מהיכן הכוח לנצח קושי פנימי – הלקח הגדול של ט״ו באב

הדבר הגדול ביותר שאירע בט״ו באב היה כנראה ששברו את הגרזן איתו כרתו עצים למערכה.
איך המעשה הזה מלמד אותנו להתמודד עם אתגרים פנימיים, שהם בדרך כלל קשים יותר מאתגרים חיצוניים.

מקורות

משנה תענית ד

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

תלמוד בבלי, תענית ל

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. 

בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא? 

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ׳״ — דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״. מַאי דְּרוּשׁ? אָמַר רַב: ״מִמֶּנּוּ״, וְלֹא מִבָּנֵינוּ. 

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר. 

דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת. וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי״. אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאָמַר: 

ל״א א

לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ. רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״  — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: 

יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין. 

אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל.

 מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ. שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. 

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל  —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים. אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״. הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית

רש"י על תענית ל״א א:ד׳:א׳

יום תבר מגל – שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים:

מי השילוח – חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת תענית,  ל׳ ב

חמשה עשר באב מאי הוא א"ר יהודא אמר שמואל יום שהותרו וכו' עד רבה ור' יוסף דאמרו תרויהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' וקרי ליה יום תבר מגל. וזה הטעם הוא שורש כל הטעמים מכל האמוראים הנזכרים, כי כל הטעמים הולכים וסובבים על קוטב אחד, שנתבטלו הקיטרוגים רעים מישראל וזהו תבר מגל שנתבטלו כל הקיטרוגים ונשתברו כל הכעסים, ומזה העת התחיל הש"י לנהג עם ישראל במדות אהבה.

מעשה רוקח על המשנה, סדר מועד, תענית

בפרק ד' (משנה תענית ד:ו) 

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב". 

להבין לך למה באלו החדשים גברה כח של ס"א לעשות כל אלו המעשים להחריב את בית מקדשינו ועיר הקודש ושארי דברים, 

בהקדים דברי הזוהר פרשת יתרו בפסוק "בחדש השלישי" וזה לשונו (זהר חלק ב עח, ב): "יעקב נטיל ברזא דיליה תרין ירחין – ניסן ואייר, ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים. עשו נטיל ברזא דיליה תרין ירחין – תמוז אב וכו' דהא אלול אתאביד מיניה".  

זוהר יתרו יג

וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. יַעֲקֹב נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין ניס"ן ואיי"ר, וְאִתְכְּלִיל אִיהוּ בְּרָזָא דְּסִיוָן, דְּאִיהוּ תְּאוֹמִים. עֵשָׂו, נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין תַּמּוּ"ז אָ"ב, וְאִיהוּ לָא אִשְׁתְּכַח, וְאִתְאֲבִיד, דְּהָא אֱלוּ"ל לָאו דִּילֵיהּ הוּא, וַאֲפִילּוּ אָ"ב, ט' יוֹם אִינּוּן דִּילֵיהּ, וְלָא יַתִּיר, וְאִתְאֲבִיד, וְלָא אִשְׁתְּכַח, וְלָאו אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְאוֹמִים, אֶלָּא אִתְפְּרַשׁ לְחוֹדֵיהּ, וְסָטָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בַּאֲפִיסָה וּשְׁמָמוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט׳:ז׳) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח.

תרגום: וְהַכל סוֹד אֶחָד. יַעֲקֹב נָטַל בַּסּוֹד שֶׁלּוֹ שְׁנֵי חֳדָשִׁים – נִיסָ"ן וְאִיָּ"ר, וְהוּא נִכְלָל בַּסּוֹד שֶׁל סִיוָן שֶׁהוּא תְאוֹמִים. עֵשָׂו נָטַל בַּסּוֹד שֶׁלּוֹ שְׁנֵי חֳדָשִׁים – תַּמּוּ"ז וְאָ"ב, 

וְהוּא לֹא נִמְצָא וְנֶאֱבָד, שֶׁהֲרֵי אֱלוּ"ל אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, 

וַאֲפִלּוּ בְּאָב תִּשְׁעָה יָמִים הֵם שֶׁלּוֹ וְלֹא יוֹתֵר, וְנֶאֱבָד וְלֹא נִמְצָא, וְאֵינוֹ בַּסּוֹד שֶׁל תְּאוֹמִים, אֶלָּא נִפְרַד לְבַדּוֹ וְסָטָה לְצַד אַחֵר בְּאֶפֶס וּשְׁמָמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח.

הגם שדברי הזוהר המה ודאי רזין, מכל מקום צריכין להבין אותם גם על פי פשוטה שהיה חלוקה בין יעקב לעשו במנין החדשים. 

אך קשה, דלמה אתאביד אלול מן עשו אם היה ראוי לחלקו, מאחר שיעקב נטל ג' חדשים ניסן אייר סיון? גם מה נעשה בששה חדשים הנותרים? למי הם שייכים? 

לכן נלע"ד להבין הכל על נכון בהקדים מה שנתנו הקדמונים סימן בענין הפטרות שאמרו מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא ושבעה דנחמתא ותרתי דתיובתא. מאי בעו בזה הסימן? ובזוהר פרשת שמות (ח"ב יב, א) איתא בפסוק "ותצפנהו שלשה ירחים" 

"אילין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא ומאי ניהו תמוז אב טבת וכו'". 

ויבואר הכל בחדא מחתא, דכבר כתבתנו במסכת ראש השנה אליבא דר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, והכי סתם לן תנא דמתניתין בכמה דוכתי כאשר כתבתי שם, היינו בריאת אדם הראשון היה ביום ו' שהוא ראש חדש ניסן, אבל תחלת הבריאה היה בכ"ה באדר. 

וכבר ידוע שיעקב קנה הבכורה מעשו והקב"ה הסכים על המכירה וקרא לו "בני בכורי ישראל". ונמצא בחלוקת החדשים היה מגיע ליעקב שני חלקים, ונטל יעקב ארבעה חדשים ראשונים, דהיינו: אדר – שהוא תחלת בריאת עולם, ניסן, אייר, סיון. 

ואחר כך לקח עשו בחלקו תרין ירחין אילן תמוז אב.

 ולכך היה כח לס"א ס"מ שר של עשו בתרין ירחין אילין בעונותינו להחריב בית מקדשינו ושארי דברים שאירעו לנו בתרין ירחין אילין. 

ואחר כך המה שני חדשים אלול תשרי שהמה ימי התשובה ועוסקים בכמה מצות ובודאי אילו עשו ישראל תשובה גמורה היה נתבטל כחו של עשו עם שר שלו למעלה לגמרי. אך בעו"ה אין עושים תשובה גמורה. ועל כל פנים מועיל התשובה ומעשים טובים שעושים בשני חדשים אלו שלא יקח עשו חלק כנגדם. 

ואחר כך לקח יעקב ב' חדשים חשון כסליו לחלקו. 

ועשו לקח טבת לחלקו. לכן גם בחדש זה היה כח לס"א שבו צום העשירי, וכמבואר בזוהר הנ"ל פרשת שמות. 

נשאר חודש שבט. מזה מגיע ב' חלקים ליעקב, והואיל שרובו בקדושה נדחה ממנו עשו לגמרי ולא נשאר לו מכל י"ב ירחים רק ג' והיינו תמוז אב טבת. ‏(כן הוא הגירסא נכונה בזוהר, ולא כמו שהעמידו בגליון "נ"א שבט", דליתא. הגם ידעתי שבזוהר איכא איתא "טבת ושבט אינון ימי הרעה" ועיין שם. היינו דסבירא ליה שם דעשו נטיל חלק שליש.)  

מכל י"ב ירחים נמצא דיעקב נטיל שמנה חדשים לחלקו וכפי הסדר שכתבתי שמתחיל מן אדר; לקח יעקב ד' חדשים, ואחר כך עשו ב' חדשים, עוד לקח יעקב ד' חדשים ועשו ב' חדשים. אבל לפי סברת הזוהר בפרשת שמות שכתב תלת ירחין דדינא קשיא שדיא בעלמא ודאי המה תמוז אב טבת כמו שמבואר בפני' ולא כמו שכתבו נ"א בגליון ומטעם שכתבתי דמחודש אלול ותשרי נדחה עשו לגמרי. 

וזה שרמזו הקדמונים בסימן הפטרות: ג' דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא. היינו כנגד י"ב חדשי השנה. והמשכיל יבין מאליו. 

ולכך אירע לנו באותן ג' חדשים, תמוז אב טבת, מה שאירע. והמה צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי. וה' ברחמיו יעשה למען שמו להפוך אותם לששון ושמחה במהרה בימינו אמן. ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך. 

במשנה (משנה תענית ד:ו) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולכאורה טעמא בעי, הא אקדומי פורענותא לא מקדמינן, ודיה לצרה בשעתה – בט' באב ולא קודם. ושמעתי מאדוני אבי הרב זצל"ה דבר נכון בזה דפסוק מלא הוא (ישעיהו כב, יב) "ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד", כביכול התנהג אבלות כדאיתא במדרשים. ואיתא במדרש רבה פרשת נח (בר"ר לב, ז) "ויהי לשבעת ימים והמבול היה" – אותן שבעה הימים התנהג הקב"ה אבלות על עולמו. שבשר ודם שאינו יודע מה שעתיד להיות לכך מתנהג אבלות אחר שימות המת, אבל הקב"ה יודע מה שעתיד להיות התנהג אבלות מקודם. אם כן מסתמא גם בחורבן בית המקדש התאבל מקודם שבעת ימים. וידוע שבשבעה באב נכנסו הנכרים להיכל. אם כן התחיל אבלותו בראש חדש אב, לכך משנכנס אב ממעטין בשמחה. 

ואני אומר דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא דהרי אנו רואין בכל התורה שנכתב בו פטירת הצדיקים אבות העולם, ויוסף ומשה לא נכתב בשום אחד מהן באיזה חודש ובאיזה יום, רק באהרן הכהן שנכתב בפירוש באיזה יום ובאיזה חודש דכתיב "ויעל אהרן הכהן וכו' בחדש החמישי באחד לחדש וגו'", ולמה כך? אלא להורות זה, שבחדש זה עתיד להחרב הבית ושקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית המקדש ונתחיל להתאבל מיד בהכנסת החודש. וקל להבין. 

במשנה (משנה תענית ד:ח) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו'". הגם שבגמרא נאמר הרבה טעמים על זה והביאם הר"ב על היום טוב שבחמשה עשר באב למה זה ועל מה זה – מכל מקום עדיין צריך להבין שהתנא משוה אותו להיום הכפורים, ולא עוד אלא שהקדימו ליום הכפורים, מאי ענין זה לזה, הא לכל הטעמים שבגמרא אין להם ענין כלל לטעמים הנאמרים ביום הכפורים? וגם להבין דברי חכמים וחדותם שבגמרא אמר "וקרו ליה", כלומר ליום ט"ו באב, "יום תבר מגל", ועיין בפרש"י, ועדיין צריך להבין. 

ונלע"ד שחז"ל דבר גדול רמזו כאן. שכבר כתבתי למעלה שעיקר שליטת ס"א ס"מ שר של עשו הוא בתמוז ואב, וכדי שלא תאמר שבכל החדש יש לו שליטה וכח, 

ולכך רמזו לנו רבותינו שבחמשה עשר באב קרו ליה יום תבר מגל, 

שבאותו יום נשבר כח של הקליפה קצת. וקרו ליה "תבר מגל" על פי הפסוק סוף פרשת וישלח (בראשית ל״ו:מ״ב-מ״ג) שמונה אלופי עשו אלוף מגדיאל אלוף עירם ופרש"י (פסוק מ"ג) מגדיאל היא רומי.  

ואפשר לומר לפרש"י שמגדיאל ועירם הוא אחד, ועירם הוא כמו עיר שלהם שידוע שזו העיר הרשעה היא מטרופולין של אדום, ואותיות עירם המה אותיות מיער בסוד "יכרסמנה חזיר מיער", והעי"ן תלויה נשאר רמי, חסר וא"ו.  

ותיבת מגדיאל המה אותיות מגל. נשאר די"א, היינו ט"ו, להורות שבאותו חדש שעיקר שליטה שלו יהיה שבר שלו בט"ו בו. ולכך קרו ליה יום "תבר מגל", כלומר עכשיו נשבר כחו קצת באותו יום, ולעתיד יהיה שבר שלו לגמרי באותו יום. ואין להאריך יותר ובודאי שאין יום טוב גדול מזה. 

ולכך משוה אותו התנא ליום הכפורים, שידוע שביום הכפורים לית ליה רשות לאסטונא, ונשבר גם כן כחו קצת עד שיגיע הזמן שיעביר הקב"ה לגמרי רוח הטומאה מן הארץ. 

ולזה נסמך מסכת מגילה אחר זה, שהמן ובניו היו גם כן מקליפה זו ונאבדו. כן יאבדו כל אויביך ה' בבי"א. ולכך נקרא שם המסכת מגילה בסוד הנ"ל, וגם מגילה בגימטריא פ"ח כמנין מגדיאל, "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו וגו'" (תהלים קכד, ז). 

בסיום המסכת בגמרא איתא (תענית לא, א) "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר "ואמר היום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". נלע"ד שבעל המאמר בא ליישב המשנה מה שדקדקנו בה לענין מאי השוה חמשה עשר באב ליום הכפורים, ולא עוד אלא שהקדים ט"ו באב ליום הכפורים. ועוד למה באמת לא היו ימים טובים לישראל בשני ימים אלו מלבד הטעמים הנאמרים בגמרא. וגם למה באמת בנות ירושלים יוצאות בהן וחולות בכרמים וכו'. וגם הפסוק שהביא בסיום המשנה "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" היינו מלך שהשלום שלו – מאי ענין זה הפסוק למה שקודם לכן? 

מיישב כל זה במאמר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, ובזה מיושב הכל, שמרמז שאותו מחול יהיה בשני ימים אלו. ורמז לדבר – כשתחשוב ג' תיבות לעשות מחול בגן עם ג' כוללים תמצא מכוון כמנין כחמשה עשר באב כלשון המשנה. וכשתחשוב ד' תיבות אלו אחד ואחד מראה באצבע תמצא מכוון כמנין וכיום הכפורים כלשון המשנה ממש. ולכך בהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים לזכר המחול שלעתיד שיהיה בגן. וגם ידוע מהזוהר שבנות ירושלים קאי על נשמות הצדיקים. וגם הפסוק שמביא "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" – הכל מדויק בטוב טעם.

תפארת יוסף

לא.) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' אלא ט"ו באב מאי הוא וכו' 

ר' אליעזר הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבישין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל וכו'. כתיב (ישעיהו נ״ה:י׳) 

כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו וגו'. 

וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שצריך האדם לידע שמאמרו ית' אינו מוגבל בגבול של תפיסת אדם כפי הבנתו בו, אלא כמו שהוא ית' חי וקיים כן מאמרו ית' חי וקים. ויכול השי"ת להראות לו לאדם כל פעם הבנה אחרת בו, כי הוא ית' יכול להגביה התפיסה של האדם בכל פעם עד שיכיר בו האדם פירוש אחר. וכמו שמצינו בדברי תורה שהשי"ת אמר לו לאאע"ה (בראשית כ״א:י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ הגביה השי"ת את תפיסתו, ונתגלה לו הפירוש, כי ביצחק ולא כל יצחק, היינו שעיקר הכוונה מהשי"ת הוא רק לזה שחפץ להכיר בדעתו החיבור מתפיסתו עם אור רצונו ית', ומבקש תמיד לברר מדוע באמת בחר השי"ת בו, יען שעובד את השי"ת. אבל מי שאינו חפץ כלל לברר בדעתו מדוע בחר השי"ת בו, לאדם כזה אין כוונתו ית' כלל, וזה ביצחק ולא כל יצחק. אכן מי שמברר את עצמו תמיד, ומכיר היטב החיבור מתפיסתו עם אורו ית', מכיר איך שאין נמצא מצד השי"ת שום דבר אגב, וממילא מבין היטב איך שיש לתפיסתו קיום נצחיות עדי עד. 

ועל זה איתא (תענית ב:) שלש מפתחות בידו של הקב"ה מפתח של חיה ומפתח של גשמים וכו'. ומפתח של חיה רומז, על קיום עולם שהוא לאדם, כי מזה שרואה הולדה ממנו ומלמדו תורה, מכיר שיש קיום לתפיסתו לעולמי עד. ומפתח של גשמים רומז, על כל טובות עוה"ז, ומאחר שמברר האדם את עצמו עד שמכיר קיומו לעולם הבא, אז מראה לו השי"ת שכל מה שהיה אצלו אגב מלפנים טרם שהגיע לזאת ההכרה, היה נמי חיי עולם, מאחר שמבלעדו לא היה אפשר להגיע לחיי העולם הבא. וזה כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו', וזאת כולל כל טובת עוה"ז, ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, ועל ידם הגיע לעוה"ב, נמצא שגם הלחם לאכל היה ג"כ חיי עולם. ועל זה אמר הכתוב, כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו', היינו כי אחר שמברר האדם את עצמו עד שמכיר קיומו לעוה"ב, אז מראה לו השי"ת שגם כל ההסתרות שהיה אצלו מלפנים טרם שגמר כל בירוריו היה נמי חיי עולם, ולא היה נעתק מעולם מאור רצונו ית' ועל זה הענין סובבים כאן כל הטעמים על היו"ט של חמשה עשר באב, שהוא במלואתא דסיהרא שרומז על גמר הבירורים של האדם. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח), שנכללים כולם בזה הטעם דקרינן ליה יום תבר מגל, 

היינו כי כאשר מתחיל האדם לכנוס בעבודת הבירורים, יעמדו כל המניעות וכל המקטרגים שמקטרגים עליו שאינו מבורר עדיין. 

אכן בזה היום שמורה שכבר נתברר, אז מראה לו השי"ת גם למפרע שהיה תמיד מקושר, אפילו בעת שהיה נדמה לו בתפיסת דעתו שנעתק ח"ו מאור רצונו ית', גם אז היה מקושר לגמרי ברצונו ית', וזה נקרא יום תבר מגל, כלומר כי מהיום והלאה לא יצטרך עוד לשום מניעות שיעמדו נגדו, 

כי כל המניעות העומדים נגד האדם הוא רק למען שיתברר עליהם, אבל מהיום והלאה מראה לו השי"ת גודל אהבה שבל יצטרך עוד לסבול משום מניעה וקטרוג, כי השי"ת מנהיר לו אשר היה תמיד מקושר ברצונו ית' ע"ד הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים: