הבנת כוחות הנפש היא הבנה של מה שמגביל וחוסם אותנו ומאידך של הפוטנציאל שלנו. מתחילים בהתבוננות מעמיקה בכוח החכמה ובתפקידה בחיינו.

מעלת האדם היא שכלו. באמצעות כוח השכל הוא לא רק מצליח להכווין את דרכו ולהחליש רגשות לא רצויים אלא בעיקר להתחבר להוויה גבוהה, לבקש חיים נעלים יותר. חיים בעלי ערך ומשמעות.

כיצד עושה זאת כוח השכל? שכל שפועל כראוי שואל למה, מה המשמעות, מה התכלית, למה אני כאן, מהם באמת הבחירות שלי ומה כפוי עלי, היכן האמת והצדק.

השאלות הללו נדמות כפילוסופיות אך הן בעלות ערך מעשי גדול. הן מכווינות את האדם לחיים של משמעות, התגברות על תוהו בנפש ומציאת השליחות של האדם בעולם. השאלות המדוברות לא נשאלות מזווית אגוצנטריות. הן לא מעמידות את השואל במרכז. המטרה שלהן היא הפוכה. לספק לו הבנה טובה יותר של העולם, הסביבה וכמובן גם שלו עצמו. לא תמיד מוצאים תשובה לכל השאלות, אולם עצם העלאת השאלות, עצם השימוש בכוח השכל, מרומם את האדם. כשיש משמעות הוא כבר לא קורבן של המציאות. הוא מחפש להתקשר למשהו גבוה ממנו. מנגד מי שאינו שואל, אינו חוקר ומחפש, מפסיד את מעלתו כאדם ומזרים פחות חיות לחייו.

הכוח בנפש האחראי על החיפוש אחר הנשגב בחיינו הוא כוח החכמה.

מקורות

כוח החכמה – חיות ויצירתיות

עשר ספירות, עשר כוחות הנפש

1. מעלת המוחין

תניא, פרק ט: "מקום משכן הנפש הבהמית במידות. מקום משכן הנפש האלוקית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים."

2. מוח החוכמה ומוח הבינה

זוהר: "בַּחֲלָלָא דְּגוּלְגַּלְתָּא, נְהִירִין תְּלַת נְהוֹרִין… וְנַהֲרִין וְעָאלִין בִּתְלַת חֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא",

בחלל המוח מאירים שלושה סוגי אורות והם מאירים ומתגלים בשלושה חללי (חלקי) המוח.^[1]

3. מה מאפיין את החכמה? הרצון להתעלות, להתקשר במשהו גבוה יותר

"וענין המוחין הוא שמקשר את עצמו לדבר שלמעלה ממנו, שזהו ענין המוחין להבין מה שלמעלה ולקשר ולדבק עצמו לזה…"

המשך תער"ב, חלק ראשון, שבת פרשת וירא, תער"ג, קעו.

תניא, פרק יט

"ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו… ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה

וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש שבה אור א"ס ב"ה.

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה

והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחי' החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב ימותו ולא בחכמה. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחי' החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור א"ס ב"ה המלובש בה הם בבחי' גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל.

אלא שגלות הזה לבחי' חכמה אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחי' גלות ממש. רק שהיא בבחי' שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם

4. מהי חכמה?

נקודת החוכמה היא לא תפיסה שלמה. הדבר המובן רק מרחף בשכל, אבל לא מיושב.

כמו ראייה חטופה של דבר מסוים. מן החוכמה נולד הרעיון במוח האדם. כוח החוכמה הוא הברקה נקודתית, קליטה ראשונית של רעיון. החוכמה היא האחראית להמצאה של רעיונות חדשים. החוכמה מתוארת כנקודה, כתמצית של הרעיון. נקודת החוכמה היא התחלת הגילוי. הרעיון עדיין אינו נהיר לאדם לגמרי. הגילוי מנצנץ, ממתין לחילוץ והבהרה. החוכמה אוצרת בתוכה את כל התהליך השכלי בפוטנציאל, כמו גרעין המכיל בפוטנציאל את העץ ופירותיו. אולם כמו העץ, האדם צריך לקדם שורה של תהליכים שכליים נוספים עד שהרעיון יתפתח.

5. ההבדל בין השכלה להשגה

המשך תער"ב: ההתבוננות היא אינה עצמות המוחין ממש דעצמות המוחין הוא בחי' החכ',

ובינה היא בחי' התפשטות המוחין כו', הן בענין ההשכלה הרי עצם הדבר שכל הוא בנקודת ההשכלה דחכ', דכאשר נופל לו השכלה חדשה הרי בתחלת בריקת וסקירת השכל הוא שבא העצם דבר שכל המתחדש אצלו כו',

וגם מאיר לו אור עצם הענין כו' שהאור והגילוי שבנקודת ההשכלה הוא שמאיר אצלו עצם הענין כו', ואח"כ כשבא בהשגה שהוא הבנת הדבר איך ומה הוא ובא בריבוי הסברים ובהתחלקות הפרטים בזה ה"ז רק התפשטות הענין לבד כו',

עם היות שבזה דוקא מושג הענין דהרי בנקודת ההשכלה הוא רק שיודע את הדבר אבל אינו מושג עדיין

ובבחי' בינה ה"ז בא בהשגה, מ"מ ה"ז רק התפשטות הדבר לבד כו', וכמו"כ האור שמאיר בזה אינו עצם הענין, וכידוע דדקות הענין שמאיר בנקודת ההשכלה ה"ז מתעלם בההשגה כו', וענין ההתבוננות הוא דוקא בהשגת הדבר כי מנקודת ההשכלה לא יהי' התעוררות המדה כ"א מההשגה דוקא כו'. והנה בהתבוננות יש לפעמים גם מבחי' החכ' דהיינו השכלת הדבר כו',

והוא כאשר ההתבוננות הוא בעומק הענין (גם בבחי' חיצוני' המוחין כו') מתחדשים אצלו ענינים בזה שהענינים המתחדשים הן בסדר והדרגה דחו"ב דהיינו השכלה והשגה כו', או לפעמים בשביל לידע איך ומה הוא, דכן הוא בהתבוננות שצ"ל שהענין יהי' בהנחה במוחין איך ומה הוא כו', שלפעמים צריכים לחדש בזה איזה ענין כו', דהנה בד"כ ההנחה הזאת איך ומה הוא זהו ע"י שמקשר א"ע יותר בההשגה עי"ז תהי' ההנחה במוחו איך ומה הוא הענין כו', אבל לפעמים אין השגה מספקת כי בההשגה אינו מובן עדיין איך הוא הענין ובהכרח לחדש בזה דבר דהיינו שמגיע יותר לעומקו של הענין שעי"ז הונח אצלו הענין כו',

והרי יש בזה ענין ההשכלה שמחדש הדבר וההשגה בזה כו', דבהתחדשות הענין באמת מאיר לו גילוי אור הענין יותר.

אך התעוררות המדות הוא מההשגה דוקא לא מההשכלה, שאם יהי' התעוררות המדה מההשכלה ה"ז באחת משתי פנים אם הוא במדרי' כזו שתהי' המדה מהשכלה דחכ' אין זה בבחי' התפעלות כ"א בבחי' דביקות כו', דבאמת אין זה בכלל מדה כי הדביקות אינה מה שרוצה להידבק רק שנדבק ממילא בהאור המאיר לו כו', ואם אינו במדרי' זו הרי התפעלות המדה הנעשית מהשכלת הדבר אינה אמיתית כו', ואמיתית המדות הן שבאים מההשגה דוקא כו',

וז"ע ההתבוננות שהוא השגת והבנת הענין באריכות ובריבוי הפרטים שבזה כו' כמ"ש במ"א שכ"ז הוא בחי' התפשטות הענין כו'.

אמנם ידוע דאמיתית ענין החכ' הוא בחי' ראי' וזהו עיקר ענין השכל הנקרא ראיית עין השכל כו', עין השכל הוא כמו עין המעיין עיקרו ועומקו של מעיין כו', וכנודע דחכ' נקרא מעיין ובינה נהר כו' אך עומקו של מעיין זהו בחי' ראי' דחכ' כו'…

6. "הפלאה" ו"הלבשה"

"הפלאה" היא מלשון פלא ורוממות. זוהי תנועה שמנסה להגיע לרעיון מופשט, דק, לא מוחשי, למעלה מתפיסה מגושמת של הדברים. המטרה ב"הפלאה" היא לטפס לדרגה גבוהה יותר בהוויה ובהתבוננות. לחפש את השורש המופשט של הדברים.

חיפוש השורש של הדברים מתבטא בעצם ראיית "העולם", הנסיבות, הסיטואציה, שלא דרך מסננים.

כוח ה"הפלאה" הוא ביסודו הפשטה של התובנה השכלית ממלבושיה. בתנועה של "הפלאה" אנחנו מנסים להבין את מהות הדבר מבעד ללבושים מסתירים כמו דוגמאות, משלים, סיפורים, מדדים, טכניקות ספרותיות ואפילו אינטרסים אישיים העשויים להסתיר את ההבנה השכלית המופשטת.

7. חכמה ותענוג

והענג הוא במוח חכמה, תניא ט

והנה בעצם מהותם דרצון ועונג הן הפכים זמ"ז

דהעונג הוא בהעלם בנפש והרצון הוא בהתגלות דוקא,

דרצון הוא ל' מרוצה שהוא התגלות והמשכת הנפש וכמו היש את נפשך שהוא התגלות הנפש ומרוצתו לאיזה דבר כו',

 וזהו שהרצון הוא בבחי' התעוררות דוקא שמתעורר באיזה רצון שהו"ע ההתגלות כו' 

והתענוג הוא דוקא בהעלם בנפש שאינו בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו, והיינו גם שמתענג באיזה דבר א"ז בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו

ועיקר התענוג הוא שמתענג בעצם מהותו ממש לא בבחי' הגילוים שלו גם לא בבחי' הרוממות שלו כו'

וזהו הטעם מה שהרצון שולט על התענוג ואין התענוג שולט על הרצון כו', דהנה התענוג אין ביכולתו לשנות מרוצה ללא רוצה או מלא רוצה לרוצה…

שיודע שיש בהם שכלי' עמוקים ויש לו בעצם תענוג גדול בענינים שכלי' (דחכם אמיתי העונג שלו במושכלות הוא גדול ועצום מאד), לא יועיל כ"ז להיות לו ח"ו רצון לזה,

והרצון שולט על התענוג לשנותו מעונג לצער ומצער לעונג…

ורצון שולט על התענוג שמתענג במה שהוא רוצה, מפני שהעצמי נמשך, וע"כ ברצון רק הארת הענג ובמקיף.

רג) אמנם כח החכ' הרי אינו עצמות הנפש רק כח מהנפש שגם שרש ומקור כח החכ' גם בשרשו הראשון (שאינו בבחי' מקור לשכל גלוי כו') אינו עצמות הנפש כו',

אמנם ידוע שהנפש נק' נפש המשכלת והוא מפני שכח החכ' מתאחד עם הנפש כו'… ולכאורה הרי כל הכחות מתאחדים עם הנפש ולמה נק' דוקא ע"ש החכ', אך זהו משום דמציאות החכ' שבו הוא מצד מעלת מהות הנפש עצמו.

והענין הוא דהרי האדם מובדל מכל הבע"ח בכח החכ' שבו,

דהרי מדות טבעיות יש בבע"ח ג"כ (וכמו שגם הבהמה נמשכת אחר בנה כו', וכמו לבני עורב אשר יקראו שמרחם על בניו כו', ובפרט הנשר שהוא רחמני כו'),

ויתרון האדם על הבע"ח הוא בשכל ודעת שבו כו', והיינו מצד מהות נפשו שהיא נפש האדם, ע"כ יש בו חכ' ושכל כו'

(ובד"כ הוא מפני שנפשו הוא מבחי' התיקון דהעיקר הוא בתיקון בחי' החכ'…), וכמו שמעלת האדם בבחי' הדבור שבו ה"ז מצד הנפש שהוא בחי' נפש המדברת כו' (וע"כ הנפש מלאה אותי' כו'), כמו"כ מעלתו בחכ' ושכל הוא מצד הנפש

דלהיותו נפש האדם ע"כ יש בו חכ' כו'.

נמצא דמפני שעצם הנפש הוא במדרי' חכ' (הגם שאינו חכ' ושכל כלל כו'), הוא הסבה למציאת כח החכ' שבו כו', וזהו שנק' נפש המשכלת הגם שהנפש אינו חכ' ושכל, אך להיות דמהות הנפש עצמה הוא הסבה למציאת החכ' והשכל, ה"ז מתאחד בו בבחי' אחדות ממש עד שנק' ע"ש נפש המשכלת כו'.

ומובן מזה דהחכ' אינו עצמות הנפש ויש לה סבה רק הסבה להחכ' הוא העצמות דהנפש, והיינו בחי' התענוג שבנפש שהתענוג הוא עצמו' הנפש והוא בחי' הפנימי שבו (וכנ"ל שהרצון הוא חיצוני והתענוג הוא פנימי כו'), והוא סבת כח החכ' גם במקורו ושרשו הראשון כו'.

וכמו"כ גם התגלות החכ' הוא מבחי' התענוג דע"י התענוג שמתענג בהדבר הוא משכיל בו כו' (דגם מה שלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ העיקר הוא מצד התענוג דהיינו שהרצון הוא עם תענוג כו',

ורצון בלא תענוג היינו רק בדרך קב"ע זה ג"כ יכול לפעול להשכיל, וזהו רק מצד נתינת ומסירת נפשו לזה כו', והעיקר בזה הוא מבחי' הדעת שבאוירא שמכריח להשכיל כו', וכמ"ש במ"א וכמשי"ת).

ובאמת התענוג עצמו הוא שנעשה בבחי' שכל וחכ' ולכן ההשכלה היא כפי אופן התענוג דוקא כו', דברצון הרי יכול להשכיל היפך הרצון משא"כ התענוג א"א שישכיל היפך התענוג (והוא הגישמאק) שיש לו בהדבר כו', רק להיות שהחכ' אינו תענוג היינו שהוא כמו כח בפ"ע מן התענוג, ע"כ זהו שהתענוג הוא רק סבה אל החכ', אבל באמת התענוג הוא עצמו שנעשה בבחי' חכ' כו'.

וכמו עד"מ מי שרוצה בבנין בית ויש לו תענוג בענין הבית ורוצה לעשותו בפועל, ומחמת התענוג ה"ה ממציא בכח המשכיל שבו השכלות באופני ציור חדרי הבנין ואבנים נאות עד להפליא כו', דבכח התענוג לא הי' כל פרטי ההמצאות בציורים הנאים וסדר הבנין כו', ואעפ"כ לא הי' כח המשכיל ממציא כל השכלי' רק מכח התענוג שיש לו בעצם הבית כו', והנה לאחר שנבנה כל הבנין והוא הולך ומטייל בו ומתענג מגודל עוצם תפארתו הרי התענוג הוא פנימי ועצמי שמתענג בעצם נפשו ממש בהבנין כו',

אך אימתי יתענג בזה דוקא כשהבנין נעשה ע"פ גזרת חכמתו שהשכיל מתחלה באופן הבנין ונעשה כך במכוון בכל הפרטים אז מתענג בו בעצם נפשו,

ואם יחסר בו דבר שנעשה לא כפי שכלו וחכמתו מתבטל התענוג לגמרי שאינו מתענג בו כלל כו'.

ה"ז הוראה גמורה שהחכמה הוא התענוג, דמה שהשכיל בתחלה באופני הבנין באופן כך וכך דוקא הוא מצד התענוג שלו בעצם דבר הבנין (רק ששם הוא בבחי' פשיטות לגמרי), וע"כ דוקא כאשר נעשה כפי חכמתו אז הוא מתענג בו לפי שהחכ' הוא התענוג רק שבא בבחי' חכ' ושכל כו',

וזהו שבחכ' התענוג הוא בבחי' התלבשות פנימי היינו שהתענוג הוא סבת החכ' שמשכיל בכח החכ' רק מצד התענוג כו', והוא עצמו הוא שנעשה בבחי' חכ' ושכל כו'.

ומובן דהתפשטות החכ' הוא רק מהארת התענוג ובחי' פנימי' החכ' הוא בחי' פנימי' התענוג עד שבשרשו ומקורו הראשון הוא ממש בחי' תענוג הנעלם העצמי כו' (וזהו מעלת כח החכ' מה שמוחין דגדלות הן בבחי' הבדלה והפרשה…

המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"ת, תרד"ע, תיב

8. החכמה כוללת את כל הגוונים

 וכמ"ש באו"ת שם דבינה ציירא ציורים כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א ע"פ אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון דלבן הוא בחי' חכ' ולבנון בינה והוא בחי' הציור כו', וכמו עד"מ בציור הגשמי כשמציירין מפה עד"מ שמציירים על גוון לבן, דהציור הוא בשארי גוונים כמו אדום ירוק שחור לא בגוון לבן רק שמציירים זה ע"ג גוון לבן, והגם שגוון הלבן שבהמפה גם מורה דבר, דהגוונים הן דרכים ונתיבות או נהרות ועיירות וכה"ג ומה שנשאר לבן הוא שטח הארץ הזרוע או בלתי זרוע כו', זהו שבדרך ממילא נשאר הלבן, אבל הציור הוא בשארי הגוונים ע"ג גוון לבן, והוא מפני שגוון לבן מובדל מכל הגוונים ואינו מתערב עמהם כמו כל הגוונים שמתערבים זע"ז, כמו אדום יש בו שחרות ועומק ירוק נראה בו אדמומית, משא"כ גוון לבן אינו מתערב עם שום גוון, גם גוון לבן הוא עצמי, וכידוע שכל הגוונים הם דבר המורכב ונוסף על העצם משא"כ גוון לבן הוא עצמי כו', ומשו"ז גוון לבן נושא על עצמו כל הגוונים כו'.

וכמו"כ הוא בבחי' החכ' שנק' לבן להיות החכ' מובדלת מן הבינה גם חיצוני'

החכ' שהיא נקודת ההשכלה שבאה בהשגה דבינה היא מ"מ מובדלת מן הבינה, וכמו שאנו רואין בחוש בהשגה דבינה כאשר מקשר עצמו אל נקודת ההשכלה ה"ה מרגיש בזה דקות האור… שאינו מרגיש זה בהשגה,

תניא, פרק יח

כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) וכולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד)

ונמצא כי אין סוף ב"ה מלובש בבחי' חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל

ובחי' החכמה שבה עם אור א"ס ב"ה המלובש בה מתפשטת בכל בחי' הנפש כולה להחיותה מבחי' ראשה עד בחי' רגלה כדכתיב החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב)…

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו

והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן

וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל

9. כל אחד יכול להתקשר ולהשיג באמצעות כוח החכמה

ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשג' כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבונני' כלל ואין מוסרי' נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש ע"י התלבשותו בבחי' חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן:

[1] זוהר חלק ג, דף רצ"ג, עמ' א. וראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק ט.