איך לשחרר את התודעה שלי | פסיכולוגיה בפרשה, בא
אנחנו משועבדים ללא מעט דברים.
למה שחושבים עלינו, למרוץ החיים, לקפה, ליצרים שלנו.
אבל יש חשיבות גדולה שנשחרר את התודעה שלנו.
תודעה משוחררת היא תנאי ליציאה ממצרים, ממה שאוזק אותנו.
איך עושים זאת ומהם המרכיבים של תודעה משוחררת?
מקורות
שמות יב
וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃
שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃
וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽה׃
וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃
רש"י
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דַּבְּרוּ הַיּוֹם, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁיִּקָּחוּהוּ בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ:
הזה. פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ בֶעָשׂוֹר, וְלֹא פֶּסַח דּוֹרוֹת (פסחים צ"ו):
- אבן עזרא על שמות י״ב:ו׳
והיה לכם ל. משמרת. שישמרנו כל אחד בביתו:
רמב"ן
איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.
ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:
- אין מזל. תודעה חופשית היא תודעה שיש לה בורא. שלא העולם שולט בך, אלא הבורא ולכן דברים לא קורים סתם.
- הרבי מליובאוויטש – להשפיל את המצרים
לשם מה היה צריך לקחת את השה ביום העשירי – אומרים רז"ל כדי שהמצריים יראו ברשות בני ישראל את הכבשים וישאלום לשם מה הם מחזיקים בהם – ולא יתפעלו ויענו – אנו מחזיקים את הכבשים בבתים כדי לשוחטם ולהקריבם.
המצרים עבדו לשה. זו הייתה העבודה זרה שלהם, ובכל זאת צווה ארבעה ימים.
המטרה היא כדי לא להתרשם מן המצריים.
- אין תודעה חופשית באמת. אתה צריך להיות משועבד למשהו
בני ישראל היו ערומים מן המצוות – ואת ערום ועריה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – נתן להם הקב"ה את קורבן הפסח.
- אור החיים על שמות י״ב:ו׳
לברר מה העבודה הזרה שלך. למה אתה מכור. את מי אתה באמת עובד ולעקור אותו מלבך
והיה לכם למשמרת. פירוש צריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח. עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (שיד השירים רבה פ' כשושנה בין החוחים) בפסוק גוי מקרב גוי שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי עבודה זרה מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד (שמות רבה פט"ז) שרמז הכתוב באומרו משכו שימשכו מעבודה זרה.
והנה אין כוונתם ז"ל לומר חס ושלום שהיו עובדי עבודה זרה אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם יעשו חוקים של עובדי עבודה זרה בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם נתחכם עוד אל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה ואמר שיקחו הטלה שהיא עבודה זרה של מצרים שבה היה לישראל המכשולות ויעשו בה מצוה האמורה בענין ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון עבודה זרה, והוא אומרו והיה לכם למשמרת פירוש במקום מצות שמירת עבודה זרה כשינהגו בו משפט כתוב והבן:
- בכור שור, שמות י״ב:ו׳
:׳והיה לכם למשמרת. לבודקו מן המום וכן היו עושין בתמיד שבודקין אותו ג' ימים קודם הקרבתו כדאמר אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים שהיו ראוים לג' ימים שנים ליום אלמא שג' ימים היו מבקרין קודם הקרבתו:
המגיד ממעזריטש, אור תורה, בא, פה
אין תודעה מנצחת בלי תענוג
ואמרתם זבח פסח הוא וגו'. כי הנה יש ב' תענוגים, א' לנצח אויבים, וזהו התענוג מה שהוא מנצח, והב' להציל את בנו מדבר שאינו טוב לו, וזה בא מאהבתו את בנו. והנה ביציאת מצרים היו כביכול ב' תענוגים ביחד, דהיינו לנגוף את המצרים ולהציל את ישראל. והנה יש עוד תענוג ג' שהוא גבוה מב' הנזכר, והוא מ"ש ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא, ודרשו רז"ל נגוף את מצרים ורפוא לישראל, שרפאם מכאב המילה. ותענוג הזה בא מרחמנות האב על בנו, והוא גבוה [יותר] מב' [תענוגים] הנזכר, כי הם באתגליא וזה באתכסיא. (ועוד, שהוא לרפאות את בנו מן המכות שכואבים לו כבר)סח.
- גור אריה על שמות י״ב:ו׳
למה ארבעה ימים – חותם עבדות. למה אתה כן משועבד
דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה – ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה,
שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות,
כדתנן במסכת שבת (נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם.
וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו – זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו – זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל – ואינו רשום להיות עבד לרבו – שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ע"ב), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:
ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו – ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:
- הדר זקנים על התורה, שמות י״ב:ו׳
והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. לכך צוה הקב"ה שיהיה מקחו מבעשור כדי שיתעסקו בדם מילה ולקיחת פסח ד' ימים קודם היציאה לפי שלא היה בהם מצות להיות נגאלים. ומה שפי הקונדריס שמלו עצמן אותה לילה ר"ל אותה לילה שלקחו הפסח דהיינו מבעשור. והא דקדמו ד' ימים קודם יציאתם. לפי שישהו ג' ימים מצאת בדרך משום דאיכא סכנה ממילתם. ויש במדרש כשראו בכורי מצרים כך אמרו להם מה זאת וענו ישראל ואמרו פסח הוא. רמז שיפסח הקב"ה על בתינו ויהרוג כל בכורי מצרים. מיד הלכו הבכורות לומר לפרעה ושישלח ישראל ולא אבה. אמר להם מה לכם אני בכור כמותכם. התחילו הבכורות להלחם במצרים והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם לא נאמר למכה בכורות מצרים שמשמע שהכם. אלא בבכוריהם נאמר. דמשמע שבכורות עצמם הכו המצריים. ועוד איתא במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה. שפסח מצרים היה בחמישי כדאיתא פרק ר' עקיבא. וכשראו המצרים שלקחו הפסח לשחטם. אמרו להם רוצים אתם לשחוט את אלהיהם. מיד נתקבצו המצריים עליהם להורגם והקב"ה עשה להם נס וניצולו. ולפי' נקרא שבת הגדול שבת שלפני פסח:
- רש"י על שמות י״ב:ו׳
והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):
- קדושת לוי, שמות, יתרו כ״ג
תודעה משוחררת תלויה בחוסר פחד
וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום בהלל המצרי שאמר (תהלים קיח, י)
כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. תהלים קיח, י
סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. (אמילם – אהרוג אותם (מלשון אלמנה).
דקשה הכפל.
ומה גם שבפעם השני אמר גם סבבוני מהו גם. אך לדרכינו יובן שפיר, שדוד המלך עליו השלום אמר כל גוים, כל המאורעות שבאו עלי. מן האומות סבבוני, הם היו רק סובבים אותי מבחוץ אבל במחשבתי לא היה לי שום מורא ופחד מזה, כי היה לבי נכון ובטוח שהשם יתברך יכרית אותם מעלי ויציל אותי מן המאורע.
וזהו בשם ה' כי אמילם, כי דוד המלך עליו השלום היה תמיד עובד השם יתברך במוחין דגדלות אבל לפעמים כשנפל ממדריגתו ועבד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשהיה בא אליו איזה מאורע נפל עליו פחד גדול גם במחשבתו.
וזהו סבוני, לפעמים בא אלי איזה מאורע מן האומות גם סבבוני הסביבה היה בי ממש כי נפלתי ממדריגתי והייתי מרגיש הסביבה במחשבתי כי נפל עלי פחד ומורא. ואף על פי כן בשם ה' כי אמילם, בטחתי בחסד עליון שיכרית כל הקמים עלי ויוציאני מצרה לרצה.
ומזה הטעם כתבו הפוסקים ששבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, על שם נס הגדול שנעשה בו שפסח מצרים מקחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושואלים המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיה שיניהם קיהות על זה ששוחטין את אלהיהם. ולכאורה יש להבין מפני מה יחסו וקראו לזה הנס גדול יותר משאר ניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס והא נס דקריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה השם יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס. אך רמזו לנו שישראל בעת הזאת עבדו להשם יתברך במוחין דגדלות וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל איזה מאורע שבא עליו כאשר ביארנו למעלה ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה בגדלות השכל שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם:
- בן פורת יוסף, דרשת שבת הגדול א – יעקב יוסף מפולנאה
לשחוט את היצר
ובזה יובן מ"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וביאר הטור טעם שקשרו השה בכרעי המטה וכו'. והתוספות כתבו טעם למכה מצרים בבכוריהם וכו'. והכלבו כתב טעם עבור הדרשה וכו'.
ונראה דכל ג' טעמים הנ"ל עולים בקנה אחד, כי נודע מ"ש בזוהר (ח"ב פח:) וז"ל: מאי שבת שמא דקוב"ה וכו', ואז כשיצאו ממצרים נקרא שבת הגדול, שהי' שמו של הקב"ה גדול ושלם על ידי חיבור ואחדות של ישראל למטה, שזהו סיבת גאולתן כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה, ושם כתיב (שמות יט, ב) ויחן ישראל נגד ההר, באחדות אחד, וגם כאן סבת גאולתן ממצרים הוא על ידי אחדות ושלום, וזהו שרמזו בצחות לשונם מה שאמרו שקשרו השה בכרעי המטה וכו', כמ"ש רבי משה אלשיך (שמות יב, א – י) כי היצר גימטריא ש"ה וכו', וקשרו היצה"ר הגורם פירוד בכרעי המיטה, כמ"ש טעם בזה במ"א, וכן כתב בזוהר ששחיטת הפסח הי' ביטול היצה"ר וכו', יעו"ש.
וז"ש התוס' למכה מצרים בבכוריהם וכו', שהוא רמז ליצה"ר שנקרא בכור, כמבואר בש"ס דנדרים (לב:) היצה"ט נק' ילד מסכן, ויצה"ר נקרא מלך זקן, בכור ושליט. ובכתבי האר"י ז"ל מפורש ענין מכות בכורות בבחינה זו, יעו"ש.
- באר מים חיים, שמות י״ב:ו׳:א׳
למה ארבעה ימים? לבדוק ארבע היסודות וארבע דרגות בנפש
והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה וגו'.
ופירש רש"י והיה לכם למשמרת זהו לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה וכן הוא במאמר חז"ל (פסחים צ"ו.). ולדברים הללו מלת לכם מיותר והיה די לומר יהיה למשמרת עד ארבעה וגו' אכן לדברינו כה יאמר, כי אחרי שישראל היו צריכין לעשות זאת להמתיק הדין דקדושה על ידי הקרבת השה אשה לה',
והנה ודאי אם השה היה צריך להיות תמים ואם מום בו לא ירצה לקרבן עבור אחיזת הסטרא אחרא בו שלא יקרב אל הקדושה מכל שכן המקריבו שהיה טעון בקור ממום חולי הנפשות הנמשכים מבחינת הסטרא אחרא שלא יקרב עמה לה'. וזה טעם מה שנשתנה פסח מצרים מפסח דורות שזה מקחו מבעשור ולא כן בפסח דורות, כי בפסח מצרים נאמר בישראל משכו וקחו לכם וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב' בסופו) משכו ידיכם מעבודה זרה וכו' כי לאשר שהיו מתערבים בגוים וילמדו מעשיהם ויהיו להם למוקש בחינת עבודה זרה, ולזה צוה הקב"ה אשר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו', אבל והיה לכם למשמרת עד ארבעה וגו' והוא לשון בקור ממום שתשמרו ותבקרו עצמכם ממום באופן למשוך ידכם מכל בחינת הסטרא אחרא והרע לצאת מרשות הרבים וליכנס לרשות היחיד יחידו של עולם להתקרב תחת צל כנפי השכינה.
ועל כן היה צריך זה ארבע ימים נגד ארבע יסודות שבגוף האדם וארבעה בחינת חלקי הנשמה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה…
- צפנת פענח, משפטים ב׳:י׳
ובזה יובן, כי יתן איש אל רעהו, הקב"ה נקרא איש מלחמה, יתן אל רעהו, אלו ישראל וכנ"ל. חמור, הוא החומר והגוף שהוא לבוש הנשמה שנמשך מהשכינה שם ב"ן גימטריא בהמ"ה, בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, וכדי שיהיו בעלי בחירה ניתן להם היצר הרע והיצר הטוב, כמו שכתב בעקידה (שער שמיני) לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב, יח), בחינה אחת בלי בחירה, שלא נקרא פועל טוב כי אם שיהי' נגדיות, לכך אעשה לו עזר, ולפעמים כנגדו, זכה עזר לא זכה כנגדו וכו', יעו"ש. ואלו במלא"כים הנ"ל יצר הרע ויצר הטוב נקרא שו"ר וש"ה, כי ש"ה גימטריא היצה"ר, וכמו שכתב באלשיך פר' בא (שמות יב, ג) ולקחו שה לבית אבות וכו', יעו"ש, ויצר הטוב שהוא עני ור"ש אותיות שו"ר, וכמ"ש בש"ס (נדרים לב:) איש מסכן ומלט העיר בחכמתו וכו' (קהלת ט, טו), וכמ"ש (ע"ש ד, יג) טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל וגו'.
- הרבי מליובאוויטש, ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז
ו) והענין הוא37, דהנה איתא במדרש38 עה"פ דודי לי ואני לו, הוא לי לאב ואני לו לבן. הוא לי לאב, שנאמר כי אתה אבינו39, כי הייתי לישראל לאב40, ואני לו לבן, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, בנים אתם להוי' אלקיכם42.
הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף43, ואני לו לצאן, שנאמר44 ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.
וצריך להבין מהו הדמיון דאב ובן לצאן ורועה, שאינו בערך החביבות בין צאן ורועה לאב ובן,
שהרי אב ובן שייכים זה לזה, שהבן נמשך מטיפת מוח האב שבה מלובש מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב, שלכן אמרו45 ברא כרעא דאבוה, ובפרט למעלה, כמבואר בלקו"ת46 שנש"י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימיות חכמה עילאה ממש, ולמעלה יותר, היינו ממהותו ועצמותו.
משא"כ רועה וצאן, אין ביניהם חיבור ושייכות כלל. וא"כ אינו מובן שהכתוב מתחיל בענין אב ובן ואח"כ מסיים בענין רועה וצאן.
ויובן בהקדים תחלה סיום דברי המדרש שם, לכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, שנאמר47 ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים גו' וישמע אלקים וגו', וכשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שנאמר48 דברו אל כל עדת ישראל לאמר גו' ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וצריך להבין, דבשלמא כשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, הרי זה מובן בפשיטות, דכיון שנבראים הם חסרים, ובפרט כשהם במיצר, כמ"ש ויאנחו גו', אזי לא תבעתי אלא מידו, שישלים להם את חסרונם.
346
) והענין הוא, דהנה איתא בילקוט עה"פ ויקחו להם איש גו', איש זה הקב"ה, שנאמר52 הוי' איש מלחמה. וצריך להבין, הלא לפעמים כתיב כי אל אנכי ולא איש53, לא איש אל54, ומהו אומרו איש זה הקב"ה שנאמר הוי' איש מלחמה. אך הענין הוא, דבחי' אל אנכי ולא איש היינו כפי שבחי' איש הוא בהעלם, שאז אינו בבחי' ציור אדם, ומ"ש הוי' איש מלחמה היינו כפי שבחי' איש הוא בגילוי, ובא בציור אדם. וזהו ההפרש בין זמן הגלות לזמן הגאולה55, דזמן הגלות נקרא בשם עיבור, לפי שהוא בהעלם, וזמן הגאולה נקרא בשם לידה, לפי שהוא בגילוי, הנה בזמן הגלות נאמר אל אנכי ולא איש, כמאמר56 קוב"ה סליק לעילא ולעילא, שהו"ע הסילוק דבחי' איש כו', והסיבה לזה היא מפני העדר העבודה למטה, שעי"ז נעשה כמים57 הפנים אל הפנים כו'.
ויובן בהקדם שכללות ענין העבודה הוא כמ"ש<20> שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דפי' אחד הוא שהחי"ת מורה על ז' רקיעים וארץ, והד' מורה על ד' רוחות העולם, שהם בטלים להא' א"ס אלופו של עולם58, שזהו ההפרש בין אחד ליחיד59, שיחיד הוא למעלה מהעולמות לגמרי, משא"כ אחד היינו שאף שהעולמות הם במציאותם מ"מ הם בטלים לאלקות, וכידוע שהלשון אחד נופל גם על אחד המנוי,
347
וכמו יום אחד יום שני, משא"כ הלשון יחיד הרי זה כמ"ש60 את בנך את יחידך, שאין שני לו. וזהו ענין העבודה שמע ישראל גו' הוי' אחד, שגם כאשר ישנה מציאות העולמות כמרומז בחי"ת ודלי"ת, מ"מ הם בטלים להא', להוי' אחד. אמנם, כאשר העבודה היא בבחי' יחיד שלמעלה מהעולמות לגמרי, אבל בהיותו בעולם מפריד הוא את החי"ת והדלי"ת מהאל"ף, והיינו, שמעלה את האלקות למעלה מהעולמות, אבל את העולמות עצמם הוא מפריד, הנה עי"ז נעשה כמים הפנים אל הפנים, דקוב"ה סליק לעילא ולעילא, כמ"ש61 רחל מבכה על בני' כי איננו, דלא כתיב כי אינם, אלא כי איננו דייקא. ומצד ההעלם למעלה, נעשה העלם גם למטה, שלא ניכר המעלה דישראל, שזהו"ע הגלות. ובכדי שתהי' הגאולה, הנה תחלת העבודה הוא ויקחו להם איש, היינו, שמבחי' אל אנכי ולא איש צריך להמשיך בבחי' איש דוקא. וענין זה נעשה ע"י העבודה דאחד דוקא, שעי"ז עושים בנין כל הספירות שיהי' מתלבש בבחי' ציור אדם, והיינו ע"י העבודה דרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלמעלה62, שעי"ז נעשה ההתלבשות בבחי' ציור אדם, ומאיר למטה, ועי"ז נעשה ענין הגאולה.
אמנם בכדי לפעול העבודה דויקחו להם איש, הנה עז"נ הוי' איש מלחמה, והיינו, שעל זה צריך למלחמה. דהנה, כאשר ישראל רוצים להמשיך מבחי' אל אנכי ולא איש, כפי שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, שמשם יומשך בבחי' איש בגילוי, ע"י העבודה דתומ"צ, אזי ישנו הקטרוג של מדת הדין המקטרגת ואומרת וואָס פאַר אַ שייכות האָט ער צו אלקות, שהאלקות כפי שסליק לעילא, יוכל הוא להמשיך למטה, והרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז63, וא"כ איך ביכלתו להתקשר באלקות ע"י התומ"צ (שזהו"ע המצוה מלשון צוותא64). והיינו, דבשלמא בזמן הגאולה, כאשר ישנו כבר ענין ההתלבשות בבחי' ציור אדם, אזי אין מדת הדין מקטרגת כ"כ, אבל בזמן הגלות, כאשר קוב"ה סליק לעילא ולעילא, ומשם צריך להמשיך בבחי' איש, אזי תובעים המקטרגים איזה שייכות יש לו לאלקות. ומצד הקטרוגים שלמעלה נעשה גם למטה
348
מניעות ועכובים על קיום התומ"צ. ועז"נ הוי' איש מלחמה, שצריך ללחום כנגד כל המקטרגים והמניעות ועכובים, ולהתחזק בקיום התומ"צ, באופן דויקחו להם איש.
ח) והנה הכח ללחום כנגדם הוא הכח דמס"נ, וזהו אומרו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דבכדי לפעול שיהי' ויקחו להם איש הוא ע"י שה לבית אבות, דשה קאי על נסיון העקידה, כמ"ש65 אלקים יראה לו השה גו', שנסיון זה הי' הן אצל העוקד (אברהם) והן אצל הנעקד (יצחק), ועי"ז שמסרו נפשם הנחילו לכל ישראל את כח המס"נ שיש לנו בירושה מאבותינו66, וזהו"ע שה לבית אבות. וענין זה מרומז ג"כ בתכונת השה, שטבע השה שהולך היכן שמוליכים אותו (ער גייט נאָך וואוהין מען פירט אים), בביטול המציאות, שזהו"ע המס"נ וקבלת עול. וכח המס"נ הלזה צריך להמשיך בקיום התומ"צ בפועל ממש, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזהו שמסיים שה לבית, בית דוקא, ע"ד מארז"ל67 לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית, דיעקב היתה מיטתו שלימה68, שענינו לעשות למטה דירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית69. וזהו שהתחלת ענין הגאולה הוא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, היינו, שהעבודה היא ויקחו להם איש, שתהי' ההתלבשות בציור אדם שיומשך הגילוי למטה, והוא ע"י כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל, דהנה, גם קל שבקלים, כשמרגיש שישנו איזה ענין שרוצה להפרידו מאלקות, אזי הוא מוסר נפשו בפועל על קידוש השם66, ולכן, כאשר ישנו הקטרוג דמדת הדין שתובעת איזה שייכות יש לו לאלקות, שאז מרגיש שרוצים להפרידו כו', אזי הוא מתעורר בכח המס"נ, שזהו"ע שה לבית. וזהו גם מה שאמרו רז"ל במדרש70 עה"פ71 היום אתם יוצאים בחודש האביב, חודש שהוא כשר לכם, לא חמה ולא צנה כו', וכן הוא אומר72 מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות כו', חודש שהוא כשר, דהפירוש הפשוט במ"ש מושיב יחידים ביתה הוא, שישראל שהיו מקודם יחידים, כל אחד בפני עצמו, נעשו כולם כאחד, שזה הי' הכנה למ"ת וקבלת התורה73. ופירוש
349
הפנימי במושיב יחידים ביתה הוא, שיחידים קאי על הקב"ה וישראל, יחידו של עולם ויחידה שבנפש, ומושיב יחידים הו"ע ההתקשרות והיחוד דנשמות עם הקב"ה, שענין זה נעשה ע"י ביתה, היינו קיום התומ"צ ועשיית הדירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית. וכל זה הי' בהזמן דמוציא אסירים בכושרות, כנ"ל שענין הגאולה הוא שהקב"ה יהי' בציור אדם עד שיומשך הגילוי גם למטה, שתהי' דירה בתחתונים. וזהו כשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שהתביעה שלמעלה הוא שקוב"ה לא יהי' בבחי' סליק לעילא ולעילא, אלא יהי' בהתגלות למטה, וענין זה לא תבע אלא ממני, והיינו לפי שישראל ע"י עבודתם פועלים שיהי' ויקחו להם איש.
ט) והנה מכל זה מובן שיש מעלה בזמן הגלות לגבי זמן הגאולה, דכיון שבזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא, והעבודה היא שגם בחי' האלקות כפי שסליק לעילא יומשך למטה, הרי מובן, שבזמן הגלות ישנם כחות נעלים ביותר, שלכן יכולים להגיע גם להבחי' שקוב"ה סליק לעילא ולהמשיכו למטה. והו"ע מעלת כח המס"נ, דאף שהכחות הנעלים אינם כדבעי בזמן הגלות, מ"מ, כח המס"נ הוא בתוקף יותר בזמן הגלות דוקא74.
ועפ"ז יובן מאמר המדרש, שמתחיל הוא לי לאב ואני לו לבן, ואח"כ אומר הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שב' ענינים אלו קאי על ב' זמנים, זמן הגלות וזמן הגאולה. בזמן הגאולה, כיון שהאלקות הוא בגילוי, אזי נראה בגלוי הדביקות דנש"י בהקב"ה שהם כמו אב ובן. משא"כ בזמן הגלות, שהאלקות הוא בהעלם, אזי הדביקות דנש"י בהקב"ה אינה בגילוי, והם רק כמו רועה וצאן. אמנם באמת הנה הדביקות דנש"י בהקב"ה בזמן הגלות, כרועה וצאן, היא למעלה יותר מהדביקות שבזמן הבית, כאב ובן. והיינו לפי שההמשכה שממשיכים בזמן הבית היא כפי שהאלקות מתלבש כבר בציור אדם, והוא על ידי העבודה דתומ"צ בכחות פנימיים, משא"כ בזמן הגלות, הנה ע"י העבודה ממשיכים בחי' קוב"ה כפי שסליק לעילא, והוא ע"י העבודה שלמעלה מכחות פנימיים, שזוהי העבודה דמס"נ מצד בחי' יחידה שבנפש. ועפ"ז
350
מובן, שההתקשרות של רועה וצאן, דענין הצאן הוא מס"נ וקבלת עול כנ"ל, הוא למעלה יותר מההתקשרות של אב ובן. ויובן זה ביותר ע"פ משנ"ת במצות פרי' ורבי'75, דענין אב ובן הוא רק באצילות, לפי שבאצילות הנה בחי' מ"ה וב"ן הם באופן דדכר ונוקבא, משא"כ למעלה מאצילות לא שייך ענין זה, וא"כ אין שם בחי' אב ובן, כמ"ש76 וגם בן אח אין לו. אמנם, הדביקות דרועה וצאן מגעת גם למעלה מאצילות, לפי שע"י המס"נ מגיעים לבחי' קוב"ה דסליק לעילא ופועלים להמשיכו למטה, שעי"ז נעשה ענין הגאולה. וזהו"ע מוציא אסירים בכושרות, בכושרות הוא מלשון בכי' ושירה77, שזה שמקודם כתיב ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, שהו"ע הבכי', ואח"כ אז ישיר משה ובנ"י גו'78, שירת הים. וכמו"כ גם בגאולה העתידה כתיב79 בבכי יבואו, שהו"ע יסורים גדולים, ואח"כ תהי' השירה דשיר חדש80. והיינו שבכדי שיהי' הגילוי של הגאולה, צ"ל תחילה מס"נ וביטול במציאות, שהו"ע הבכי', ועי"ז זוכים אח"כ להגאולה.
יו"ד) וזהו דודי לי ואני לו, דקאי על חודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל, דניסן הוא זמן החסד בדרך אתעדל"ע, והוא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, דהיינו הגילוי דקוב"ה סליק לעילא שיאיר למטה, וענין זה הוא מצד בקיעת הפרסא, שעי"ז יהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דבזה שניהם שוים שיהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. אלא שלעתיד יהי' גם גילוי הנפלאות, לפי שתהי' בקיעת הפרסא היותר עליונה, כנ"ל שתהי' גם בקיעת הבינה, ולכן יאיר האור שלמעלה מאצילות, וכמשנת"ל<7> דענין המשיח הוא שתתגלה אצלו בחי' היחידה הכללית והוא יגלה בחי' היחידה שבנפש אצל כל ישראל, ולכן יוכל ללמד לכל ישראל ברגע אחד, לפי שמצד בחי' יחידה שבנפש יהי' הלימוד בדרך ראי', ובראי' אפשר לקבל גם ברגע אחד, שכל זה הוא למעלה הרבה מהגילוי דיצי"מ.
וזהו ג"כ אראנו נפלאות, כמ"ש בילקוט<3> שיתגלה בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו. דהנה, בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו יש
351
דבר והיפוכו. דלפעמים מבואר שגם בזמן הגלות ישנם ניסים, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו81, ועז"נ לעושה נפלאות גדולות לבדו, שרק הוא ית' לבדו יודע את הנפלאות82. וכאן מבואר ענין לעושה נפלאות גדולות לבדו על הגאולה העתידה. והענין בזה, דבאמת הרי הניסים שבזמן הגלות שרק הוא לבדו יודע אותם, הם למעלה במדריגה מהניסים שבזמן הבית, אלא שהם בהעלם [וע"ד שנת"ל (ס"ט) בענין המעלה דרועה וצאן שבזמן הגלות על מעלת אב ובן שבזמן הבית, אלא שהוא בהעלם]. והיינו, שהניסים שבזמן הבית הם באופן של שידוד הטבע, משא"כ הניסים שבזמן הגלות הרי הם מלובשים בטבע, והם מוסתרים בלבושי הטבע, והיינו, דכיון שניסים אלו הם נעלים יותר, לכן הם בהעלם, שאי אפשר לקבלם. אמנם ע"י העבודה דמס"נ שלמעלה מכחות פנימיים, יתגלו גם הניסים שלמעלה מהשתלשלות שעתה אי אפשר שיבואו בגילוי, והיינו, שע"י העבודה דמס"נ יתגלה גילוי העצמות ממש באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' ביצי"מ, וכמשנת"ל83 שגם הגילוי דבכבודו ובעצמו שהי' ביצי"מ שייך ג"כ לקוין, משא"כ לעתיד יהי' גילוי העצמות ממש, ולכן יתגלו אז גם הניסים שהם בבחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו, וזהו שלעתיד יהי' אראנו נפלאות, שגם נפלאות אלו יהיו בגילוי (אראנו). וענין זה נעשה ע"י העבודה דמס"נ, שזהו אומרו כימי צאתך מארץ מצרים, שעי"ז שהעבודה היא באופן שאף שנמצאים במצרים וגבולים, מ"מ עומדים במס"נ, אזי מתגלים הנפלאות שבמיצר, היינו בלבושי הטבע גופא, שגם למטה יהי' גילוי העצמות ממש.
- ש"פ אחרי, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ז
וזהו
גם ענין שבת הגדול, שאז הי' הציווי בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'66, דכיון שהיו עדיין בגלות, הוצרכה להיות אצלם עבודת המס"נ, והיינו ע"י לקיחת השה שהי' הע"ז של מצרים67, וע"י המס"נ הגיעו בבחי' יחיד, ופעלו שיומשך משם בבחי' אחד, ועי"ז היתה הגאולה ממצרים. וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהנה, איש קאי על כאו"א מישראל (ע"ד מארז"ל68 אתם קרויין אדם), ופירוש ויקחו להם איש שה, היינו, שאצל כאו"א מישראל צריך להיות העבודה דבחי' שה69, דשה מורה על ענין הביטול והמס"נ שלמעלה מטו"ד, וכמ"ש70 כשה לטבח יובל, והכח על העבודה דמס"נ הוא מהאבות, כידוע שענין המס"נ הוא בירושה מהאבות71, שזהו מ"ש שה לבית אבות. וזהו גם מה שישראל והקב"ה נמשלו לצאן ורועה, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שיש בזה מעלה גם לגבי אב ובן, הוא לי לאב ואני לו לבן, כי, אע"פ שהתגלות האהבה היא בבן דוקא, מ"מ, יש מעלה
יתירה בצאן מצד ענין המס"נ, וזוהי המעלה שבזמן הגלות דוקא, שאז העבודה היא באופן של מס"נ. וע"י עבודת המס"נ (שה לבית אבות) פועלים ויקחו להם איש, כמארז"ל72 ויקחו להם איש זה הקב"ה, דכתיב בי'73 הוי' איש מלחמה. והענין בזה, דלכאורה צריך להבין, הלא כתיב74 כי א-ל אנכי ולא איש, וכאן נאמר הוי' איש, וגם לעת"ל כתיב75 ביום ההוא גו' תקראי אישי. אך הענין הוא, דמ"ש כי א-ל אנכי ולא איש, קאי על בחי' הגלות, כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד, למעלה מהעולם, וצריך להמשיך מבחי' א-ל אנכי ולא איש להיות הוי' איש גו', כפי שנמשך בעולם בבחי' ציור אדם, כמ"ש76 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכידוע77 שגוף האדם הוא בציור שם הוי', דראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הוא בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, וענין זה (המשכת ויקחו להם איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש) נעשה ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול במס"נ. ובזה יובן מאמר המדרש הנ"ל (ס"א) כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דלכאורה, כלום חסר דבר למעלה, אך הענין הוא, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו, והיינו ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול והמס"נ.
כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, תורת שמואל, תרכ"ז, מאמרים, דודי לי ואני לו כו'
ג) והנה ההפרש בין עיבור ללידה זהו ההפרש שבין ב' השמות אהי' והוי', דבשליחות משה לגאול את ישראל נא' לו בשם אהי' דוקא והיינו כמ"ש בזהר פ' אחרי דס"ה ע"ב (וע' במק"מ שם, וע' בזהר ויקרא די"א ע"א ובמק"מ שם) דשם אהי' הוא בחי' אנא זמין לאולדא, ויש ב' פעמים ש' אהי' ששם אהי' הראשון הוא כמו שהוא עדיין למעלה מבחי' אנא זמין לאולדא (בחי' כתר), ושם אהי' הב' הוא בחי' אנא זמין לאולדא (בחי' בינה), אבל עדיין אינו בחי' לידה שעדיין לא נגלה כו'. אבל בחי' ש' הוי' הוא בחי' לידה וגילוי, ולכן אמר פרעה לא ידעתי את הוי', מי הוי' אשר אשמע בקולו, כי הוי' מורה על הגילוי, ובגלות קוב"ה סליק לעילא בבחי' יחיד כו' כנ"ל, ומצד בחי' זו עבדים היינו לפרעה במצרים, פי' מצרים הוא מצר מי והיינו כשעדיין בבחי' עיבור בבחי' מי בחי' שם אהי' אנא זמין כו', ומצד ששם כחשיכה כאורה יכול פרעה לקבל יניקה משם, אך פרעה אותיות ערף כי אפי' מבחי' גבוה כזו הנה יניקתם הוא רק מבחי' עורף בחי' אחוריים, אבל פנימיות ההשפעה אינו יכול להיות נמשך כ"א לבחי' אחד דוקא, אבל מ"מ מבחי' עורף בחי' חיצוניות מקבל פרעה כו', וזהו בחי' הגלות. אבל הלידה הוא שיהי' גילוי שם הוי', וזהו כמ"ש (ישעי' ך"ו י"ז י"ח) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך הוי' וכתי' אח"כ הרינו חלנו כמו ילדנו, פי' שהרינו חלנו בכדי שיהי' אח"כ בחי' הלידה גילוי בחי' פניך הוי', שמזה נמשך הגאולה שכאשר נמשך בחי' שם הוי' אינו נמשך כ"א לנש"י דוקא כמ"ש יאר הוי' פניו אליך כו'.
ד) ובזה יובן הב' פסוקים הנ"ל שמ"ש כי אל אנכי ולא איש קאי על בחי' הגלות כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד כו', אבל הגאולה בחי' לידה הוא שיהי'
רכו
נמשך הוי' איש כו', פי' איש שיהי' בחי' איש בחי' ציור אדם, ולכן אנו רואים שבציור האדם יש שם הוי' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כו', שראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הם בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, ופי' ה' איש מלחמה כי על בחי' זו שיומשך בחי' ה' איש הנה ע"ז הוא בחי' מלחמה שיש מקטרגי' כו'. ובזה יובן המד"ר הנ"ל כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו כו', וזהו כמ"ש רז"ל ע"פ ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני כי הם הממשיכים בחי' זו, וזהו ויקחו להם איש שממשיכים בחי' ה' איש כו'. אך ע"י מה ממשיכים בחי' זו זהו ע"י שה לבית אבות שקאי על אברהם ויצחק שנא' בהם אלקים יראה לו השה כו'.
ולהבין בחי' זו בעבודה בכאו"א מישראל, הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבלו עליהם עול מצות, דהנה המצות רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברין ושס"ה ל"ת שס"ה גידין שבהם הילוך הדם והדם הוא הנפש, הנה בחי' זו הוא כאשר מאיר בחי' ה' איש, וכדי להמשיך שיהי' גילוי ית' למטה כמו למעלה זהו נמשך ע"י המצות. אבל כדי להמשיך בחי' ה' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י קבעומ"ש דוקא שהוא בחי' ביטול הרצון במס"נ שלמעלה מבחי' המצות, וזהו בחי' שה בחי' בהמה כמ"ש אדם ובהמה כו' שכדי להמשיך בחי' ש' הוי' איש כו' זהו ע"י אדם ובהמה דוקא שהוא כמארז"ל (בפ"ק דחולין ד"ה ע"ב) בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, שהבהמה היא בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת, וכמו"כ בנפש האדם הנה בחי' הביטול
רכז
במס"נ הוא למעלה מן השכל כו', וזהו שה לבית אבות שכמו אברהם ויצחק בשעת העקידה שהיו במס"נ למעלה מן הטעם ודעת, וכמו"כ יש בחי' זו בירושה בכאו"א מישראל למסור נפשו באחד למעלה מן הטו"ד, וע"י בחי' מס"נ זה ממשיכים מבחי' כי אל אנכי ולא איש שיהי' בחי' הוי' איש כו', ולכן צ"ל קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עומ"ש תחלה היינו בחי' מס"נ להמשיך עי"ז למעלה בחי' הוי' איש, ואח"כ ע"י רמ"ח פקודין הוא בחי' עול מצות ממשיכים גילוי אלקותו ית' למטה כו', וזהו ויקחו להם איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י שה לבית אבות בחי' הביטול במס"נ.
ה) ועוי"ל כמ"ש בזהר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שפי' זאת היא כנס"י כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש והקב"ה נק' זה, וזהו ע"ד מזוזה זו וזה שבחי' זו מקבלת מבחי' זה כו'. והנה ארז"ל במנחות דנ"ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו', יבוא זה זה משה שנא' כי זה משה, ויקבל זאת זה התורה כמ"ש זאת התורה, מזה זה הקב"ה שנא' זה אלי כו' שנק' הקב"ה זה והתורה נק' זאת, ופעם נק' כנס"י זאת כנ"ל, ופי' זה הוא בחי' גילוי כמ"ש לע"ל ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שלשון זה מורה על הגילוי כו', ולכן הגלות נמשל ללילה בחי' חשך, ובגאולת מצרים נאמר הלילה הזה שבחי' זה האיר בלילה שרומז לבחי' הגלות והי' הגאולה כו'.
והנה מצינו שה שנק' זה כמ"ש (בש"א סי' י"ז ל"ד) גבי דוד ונשא שה מהעדר הנה הכתיב הוא זה והקרי הוא שה, נמצא ששה וזה הוא בחי' אחת. והנה כתי' וקרא זה אל זה שבחי' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו מה שהקב"ה נק' זה כו', והענין הוא דהנה כתיב זה ספר תולדות אדם שקאי על השבטים שהיו י"ב כמנין זה, ונק' תולדות אדם לפי ששופרי' דיעקב הוא מעין שופרי' דאדם קדמאה, והם בחי' מרכבתא תתאה י"ב בקר שהם בחי' החיות והאופנים שהם תמיד בתשוקה ורשפי אש ליבטל וליכלל באוא"ס להמשיך בחי' הוי' שנק' זה, ולכן נקראים ג"כ בשם זה לפי שעיקר תשוקתם להמשיך בחי' זה כו', וכמ"ש וקרא זה אל זה כו' קדוש קדוש קדוש הוי'. וזהו ויקחו להם איש היינו בחי' הוי' איש שנק' בשם זה כנ"ל, ומה גם כי זה ואיש הוא ג"כ בחי' אחת כמ"ש כי זה משה האיש הנה בחי' זה נמשך ע"י שה שנק' ג"כ זה כנ"ל וכמ"ש בשרפים וקרא זה אל זה כו', וכמו"כ בבחי' השה שנק' זה היינו שבחי' השה מרכבתא תתאה שנק' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו בחי' הקב"ה שנק' זה כו'.
רכח
והענין הוא דהנה מבואר בזח"ג פ' עקב דף רע"א ע"ב שיש ב' בחי' זה, הא' בחי' זה שהוא ג' הויות דברכת כהנים שיש בהם י"ב אותיות כמנין זה, הב' בחי' ג' פנים דארי' שור נשר שיש בכל אחד מד' חיות המרכבה שהם תריסר חיוון (והיינו
רכט
לבד בחי' אדם שיש בכל הד' חיות) ע"ש בפי' הרמ"ז על מאמר הזהר הנ"ל, וא"כ ב' בחי' זה אלו זהו בחי' יחו"ע ויחו"ת, שג' הוי' דברכת כהנים זהו בחי' יחו"ע וכמ"ש בלק"ת בביאור ע"פ כה תברכו פ"א, שברכה ראשונה דיברכך זהו המשכת הכח ואתעדל"ע להיות אתעדל"ת, וענין ברכה שני' יאר ה' פניו הו"ע המשכת מ"ד שלאחר העלאת מ"ן, והו"ע למהוי אחד באחד פי' ע"י ההתגלות אחד דיחו"ע באחד דהעלאת מ"ן יחו"ת ועי"ז מתעלה המ"ן ונכלל ביחו"ע ממש, ע"ש. ובחי' זה דתריסר חיוון זהו בחי' יחו"ת, והיינו בחי' ומדריגת השבטים שאמרו כשם שאין בלבך בחי' יחו"ע אלא אחד כך אין בלבינו בחי' יחו"ת אלא אחד, וע' מזה בד"ה ועשית ציץ (ך"ז).
והנה השה שנק' זה היינו בחי' מרכבתא תתאה בחי' י"ב בקר כו', וא"כ י"ל ההפרש בין פי' הא' שנתבאר לעיל סעי' ד' בפי' שה לבית אבות שהשה הוא בחי' בהמה ביטול שלמעלה מן הטו"ד למסור נפשו באחד, זהו בחי' יחו"ע לך ה' הגדולה היינו בחי' ביטול המדות לבחי' לאו מכל אינון מדות, והפי' הב' ששה נק' זה, זהו בחי' יחו"ת בשכמל"ו. ומ"מ הכתיב הוא זה שמורה על הגילוי כנ"ל י"ל שזהו בחי' למהוי אחד באחד שנמשך הביטול דיחו"ע ביחו"ת, ע"ד היכל קדה"ק דבריאה שנעשה אצי' וכמו התכללות אש שלמטה באש שלמעלה. ואפ"ל שזה"ע הוי' צבאות שאומרים השרפים אחר הג"פ קדוש שזה"ע שגם בבי"ע יהי' בחי' איהו וגרמוהי חד כמו באצי' כמ"ש בתו"א פ' בא בד"ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', שע"ז מורה שם צבאות יעו"ש. וגם י"ל שז"ע הוי' הוא האלקי' כמ"ש בזח"ב תרומה דקס"א ע"ב בענין הוי' אחד ושמו אחד, ומאן איהו ה' אחד ושמו אחד, הוי' אחד, שמע ישראל כו' ה' אחד דא איהו יחודא חד, ושמו אחד בשכמל"ו דא יחודא אחרא למהוי שמיה חד ורזא דא הוי' הוא האלקי' דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, ופי' המק"מ שבפסוק הוי' אחד ושמו אחד עשינו תיקון לזעיר לבדו ולמל' לבדה, ואח"כ בפסוק הוי' הוא האלקים אנו מיחדי' כולא כאחד.
וביאור הענין יובן ע"ד מ"ש בד"ה ולקחתם אגודת אזוב שתיבת אזוב רומז לב' בחי' אל"ף זיי"ן, וא"ו בי"ת, שהמשכת האל"ף על הזיי"ן הוא בחי' הבונה בשמים מעלותיו שהוא בחי' ההמשכה מעל השמים לבחי' שמים, והוא"ו בי"ת זהו
רל
בחי' יסוד ומל' שהבי"ת היא בחי' מל' בחי' ברכה, שזהו ג"כ ב' בחי' יחו"ע ויחו"ת, וע"ד משנ"ת בסידור בענין כגוונא דאינון מתייחדי' לעילא באחד זהו בחי' יחוד והתכללות המדות בשכל שזהו בחי' יחו"ע, אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד הוא בחי' היחוד והחיבור שבבי"ע שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש הגם שהם שני הפכים עכ"ז ע"י בחי' המשל ופחד עמו עי"ז עושה שלום במרומיו הם מיכאל וגבריאל, ולמטה זהו בחי' שר של מים ושר של אש, אך מ"מ מה שהמדות עליונות דאצי' מתייחדין לעילא באחד זהו בחי' יחו"ע, ומה שמתייחדין לתתא ברזא דאחד זהו בחי' יחו"ת ביטול היש לאין, ואח"כ למהוי אחד באחד שיומשך בחי' אחד דיחו"ע ברזא דאחד דיחו"ת, וכמו שפי' בזהר תרומה הנ"ל בפי' הוי' הוא האלקים דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, וכמ"ש אחד באחד יגשו ממש. וכמו"כ יובן כאן שכדי שיהי' ההמשכה בבחי' הוי' איש בחי' אדם כנ"ל מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע ע"ד הוי' צבאות כנ"ל שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד, זהו ע"י ב' הפי' בפי' שה לבית אבות, שלפי' הא' שהשה הוא בחי' בהמה היינו בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה היינו בחי' המס"נ באחד שלמעלה מן הטו"ד שז"ע שקדמה שמע בחי' קבעומ"ש, עי"ז נמשך באצי' להיות בחי' הוי' איש כו' מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע זהו ע"י הביטול דיחו"ת בחי' מרכבתא תתאה בחי' שה שנק' זה.
ובעבודה הוא בחי' אהבת בכל לבבך שנמשך מבחי' ההתבוננות דבשכמל"ו, וזהו וקרא זה אל זה שבחי' השה שנק' זה קורא וממשיך בחי' הקב"ה שנק' זה כמ"ש זה אלי, להיות נמשך גם בבי"ע שזהו בחי' הוי' צבאות כנ"ל, ושלכן הכתי' הוא זה והקרי שה, שהכתיב מורה על ההמשכה שנמשך ע"י השה, והיינו בחי' למהוי אחד באחד שגם בבחי' יחו"ת יאיר בחי' יחו"ע כו', ולכן הם מרומזי' בתיבה אחת זה שה, כי זהו בחי' אחד באחד וכמו אחד באחד יגשו ממש כו'.
וא"ו) שה לבית, הנה כתי' אלקי' מושיב יחידים ביתה כו' (בתלים סי' ס"ח ז'), פי' יחידים קאי על הקב"ה וישראל, שהקב"ה הוא בחי' יחיד שהוא יחיד ומיוחד כו', וכנס"י היא ג"כ בחי' יחידה כמ"ש אחת היא יונתי כו', והנה בגלות בחי' יחידים אלו רחוקים זמ"ז כי בחי' יחיד אינו מאיר כו', וכנס"י שנק' יחידי הגם שאחת היא יונתי הנה היא בגלות והרי הם רחוקים זמ"ז. אבל ע"י הגאולה הוא מושיב יחידים שמתייחדים ב' בחי' יחיד בבחי' בית כמ"ש מושיב יחידים ביתה, וזהו כמאמר יחיד חי העולמים מלך שמתייחד בחי' יחיד עם בחי' מלך כנס"י כו'. ובחי' בית זהו בחי' יעקב כמארז"ל (פסחים ס"ח א') לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנא' ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, וזהו ע"ד מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' כו', באור המאיר בשם הוי' כו', כי יעקב הוא
