שיחה מרתקת על ימי בין המיצרים עם עילי הררי.

The post הממד הנסתר של ימי בין המיצרים ותשעה באב | יחיאל ועילי הררי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם׃ ירמיהו לא יג

מלבי"ם באור המילות על ירמיהו ל״א:י״ג:א׳

אבלם לששון. ושמחתים מיגונם ההבדל בין ששון לשמחה. השמחה היא בלב, והששון הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות השמחה כמו לבישת בגדי יו"ט ודומיהם, וכן האבל הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות האבל, והיגון הוא בלב, וע"כ מגביל אבל נגד ששון, ושמחה נגד יגון, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה)

"והפכתי אבלם לששון", "והפכתי" דייקא, והיינו, שאין זה באופן שמבטלים את האבל ובמקומו בא ששון, אלא שהאבל עצמו מתהפך לששון, כי, כשם שבעבודת האדם הנה ע"י תשובה אמיתית "זדונות נעשו לו כזכיות", הרי זה פועל גם ב"אבלם", שהוא המסובב של החטאים, שיתהפך לששון, כשם שהחטאים נהפכו לזכיות.

מאמרי אדמו"ר הזקן, ירמיהו

והפכתי אבלם לששון – להבין, גם אם יבנה בית המקדש במהרה בימינו, ולא יהיה אבל ביום טוב, מדוע יקבעו יום טוב ושמחה בתשעה באב.

הלא אין כאן אלא הנחה מן היגון ושמחה זו מה היא

אך הענין מובן על פי ההקדמה מתחילה הידוע שכל עיקר השתלשלות הוא במידת החסד

כי חסד אל כל היום.

שהרי כל השפעה גם של גבורות –  חסד הוא – כשיורד ומצטמצמם בשביל המקבלים – שיוכלו לקבל.

ומכל שכן התלבשות שמתלבשים זה בזה מעילה לעילה בירידות המדרגה בוודאי חסד גדול הוא כגון שמתלבש השכל במדה והמדה מתלבשת באותיות כידוע,

שזהו בחינת חסדים מגולים

מצד שחפץ ורצון הטוב להיטיב מתלבש הוא בכמה לבושים

כדי שיוכל המקבל לקבל השפע כו'.

וכל שהחסד יותר מתלבש בכמה לבושים והעלמות ונמצא כל עיקר ההתלבשות הפרצופים הוא מחמת חסד עליון – כי אמרתי עולם חסד יבנה.

והנה עם כל זה חסד זה אינו פנימיות החסד אלא בחינת חיצוניות בלבד.

אבל הפנימיות אינה מתגלה אלא בהפך ממש דהיינו בדין וצמצום גמור

ויובן זה על דרך משל אב האוהב את בנו מצד הטבע

הנה אהבה זו ישנה בלבבו מאליו בתמידות

אך היא בהעלם בטבע האב לבן

והנה כשהבן נופל לארץ או מתטנף בטינוף וכדומה

אז ירגז האב מאוד עליו על אשר הושפל ונמאס כל כך

והרי כעס זה הוא בא לידי דין גמור

שמיסרהו על זה לכך ולא מצד השנאה כלל

כי אם לא היה אוהבו לא היה איכפת לו כלל אם הושפל ונמאס – כמו שלא יכעוס בנפול לארץ בן חבירו

ואדרבא בכעס זה באה האהבה בהתגלות גדולה ובהתלהבות רשפי אש תשוקת עוז האהבה ביתר שאת הרבה מכפי שהיתה האהבה תחילה בהעלם בלבו

שהרי מחמת עוז אהבתו אליו נגע מאוד ללבבו מה שטנף בצואה

וכל שהבן יקר בעיניו יותר, יותר יגיע זאת השיפלות ללבבו – נמצא שהאהבה נתגברה ביותר בשעה שכעס ורגז והיה פנימיות עוז האהבה  –

ומתחילה היה בלבבו רק בחינת חיצוניות האהבה  – על ידי התלבשות גבורות ודין

ונמצא בכעס זה יש ב הפכים – דהיינו פנימיות הכעס זה הוא רק בחינת חמימות רשפי אש תשוקת האהבה שמביאו לכעוס

וחיצוניות הכעס – בא לידי דין גמור להכותו וליסרו היפך האהבה

והיינו הלבשה בדבר המנוגד ממש

אבל אין ההלבשה אמת – שהרי אנו רואים אחר שיוסר ההלבשה של ההכאה – דהיינו לאחר שכבר קיבל את עונש ההכאה וכלה בו רוגזו וכעסו – נשאר פנימיות הכעס לבד – כלומר עוז אהבתו שהביאו לידי כעס זה

ואז יבכה האב עליו בעין חמלה יתירה, למה הכהו כי הייתה ההכאה דין ממש

ומכל זה יובן הנמשל בתשעה באב שחרב בית המקדש מפני עוון הבנים שהיה בבחינת כעס ורוגז גדול ששפך כאש חמתו כמובאר בכעס זה יש בו פנימיות וחיצוניות

חיצוניות – שבא לידי דין גמור

פנימיות עוז אהבתו בשרפי אש

לעתיד לבוא, שיבררו הגבורות הקשות ששפך כאש ריבוי ותוספת אורה ושמחה באור חסד עליון מכמו שהיה תחילה החסד בהעלם לבד.

שעכשיו בזמן הגלות חג הפסח הוא יום טוב ושמחה, דהיינו חיצוניות חסד עליון לבד, שהוא ירידת השפע מעילה לעילה בהתלבשות רבות

שכל זה רק בחינת האהבה המסותרת בהעלם כמו שמטבע הטוב להיטיב אבל לא בריבוי ותוספת אור בבחינת התלהבות יתירה כמו שהוא על ידי הכעס

אך כל זמן שהכעס האלוקי מלובש בחיצוניות הלבוש שהוא הדין גמור בזמן הגלות  – הרי זה היפוך האהבהממש.

אבל לאחר שינחם ה' עמו וישוב ללבו עוז האהבה והיינו הטעם שלעתיד לבוא יתהפכו הקללות עצמם ברכות יתירות מפני פנימיות האהבה שיש בהם

ובזה יובן הפכתי אבלם לששון דווקא

וכשיסיר הלבוש יתראה הפנימיות – וזהו והפכתי –

שתשעה באב ופסח ענין אחד הם

לפי שעכשיו היום טוב שהוא גילוי אור חסד עליון בכל הפרצופים מחיצוניות לבד והוא הפסח והפנימיות שלו בהעלם.

The post לגלות את פנימיות הרגשות: איך להפוך רגשות קשים לחיוביים – תשעה באב appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post איך מתרוממים ממשבר ואובדן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בשבוע הבא נתחיל קורס בן מספר מפגשים בנושא תורת האישיות

The post השפעת תפיסת המוות על החיים | לימודי התבוננות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

וביו-טיוב:

***

מקורות לשיעור:

האדמו"ר מפיאסצנה לשבת חזון, תש"ב (ימים לפני האקציות הגדולות)

"ונבין נא למה שבת הזה נקרא על שם ההפטרה?

אמנם איתא (בשיר השירים רבה ג, ו) בעשר לשונות נקראת הנבואה, חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, ציווי, משא, משל, מליצה, חידה – אי זה קשה מכולן – רבי אליעזר אומר: "חזון קשה" שנאמר חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא, ב).

למה?

בעניין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, ומן ראית הצרות והיסורים ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן.

כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חכמינו ז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו אף בכינו לפעמים, עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראות ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן, עד שכמעט לא מיניה ולא מקצתיה. לכן מכל הבחינות – הקשה מכולן היתה כשהראו להם במחזה וראיה ממשית את הצרות והיסורים – "חזות קשה הוגד לי".

וזה "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו – כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז) שעל פי פשוט למה כתיב כי ידעתי – הלוא כבר כתיב ראה ראיתי?

אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומכל מקום לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הנתוח, כנזכר לעיל שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם ואף שלטובה היא לו מכל מקום לראותם לא יוכל, כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא ורק ביסורי בנו הוא מרגיש…

שבת חזון והיא הקשה מכולן גם לראות את הצרות, לכן קוראים הפטורה זו בשבוע שחל בו ט' באב והשבת נקרא על שמה שבת חזון – אבל כיון שגם במרום רואים את יסורי ישראל… בהכאב ולא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה… וההפטרה מתחילה בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

האופן שבו אנו קוראים את הפסוק מלמד על הדרך לגאולה וליציאה מהמשבר. כיצד אפשר לפרש את הפסוק? הנה כמה אפשרויות:

1. התיקון שלך – לפי הקלקול

מלבי"ם באור המילות על ישעיהו א׳:כז:א:

"במשפט, בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ"ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל

אחר שחתם את הנבואה שניבא מתחלת הספר עד הנה על יהודה וירושלים, וכשתשקיף היטב תראה כי רוב התוכחה שהוכיח מתחילת הספר עד (פסוק כ"א), שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה והתפלה, ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק איכה היתה לזונה עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט, כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום, ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה חתם החוזה עתה דבריו לאמר, כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן עותתו ישוב על כנו."

2. כמים הפנים לפנים – אתם תעשו משפט וצדקה, תקבלו משפט וצדקה

מדרש תהילים קי״ט:ל׳

"אמר ישעיהו (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה וגו'. אמר הקב"ה אם עשו ישראל משפט וצדקה מיד נגאלין. ולא עוד אלא שאני פורע משונאיהם שנאמר ציון במשפט תפדה."

מצודת דוד על ישעיהו א׳:כז:א

"במשפט. ע״י המשפט שיעשה בה תהיה פדויה: ושביה. ההשבה מן הגולה תהיה ע״י הצדקה אשר יעשו:"

3. הפעולה למטה גורמת להתעוררות מלמעלה

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ראה, תורה אור ט״ז

"וזה לשון הרקנאט"י, ידוע כי בצדקה תלויות מצות הרבה, כמו שיש באדם אברים שהנשמה תלויה בהם יותר מאיברים אחרים. כי לולי הצדקה, יבא העני לגזול ולגנוב. ויש באיבודה כמה עבירות. וכבר הודעתיך כי עשיית מצוה למטה, היא מעורר כחה ונשמתה ודוגמתה למעלה. והנותן פרוטה לעני, אותה המתנה נקראת צדקה, ואז מתעורר הצדיק להתאחד בצדק ומשים שלום ביניהם…. בצדקה תכונני (ישעיה נד, יד). זהו סוד שלום בית, והבאת שלום בין אדם לחברו:"

4. דין למטה חוסך דין למעלה. העדר דין למטה מחייב ירידה לפרטים

המגיד ממעזריטש, אור תורה, שופטים, קעב:

"ויובן ע"פ מ"ש רז"ל אם יש דין למטה אין דין למעלה, ואם ח"ו אין דין למטה יש דין למעלה…

משל למלך בשר ודם שהוא מולך על כמה וכמה מדינות קרובות ורחוקות. וכל המדינות כולם מתנהגים אחר ציווי המלך, ואימתו מוטלת עליהם וסרים למשמעתו תמיד ברצון המלך…

וכל מחשבות המלך ורעיוניו כל הימים היה בתקנות המדינות בהצטרכותם ובשמירתם, ותמיד חושב במחשבות חכמות הנהגתם ובמלחמות, כי בתחבולות יעשה מלחמה, ולא הסיר ממחשבתו זאת החכמה אפילו רגע אחד.

ויהי היום והנה בא איש מארץ רחוקה, איש עני מדוכא ומעונה ומצורע ומנוגע שפל הערך, צועק חמס אחורי פלטרין (מקום מושבו של) המלך על א' כיוצא בו שהעביר עליו את הדרך. והנה כשמוע המלך צעקת האיש ההוא, ביטל אותו ממחשבתו הבהירה והזכה. והנה המלך שלח את עבדיו אליו לידע מה זה ועל מה זה. ולא השגיח האיש על עבדי המלך, רק הולך וצועק אהה הושיעה אדוני המלך.

והוצרך המלך לפנות מכל מחשבתו הגדולה והרמה אשר תמיד מתקן תקנות בכל עת ורגע, תקנות גדולות ועצומות עד אין סוף וקץ ותכלית, והוצרך המלך להזדקק למשפט האיש הצועק חמס, אשר אין שוה החמס ההוא אף שוה פרוטה….

ומה גם שאינו כדאי וראוי המנוגע הזה שיביט המלך בפניו, ומכל שכן לבוא בארמון המלך לפניו ולסדר טענותיו בפני המלך הגדול והאדיר. ובוודאי זה נקרא ירידה.

והנמשל מובן מאליו. כשאין דין למטה עושה הקדוש ברוך הוא דין למעלה, ומוכרח להסתכל [ולהשגיח] בעניני גשמיות וקטנות של עולם השפל הזה. הגם שהוא ית' משגיח בעינא פקיחא על כל הנבראים והיצורים והנעשים, עם כל זה זאת ההשגחה הבאה על ידי צעקת האדם השפל התחתון נראה ח"ו כביכול כאלו מכריחו להשגיח, וזה נקרא ירידה… אבל כשיש דין למטה אין דין למעלה, ואינו מוכרח לירד, פי' להסתכל בעניני קטנות וגשמיות… . ואם כן כשאתם משמרים את המשפט בוודאי גם השכינה שרויה ביניכם… ויקוים בכם ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה."

5. אדמו"ר הזקן: סוגיית הגלות כסוגיית ההתחדשות

אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, דברים:

" וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (ואתחנן ו, ו) פי' קאי על כל יום כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים  – אך איך יבא לזה שיהיה כן?"

א. המצב הרצוי: שההתחדשות תהיה מהרוח ולא מהחומר הכלה.

"גילוי אלקות בשני חללי לבך חלל השמאלי מרירות על שהוא משוקע בעניני עוה"ז וריחוקו מה' וחלל הימיני שמחה של מצוה.. וכל שתהיה המרירות יותר מההעדר אזי יהיה אח"כ יתרון השמחה מהגילוי אור אין סוף שעל-ידי המצות ואף שאין הגילוי עתה לעתיד יהיה הגילוי… והרי זה כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות שהוא שמח מאד בהם אף שאינו רואה אותם כי הם סגורים בתיבה:"

ב. המצב המצוי – הגשמיות הזמנית מרגשת יותר מהתוכן והורח

"אך כל זה הוא כפי שצריך להיות אבל כשאינו כן והמרירות הוא מעניני עולם הזה בהעדרו בבני חיי מזוני וכן השמחה היא משלימותו בהם זהו בחי' גלות הניצוץ אלהי בתוך נה"ב…

ושביה ב' חללי הלב שהם שבוים ממש כי המרירות שהיתה ראויה להיות על ריחוקו מה' עתה נהפוך הוא על חסרוני העוה"ז וכן השמחה שהיתה ראויה להיות מן המצות היא מתאוות עוה"ז וה"ז כשבוים ממש"

ג. ההתחדשות זקוקה למה שלמעלה מהזמן – כוח האינסוף הנעלם

שבת חזון תשל"ו: "כדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא על ידי גילוי בחינה שלמעלה משינויים. ומכיון שגדר עולם הוא מקום וזמן, שזמן הוא שינוי, לכן בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים הוא על ידי הגילוי דאור אינסוף שלמעלה מהתלבשות בעולמות – אור הסובב.

דהאור המתלבש בעולמות, אור הממלא, הוא בא בציור מוגבל להחיות את הנבראים לפי ערכם. וכמרז"ל²¹ מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו, דכמו שחיות הנפש המתלבש בהגוף הוא לפי אופן אברי הגוף, דבכל אבר החיות הוא לפי ערכו, עד"ז הוא בהחיות דהעולם שנמשך בו אור הממלא (זה שהקב"ה ממלא את עולמו), שהחיות דכל נברא הוא לפי ערכו²². ומזה מובן במכ"ש²³ בנוגע לגדר העולם בכללותו (מקום וזמן), שמצד אור הממלא, א"א שיהי' בהעולם ענין שלמעלה מזמן ומקום.

ולכן, בכדי שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ענין שלמעלה מזמן) הוא ע"י גילוי אור הסובב."

ד. התחדשות – חיבור הפכים לצורך הולדה

"בהענין דבכל יום כחדשים עצמו ישנם שני ההפכים דלמעלה מהזמן וזמן. שהרי הענין דחדשים (והיוקר והחביבות שבזה) הוא השינוי, שבתחילה לא הי' הדבר ונתחדש רק עכשיו. וזה שבכל יום הם בעיניו כחדשים הוא שהחידוש (השינוי) הוא באופן תמידי שאינו משתנה. ונמצא דזה שהענין דבכל יום כחדשים הוא ע"י יחוד סובב וממלא הוא לא רק שהגילוי דסובב (דלמעלה מהזמן) נרגש אצלו בפנימיות (שעי"ז יש לו חיות בהמצוות כבדברים חדשים), אלא יתירה מזו, שהזמן עצמו (שמצד אור הממלא) הוא באופן דלמעלה מזמן ושינוי (גילוי הסובב).

 התחדשות היא היכולת לראות את המציאות משתנה בכל רגע. מעגל החיים, השגרה, ההרגלים, המרוץ הכלכלי, כל אלה מסתירים לנו את ההתחדשות של העולם. בהיעדר תודעת התחדשות, "העולם" דוחף להרדים את האדם.

להתחדשות צריך העלם וגילוי, אין (אינסוף) ויש (העולם המוגבל)

• צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

ה. ציון – מקור ההצלה – מהו ציון?

"וע"ז כתיב ציון במשפט תפדה. ציון לשון סימן אנא סימנא כו' והיינו בחינת פנימית הלב ואהבה הטבעיות ואהבה פנימיות המסותרת בלב איש ישראל"

"ציון  – בחינת פנימיות הלב. ונקרא ציון לשון סימן, כי בחינת פנימיות הלב היא ציון וסימן ללמעלה."

"משא"כ בחי' ציון שאין בחינה זו בלעומת זה" – אין קרבות.

בחינה זו אי אפשר להיות בשביה. רק שהיא צריכה לפדיה בלבד,

מי בשבי? הכוחות הגלויים של הנשמה – שהם בהתלבשות בגוף

שתי בחינות יש ללב. פנימיות הלב וחיצוניות הלב.

מנגנון ההפעלה של חיצוניות הלב נתון בידינו. אנו מתבוננים בדבר מסוים וכך מעוררים כלפיו רגש. אנו מתעלמים מדבר אחר. לא נותנים לו מקום במחשבותינו, וכך מצמצמים את המבע הרגשי כלפי אותו הדבר.

ההתבוננות היא הכלי שנמסר בידינו להפעיל ולכוון את הלב לעורר רגשות בריאים וחיוביים בחיינו.

אבל יש גם את פנימיות הלב. פנימיות הלב היא התעוררות רגשית שלמעלה מטעם ודעת. זוהי התעוררות שאינה תלויה בהתבוננות שכלית. סוג של מתנה. הארה מלמעלה.

נקודת הלב היא “כלי הקיבול לרוח החיים העיקרי של מקור החיים”. וממנה, מנקודת הלב, רוח החיים מתפשטת בכל הגוף.

מהיכן היא אותה נקודת הלב?

כנסת ישראל, מקור הנשמות, נקראת גם לבי. הלב של הבורא (לכן כתוב “לבבתני אחותי כלה” – שיר השירים ד, ט). כלומר נקודת הלב שבכל נשמה ונשמה, בכל אדם ואדם, היא הלב של הבורא, החלק המהותי, התמציתי שהוא נפח בתוכנו.

“כשיש להאדם לב, אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם” (רבי נחמן לקוטי מוהר”ן תנינא נו)

כשהאדם יש לו לב, כשהוא מצליח להתחבר לנקודת פנימיות לבבו, אזי המקום אינו מסתיר עבורו. אדרבא הוא מגלה שהכל חלק מהאינסוף. הוא כאן, הוא שם, בכל מקום שהוא נמצא “אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו”. על כך כותב הרבי הריי”צ שאף שאחד הולך מזרחה ואחד הולך מערבה, המקום לא רק שאינו מפריד ביניהם אלא אף מחבר.

ו. איך נחלצים – משפט ופדיה

וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שהם ב' דרגות בנשמה. ציון היא דרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (מ"ה דנשמה), דבחינה זו אין שייך שתהי' בשבי' בנפש הבהמית, שהמרירות והשמחה שלה יהיו מעניני עוה"ז, ורק שהיא בגלות, שאינה מאירה בגילוי (בהנשמה שבגוף). ושבי' היא דרגת הנשמה שבהתלבשות, דבחינה זו שייך שתהי' בשבי' בנה"ב, שהמרירות והשמחה שלה הם מעניני עוה"ז.

מה משכח? העולם הזה, המשיכה אליו.

" שהפדי' דבחינת ציון מהדברים המכסים עלי' ומונעים הגילוי שלה בהנשמה שבגוף, הוא ע"י התורה [משפט הוא הלכות התורה, כמו שמתרגם ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא], כי התורה היא אור ולכן על ידה נעשה הגילוי דבחינת ציון. והפדי' דדרגת הנשמה שבהתלבשות שהיא בשבי' בנה"ב (ושבי') הוא בצדקה, היינו כללות המצוות שנקראו צדקה, ובפרט ע"י צדקה כפשוטה, דבצדקה כתיב רחבה מצותך מאד, שע"י מצות צדקה נמשך הגילוי דאור הבל"ג, והגילוי הוא גם בהנשמה המלובשת בגוף

(וראו מאמר הרבי מליובאוויטש, ציון במשפט תפדה, תשל"ו)

The post גלות כהעדר התחדשות | שלושת השבועות ושבת חזון | פסיכולוגיה בפרשה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

והרי ענווה היא תכונה נעלית ונדרשת? ישנה ענווה שמאירה את הכישורים, היכולות והאור הפנימי של האדם וישנה ענווה שמכסה עליהם. ההבדל ביניהם הוא בתולדה. אם הענווה מניעה אותי קדימה בנחישות או מונעת ממני את הפעולה.

The post כיצד ענווה יכולה להרוג? האם היה צריך להרוג את בר קמצא? כיצד נדע שאנו פועלים נכון? | תשעה באב appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

החסידות שוטחת הסבר מיוחד הנוגע להתחדשות ויצירתיות דרך גילוי סוד הכרובים. ההסבר מצביע על התובנה שצריך לאמץ כדי להתמודד עם זמנים של ירידה רוחנית.

The post ירידה רוחנית? תודעת כישלון? סוד הכרובים הוא המפתח להתמודדות – שיחה לימי בין המצרים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"בגטו… היה לשולץ פרוטקטור, מגן ומעביד. איש אס אס ושמו לנדאו שניצל את שולץ לצייר ציורי קיר בביתו ובאוורתו. לקצין היה יריב, קצין אס אס אחר, גינתר שמו, שהפסיד ללנדאו בקלפים. אותו גינתר פגש את ברונו שולץ בקרן רחוב, וירה בו למוות רק כדי לפגוע במעבידו. כשנפגשו שני הקצינים אחר כך, אמר הרוצח: "הרגתי את היהודי שלך," ועל כך הוא נענה: "יפה, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך."

התיאור הזה טלטל את גרוסמן הצעיר. "אני זוכר שסגרתי את הספר ויצאתי מהבית והסתובבתי כמה שעות, כמו בתוך ערפל. הייתי במצב של אובדן הרצון לחיות בעולם שבו ייתכנו דברים כאלה, שבו תיתכן שפה שמאפשרת תיפלצות לשון כאלה, כאותו משפט."

אין סכינים

תגובתו של גרוסמן לתיאור הרצח של ברונו שולץ היא טבעית. בוודאי על רקע החיות העולה מכתיבתו.

רבי יהושוע בן חנניה גם "קרא" קטע דומה. הוא היה עד לחורבן הנורא של בית המקדש. לרצח של מאות אלפי יהודים. אולם הוא ראה את הדברים אחרת. הוא גם מבקש מאיתנו "לקרוא" אחרת את הרוע והקשיים שבעולם. רבי יהושוע לא "סגר את הספר ויצא". כך עולה מהוויכוח שניהל ראש החכמים עם "סבי דבי אתונא", חכמי אתונה.

הדיאלוג כולו אניגמטי, וכדרכם של חכמי אתונה, מנוסח בקודים ובסמלים. אתונה כבר לא מה שהיתה. גם מצב היהודים לא כשהיה. רומא שולטת בכיפה.

הנה כמה מובאות מהדיאלוג, המופיע במקור בארמית[2]:

איך קוצרים שדה של סכינים? שואלים חכמי אתונה.

בקרן של חמור, משיב רבי חנניה.

וכי יש קרן של חמור? הם מקשים.

וכי יש שדה של סכינים? הוא עונה. "עני רוכב על חמור". אבל הוא לא בא, הם מקשים – אין עני, אין חמור, אין קרן.

גם אין סכינים. מסביר רבי חנניה;

ועוד הם ממשיכים. הביאו לפניו שתי ביצים ושאלו: איזו ביצה הוטלה על ידי תרנגולת שחורה ואיזו על ידי לבנה. בתגובה הביא רבי יהושע שתי חתיכות גבינה ושאל: איזו נעשתה מעז שחורה ואיזו מלבנה.

והדיון נמשך.

למה התכוונו חכמי אתונה? מבין הפרשנויות, זאת של המהרש"א, ישנה אחת המזכירה את תגובתו של גרוסמן.[3]

זמן הדגירה של ביצה הוא 21 יום. 21 יום הם שלושת השבועות בין יז בתמוז לבין תשעה באב. 21 יום הם גם מספר הימים בין ראש השנה להושענא רבה, יום החיתום.

אתה רואה, כמו רצו חכמי אתונה לומר, כבר אי אפשר להבדיל בין הטוב והרע, האור והחושך. 21 יום סימלו אצלכם דגירה לקראת התחדשות וצמיחה. והנה הם עתה מסמלים חורבן, מות ואובדן.

תסתכלו על הגבינה, ענה רבי חנניה. באיזו עז מדובר, אמר, כשהוא מתכוון לגורלות, שני שעירי העזים, ביניהם היה מטיל גורל הכהן הגדול. האם מדובר בעז השחורה, זאת שהפכה שעיר לעזאזל שגורלה נחרץ, או בעז לבנה, זאת שהוקרבה לפני הקב"ה. האמת, שאין זה משנה. גם סביב השעיר לעזאזל קשרו חוט, "לשון של זהרורית", שהפך לבן בזמן שהיא נדחפה ממצוק גבוה. אותו לבן סימל שגם מהחטאים, מהעוונות, מהחושך יוצאת גבינה.

עבורנו, ענה רבי יהושוע, המאמינים, אין סכינים בעולם. הרוע והקושי, החורבן והאובדן יש בהם מקור של נחמה ותקומה. אחרי החורבן, תבוא התקומה. עבורנו אין שתי רשויות. אחת של אור, טוב וחסד, ואחת של חושך, קושי וסבל.

עבורנו היהודים יש רק רשות אחת. כך על-פי רבי יהושע בן חנניה. וגם אם תקופות מסוימות בהיסטוריה אנחנו היינו השעיר לעזאזל, אנחנו היינו אלה שהטילו בהם את האדם לתחלואי החברה, הלשון של זהרורית סביב צווארנו הלבינה כשלג.

את שולץ רצחו. אבל הוא הותיר גבינה לבנה. את הנשמה היהודית אי אפשר להרוג. היא כאן חיה, מתפקדת, פועלת, מגשימה את תכליתה. החורבן לא יכול לפגוע באמונה אלא למי שזאת היתה מעורערת בו עוד קודם לכן.

***

רשימות נוספות על תשעה באב ובית המקדש:

העלם וגילוי – על הכמיהה לבית המקדש

הרוצה להחכים ידרים

השמחה של החורבן

ההתעלות הרוחנית שבצום

[1] מאין נחלתי את שירי, עמ' 47.

[2] בכורות ח, ב.

[3] ראו המרש"א, בכורות ח, ב. וראו את שיעורו הנהדר של ר' יוסף יצחק יעקבסון בנושא.

The post הגבינה הלבנה של ברונו שולץ appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למעלה מ-250,000 הכותרים המסודרים במקום הופכים את המבנה לאחת הספריות היהודיות החשובות בעולם. ועדיין למרות שההנהלה של הספרייה חרדית למהדרין, לא זכור שמעולם קרעו או שרפו שם ספר כלשהו.

באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, בילה את זמנו הרבי מליובאוויטש, כבחור צעיר בגילאי העשרים, לסירוגין בין ביתו שביקטרינוסלב לבין חצר רבו, יוסף יצחק, בלנינגרד. בלנינגרד נפתחו לפניו אוצרות הספרייה של חותנו המיועד. בביתו ביקטרינוסלב היו לו ספרים רבים, אך לא מבחר גדול כמו זה שבבית רבי יוסף-יצחק. בין ספרי היהדות הרבים והמגוּונים מצא גם ספרים שבמהותם כופרים במחשבה הדתית הקלאסית. בתחילה התפלא על החזקת ספרים אלה, שכן יהודים דתיים, ובוודאי אדמו"רים, אינם נוהגים להחזיק ספרים כאלה, שלא לדבר על הבעיה ההלכתית ועל ההתייחסות המפורשת ללימוד חוכמות זרות בספר התניא. אולם למרות הפליאה, ברבות הימים כאמור אימץ גישה דומה[1].

כשהפך לרבי, שמח ששלחו אליו ספרים חדשים שיצאו לאור, והיה מעיין בהם ומעיר הערות לכותב. רבבות הספרים שקיבל במהלך השנים רוכזו בספרייה זו. מלבד ספרים אלה, מגיל צעיר היה בעל נטיות ביבליומניות. הוא אסף בעיקר ספרי יד בתחום היהדות, אך לא רק. בספרייה יש אלפי כתבי-יד מקוריים של נשיאי תנועת חב"ד; העתקות שהעתיקו לעצמם החסידים בכתב-יד מאותם כתבים; אוספי תמונות ופריטים הקשורים להיסטוריה של החסידות; ארכיון קטעי עיתונות ופרסומים שפרסמה התנועה במהלך השנים, סידורים ישנים וכאמור אלפי ספרים לא יהודיים, ובחלקם אפילו אנטישמיים.

מה הסיבה שבספריית נשיאי תנועת חב"ד האחרונים נמצאו ספרים רבים הנוגדים את רוח היהדות, ואף ספרי כפירה מובהקים? הרבי הציע כמה טעמים לכך בדברים מאוחרים יותר שנשא. הקריאה או החזקת ספרים אלו לא הייתה הוראה לרבים אולם עבורו הטעם האחד הוא שכדי לדעת מה להשיב לאפיקורוס צריך לדעת את עמדותיו. טעם שני, שהספרים נועדו לעזור לחסידות להפיץ את אור התורה לעולם כולו, ובכלל זה את המסרים האוניברסליים של היהדות, המופנים גם ללא יהודים. על-ידי הכרת התפיסות המופיעות בספרים הרבים והמגוּונים ניתן לבחון כיצד נכון לדבר עם שאינם יהודים על רעיונות הקשורים בשבע מצוות בני נוח, ובהם צדק ואמונה[2].

ח"כ מיכאל בן ארי קיבל בשבוע שעבר בדואר, כמו חברי כנסת אחרים, את הברית החדשה מארגון מיסיונרי נוצרי. הוא בחר לקרוע את הספר הקדוש לשני מיליארד מאמינים ברחבי העולם למול המצלמות.

בראיון עם גבי גזית גילה בן ארי בעצמו מדוע עשה זאת. הוא 'רצה להעלות את הנושא לדיון' ולמנוע את הפעילות המיסיונרית. אישית לא הכרתי אף אדם שהשתכנע בפעילות המיסיונרית הנוצרית ולכן אני לא מבין באיזה דיון מדובר ומה ערכו. אבל זו לא חוכמה גדולה. אני לא מסתובב ב'שטח הפעולה' שלהם כלל. ובכל זאת, בסמיכות לעידן הבחירות, קשה להאמין שפרובוקציות מעין אלה לא נועדו לשם האייטם במדיה, שכן ברור שאין בכוחן לשכנע מישהו באמיתות דרכה של היהדות ובטח לא ביופייה הפנימי והחיצוני.

מוזרה גם הסברה המובלעת שהיהודים המאמינים הם עלה נידף ברוח, שכשיקבלו בדואר את הברית החדשה ימהרו להמיר את דתם. בעידן בן זמננו אי אפשר להתכחש לכך שהיהדות מתחרה ברשת האינטרנט כנגד אינספור תפיסות עולם דתיות-רוחניות אחרות, לרבות אלה המיוצגות על ידי זרמי ה'עידן החדש'. כדי לנצח היא לא יכולה להתנהל בתחושה מאוימת וחסרת ביטחון. היא צריכה לצלול פנימה למעמקיה, ולדלות את האיכות המחשבתית והרעיונית הטובה ביותר בנמצא. הגברת המחלוקת והאנטגוניזם היא בוודאי לא הדרך הנכונה לחיזוק הקשר לארץ ישראל ולתורת ישראל.

במילים אחרות,  אם ח"כ בן ארי לא היה מתייחס למשלוח הברית החדשה בדואר, כנראה שאף אחד לא היה מתייחס לכך. סך הכל חברי הכנסת מקבלים עשרות ספרים בדואר, ורובם מוצאים דרכם ללא כל כבוד למדף נשכח כשהעוזר הפרלמנטרי אפילו לא טורח ליידע את פטרונו בקבלתם.

הבעיה של היהדות האמונית בזירה הפוליטית היא שכדי לבלוט היא נגררת לשחק בכלים ולאמץ את אמות המידה של המערכת הפוליטית הקיימת. האייטם הופך להיות חזות הכל, ובכל מחיר. במעשים שכאלה בן ארי ועוזריו מעידים כי הם סבורים שבפוליטיקה בת זמננו אין מקום לבנייה הדרגתית ומוצקה של מסר. גם אין מקום לאמינות ולמערכת שכנוע המבוססת על חיפוש הטוב ולא על הדגשת השלילי.

2. האסלה הסמויה

תודה לכל מי שפרגן ובהחלט הגיע הזמן לעדכן. מזל טוב. בשעה טוב עמדנו במשימה. ביום חמישי האחרון, יום אחד לפני ראש חודש אב, ולפני תחילת הרמדן, סיימנו את בניית השלד. שלושה שבועות ועמידה בתקציב זה הישג די מרשים שבגינו מגיעות כמה מילים טובות לאמג'ד. עכשיו עוברים לחלק המתיש באמת. הגמר.

לפני שהתחלנו בפרויקט סיכמנו שאנחנו הולכים על הקו הפשוט ביותר, ללא מוצרי יוקרה כלל. מהר מאוד התברר לנו שלא פשוט כלל וכלל לעמוד ביעד הזה. שכן הדרך רצופה אינספור לחצים חברתיים, מוכרנים ידעניים, בעלי מקצוע מנוסים וכמובן הורים, שכולם מתעקשים לשכנע ש'בונים רק פעם בחיים', וב'בנייה לא צריך לחסוך'.

אתמול בדרך לסופר נכנסתי לרשת קרמיקה, המתיימרת להיות זולה, לברר כמה עולה אסלה. המוכר כמעט חטף התקף לב כשאמרתי לו שאנחנו רוצים אסלה פשוטה, לא סמויה, לא תלויה ולא מונובלוק. קרוב לשעה הוא לא נתן לי לצאת מהחנות. "אין כזה דבר", הוא התעקש. "כולם היום 'עושים' סמויה". זה היה עבורו ממש אידיאולוגיה. כשיצאתי פגשתי ידידה ותיקה. "השתגעתם? לא 'לעשות' סמויה? איך תסתירו את הניאגרה? תפסיקו להתיפייף זה באמת לא 'נובורישי' לבנות אסלה תלויה, זה סטנדרט". התלבטנו. ביטחוננו התערער. היתרונות של 'התלויה' כמעט הכריעו, קל לנקות מתחת למושב והשירותים נראים יפים ונקיים. נראה גם שאין ברירה כי התלויה הולכת יד ביד עם הסמויה, שאחרת, רק תלויה, יותר יקרה משתי החלופות הראשונות.

איכשהו משהו גרם לנו להתעשת ולחזור להחלטתנו הראשונה. אין סמויה, אין תלויה ואין גרניט פורצלן. ב'אדם החד-ממדי', הרברט מרכוזה, האידיאולוג של מרד הסטודנטים בארה"ב בשנות השישים, ניסה להבין מדוע נכשלה המהפכה שחזה מרקס. הוא עלה על כך שהסיבה נעוצה בצרכים המדומים, שכולנו נתונים במרדף אחר השגתם. כיום נראה שטעה. מעגל הצרכים הופך כל כך משוכלל שיותר ויותר קבוצות באוכלוסייה הופכות מנוכרות למוצרי הצריכה החדשים. הקצב מהיר מדי. ה'סטנדרט' של היום זה היוקרה של פעם והרוכשים לא עומדים בקצב. אני לא יודע אם הניכור המחודש למוצרי הצריכה יוביל בסופו של דבר למהפכה מעמדית או לא, אבל אנחנו כנראה נשלים עם חיים בלי 'אי' במטבח.

3. מנושא לנושא באותו נושא

יהיה אשר יהיה המסר הפוליטי שניתן להפיק מהמחלוקות הפנימיות שקרעו את הארץ לגזרים והמיטו עליה אסון בתקופת המרד הגדול, כיום כמעט ברור כי לא פחות ממאבק אידיאולוגי דתי, הפער המעמדי היווה גורם מרכזי בכישלון המרד שהביא לחורבן. שני אלה חברו יחד ושילהבו את היחסים הרצחניים שאפיינו את הכתות היהודיות המפולגות ומסוכסכות באותה תקופה. המחקר בנושא מתומצת בצורה קריאה ופופולארית בספר "הבוגד בירושלים" של ההיסטוריון דזמונד סיוורד. מהספר עולה התחושה כי לו הפערים הכלכליים היו קטנים יותר, יכול להיות שחלק גדול ממעשי הרצח הפנימיים היה נחסך, ואולי, אולי באמצעות אחדות פנימית היינו מצליחים לסכל את תוכניות האימפריה הרומית, שסבלה מחוסר יציבות בשלהי ימיו של הקיסר נירון ועד עלייתו לשלטון של אספסיאנוס.

4. איסור המילה

מרד החשמונאים פרץ לאחר שאם מלה את בנה, למרות איסור הרומאים על המילה, זרקה אותו מחומות ירושלים וקפצה אחריו. גם מרד בר כוכבא פרץ בעקבות תוכניות הרומאים לאסור את המילה. באחרונה, בעקבות גרמניה, אוסטריה ושוויץ הודיעו שבכוונתן לאסור את המילה. והקהילות היהודיות? מתנגדות בקול רפה. הן מתארגנות. נדמה שאילולא שיח נפוץ של יהודים בגנות המילה, האירופאים לא היו מעזים לקדם חקיקה שכזו. בכל אופן, ולמרות שהגזרה כנראה הוסרה בגרמניה, איסור המילה מעלה שאלות נוקבות לגבי עתיד כמה וכמה מקהילות יהודי אירופה. רובן הן קהילות אבודות וחסרות עתיד. הן סובלות מהתבוללות קשה ומתנאים שלרוב פחות טובים מאשר בישראל. הגרועים ביותר הם היהודים שבחרו להתיישב בגרמניה או לשוב אליה לאחר השואה. אין שום טעם שבכוחו להסביר מדוע יהודים בוחרים לגור בגרמניה שנים ספורות לאחר השואה. הסיכוי היחיד של קהילות אלה הוא העלייה לארץ.

5. בשמחה

וכמעט אחרון, החסידות כהרגלה הופכת על ראשה את הפרשנות הרווחת לכמה מעיקרי המחשבה היהודית, או נכון יותר מגלה את הממד הפנימי של אותם רעיונות. על-פי הפרשנות החסידית משנכנס אב לא ממעטין בשמחה, אלא ממעטין בהנהגות השליליות, שנאת החינם, העמדת ה'אני במרכז', חוסר היכולת לקבל תפיסות הפוכות – על-ידי השמחה. כלומר ממעטין את התכונות הבלתי רצויות באמצעות הגברת השמחה. התנאי לרגישות חברתית ואהבת חינם הוא השמחה. שכן השמחה מעידה שאנחנו לא מהלכים בעולם בתחושת חסך. השמחה מבטאת יותר מכל תחושת שלמות. דבר לא חסר לנו. וכשחיינו שלמים, על כל הפגמים והייסורים שבהם, אנחנו גם לא חשים מאוימים מהסביבה.

6. קצרצרים
– קראתי ביקורות חיוביות על "המשגיחים", סרטו של מני יעיש, ובהתרשמות ראשונית נדמה לי שמדובר בסרט חובה. אני מודה שעדיין לא צפיתי, אבל אם מישהו יודע היכן ניתן לצפות בסרט הוא מוזמן לעדכן.

– באחרונה מרכז אסנט בשיתוף עם המרכז לרפואת הרמב"ם בראשות ד"ר גיל יוסף שחר מפיקים סדרה של סמינרים וסדנאות מסקרנות. הסמינרים מומלצים בחום.

The post קצרים: ח"כ בן ארי, שמחה והאסלה הסמויה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

נכריז מלחמה על ארה"ב. עם התבוסה והכיבוש האמריקאי, יגיע גם הסיוע לצמיחה מהירה. כמה שנים נוספות יידרשו ולבסוף נהפוך לכלכלה חזקה.

חברי הקבינט גלגלו בהתלהבות את הרעיון החדשני, עד שאחד מהם שאל נוגות, 'ומה נעשה אם ננצח?!'

תשעה באב, כמו חודש אב כולו, עמוס סתירות פנימיות ומתחים מובנים.

אחת הסתירות המשמעותיות ביותר היא השמחה שהתעוררה בזמן שריפת בית המקדש. דווקא בשעת מנחה, כאשר החל בית המקדש לעלות באש[1] החלו ישראל לומר זמירות 'ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה'[2].

מקרצפים את הבית

גם היום נוהגים ברוב הקהילות בדרך מוזרה שכזו. מצד אחד בליל תשעה באב יושבים בחושך, על הרצפה ואומרים קינות. בשחרית אפילו לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, משום שהתפילין נקראים גם פאר, וביום זה ניטלה תפארתנו. מצד שני, בשיא היום, בשעת מנחה, קמים מהישיבה על הקרקע, מנערים את הבגדים, אומרים דברי נחמה, ויש גם המקפידים לנקות ולקרצף את הבית, לקראת המשיח, מושיען של ישראל, שאמור להיוולד לאחר חצות היום בתשעה באב[3]. אפילו תחנון לא אומרים ביום זה, הנקרא מועד.

מהנמוך ביותר לגבוה ביותר

המסר הראשון והמוכר שאפשר לדלות מן הבדיחה, וכמובן מהסתירה שמתקיימת בתשעה באב הוא כי מהמקום הנמוך ביותר מטפסים לגובה הרב ביותר. ההצלחה הרבה מתקיימת כאשר מתגברים על משבר, כשמתמודדים עם ניסיון. דווקא במקרים כאלה משיגים התעלות גשמית ורוחנית. גרמניה ויפן השתקמו והפכו למשקים כלכליים מפוארים לאחר שכמעט חרבו במלחמת העולם השנייה. להבדיל, במישור האישי הדברים נכונים גם כן. מעט מאוד הצלחות ותובנות כבירות, משיג מי שחי חיים שלווים ונינוחים. לעומתו מי שירד לתחתית השאול, יודע להעריך את הצמיחה, את הטוב וההתעלות, ולהפיק מהם יותר.

מסר זה בולט גם בכך שחודש אב מכנס בתוכו את ט'באב ובה בעת את ט"ו באב, חג השידוכים, עליו נאמר כי 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב'[4]. ממועד המסמן את הצרה, הקושי והמשבר, עוברים ליום טוב המסמן את הצמיחה וההמשכיות. ולא זו בלבד, אלא שתשעה באב עצמו, עתיד להיהפך ליום טוב, יום של ששון ושמחה[5].

שמחה של אין יותר מה להפסיד

ישנו מסר נוסף המתחבא במתח הבלתי נתפס בין חורבן לשמחה. השמחה היא לא רק על כך שמהשפל יש סיכוי לצמוח גבוה יותר. בחורבן עצמו קיימת מידה של ביטחון, של הכרה בכך שיש ממנו תקומה והוא נועד לעבר תכלית מסוימת. שהוא עצמו חלק מדרכו של הטוב להיטיב.

בשבת שמעתי סיפור מפיו של חבר שנזדמן לתפילת ערבית זריזה שארגנה קבוצת חיילים בשיא מלחמת לבנון השנייה. פתאום, ללא כל התרעה מוקדמת, בתוך המלחמה, הזוועות והקורבנות, מצאו עצמם המתפללים מתחילים לרקוד, לשמוח ולשיר. שמחה אמיתית, פנימית, כזו שמכיר רק מי שהגיע למצב שאין לו עוד מה להפסיד, ומעתה, כשהוא פורס ידיו אל על, הוא משוכנע שתהיה לו תקומה.

זו לא הייתה שמחה של פריקת עול או של הישג כביר. זו הייתה שמחה של הכרה בחורבן כחלק מהטוב. החורבן הוא צדו החיצוני, המוכיח ומתרה, של שורש פנימי וטוב. שורש עמוק המבקש לגלות מידה של רחמים. השמחה בחורבן היא על הידיעה כי לכל ארוע חיצוני יש מהות פנימית נסתרת. לחורבן הפיזי יש כוונה מטפיזית. חודש אב, שכשמו מלמד על מידת הרחמים[6], הוא גם חודש המקפל בתוכו את כל תהליכי העבודה העצמית[7]. את הצעידה מן המיצר אל המרחב. מן הקושי אל השמחה ויותר מכל את הערכת הקושי כחלק מהרצון האלוקי בעולם.

מסופר על הבעל שם טוב שפעל פעם לטובת אדם מסוים, שלא ממש הגיע לו. כסוג של עונש יצאה בת קול וקראה כנגדו שבכך הוא איבד את חיי העולם הבא. בשומעו דברים אלה, נמלא הבעל שם טוב שמחה. עתה, אמר, אוכל לעבוד באמת את הקב"ה מבלי לצפות לכל תמורה. הבשורה השלילית היוותה עבורו מקפצה להכיר טוב יותר את משמעות החיים ואת הנוכחות האלוקית בהם.

לעתים כשדוחקים אותנו לפינה, שם אנחנו מגלים את נקודת העצמיות שלנו, המאפשרת לנו שחרור ושמחה, ושם, כלשון הבדיחה, אולי ננצח.

תוספת:

רשימות נוספות על תשעה באב ובית המקדש:

העלם וגילוי – על הכמיהה לבית המקדש

הרוצה להחכים ידרים

הגבינה הלבנה של ברונו שולץ

ההתעלות הרוחנית שבצום

[1] תענית כט, ב. לכן יש דעה בגמרא שהיו צריכים לקבוע את הצום ב'עשירי', מפני שרובו של היכל בו נשרף.

[2] 'ותירצו בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם, ויכלו חס ושלום בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה, כי אם חס ושלום לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון כו'. על תהלים עט, א, איכ"ר פ"ד, יד. מדרש תהלים על הפסוק. יל"ש תהלים רמז תתכד וראו רש"י ד"ה איסתייעא – קידושין לא ב.

[3] איכ"ר פ"א, נא.

[4] תענית כו, ב.

[5] סיום מסכת תענית. על הטוב שבחודש אב אנו למדים גם מכך שבראש חודש אב הסתלק אהרון הכהן, שביטא בחייו את הקשר והשלום בין העליונים והתחתונים, ומכך שבחמישה בחודש הסתלק האר"י הקדוש. על פי תורת הקבלה והחסידות ויום פטירתם של צדיקים הוא יום שבו תורתם והמסר העיקרי שקידמו בחייהם מתפשט ומתעצם, יותר מבכל הזדמנות אחרת.

[6] ניתן ללמוד זאת גם מכך שעל פי הזוהר, סדר אותיות מלמטה למעלה הוא דינים וגבורות, כמו חודש ת-ש-רי. לעומת זאת חודש אב שסדרו מלמעלה למטה, א', ב', הוא רחמים. ראו בשערי המועדים, חודש מנחם אב, לקט ביאורים ואמרות קודש מהרבי מליובאוויטש, עמ' יט.

[7] מזלו של החודש הוא אריה (אלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבה), המבטאים את כל תהליכי התשובה שבחודש. ראו שערי מועדים, שם, עמ' מא.

The post השמחה של החורבן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post פרשת עקב – גובה העליה כעומק הירידה – פורסם בידיעות אחרונות, ט"ז אב appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

תענית כקורבן

הקרבת קורבנות הייתה אחת הפעולות המרכזיות שהתקיימו בבית המקדש. משנחרב המקדש, פסקו גם מלהקריב קורבנות. מכיוון שהצום יכול לקרב את האדם לזולתו ולהכרת הפעימות האלוקיות בבריאה, מבלי שאלה יהיו מוסתרות על-ידי תחושת ישותו, הוא מהווה תחליף מסוים לעבודת הקורבנות שנערכה בבית המקדש.

הצום הוא כאמור הקרבת קורבן מעצמי, בבחינת 'מיעוט חלבי ודמי'[1]. כשאדם מתענה הוא ממעט באופן כלשהו חלק מעצמו. הוא שורף חלק מעצמו, על-ידי שהוא מבטל באופן זמני את תאוותו. ביטול התאווה הוא מתנה לקב"ה. לכן יום צום נקרא 'יום רצון לה"[2].

במובן זה, תענית היא מעשה של התגברות על הצד הטבעי, הבהמי שבאדם. ההתגברות על הנטייה הבהמית והטבעית של האדם, היא חלק מהרצון האלוקי, על-פי התורה[3]. השחרור הזמני של היחיד ממגבלות הגוף ומהצרכים הגופניים נועד לאפשר ליחיד לראות למעלה מעצמו, מצרכיו ורגשותיו, ולהפנות פנים לזולתו.

הצום מסייע לנו התרכז ולהתעלות בעבודה הרוחנית של היום, שהיא כאמור, ברובה עבודה של ללמוד לתת מהעצמי לאחר ללא אינטרס. קורבן הוא לכן מלשון התקרבות. קרוב כל הכוחות והחושים לעבר דבר מסוים. כל מי שרוצה להשיג הישג כלשהו בחייו, מחויב להקריב קורבן. אי אפשר להיות ספורטאי טוב מבלי לוותר על בילויים. לא ניתן להפוך לבני זוג טובים, מבלי להקריב את הרצון לשאת חן בעיני אחרים. ההקרבה של שעות האכילה הם הדרך שלנו להתקרב בזמנים מסוימים לבורא ולבריאה.

התענוג השכלי

היות הצום קורבן של התאוות, הופך אותו במידה רבה לא לעינוי אלא דווקא לתענוג[4]. ישנן דרגות של תענוג שאדם יכול לחוות. תענוג בדרגה אחת הוא תענוג גשמי, של ארוחה טובה למשל. תענוג מעליו הוא תענוג רגשי. תענוג גבוה יותר משניהם הוא תענוג שכלי. ההבנה של דבר מסוים היא בגדר תענוג פנימי יותר הנמשך זמן רב יותר. ויתור על אכילה ושתייה יוצרת צער בממד הגופני אולם בממד הנפשי היא מאפשר תענוג גבוה יותר, של הכרה שכלית. בשעות הצום האדם כמו שוכח מעצמו ומסוגל להתרכז בדברים אחרים, שיחיו אותו. ההזנה המרכזית שלו היא לא ממזונותיו אלא מהיכולת שלו להעניק לשכלו ולא ליצריו, את השליטה על גופו, לפחות ביום זה.

מבלי להביא עדיין בחשבון את ההיבטים הבריאותיים, התייחסות אל הצום כאל התעלות רוחנית ולא כאל סיוט שצריך להיגמר, עשויה לסייע לנו להפיק את המירב מהיום.

[1] ברכות יז, א. הובא בתניא, אגרת התשובה, פ"ב.

[2] ישעי' נח, ה. וראה תניא אגה"ת ספ"ב.

[3] מזווית אחרת הצום הוא מעין דורון, שי, לבורא על מחילת העוונות (זבחים ז, ע"ב וברש"י שם). הוא מהווה חלק מבקשת התשובה על דברים שנעשו בעבר (על הצום ביום הכיפורים ובתהליך התשובה ראו: תניא, אגרת התשובה, בעיקר פרקים א-ג). כך לדוגמא אם הלבנתי פני חבר בציבור, העובדה שאני מצטער על כך אינה מספיקה. אני צריך לפנות אליו עם מתנה מסוימת ולבקש את סליחתו. הצום הוא המתנה שמגישים לבורא כדי לכפר, לקנח ולנקות את ההתנהגות הסוטה מדרך הישר בה נקטנו.

[4] 'אלא שאצל רבותינו נשיאינו הי' אופן מיוחד בתענית – לא בתור עינוי, אלא ענין של תענוג', ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ב, קנו.

The post התענוג שבצום appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לא שאין בסיבה זו מידה של רלוונטיות, אולם לפי הלך מחשבה זה, להוציא יום הכיפורים, שהוא הצום היחיד שנקבע בתורה, יכלו ומצאו חכמים דרכים לא פחות טובות לתענית. דרכים שיגרמו לנו צער רב, ויזכירו לנו את החורבן. כלומר גם אם בהיבט החיצוני והגלוי הצער מהווה נימוק אחד לקביעת הצום, המקורות מלמדים אותנו שייתכן והבחירה בצום מגלמת משמעויות נוספות. על-פי המקורות, אמנם יש חובה לזכור את חורבן בית המקדש, אך יום זה אינו מיועד להספד ותענית[2]. יתר על-כן יום תשעה באב נקרא 'מועד', ולא אומרים בו תחנון ולא סליחות[3]. הטעם הפנימי לכך שיום תשעה באב נקרא 'מועד' הוא שביום בו חרב בית המקדש, נולד, על-פי התלמוד הירושלמי, המלך המשיח[4]. יום הולדת הוא כידוע יום בו המזל גובר[5], ולכן ביום תשעה באב המזל של עם ישראל כולו גובר[6]. ולבסוף, חכמים מלמדים 'שבמצוות חביבות נהוג להתענות'[7]. אמנם האמירה לא קשורה במובהק לתשעה באב, אך היא בהחלט מצביעה על מגמה של יחס שונה באשר לצום, וראייתו כדרך לייחד התנהגות מסוימת שאנו חפצים בה מדרכי התנהגות אחרות.

להתעלות מעל הקיום הגשמי

אז מדוע בכל זאת צמים? על-פי מחשבת החסידות, תפקידו העיקרי של הצום אינו לצער אותנו. במידה רבה, ההפך הוא הנכון. הצום הוא אחד הכלים החשובים להתעלות רוחנית, להכנה נפשית ולהתקרבות לזולת, כשהבורא נמצא כמתווך ביחסינו עמו.

הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש היא העדר אהבת חינם[8]. משמע אי יכולת לקבל את האחר מבלי לקנא בו, מבלי להרגיש מאוים מדעותיו או מהצלחתו. שנאת חינם, ההפך מאהבת חינם, היא שנאה שאין מאחוריה סיבה אמיתית, אלא רק רצון להשתלט על האחר. על-מנת להשלים את החסרון של שנאת חינם, אנו זקוקים לעורר אהבת חינם. המדרש מלמד כי דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאילו החריבו[9]. העובדה שאנחנו עדיין אבלים על ירושלים היא כתוצאה מכך שסיבת הקלקול והחורבן עדיין לא נעלמה. עדיין יש חסך חמור באהבת חינם.

שחרור זמני מהשעבוד

איך משיגים אהבת חינם? אהבת חינם מתפתחת כאשר הפרט מציג נכונות לוותר על האינטרסים החומריים שלו לטובת האחר. בכל פעם שאנו משועבדים לתאוות, ליצרים ודחפים, הסיכוי שלנו להשיג אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, הוא קטן. המידה שבה מוחמאת ישותנו, היא המידה שבה נאהב או לא נאהב את הפרט שמולנו. בהיבט הזה, הצום הוא במידה רבה כלי ל'חנך' את הגוף להתעלות לאהבת חינם.

לעתים כשאנו מפנטזים יום שלם על, נניח, פרלין שוקולד אחרון שנותר, וכשאנו כבר מגיעים למקרר אנו מגלים שהשוקולד נאכל, הדבר מעורר בנו רוגז. נדרשת מאיתנו גדלות קומה, או יותר נכון ויתור אמיתי על תאוות המתוק כדי להתגבר על הרוגז.

האוכל גורם לנו לחשוב על עצמנו, להעמיד את עצמנו ואת תאוותינו במרכז. רובנו משועבדים, לטוב ולרע, לאוכל. כך למשל לפני שאנו יוצאים לחופשה אנו בודקים קודם כל את טיב ומספר הארוחות המוגשות במלון. אפילו ההצלחה של אירוע משפחתי או מפגש חברתי נמדדת על-פי המזון המוגש בו.

הצום, ההתנזרות ממזון ומשקה למשך יום אחד, מסייע לנו להתגבר על גורמים המגשמים אותנו. באמצעות השחרור הזמני מהשעבוד למזון אנו מצליחים להתעלות מעל לצרכים המיידיים שלנו. באם אנו מוכנים גם להפסיק לחשוב על האוכל בזמן הצום, ההשתחררות מהחומר הגשמי מגביהה אותנו רוחנית ומאפשרת לנו להתקשר לדברים ולאנשים, בזמן הצום, ללא התלות באוכל.

התיקון להעדר אהבת חינם יכול להיות מושג כאמור על-ידי הפדייה, ולו זמנית, מכבלים חומריים ואינטרסנטיים. במובן זה צום תשעה באב הוא תחילת ההכנה לקראת השתחררות זו. הוא מעיד שהפרט מוכן להקריב מעצמו ולא להיות שבוי בידי תאוותיו. כשהוא משיג את הגאולה מתחושת הישות והעמדת ה'אני' במרכז, רב גם הסיכוי שיצליח לאהוב את האחר מבלי להרגיש צורך להשתלט עליו או לחוש מאוים ממנו.

בפעם הבאה, על התענית כקורבן ועל התענוג שבצום.

[1] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ב, קצט.

[2] 'אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום כו'", שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד סי"ט. – נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך.

[3] שו"ע או"ח סתקנ"ט ס"ד.

[4] ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד.

[5] ראו ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. לעיון נוסף ראה בספר 'יום הולדת', בהוצאת התבוננות.

[6] 'והוא יום מסוגל לענין של ישועה וגאולה', ראו מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' קב שבכל ט"ב נולד משיח. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לט, שבת חזון, 8.

[7] 'מפני שמצוה חבי­בה עליהם (לכן נוהגין) כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה, כגון לולב ושאר דברים', רוקח סי' שנג.

[8] בית המקדש הראשון חרב 'מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם', יומא דף ט עמוד ב.

[9] מדרש תהלים, מזמור קלז ד"ה.

The post ההתעלות הרוחנית שבצום appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לימוד אודות בית המקדש

כידוע בי"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים. ב-ט' באב חרב בית המקדש, הראשון והשני. בימים אלה נהוג ללמוד אודות בית המקדש, מהיבטים שונים. הלימוד מגלם את אחד ממקורות הכוח העיקריים של העם היהודי – הוא כוח הזיכרון. באמצעות הזיכרון ניתן להחיות ארועים מהעבר, ולינוק מהם משמעות להווה.

עד כמה שבית המקדש נדמה כמקום רחוק מהווית חיינו, הוא התקיים במשך כמעט אלף שנים, עם הפסקה באמצע, מאז שהוקם על-ידי שלמה המלך, וחרב, בשנית, על ידי טיטוס וצבאו. ללא ספק, במונחים שלנו מדובר בתקופת זמן מרשימה המצדיקה עיון מעמיק יותר במבנהו של בית המקדש ובפעולות שהתקיימו בו ובסביבתו. יחד עם זאת נהוג לומר לא רק כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר[1], אלא ש'לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ'[2]. כלומר הלימוד אודות בית המקדש צריך להתקשר לחייו של הלומד. שכן רק עיון שכזה עשוי לעורר בו רגשות ויכולת התקשרות.

דברים אלה נועדו כדי להצדיק את הניסיון לברר סוג של קשר בין בית המקדש לבין מאפייני האווירה בדרום. חכמים מלמדים כי 'הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר יצפין'[3]. נכון אמנם שהכוונה היא בעיקר לסידור המנורה במשכן בצד דרום, ושולחן לחם הפנים בדרום, ומכאן מסיקה ההלכה גם את כיווני התפילה הרצויים ואת חשבון הנטייה לארץ ישראל בזמן התפילה[4]. אולם, אם מהמלאכות האסורות בבית המקדש בשבת אנחנו גוזרים מהי ההגדרה של מלאכה, ומה מותר ומה אסור לעשות ביום השבת, אזי ייתכן שהאמירה כי 'הרוצה להחכים ידרים', מגלמת בתוכה משמעות רלוונטית יותר מאשר תיאור הסדר בבית המקדש וכיווני התפילה המומלצים.

על-פי מחשבת החסידות והקבלה לכל היבט רוחני יש משמעות גשמית, ולהפך, לכל תופעה גשמית יש שורש רוחני. השולחן והמנורה מבטאים בהתאמה שני ממדים, שאינם נפרדים זה מזה, הממד הגשמי והממד הרוחני[5]. אולם מהאמור עדיין לא ברור למה הרוח והחכמה הם מצד דרום ואילו הגשמיות מכוונת צפונה.

ההנחה הראשונה הגלומה ביצירת הקישור בין מצב גשמי ורוחני לבין מיקום פיזי היא שכל מקום משפיע באופן שונה על מצבו של האדם, ומכיל בתוכו פוטנציאל מדוד לצמיחה רוחנית והצלחה גשמית. כמובן שהאדם יכול להשפיע על פוטנציאל זה, אך כפי שמידת החיות האלוקית משתנה בין דרגות שונות במציאות, בין דרגת דומם, לבין דרגות צומח חי ומדבר, כך, ישנם מקומות המכילים מידה מסוימת של חיות אלוקית לעומת מקומות אחרים המכילים מידה אחרת של חיות אלוקית[6]. כלומר ייתכן שבדרום יש יותר אפשרות לגילוי מקורות חכמה מהשורש האלוקי מאשר בצפון למשל.

התורה ניתנה במדבר

אולם במבט ראשון השערה זאת נראית כלא כהגיונית. לרובנו יש רושם שסיור בצפת העתיקה ובקברי צדיקים הם בעלי השראה רוחנית רבה יותר מאשר ביקור באילת למשל. בדרך כלל האזורים הדרומיים הם חמים יותר. לעתים כתוצאה מכך, הם זוכים בפחות פעילות אינטלקטואלית. לרוב כשחם קשה ללמוד. כל מה שמחפשים זה רק מחסה מהשמש היוקדת. אחת הסיבות לכך שלתלמידים יש חופש בתקופת הקיץ הוא החום הרב, המקשה על הריכוז, או לפחות הקשה בעבר, טרום תקופת המזגנים. יתר על כן, באזורים רבים בעולם הדרום נחשב לנחשל יחסית לאזורים הצפוניים, המפותחים יותר.

ובכל זאת, התורה קובעת כי ההדרמה מסייעת להחכמה. התורה עצמה, שבמובנים מסוימים ניתן לתארה כשכלו של הקב"ה, ניתנה לבני ישראל במדבר, שטח הפקר, אזור שממה שאינו שייך לשום אדם, וידוע במזג האוויר הקשה השורר בו. גם על אברהם כתוב שנסע 'הלוך ונסוע הנגבה'[7], כמו חיפש את מזג האוויר הקשה כדי להתעלות מבחינה רוחניות.

היחוד במדבר, בחלקים הדרומיים והחמים, הוא בכך שהם מחייבים יכולת אנושית מיוחדת בהתמודדות עם תנאים לא פשוטים. המדבר הוא מקום המתקשר עם שחרור, תפיסת זמן איטית ומחויבות נמוכה יותר לדברים חומריים. המסר של המדבר הוא שקשה יותר לנצח אותו והוא דורש את ההסתגלות של בן האנוש אליו. אחת הסיבות לכך שבני ישראל קיבלו את התורה דווקא במדבר היא כי זהו מקום המשחרר מכל מחויבות. המדבר הוא מקום שבו מופרת שגרת העבודה, המקשה על היכולת לחיות חיים אותנטיים, חיים של חיפוש ומשמעות. עבדות במובן זה היא לא רק כשנוגשים בנו בכפייה, אלה גם כשאנו מחוייבים למרוץ מתמיד סביב טרדות הפרנסה, מבלי כל אפשרות להרים ראש ולהתבונן בסביבתנו.

במדבר יכלו בני ישראל לסמוך על הקב"ה שימלא את כל צורכיהם[8]. הסתמכות זאת כמובן יכולה להתקיים גם באזורים אחרים על פני כדור הארץ, אולם במדבר ההשפעה האלוקית ניכרת בכל התרחשות, וקל יותר לנטרל משתנים מתערבים שלכאורה עשויים להסתיר את תחושת ההשגחה הפרטית המלווה את החיים במדבר.

יחד עם זאת, המדבר הוא גם מקום שיכול לשאוב אנרגיות ולהסיח את הדעת. תהליך זה של חוסר מיקוד נקרא 'יניקה לחיצונים'. במדבר ניסו העמלקים לעכב את בני ישראל ולזרוע בהם ספק בדרכם ואמונתם[9]. גם פרעה, אותיות עורף, הוא חלק מהקיום הדרומי-מדברי. פרעה מבטא במובן זה הפניית אחוריים, עורף לגילוי נקודת האמת.

המסקנה מהאמור היא שהמדבר דורש מאיתנו ללמוד לשאת הפכים, להיות מסוגלים להתמודדויות מגוונות. הוא מצד אחד יונק כוחות, ועשוי להתיש את האדם, ומצד שני הוא מעניק הזדמנות נדירה להתנתק מהשגרה, מדעת הקהל, מהמחויבויות השוטפות, לתוך סיטואציה המאפשרת צמיחה עצמית והתבוננות מעמיקה. התבוננות, תוך השתחררות מהלחצים השוטפים מאפשרת התמסרות לעניין, לבחינה ולעיון ולכן גם לגילוי נקודת החכמה. במילים אחרות, הצמיחה והחכמה אינן מנוגדות לאווירת החופש והשחרור, אלא בדיוק להפך, הן מופרות ממנה.

רדיו קול הים האדום, ג' אב ה'תשס"ט, 24.7.09

(הערה, הבגדים הלבנים מאפיינים את אירועי ט"ו באב ויום הכיפורים כמובן).

[1] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.

[2] ע"ז יט, א.

[3] ב"ב דף כ"ה ע"ב

[4] אדמו"ר הזקן, שולחן ערוך, אורח חיים חלק א, הלכות תפלה, צד צריך לכוין כנגד ארץ ישראל ודין הרוכב או יושב בספינה ובו' י' סעיפים, ג.

[5] ישנם שלושה קווים, דרכם משתלשל השפע בצורה סדירה לעולם. קו ימין, קו שמאל וקו האמצע. קו ימין הוא הקו הדרומי, המייצג את החכמה בשכל ואת רגש האהבה והחסד. הקו השמאלי הוא קו הבינה והגבורה. קו של צמצום והגבלה של החסד. הקו האמצעי הוא המיצוע בין השניים. ראו למשל: מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ו, ח"א, נוסח שני, וידבר גו' קדש לי כל בכור, רא.

[6] הכוונה כאן היא רק לדרגה אחת של אלוקות, לדרגת 'ממלא כל עלמין'. בדרגת סובב כל עלמין הבורא נמצא בשווה בכל.

[7] בראשית יב, ט

[8] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"א, עמ' 145.

[9] מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ו, נוסח שני: זהר קרח מאן דעביד ימינא שמאלא, תקמד. לכן נאמר 'לכתך אחרי במדבר (ירמי' ב, ב). המדבר הוא בבחינת אחור. ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים חלק ב, מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ז, עמ' 388.

The post 'הרוצה להחכים ידרים' – על בית המקדש, חכמה ונופש באילת appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

במבט ראשון זה נראה קצת פרימטיבי. מה כל-כך מיוחד היה בבית המקדש? למה בדיוק מתגעגעים? להקרבת קורבנות ולהקטרת קטורת? האם היהדות היא דת רסטורטיבית? האם איננו צובעים את העבר בצבעים מיתיים, מוגזמים, וחלקנו רוצה לשוב אל אותו עבר בשל קשיי ההווה? האם אי אפשר להבין כבר ש'הזיזו לנו את הגבינה'? הרי אחד מעיקרי החסידות הוא שבכל מקום ובכל זמן, האדם יכול לפגוש את הבורא. שכן אין מקום פנוי מהנוכחות האלוקית. העולם כולו הוא שכינה ואלוקות. אז מדוע, אם בכלל, צריך דווקא מקום גשמי¹, מסוים, ושלא במקרה גם רווי מחלוקות ומריבות.

כדי להבין את הכמיהה לבית המקדש צריך להבין מה היה תפקידו בממד הפנימי, ואת תחושת החסך הנפשי, שהמקדש אמור היה למלא. בית המקדש היה קומפלקס מפואר ששימש כמרכז החיים הדתיים-חברתיים-לאומיים של העם היהודי. אולם מעבר לעבודת הקורבנות שהתקיימה בו, הוא נשא בתכונה ייחודית. הוא היה מקום שבו שרתה השכינה בגלוי. דירתו המוצהרת של הקב"ה. שזהו רעיון שקצת קשה להבין ולעכל, על אחת כמה על רקע התמיהה מדוע הבורא, השוכן בכל מכל, זקוק לדירה, ולא סתם דירה, לדירת קבע².

על-פי המתודה החסידית, אפשר להבין טוב יותר את תפקיד דירת הקב"ה, כשמשווים אותה לדירת האדם. כשחבר פוגש אותנו במרכז המסחרי, הוא מייד שואל 'היי, מה אתה עושה פה?'. כשהוא רואה אותנו במסעדה, הוא מביע את אותה פליאה, 'אתה פה? ממתי אתה סועד כאן?' לעומת זאת כשתופסים אותנו בבית, בדירתנו, אף פעם לא שואלים אותנו 'מה אנחנו עושים כאן?'. זה הרי ברור. זוהי דירתנו.

על אותו משקל, הכרת הנוכחות האלוקית במפגשים שונים שאנו חווים במציאות, בעבודה, ביחסינו החברתיים, מעוררת סוג של פליאה. היא מעצימה בנו את האמונה. אולם במפגשים אלו אנו מוצאים את הקב"ה מחוץ לדירתו, במצב של גלות והעלם. פגישת הקב"ה בדירתו ממלאת אותנו באופן אחר.

קיומה הגלוי של השכינה בבית המקדש, בדרגות שונות³, הוא כמו נסיכת תחושת ביטחון הנמשכת למרחקים. ביטחון בכך שיש נקודת אמת. שיש על מי ומה לסמוך. חכמים מדגישים כי 'אין שמחה כשמחת התרת הספקות'. כשהדרך סלולה וידועה היא משרה נינוחות, גם אם היא ארוכה וקשה. בצבא, המסעות הקשים ביותר, נראים עבירים, כשיש מפקד שהוא דמות בעלת סמכות. דמות כזו המקרינה שהיא יודעת מה נכון, מה צריך לעשות ומעל לכל מהיכן יוצאים ולאן צריכים להגיע.

בית המקדש סיפק את הביטחון הזה. את היכולת לגלות ממדים של הבורא בתוך מרחב של מקום, זמן והתבוננות סובייקטיבית, או בשפת החסידות: עולם, שנה, נפש. לפני בית המקדש סיפקו את הביטחון הזה, את התמרורים שיש אמת, את היכולת לערבב בין העליונים לתחתונים, האבות, ששימשו מרכבה לאלוקות. אחרי האבות היו הנביאים, ובראשם בחיר הנביאים משה רבנו. במתן תורה, בני ישראל שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, ויותר לא יכלו לסבול. על כל דיבור ודיבור 'פרחה נשמתם', רצתה לשוב למקורה⁴. האור, האמיתות, היו חזקות מדי. לכן נצטוו מיד לאחר מתן תורה לבנות משכן. המשכן הוא תחום מצומצם ומוגדר שנועד לאפשר לעם לקיים את חייהם בתחושת קרבה לנוכחות אינסוף הגלוי, לקיום הנצחי בתוך החולף.

גירושין לקראת נישואין מחודשים

החרבת בית המקדש הוא כמו צעד של גירושין⁵ בינינו לבין הקב"ה. זהו בינתיים, לא צועדים ביחד. אי אפשר לסמוך על גילוי נשגב של אלוקות במקום אחד. אולם בפירוש הפנימי, הגירושין נועדו כדי ליצור ייחוד מחדש. החורבן היה דבר נורא ומחריד. אך הוא לא מגלם בתוכו רק רע.

אנחנו מחויבים להאמין כי החורבן הוא בכללות דבר טוב, שכן 'אין רע יורד מהשמיים' ו'טבע הטוב להיטיב'. החורבן דוחק את האדם לדרך חדשה. סותר על מנת לבנות. הסתירה היא תחילת הבנייה. צעידה בדרך שבה עליו לבנות לאלוקות משכן בתוכו. שכן 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה'⁶. ארבע אמות הוא המרחב הנוצר סביבנו כשאנו פושטים את ידינו. זהו מרחב עצמי מוגן הנוצר במקום התחתון ביותר. במקום בו תחושת ה'אני' שלטת. מעתה באפשרותנו לשאת עמנו את בית המקדש. החיים עצמם הם מקדש, לשון נבדל, הנוצר על-ידי שאני מזיז קצת מעצמי ומאפשר למשהו אחר מקום בתוכי. בניית בית המקדש הפנימי, המאפשר לבורא לשכון בתוכנו, היא צעד אחד לקראת אירוסין מחודשים עם הבורא.

[1] לעיון מעמיק יותר בדיון לגבי אפשרות השראת השכינה בבית המקדש, במקום גשמי, בין הרמב"ם וכן הרס"ג, הרד"ק ועוד, לבין הרמב"ן, והכרעת החסידות בעניין, ראה: ספר המאמרים מלוקט כרך ה', קונטרס כ"ד טבת, תשנ"א.

[2] ולא דירת ארעי. לכן נקרא בית המקדש בית זבול שנאמר 'בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים'. מלכים א, ח, יג.

[3] בבית המקדש הראשון, בזכות לוחות הברית, השכינה שרתה שלא על-פי סדר השתלשלות העולמות. בבית שני בהעדר הארון והלוחות, הגילויים היו בדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה וכו'. ראה בתניא, ספר של בינוניים, פרק נג.

[4] על רעיונות אלה ראה בתניא, ליקוטי אמרים, פרק לד.

[5] רעיון זה מובא במקומות רבים, ראה למשל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"א, עמ' 245.

[6] ברכות ח, א.

The post העלם וגילוי – על הכמיהה לבית המקדש appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.