'הרוצה להחכים ידרים' – על בית המקדש, חכמה ונופש באילת
כרגיל בימות הקיץ, אילת ניצבת בראש מוקדי הנופש בישראל ומציעה מגוון רחב של בילויים, אטרקציות ימיות, קניות ומסיבות פרועות. על רקע המקצב האילתי המשוחרר והחום המהביל, היה זה מרענן ומפתיע לקבל ממיקי יצחקי, עורכת רדיו קול הים האדום, שיחת טלפון המזמינה לדבר בתוכניתה של המגישה מירב אפק, על תשעת הימים בהיבט של פנימיות התורה (לשיחה, המצטרפת לראיונות קודמים, ניתן להאזין למטה). החיבור עם הרדיו הדרומי, על רקע הפער בין מנהגי האבלות הנהוגים בימים אלה לבין מנהגי עיר נופש, מעורר השראה לבחון את הקשר בין עבודת ההתבוננות לבין הרוח המדברית.
לימוד אודות בית המקדש
כידוע בי"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים. ב-ט' באב חרב בית המקדש, הראשון והשני. בימים אלה נהוג ללמוד אודות בית המקדש, מהיבטים שונים. הלימוד מגלם את אחד ממקורות הכוח העיקריים של העם היהודי – הוא כוח הזיכרון. באמצעות הזיכרון ניתן להחיות ארועים מהעבר, ולינוק מהם משמעות להווה.
עד כמה שבית המקדש נדמה כמקום רחוק מהווית חיינו, הוא התקיים במשך כמעט אלף שנים, עם הפסקה באמצע, מאז שהוקם על-ידי שלמה המלך, וחרב, בשנית, על ידי טיטוס וצבאו. ללא ספק, במונחים שלנו מדובר בתקופת זמן מרשימה המצדיקה עיון מעמיק יותר במבנהו של בית המקדש ובפעולות שהתקיימו בו ובסביבתו. יחד עם זאת נהוג לומר לא רק כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר[1], אלא ש'לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ'[2]. כלומר הלימוד אודות בית המקדש צריך להתקשר לחייו של הלומד. שכן רק עיון שכזה עשוי לעורר בו רגשות ויכולת התקשרות.
דברים אלה נועדו כדי להצדיק את הניסיון לברר סוג של קשר בין בית המקדש לבין מאפייני האווירה בדרום. חכמים מלמדים כי 'הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר יצפין'[3]. נכון אמנם שהכוונה היא בעיקר לסידור המנורה במשכן בצד דרום, ושולחן לחם הפנים בדרום, ומכאן מסיקה ההלכה גם את כיווני התפילה הרצויים ואת חשבון הנטייה לארץ ישראל בזמן התפילה[4]. אולם, אם מהמלאכות האסורות בבית המקדש בשבת אנחנו גוזרים מהי ההגדרה של מלאכה, ומה מותר ומה אסור לעשות ביום השבת, אזי ייתכן שהאמירה כי 'הרוצה להחכים ידרים', מגלמת בתוכה משמעות רלוונטית יותר מאשר תיאור הסדר בבית המקדש וכיווני התפילה המומלצים.
על-פי מחשבת החסידות והקבלה לכל היבט רוחני יש משמעות גשמית, ולהפך, לכל תופעה גשמית יש שורש רוחני. השולחן והמנורה מבטאים בהתאמה שני ממדים, שאינם נפרדים זה מזה, הממד הגשמי והממד הרוחני[5]. אולם מהאמור עדיין לא ברור למה הרוח והחכמה הם מצד דרום ואילו הגשמיות מכוונת צפונה.
ההנחה הראשונה הגלומה ביצירת הקישור בין מצב גשמי ורוחני לבין מיקום פיזי היא שכל מקום משפיע באופן שונה על מצבו של האדם, ומכיל בתוכו פוטנציאל מדוד לצמיחה רוחנית והצלחה גשמית. כמובן שהאדם יכול להשפיע על פוטנציאל זה, אך כפי שמידת החיות האלוקית משתנה בין דרגות שונות במציאות, בין דרגת דומם, לבין דרגות צומח חי ומדבר, כך, ישנם מקומות המכילים מידה מסוימת של חיות אלוקית לעומת מקומות אחרים המכילים מידה אחרת של חיות אלוקית[6]. כלומר ייתכן שבדרום יש יותר אפשרות לגילוי מקורות חכמה מהשורש האלוקי מאשר בצפון למשל.
התורה ניתנה במדבר
אולם במבט ראשון השערה זאת נראית כלא כהגיונית. לרובנו יש רושם שסיור בצפת העתיקה ובקברי צדיקים הם בעלי השראה רוחנית רבה יותר מאשר ביקור באילת למשל. בדרך כלל האזורים הדרומיים הם חמים יותר. לעתים כתוצאה מכך, הם זוכים בפחות פעילות אינטלקטואלית. לרוב כשחם קשה ללמוד. כל מה שמחפשים זה רק מחסה מהשמש היוקדת. אחת הסיבות לכך שלתלמידים יש חופש בתקופת הקיץ הוא החום הרב, המקשה על הריכוז, או לפחות הקשה בעבר, טרום תקופת המזגנים. יתר על כן, באזורים רבים בעולם הדרום נחשב לנחשל יחסית לאזורים הצפוניים, המפותחים יותר.
ובכל זאת, התורה קובעת כי ההדרמה מסייעת להחכמה. התורה עצמה, שבמובנים מסוימים ניתן לתארה כשכלו של הקב"ה, ניתנה לבני ישראל במדבר, שטח הפקר, אזור שממה שאינו שייך לשום אדם, וידוע במזג האוויר הקשה השורר בו. גם על אברהם כתוב שנסע 'הלוך ונסוע הנגבה'[7], כמו חיפש את מזג האוויר הקשה כדי להתעלות מבחינה רוחניות.
היחוד במדבר, בחלקים הדרומיים והחמים, הוא בכך שהם מחייבים יכולת אנושית מיוחדת בהתמודדות עם תנאים לא פשוטים. המדבר הוא מקום המתקשר עם שחרור, תפיסת זמן איטית ומחויבות נמוכה יותר לדברים חומריים. המסר של המדבר הוא שקשה יותר לנצח אותו והוא דורש את ההסתגלות של בן האנוש אליו. אחת הסיבות לכך שבני ישראל קיבלו את התורה דווקא במדבר היא כי זהו מקום המשחרר מכל מחויבות. המדבר הוא מקום שבו מופרת שגרת העבודה, המקשה על היכולת לחיות חיים אותנטיים, חיים של חיפוש ומשמעות. עבדות במובן זה היא לא רק כשנוגשים בנו בכפייה, אלה גם כשאנו מחוייבים למרוץ מתמיד סביב טרדות הפרנסה, מבלי כל אפשרות להרים ראש ולהתבונן בסביבתנו.
במדבר יכלו בני ישראל לסמוך על הקב"ה שימלא את כל צורכיהם[8]. הסתמכות זאת כמובן יכולה להתקיים גם באזורים אחרים על פני כדור הארץ, אולם במדבר ההשפעה האלוקית ניכרת בכל התרחשות, וקל יותר לנטרל משתנים מתערבים שלכאורה עשויים להסתיר את תחושת ההשגחה הפרטית המלווה את החיים במדבר.
יחד עם זאת, המדבר הוא גם מקום שיכול לשאוב אנרגיות ולהסיח את הדעת. תהליך זה של חוסר מיקוד נקרא 'יניקה לחיצונים'. במדבר ניסו העמלקים לעכב את בני ישראל ולזרוע בהם ספק בדרכם ואמונתם[9]. גם פרעה, אותיות עורף, הוא חלק מהקיום הדרומי-מדברי. פרעה מבטא במובן זה הפניית אחוריים, עורף לגילוי נקודת האמת.
המסקנה מהאמור היא שהמדבר דורש מאיתנו ללמוד לשאת הפכים, להיות מסוגלים להתמודדויות מגוונות. הוא מצד אחד יונק כוחות, ועשוי להתיש את האדם, ומצד שני הוא מעניק הזדמנות נדירה להתנתק מהשגרה, מדעת הקהל, מהמחויבויות השוטפות, לתוך סיטואציה המאפשרת צמיחה עצמית והתבוננות מעמיקה. התבוננות, תוך השתחררות מהלחצים השוטפים מאפשרת התמסרות לעניין, לבחינה ולעיון ולכן גם לגילוי נקודת החכמה. במילים אחרות, הצמיחה והחכמה אינן מנוגדות לאווירת החופש והשחרור, אלא בדיוק להפך, הן מופרות ממנה.
רדיו קול הים האדום, ג' אב ה'תשס"ט, 24.7.09
(הערה, הבגדים הלבנים מאפיינים את אירועי ט"ו באב ויום הכיפורים כמובן).
