וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'׃ (פ) שמות ז, ח-יג
ב. ללמדך כמה הדיבור שלך משמעותי
קדושת לוי, שמות, וארא ט״ו
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך כו' (שמות ז, ט).
ולכאורה מלת לכם הוא מיותר, והיה ליה למימר תנו מופת. והכלל הוא, דהנה האר"י ז"ל כתב צריך כל האדם להאמין שדיבור שלו עושה נחת רוח לבוראו ופועל כל פעולות טובות לישראל על ידי הדיבור וכשאדם מאמין שהדיבור עושה נחת רוח לבוראו צריך האדם לשמור הדיבור מאד מכל שטות והבלים רק ללמד זכות על ישראל לפיכך צריך לדבר רק בדברי תורה, וכשאדם עושה זה בוודאי הדיבור עושה נחת רוח לבוראו והקדוש ברוך הוא עושה לו כל מה שצריך על ידי הדיבור שלו שהדיבור פועל פעולות טובות. וזהו שאמר הכתוב תנו לכם מופת, דהיינו שיודעים אנחנו שם א-להי אבל אינם יודעים אם יש כח לכם לעשות כל זה על ידי הדיבור שלכם, בכן ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין, דהיינו שיש להם כח לעשות ממטה תנין ומתנין מטה על ידי הדיבור:
אתה לא יודע כמה הדיבור שלך משמעותי. כמה הוא משנה. כמה כל מחשבה יש לה ערך
ג. כיצד להינצל מיצר הרע
שם משמואל, וארא ט׳
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' והשלך לפני פרעה יהי לתנין, ויש לדקדק למה לפני ישראל עשה שלש אותות, נחש, צרעת, דם, ולפני פרעה הסתפק במופת התנין שהוא נחש לבד, ולכאורה איפכא מבעי' לי' דישראל מאמינים בני מאמינים די באחד האותות ולפרעה נצרך יותר,
ונראה דהנה במהות שלש האותות יש לפרש עפ"י דברי הש"ס (ברכות ה, א)
אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו
- יעסוק בתורה
- אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש
- אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה
ותמהו המפרשים למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, וכבר פרשנו זה בכמה אנפי ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש,
ונראה דבודאי אין שום תרופה נגד יצה"ר אלא תורה כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והטעם כי יצה"ר הוא מלאך ואין בכח בו"ד לנצחו אלא בכת התורה שקדמה אפי' למלאכים, והביט בתורה וברא את העולם, ואפי' המלאכים נבראו בכח התורה והתורה היא כולה שם משמותיו של הקב"ה, ובזוה"ק דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובכח התורה הוא נעזר מהש"י,
וזהו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומובן אשר זולת כח התורה אי אפשר לנצח את יצה"ר,
אך מה יעשה זה שאבן גדולה מונחת על לבו שאין מניחין לכנוס דברי תורה לתוך לבו, והיינו כי אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובחטאים ועונות מתפשט היצה"ר וכת דילי' ומכסין את מפתחי הלב, וזהו שאמרו ז"ל יעסוק בתורה אי אזיל מוטב היינו שילך לו מכאן כענין שכתוב ורוח עברה וטהרם שרוח התורה מעבירם מבלי להתפשט ולכסות עוד על מפתח הלב,
ואי לא אזיל זהו לאות שיש לו כח גדול מחמת מרבית העונות ותחת שמקודם הי' יושב רק בין מפתחי הלב עכשיו אוה למושב לו על מפתח הלב וסותם את הלב, ע"ז אמר יקרא ק"ש, יחוד הש"י, והיינו שק"ש מעביר את המזיקין כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובכח הק"ש מעביר את ישיבת קבע של היצה"ר על מפתחי הלב, כי מזיקין נקראים הנכנסין ברשות הניזק אבל בעוד עומדין בגבולן וברשותן עדיין אינן נקראין מזיקין בפועל, וע"כ בכח ק"ש להעביר את המזיקין שהוא היצה"ר וכת דילי' מעל גבי מפתח הלב, שלא יהי' עוד מכסה את הלב וחוצץ בפני דברי תורה שלא יכנסו לתוך הלב,
אבל לנצח ולעקור אח יצה"ר ממקומו המעותד לו אין בכח ק"ש אלא בכח התורה ומטעם הנ"ל, והעצה לקרות ק"ש היא רק למען יבוא ע"י כך להעצה הראשונה לעסוק בתורה וכלשון הזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במלי דאורייתא, אך ידוע שרמ"ח תיבין דק"ש הם נגד רמ"ח איברין שבאדם וצריכין ליחד את כל האברים וכל החושים לק"ש,
ואם גברו עונות עד שאינו יכול לצמצם את מחשבתו לק"ש, ע"ז אמר העצה יזכיר לו את יום המיתה, ואין הפירוש יראת עונש בלבד אלא לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על כל מחשבות לבו, ובזוה"ק שיום המיתה הוא יומא דדינא ובהזכרה זו גורם ביטוש לגסות לבו שעכ"פ יהי' ביכולתו לצמצם חושיו לק"ש, ומק"ש יהי' ביכולתו לבוא לעסוק בתורה כנ"ל שתורה היא תרופה אחת לנצח היצה"ר ואין זולתה, ומעתה שוב איננו קשה יזכיר לו תיכף יום המיתה, כי מבלעדי תורה וק"ש אין בהזכרת יום המיתה תועלת ובש"ס שלהי קידושין דאפי' בשעת אמנות לא תבר יצרי' אלא שהוא רק גורם לק"ש וכנ"ל:
והנה משרע"ה שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' אין הפי' שלא ירצו להאמין ולשמוע ח"ו כי משרע"ה ידע שפיר את מהות ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, אלא חשב שמפאת עוצם הגלות הלבבות אטומים, כמו שאמרו ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויצה"ר פרש כנפיו ומכסה על הלב ואינו מניח לכנוס דבר ה' ביד משה אל לבם, וכמו שהי' אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"ז נצטוה לעשות האותות לעיני העם, והיינו שכלפי אמרם ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה ואי לא אזיל יקרא ק"ש, ואי לא אזיל יזכיר לו יום המיתה, הפך בכאן את הסדר באשר ידוע שהלבבות סתומים מאד ואיננו מהצורך לאות על סתימתו, סתימה, על סתימה,
- וע"כ נצטוה בראשונה לעשות אות הנחש, והוא עפ"י מאמרם ז"ל שדרתו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש וה"מ אי לא כרע במודים והייינו עפ"י מה שהגדנו בש"ק שמות שמהות הנחש שהוא נפרד, אבל צורת האדם הוא להיפוך שאפי' גוף האדם הוא תשמישי קדושה שהיא הנשמה, שהיא חלק אלקי ממעל ותשמישי קדושה נגנזין מפני שנשאר בהם רושם הקדושה, וכן גוף האדם אחר שמת טעון גניזה זו קבורה, וכ"ז כשגופו הי' תשמישי קדושה, שהוא ביטול להקדושה נשאר בו רושם, אבל אי לא כרע במודים היינו שלא הי' נכנע להש"י לתת הודאה על חלקו, מורה שהוא נפרד מהקדושה בחייו, ע"כ אין בו דין תשמישי קדושה ונעשה משדרתו נחש שהוא נפרד לגמרי כנ"ל, ע"כ בהאות שנעשה מהמטה נחש הוא הזכרה של יום המיתה, שכן האדם בלתי הכנעה להש"י נעשה נחש נפרד ועם זה רמז להם שחזר ונעשה מטה, שכאשר ישימו לבם לשמוע דבר ה' ולהכנע אליו, יחזרו מהיות עוד נפרדים, ובודאי אות הזה הצלית את שלחו, ונפתח הסתום כעין אחר הזכרת יום המיתה להכין לבבם לק"ש כנ"ל:
- אחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת והנה אמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג היא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחי' שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה' שזה מביא להתענג על הש"י, שורה במקומו נגע צרעת, ובאות הזה נוכחו לדעת שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה' כענין ק"ש שהי' להם מיעק"א ע"ה, ושורה במקוה זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב, וכבמדרש מה מצורע זה מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ואח"כ והנה שבה כבשרו רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הק"ש לצמצם החושים ליחוד ה', והנה כענין יקרא ק"ש שהיא המעביר את המזיקין כחות הרעות של המצרים האוטמים וסותמין את עיניהם ולבם של ישראל,
- אח"ז נצטוה לעשות אות הדם ויתבאר עפ"י מה שאיתא בעץ חיים שרביעית דם שבאדם הוא המחבר והאמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמהתחתונים, וע"כ אחר שנסתלקו כחות הרעות המונעים את ההארה אלקית לכנוס לתוך לבם, חזר הקישור של לבות ישראל באביהן שבשמים והוא הרמז באות הדם, שזה איננו מכה אדרבה דם הזה מורה את החיבור, ובזה יובן מה שנשתנה אות זה מאותות הקודמים שחזרו כבתחילה, וזה לא חזר ועיין ברש"י, ולפי דרכינו שזה מורה על החיבור שישאר כן לעולם:
ולפי האמור יובן מה שלפרעה לא נצטוה לעשות אלא מופת התנין שהוא הנחש ולא אינך האותות, שאינך האותות אין להם ענין לפרעה שהוא אינו בגדר ק"ש ולא בגדר החיבור אדרבה הוא להיפוך מזה ואין שייכות לעשות לפניו אלא מופת התנין שיזכור יום המיתה אולי ישוב מלהיות נפרד כנ"ל:
ד. להתמודד עם הקליפה
אדמו"ר הזקן, תורה אור, וארא
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כו' קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין כו' עד ויבלע מטה אהרן את מטתם.
להבין ענין המטה שנהפך לנחש (ואח"כ חזר ונהפך למטה. וגם מה שזה היה המופת הראשון שנתנו לפרעה וקדם לכל העשר מכות)
הנה כתיב וינצלו את מצרים וארז"ל (פסחים קיט.) שעשאו' כמצולה שאין בה דגים. פי' שלקטו כל הנצוצין שנפלו בשבירה אליהם ונתרוקנו מצרים מהם עד שנשארו כמצולה כו' ולא השאירו שם אפי' נצוץ א'. והנה להבין ענין הנצוצות שנפלו בשבה"כ וענין העלאתם. הענין כי הנה ידוע ענין השבירה הוא מיתת ז' מלכין קדמאין דתהו שנשברו ונפלו למטה לבי"ע בבחי' הקליפות וסט"א. והיינו כמו על דרך משל בנשמת האדם שקודם בואה לגוף היתה בטילה בתכלית לגבי אור א"ס ב"ה והיינו משום שאז לא היה דבר המחשיך ומסתיר עליה הגילוי אלקות לכך היתה בטילה למקורה בתכלית.
לגאול ניצוצות – וכיון שירדה למטה ונתלבשה בגוף החומרי אזי הגוף מסתיר עליה להיות נדמה העולם ומלואו ליש ודבר נפרד בפ"ע ואין רואה בחי' הבטול של כל העולמות לגבי אור א"ס ב"ה המחיה ומהוה אותם תמיד. וכך עד"מ הוא ענין שבה"כ שנפלו הנצוצין דתהו ונתלבשו בקליפות דבי"ע שהקליפות מחשיכות על הנצוצות ומסתירים אותם מכל צד שלא ירגישו גילוי אור א"ס ב"ה עד שיוכלו להיות יש ודבר בפ"ע וכמאמ' פרעה לי יאורי ואני עשיתיני רק דקרו ליה אלהא דאלהיא.
ואף שקודם השבירה היו הנצוצי' בטלים ומיוחדים בא"ס ב"ה מפני שאז היה מתגלה אוא"ס בהם בגילוי ויחוד גמור אבל לאחר השבירה שירדו הנצוצין ונתלבשו בתוך הקליפות שהם מלבישים אותם ומסתירים הגילוי אלקות כמשל הגוף שמסתיר ומחשיך לגבי הנשמה כנ"ל. לכך אינם יכולים להיות בבחי' בטול כמו שהיו תחלה.
ולכך נק' בשם קליפות שהם כמשל הקליפה שהיא חופפת ומקפת על הפרי הכנוס בתוכה ומסתרת אותה כמשל קליפת האגוז.
ואין תרופה להוציא הפרי כ"א ע"י שבירת הקליפה. וכך כדי להוציא נצוצי הקדושה מהקליפות המסתירים עליהם היה צ"ל שבירת הקליפות וזה היה ענין אותות ומופתים ומכות שבמצרים…
והענין שע"י שבירת הקליפה יוכל להיות גילוי אור א"ס ב"ה להנצוץ עד שיוכלל באלקותו ית'…
ועד"ז היה ענין העשר מכות בכדי לשבר הקליפות להוציא מהם הנצוצין. אבל ישראל עצמן לא היו צריכים למופתים כלל כי הם מאמינים בני מאמינים. … רק בשביל להוציא הנצוצות המובלעים תוך הקליפות ממש הוצרך להיות עשר מכות הנ"ל שזהו בשביל וידעו מצרים כו':
ובזה יובן ענין המופת הראשון שהראה הש"י לפרעה שהוא ענין שנהפך המטה לנחש שזהו הקדמה לכל העשר מכות.
כי הנה ענין העשר מכות מבואר שהוא לשבר הקליפות שהם בחי' יש ודבר בפ"ע כמ"ש לי יאורי כו' רק דקרו ליה אלהא דאלהיא כנ"ל.
וענין המופתים הוא להראות להם איך שעם היותם בחי' קליפות וסט"א ממש אעפ"כ הם מקבלים חיות תמיד מקדושה בכל רגע ושבאמת אינם יש ודבר נפרד בפ"ע כדמיונם הכוזב אלא שהם בטלים בתכלית לגבי אלקותו ית' רק שהחיות נמשך להם ע"י מסכים והשתלשלות מדרגות רבים ועצומים וגברו כ"כ הצמצומים וההסתרים עד שיוכלו לומר לי יאורי כו'.
ולכן בהגלות הארה רבה שלמעלה מן הצמצומים הם בטלים ומבוטלים וזה היה ענין המופתים כו'. וע"ז היה מורה המופת הראשון בענין המטה שנהפך לנחש. פי' מטה הוא לשון המשכה והטייה. וכן שבט ג"כ לשון המשכה כמו כוכבא דשביט. דהיינו כל המשכת סדר ההשתלשלות דקדושה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין נק' מטה.
ותנין היא מקור הקליפות דמצרים כמ"ש התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.
והראו לו משה ואהרן איך שהמטה נהפך לנחש דהיינו שמבחי' אור והמשכה דקדושה הנק' מטה נמשך החיות והקיום להתנין מקור הקליפות…
אלא שזהו ע"י השתלשלות וצמצוצים רבים כנ"ל עד שיוכל להיות נהפך ממטה לנחש (ועיין בתקוני זהר תקון כ"ב בענין פי' מטה) שע"י צמצומים רבים אלו מסתתר השפע מבחי' המטה כ"כ עד שיוכל להיות התהוות בחינת התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואומר לי יאורי כו' כנ"ל. ואח"כ הראו לו איך שהנחש נהפך למטה וגם ויבלע מטה אהרן את מטתם. היינו שחזר בחי' התנין להתבטל לגבי הקדושה האלקית כבראשונה (וזהו ענין העלאת הנצוצות הנ"ל) בזה הראו לפרעה ולמצרים אשר אינם יש ודבר בפ"ע. כ"א בכל רגע נמשך להם החיות מאלקות אלא שהוא ית' אל מסתתר (וברצותו נהפך הנחש למטה והיו כלא היו הקליפות) ועד"ז היו כל המופתים להיות וידעו מצרים כי אני ה' כנ"ל:
