מה לא לפספס בראש השנה ובכלל – המלצת האר״י
יש עניין אחד עיקרי שכדאי לא לפספס, על-פי האר״י, בראש השנה ובכלל. מהו העניין הזה ואיך הוא ישנה לנו את ראש השנה.
מקורות
במדבר כ״ט
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם׃
מה זה יום תרועה, למה יום תרועה ולא יום תקיעה מה ההבדל ביניהם?
תרגום אונקלוס על במדבר כ״ט:א׳
וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן :
ראש השנה לג, ב
גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה! אָמַר אַבָּיֵי: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב תְּקִיעָה דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי וּתְרוּעוֹת דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי. תַּנָּא בָּרָא קָא חָשֵׁיב חַד בָּבָא וְתוּ לָא. שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשׁ יְבָבוֹת.
וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים!
דכתיב [שנאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו] פסוק זה: "יום יבבא יהא לכון". ומהו לשון "יבבא", דבר זה נלמד וכתיב באימיה [ונאמר על אמו] של סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח), והבעיה היא מה הוא אותו הקול הקרוי יבבה. מר [חכם זה] סבר שיבבה היא גנוחי גנח [כקול גניחה] שהוא קול אנחה שבור, ובשופר משמיעים קולות הקרויים שברים. ומר [וחכם זה] סבר שיבבה פירושו ילולי יליל [כקול יללה] ויללות הם קולות ילל קצרים מאד וקצובים, ובקול השופר הוא קרוי תרועה.
- מה זו יבבה
- למה ראש השנה הוא יום יבבה.
- למה השופר מדמה יבבה
- האם גם אני צריך ליבב
יש להוסיף בזה, שהגמ' בראש השנה (ל"ג ב') ביארה שהקול של תרועה צריכה להיות דומה לקול של בכייה כיון שהתרגום של "יום תרועה יהיה לכם" הוא "יום יבבא יהא לכון", ונמצא שהתורה מגלה לנו שההרגש בלב בראש השנה צריך להיות חזק כל כך עד שהוא מביא את האדם לידי בכייה. והנה הרגש זה בא רק אם מכינים הרבה לפני ראש השנה, ונמצא שזהו טעם נוסף למה הוא נחוץ כל כך שהאדם יכין את עצמו לפני ראש השנה.
תהילים ל"ד:י"ט
קָרֹ֣וב ה׳ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יֹושִֽׁיעַ׃
תהילים ק"מ"ז:ג'
הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבֹותָֽם׃
"הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהלים קמז, ג).
מי השלוח, חלק ב, ליקוטים מכתובים, ספר תהלים י״ט:א׳
תורת ה' תמימה משיבת נפש. שמשלמת החסרון והצמאון שיש בנפש האדם שמי שמכיר חסרונו משלים לו השי"ת כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ':) קוב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז,ט"ו) שמי שמכיר חסרונו מאיר לו השי"ת להשלים חסרונו כמו שכתיב (תהלים ל"ד,י"ט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע.
קונטרס ההתפעלות ל״ג:ט״ז
ואמנם בב׳ כתות הנזכר לעיל אינו נמצא רק חלק הב׳ בענין בכיה מסטרא דא והוא התפעלות נפש האלקית מבחינת הפנימיות שבו אשר ה׳ דורש ומבקש זה מאד מאד כמו שכתוב קרוב ה׳ לנשברי לב כו׳.
לקוטי תורה, ראש השנה ב
והנה כמו למשל האחד עומד למעלה וא׳ עומד למטה ורוצים להתייחד צריך העליון לירד למטה ממדרגתו כמה מעלות והתחתון צריך לעלות ממדרגתו. כך כדי להמשיך המשכה עליונה מבחי׳ ביטול ליש כדי שיהיה היש בטל לאין צריך גם התחתון לעלות הוא נפשו ורוחו הבהמית כמ״ש אם ישים אליו לבו
כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח דהיינו להיות נפשו שוקקה בתשוקה וצמאון ליחוד וביטול זה והיינו בהיות האדם ממארי דחושבנא איך שירד פלאים ממקום כבודו ית׳ שהרי נשמתו ונפשו היתה כלולה במאצילה ב״ה ותרד פלאים בצמצומים רבים ועצומים עד שנתגשמה במאד
והמשכיל יבין כמה מעלות ומדרגות בענין גשמיות ורוחניות וגם כמה מדרגות ברוחניות גבוה מעל גבוה עד רום המעלות ואין ערך לא״ס ב״ה וא״כ כמה רחוק הוא מאור פניו ית׳ ועי״ז יעורר רחמים רבים ובכה תבכה נפשו.
ולכן איתא בכתבי האריז״ל כל מי שאינו בוכה בר״ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה מה ענין בכיה אל ר״ה. אך ע״פ הנ״ל יובן שהבכיה היא לנשמתו דוקא שירדה ממקום כבודה ונתגשמה.
וזהו מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כדאיתא במדרש בשעה שהבדיל הקב״ה בין מים למים נקראים מים התחתונים בשם מי בוכים שבוכין על ירידתן בבחי׳ מים תחתונים וצועקין אנן בעינן למהוי קדם מלכא.
וזהו ענין תקיעת שופר תשר״ת תקיעה קול פשוט הוא בחי׳ התשוקה ברעותא דלבא
ושברים תרועה אמרו בגמ׳ שהוא ענין גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין הבכייה הנ״ל
ונק׳ שברים תרועה שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות וסט״א
ותרועה הוא מלשון תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל,
וגם תרועה הוא מלשון רעותא דלבא כמ״ש ותרועת מלך בו,
שמחמת בכייה ורחמנות זו שלמטה מעורר למעלה רצון העליון בהתעוררות רח״ר העליונים ממקור הרחמים והן י״ג מדות הרחמים עליונים שבהם נאמר ויעבור ה׳ על פניו כו׳, פי׳ ויעבור כאדם העובר ממקום למקום כך ויעבור הוי׳ מבחי׳ עליונה מאד שיתגלה על פניו פנים הם בחינת לבושים שמכסים ומסתירים ומצמצמים א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כי פנים הן עשרה שמות שאינן נמחקים לפי שהם בחי׳ שמות בחי׳ אותיות לכך הן לבושין שמכסין ומסתירין על א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו.
אבל בהתעוררות י״ג מדה״ר עליונים שבהן נאמר ויעבור ה׳ על פניו וכתיב יאר ה׳ פניו שיאר הפנים שלא יעלימו ולא יסתירו כבודו, וכמו שיהיה לעתיד ונגלה כבוד ה׳ והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה אלא לעתיד יהיה זה בגשמיות ממש, וקיבול שכר שהוא למחר לקבל שכרם אבל היום לעשותם ברוחניות,
וסדר העבודה הקבועה בנפש האדם להיות גילוי זה ברוחניות בנפשו בעבודה תמה על ידי התעוררות הרחמנות בבכייה גנוחי גנח וילולי יליל כו׳, וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כי התעוררות הרחמנות זה צריך בקול שופר דוקא ולא בקול אדם עצמו כי בבריאת האדם נאמר אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית כו׳
ואינו מעורר כ״כ מדרגות עליונות של י״ג מדה״ר כמו בקול שופר של בהמה ששרשה למעלה מעלה ממדרגות האדם אלא שנפלה למטה מטה מדרגת האדם כנודע,
ומזה נמשך בכסה ליום חגנו פי׳ שמבחי׳ בכסה שהוא לשון התכסות והתעלמות א״ס ב״ה בהתלבשות מטה מטה בבחי׳ עשייה גשמיות ועוה״ז הגשמי נמשך להיות ליום חגנו פי׳ חגנו מלשון אחוי ליה במחוג שהוא ענין גילוי עד שמראה עליו באצבע כמו שארז״ל עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים ומראין עליו באצבע ואומרים הנה אלקינו זה קוינו לו כו׳ שיהיה גילוי אלקותו ית׳ בעולם ולא יהיה העולם מעלים כו׳:
תורה אור מגילת אסתר
העצה היעוצה לזה משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים…. דהיינו שישבור לבו לב האבן להיות לו רוח נשברה לב נשבר כי כל המסכים והכותל והמחיצה המפסקת בינו לאביו שבשמים הוא בחי' גסי הרוח אשר על כן מחשב עצמו ליש. וחפצי עצמו יקרים בעיניו מחפצי שמים:
למה אם סיסרא – ולא רחל?
מדרש שכל טוב, בראשית כ״ב:י״ח:ט׳
וכתיב יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א). ואמר ר' אבהו מפני מה תוקעין בראש השנה בשופר של איל, כדי לזכור עקדתו של יצחק, אמר הקב"ה תקעו לפני ביום הזה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק שנעקד כאיל, ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם עצמיכם לפני:
מנורת המאור, ב; פרק התפילה, ראש השנה כ״ז
וגרסינן בפרקי ר' אליעזר כשבא אברהם אבינו מהר המוריה, הלך סמאל ואמ' לשרה, אי שרה, אי שמעת מה נעשה בעולם. אמ' לו לאו. אמ' לה, לקח אישך הזקן את הנער יצחק ושחטו והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיליל שלא היה יכול להנצל מידו. מיד התחילה בוכה ומיללת, ובכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות ושלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.
שופטים ה
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו׃
גיטין, נז ב
מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב זכו ולמדו תורה ברבים. מאן אינון [מי הם אלה]? — שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל הזקן.
נזיר כג ב
”אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'”.
שער הגלגולים לו
גם בענין ר' עקיבא, שהיה מבני בניו של סיסרא, כבר נתבאר למעלה טעמו של דבר.
ועתה נרחיב בו הביאור, בלי ספק שראוי לתת טעם, מה כחו גדול של סיסרא, עד שהכוכבים ממסלותם, הוצרכו לירד מן השמים להלחם עמו.
אבל הענין הוא, כי סיסרא קליפת הרע, היונקת מן הדעת של ז"א,
והנה כל השרש של קין הנזכר, שהם מצד החמש גבורות דאימא, אשר היא ג"כ נקראת גבורות, לכן נאחזו בהם הקליפות, וכל נצוצות שרש זה, ירדו לעמקי הקליפות, בסוד הדעת של אדם בליעל, שהוא סיסרא, סוד הדעת כנזכר. וכן ר' עקיבא שהוא משרש קין, היה בקליפה הזאת, ואח"כ יצא ממנה, ונולד מבני בניו של סיסרא כנודע:
גם ר' שמואל בר שילת, שהיה מבני בניו של המן הרשע כנודע כי גם הוא היה נתון בקליפת סיסרא, כי המן וסיסרא שניהם ממקור א' הם, כי שניהם הם בקליפת הדעת,
ונודע כי רב שמואל בר שילת היה משרש קין כנז"ל. וז"ס פסוק "הכוכבים "ממסלותם "נלחמו, ר"ת המן עם סיסרא. ולפי שהדעת דז"א נבקע, ויוצא ממנה הארה אל לאה שבאחורי הדעת, שהוא סוד הדל"ת קשר של תפילין של ראש, אשר כנגד יסוד דאימא שבתוך הדעת דז"א, ואז החסדים יוצאים מצד הרקת הימיני שבראש, והגבורות מן הרקת השמאלית, לכן כתיב והלמה סיסרא מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו, כי הכניעה אותה הממשלה שהיתה לסיסרא, בהיותו יונק מן המקום ההוא כנזכר. ולכן נקמה זו היתה ע"י יעל אשת חבר הקני, שהוא משרש קין כנזכר, הנתון בקליפת סיסרא. וכבר הודעתיך גלגול יעל ומציאותה, שהיא משרש קין הנזכר, בסוד אביי דאתי מדבית עלי, ואביי הוא מן קין, והנה יע"ל ועל"י הכל א' הוא, כמבואר אצלינו במקומו:
