ארבע תכונות שחוסמות את הנפש | ארבעה בנים – פסח

יש תכונות שנראות לנו כמועילות וחשובות אבל הן מהוות בעצם חסם שדורש תיקון. ארבעת הבנים שבהגדה מלמדים אותנו על התכונות הללו ועל דרך התיקון.

מקורות

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: 

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

שפת אמת, ויקרא, פסח ד׳:ג׳

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל.

כנגד הפסוק: 

סור מרע 

ועשה טוב 

בקש שלום

ורדפהו (תהלים לד, טו)

בעל שם טוב, לך לך כ״ב:א׳

מהבעש"ט מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, כי יפול לא יוטל, הכוונה שאדם צריך לעשות הכל כדי שיהיה שלם, וצריך לעיין על עצמו אולי יש חסרון במדות ובדעות, על כן כתיב (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו, ר"ל בקש ועיין בעצמך אולי יש לך חסרון, על כן יבקש להשלים את עצמו או במדות או בדעות, וכל זה אם יכול להשלים על ידי עצמו ואם לאו, ורדפהו

בעל שם טוב, לך לך מ״א:א׳

ידוע שהקדוש ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם לעבודתו יתברך, ואיזה עבודה הוא תמה שידמה האדם ליוצרו בכל מדותיו, למען ישכון הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, אצלו,

 וזהו שכן טוב (באבות פ"ג) שאמרו תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי איזה מדה טובה שידבק בה האדם, חד אמר שכן טוב, פירוש שהקדוש ברוך הוא שנקרא טוב ישכון אצל האדם ויהיה האדם כסא אליו יתברך שמו, וכיצד יעשה להיות כסא להקדוש ברוך הוא, יזדכך גופו ונשמתו (כאשר זכרתי במקום אחר) בהתקדש האדם חושים הרוחניים, ובכלל הם הכ"ד ראשי אברים של האדם, ואז מתקדשים ומתטהרין כל אבריו וגידיו, וזהו והיה מחניך קדוש (בפ' תצא ונעשה נשמתו אור, ורמ"ח אבריו נרות בוערים, וזהו על ידי תורה ומצוות לשמה בדחילו ורחימו נעשה אור תורה ונר מצוה, האור היינו הנשמה השורה במוח וחושים השייכים לה, ונר היינו רמ"ח אברי האדם, וכולם על ידי דחילו ורחימו ונעשה נר, ובהזדכך השרשים האלה נעשה גופו מרכבה לנשמתו ונשמתו נעשה כסא להקדוש ברוך הוא וברוך שמו ושורה אצלו, וממילא כשיש לו שכן טוב דהיינו הבורא ברוך הוא, אז לא יגורך רע, והרע בורח ממנו, וזהו (תהילים ל״ד:ט״ו) 

דהיינו מכל המדות הגשמייות והחומרייות יפנה מהם הרע ויגביר בהם הטוב, ובהיות גובר בהם הטוב אזי הם נוטים ומטים אל החסד והחכמה וזהו (תהילים כ״ג:ו׳) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, כי הם קו הימין אשר השמאל נכנע להם על ידי מעשיהם הזכים כמבואר במקום אחר בפ' עקב (בפ' וישלח) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל ואיתא בש"ס (ברכות די"ג ע"א) שלא יעקר שם יעקב ממקומו לגמרי אלא שם יעקב טפל ושם ישראל עיקר, פירוש, שלא תבטל המדות לגמרי רק תהפכם אל הטוב לקבל הטוב בהם ושיהיו כלים אל הטוב כמו שאמר אדוני אבי זקיני זי"ע זללה"ה מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום (אבות פ"ה) והוא ידוע, וכשעושה כן נעשה כסא להבורא ברוך הוא, ושורה אצלו הקדוש ברוך הוא שהוא טוב וחסד וחיים וכו':

חכם – ועשה טוב

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

דברים ו, כ

דמאחר שהוא חכם ע"פ תורה (שהרי נקרא בשם חכם בתושבע"פ – במכילתא ובהגדה), מהי שאלתו מה העדות והחוקים וגו', הרי החכם יודע בודאי כל זה. ויש להוסיף, שכמו"כ צריך להבין מה שמשיבין לו, עבדים היינו לפרעה במצרים, דמכיון שנקרא בשם חכם, הרי בודאי יודע זאת, ומה מחדשים לו במענה זה.

אלת הבן חכם, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם, ששאלתו אינה על כללות ענין התומ"צ, עדות חוקים ומשפטים, שהרי קוראים אותו בן חכם, כי הוא יודע ענין התומ"צ בכל פרטי עניניהם וכו', אלא שאלתו היא, איך ממשיכים גילוי אוא"ס ע"י מצוות מעשיות. וזהו תוכן ענין שאלתו מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם, אתכם ר"ל אתם, דאין העבודה שלכם כמו העבודה דהאבות שהיתה עבודתם במס"נ ובענינים רוחניים, אבל אתם, שהעבודה שלכם היא רק בעשי' בפו"מ, איך אפשר שתהי' המשכה כזו.

וזהו

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם, שזוהי שאלת הבן חכם552, מהו"ע קיום המצוות

בגשמיות דוקא, שעי"ז דוקא יומשך העצמות. ועל זה עונים לו עבדים היינו, שדוקא ע"י בחי' הביטול פועלים המשכת העצמות. ועי"ז באים לגאולה העתידה, כאשר אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים553, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ביטול של החכמה

כיון שבמצוות יש ג' סוגים²: עדות חוקים ומשפטים, והמצוות שהם בסוג דחוקים הם מיעוט לגבי המצוות שבב' הסוגים דעדות ומשפטים³ – אינו מובן מדוע בחרו השם "בחוקותי", ששייך למצוות דחוקים דוקא?

ב. ובהקדמה:

שאלה כזו שואל בן (ותלמיד) חכם – עליו נאמר בהגדה: "חכם מה הוא אומר, מה⁴ העדות והחוקים והמשפטים גו'", ומשאלה זו ניכר שהוא חכם, שאף שיודע פרטי הענינים דעדות חוקים ומשפטים, אינו מסתפק במה שלמד ויודע עד עתה, אלא מוסיף לשאול ולחקור כו'.

ובלשון חז"ל⁵: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים, רוצה ד' מאות", והיינו, שכיון שיש לו מנה, ומעריך את היוקר שלו, אזי רוצה עוד מנה⁶ וכו', משא"כ מי שאין לו מנה כו'. ועד"ז בנוגע לחכם, שככל שלומד, הרי זה מעורר אצלו את הרצון ללמוד יותר, ולכן שואל כו'.

וזהו גם הביאור במ"ש⁷ "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" – שככל שמוסיף דעת, ה"ה יודע ומכיר יותר מעלת הדבר, ובראותו כמה יש לו כו', יוסיף מכאוב, כיון שרצונו לידע ולהשיג יותר.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? 

מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

תורת מנחם, לט – שנת תשכ"ד – חלק שני, שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ד, 291

ועל זה אומרים: "רשע מה הוא אומר", היינו, שבטענה "מה העבודה הזאת לכם", שמבטל את עבודתו של הזולת (שנעשית מצד קבלת עול, ללא חיות) – הרי הוא מגלה בנוגע לעצמו,

– וע"ד פירוש הבעש"ט48 במארז"ל49 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", שב"ד של מעלה אינו פוסק דינו של אדם עד שהוא בעצמו, "מדעתו", פוסק את דינו, אלא שזה בא באופן ד"שלא מדעתו", כיון שפוסק דין זה על חבירו, ועי"ז פוסק זאת גם על עצמו. וזהו גם הביאור50 בלשון חז"ל51 "דין וחשבון" (אף שלכאורה צ"ל תחילה "חשבון" ואח"כ "דין"), כי, בתחילה פוסק את ה"דין" במקרה כזה, ואח"כ עושים "חשבון" שזהו גם המצב שלו –

שגם הוא, אף שמקיים את המצוות, הנה המצוות שלו (עכ"פ המצוות דחג הפסח שיש להם טעם ע"פ שכל) אינם מצד קבלת עול, ובמילא, הרי חסר אצלו יסוד העבודה, כי היסוד של כל העבודה – אפילו עניני העבודה המובנים בשכל – הוא קבלת עול דוקא.

וכמארז"ל52 "משל למלך כו' קבלו מלכותי (ואח"כ) אגזור עליכם

גזירות", שהיסוד של כל הגזירות הוא – "קבלו מלכותי". והמדובר הוא אודות כל הגזירות, אפילו אודות המצוות שיש להם טעם בשכל, כמארז"ל53 "אילמלא לא ניתנה תורה ח"ו54 היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה", הנה גם היסוד שלהם הוא – "קבלו מלכותי".

וזהו המענה ל"בן רשע" – "אילו הי' שם לא הי' נגאל", כי, כל הענין דיצי"מ הוא "עבדי הם"55, עבודת עבד דוקא. מצד השגה בלבד – יש מקום לקליפת מצרים, ואילו היציאה ממצרים היא ע"י קבלת עול דוקא.

בעיית העדר החיות וזלזול באחר

הטענה "מה העבודה הזאת לכם" יכולה לבוא גם ממי שמקיים כל דיני הפסח, אכילת מצה ומרור וכו', אלא שטוען שעניני הפסח אינם צריכים להיות בדרך עבודה, באמרו "מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו", כיון שהוא מקיים את עניני הפסח (לא בדרך של עבודה, אלא) בחיות ובשמחה.

כאשר מתבונן עד שנרגש אצלו הענין דיצי"מ, ולא באופן של ענין שאירע רק בעבר, אלא באופן של פעולה נמשכת, בכל רגע ורגע (כנ"ל ס"ט) – אזי עושה כל עניני הפסח בחיות ובשמחה, כך, שאצלו אין זה ענין של "עבודה", אלא אדרבה – ענין של תענוג ("פּלעזשער").

והנה הוא רואה יהודי שעריכת הסדר היא לטורח עליו ("ער מאַטערט זיך"), ועושה זאת ללא חיות, רק בגלל שכן הוא ציווי השו"ע, וההתבוננות בענין יצי"מ אינה פועלת עליו, בחשבו, איזו תועלת יש לי מזה שלפני שנים רבות יצאו בנ"י ממצרים?! – הנה אני נמצא עתה בארצות-הברית, וגם כאן הנני סובל ומתייסר!… ומה שייכת אלי השמחה של יצי"מ?!

בשלמא בנוגע לקיום הענינים בפועל – הנה חסיד הוא בעל קבלת-עול (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר42: "אַ חסיד איז אַ קבלת- עול'ניק"), ולכן מקיים את כל דיני השו"ע; אבל כשמדובר אודות שמחה וקול רם – טוען הוא שהענין אינו נרגש אצלו ("עס דערנעמט אים ניט"), כי, כאן הוא טרוד ומודאג מהחובות שצריך לפרוע, וכאן הוא מוטרד בנוגע לקניית בגדים עבור אשתו ובנותיו, וגם כאשר יש לו – אזי הוא מוטרד כיצד למצוא חן (לא רק בעיני אלקים, אלא גם) בעיני אדם, באמרו שיש פסוק מפורש43: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם"; ובהיותו מוטד בכל ענינים אלו – אינו יכול להיות בתנועה של חירות ושמחה.

אלא מאי, אנשי כנסת הגדולה תקנו לומר בנוסח התפלה "זמן חרותנו", "מועדים לשמחה" – הנה אנשי כנסת הגדולה, טוען הוא, היו במדריגה כזו שאף שהיו בזמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"44, מ"מ, "החזירו עטרה ליושנה"45, ולכן האיר אצלם ענין החירות דיצי"מ; אבל אני – טוען הוא – כיצד יתכן שבשעה שהנני סובל ומתייסר ("איך האַלט זיך אין איין מאַטערן") בשנת תשכ"ד בארצות-הברית, תפעל עלי העובדה שבשנת ב'תמ"ח יצאו בנ"י ממצרים?!…

ובכן: כאשר רואה יהודי שעורך את ה"סדר" ללא חיות, אלא מצד קבלת-עול בלבד – אזי טוען: "מה העבודה הזאת לכם", והיינו, שמבטל את כל עבודתו בענין הפסח, באמרו, שאין זה ענין הפסח (חירות), כי, "עבודה" וחירות ושמחה הם שני הפכים: עבודה היא תנועה של כיווץ, וחירות ושמחה הם בתנועה של התפשטות.

יג. וזוהי שאלת "בן רשע" שרשעתו אינה גלוי' כ"כ:

טענתו היא – שקיום מצות חג הפסח ("העבודה הזאת"), שמפורש לה טעם שכלי בקרא, צריכה להיות רק באם יש חיות (ולא באופן של "עבודה", מצד קבלת עול), שאם מקיימים בלי חיות, הרי זה דוגמת צדקה בפנים זועפות*.

וא"כ, רשעתו אינה גלוי' כ"כ**, שהרי יש מקום לטענתו, לכאורה (ובפרט ע"פ הפירוש "הגדתי" – "שבחית"46 דוקא), ואדרבה, צ"ל ראי' והוכחה שטענתו אינה אמיתית.

**) ונקט שאלה זו (שיש בה רשעות, אלא שאינה גלוי' כ"כ) – כי, באם לא יהי' כל שינוי בדיבורו-שאלתו, הרי אין זו שאלת בן רשע. והמענה צ"ל ע"פ השאלה, שהרי הבנים דכאן מתחלקים ע"פ אופן שאלתם ("כי ישאלך בנך"47) – ולא קאי כלל (או שאין ידיעה או צורך או מקום לבחנם) במעשיהם וכיו"ב – כשבאים לשאול (וצ"ל "והגדת" תיכף).

יד. ועל זה אומרים: "רשע מה הוא אומר", היינו, שבטענה "מה העבודה הזאת לכם", שמבטל את עבודתו של הזולת (שנעשית מצד קבלת עול, ללא חיות) – הרי הוא מגלה בנוגע לעצמו,

– וע"ד פירוש הבעש"ט48 במארז"ל49 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", שב"ד של מעלה אינו פוסק דינו של אדם עד שהוא בעצמו, "מדעתו", פוסק את דינו, אלא שזה בא באופן ד"שלא מדעתו", כיון שפוסק דין זה על חבירו, ועי"ז פוסק זאת גם על עצמו. וזהו גם הביאור50 בלשון חז"ל51 "דין וחשבון" (אף שלכאורה צ"ל תחילה "חשבון" ואח"כ "דין"), כי, בתחילה פוסק את ה"דין" במקרה כזה, ואח"כ עושים "חשבון" שזהו גם המצב שלו –

שגם הוא, אף שמקיים את המצוות, הנה המצוות שלו (עכ"פ המצוות דחג הפסח שיש להם טעם ע"פ שכל) אינם מצד קבלת עול, ובמילא, הרי חסר אצלו יסוד העבודה, כי היסוד של כל העבודה – אפילו עניני העבודה המובנים בשכל – הוא קבלת עול דוקא.

וכמארז"ל52 "משל למלך כו' קבלו מלכותי (ואח"כ) אגזור עליכם גזירות", שהיסוד של כל הגזירות הוא – "קבלו מלכותי". והמדובר הוא אודות כל הגזירות, אפילו אודות המצוות שיש להם טעם בשכל, כמארז"ל53 "אילמלא לא ניתנה תורה ח"ו54 היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה", הנה גם היסוד שלהם הוא – "קבלו מלכותי".

וזהו המענה ל"בן רשע" – "אילו הי' שם לא הי' נגאל", כי, כל הענין דיצי"מ הוא "עבדי הם"55, עבודת עבד דוקא. מצד השגה בלבד – יש מקום לקליפת מצרים, ואילו היציאה ממצרים היא ע"י קבלת עול דוקא.

טו. ויש להוסיף בזה גם בנוגע למענה לבן חכם, שסמוך לבן רשע:

ובהקדם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לסמיכות של החכם לרשע56 – דלכאורה הי' צ"ל מקומו של הרשע בסוף, לאחרי "תם" ו"שאינו יודע לשאול", כפי סדר מדריגתם, ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל57 שד' הבנים הם כנגד ד' העולמות, החל מחכם שכנגד אצילות, ועד לרשע שכנגד עשי' – כיון שהרשע זקוק ל"שכן טוב", שיזהיר אותו ויעזור לו להתברר כו'.

ויש להוסיף ולבאר הסמיכות דחכם לרשע – גם מצד המענה לבן חכם, שגם בזה מצינו הדגשת מעלת ענין הקבלת-עול, ומעלת הקב"ע במצוות חג הפסח ("עבודה הזאת") במיוחד (כדלקמן), ולכן הרי זה שייך למענה לבן רשע.

טז. המענה לבן חכם הוא: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"58.

וצריך להבין, דלכאורה, הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אינו מ"הלכות הפסח", אלא דין שנוגע לאחרי הקרבת ואכילת הפסח?

ואפילו את"ל שגם דין זה נכלל בהלכות הפסח, אינו מובן, מהו הטעם שמכל הלכות הפסח בחרו דוקא דין (א) שבא בסוף כל הענינים, (ב) ענין שלילי, ולא ענין חיובי, (ג) אזהרה שאין בה צורך כ"כ, שכן, מי יעלה על הדעת לאכול דבר נוסף ("אפיקומן", קינוח סעודה) לאחרי קרבן פסח ש"נאכל על השובע"59, היינו, שכבר שבע, ולאחרי כן אכל גם הפסח, ובודאי לא ירצה לאכול עוד, ונמצא, שכל האזהרה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אינה אלא למי שהולך בדרך עקלתון… – ואעפ"כ, מכל הלכות הפסח לא מצאו דין אחר לומר לבן חכם מלבד הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?!

ויובן בהקדם הביאור בטעם הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שזהו בכדי שישאר טעם הפסח בפיו60:

ה"טעם" של קרבן פסח הוא – ע"ש ש"פסח על בתי בני ישראל גו' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל"61, שהו"ע של הצלה ממות לחיים. ועפ"ז אינו מובן: איך יתכן שע"י אכילת מאכל נוסף לאחר קרבן פסח, ישכח על ענין של הצלה ממות לחיים?! – כיון שאכל קרבן פסח, ונעשה דם ובשר כבשרו, והיינו, שענין ההצלה ממות לחיים שבפסח נקלט ונרגש אצלו בפנימיות, איך יתכן שבגלל אכילת מאכל אחר ישכח על זה?! וכי ישנו ענין גדול יותר מהצלה ממות לחיים שיכול להשכיחו?!

ותוכן קושיא זו הוא גם בנוגע לכללות ענין החטאים: כאשר יהודי יודע שהקב"ה אומר "נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"62, היינו, שבשעה שמקיים מצוה ומתדבק בה', אזי "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'"63, ואילו בשעה שעושה עבירה הרי זה ענין של מות רח"ל – כיצד יתכן שיעבור עבירה?! וכמאמר הזהר64: "ונפש כי תחטא – תווהא"!

אלא התירוץ היחידי לזה הוא – כמארז"ל65 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", שזהו ענין של שטות לא רק לגבי נפש האלקית, אלא אפילו לגבי נפש הבהמית, והיינו, שגם מצד נפש הבהמית אין נתינת מקום לעשות ענין שהוא בבחי' מות, לולי רוח שטות שנכנס בה.

וכן הוא ע"פ דין נגלה דתורה – שבהמה שאינה בורחת מן האש אין חייבים על נזקי'66, כיון שאינה בהמה נורמלית, אלא בהמה שוטה.

אלא, שבהמה, אם היא רק כפי טבע בריאתה, שאינה בעלת בחירה – אינה יכולה לעשות היפך טבעה, וכמבואר בתניא67 בנוגע לבעלי חיים כו', "שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם"; משא"כ האדם שהוא בעל בחירה – יכול לבחור שתיכנס בו רוח שטות, היפך טבעו (והכוונה בזה היא – "להרבות שכרו, כפתויי הזונה לבן המלך .. ברשות המלך, כמ"ש בזה"ק"68, כיון שהמלך רוצה לגלות את מעלותיו של בנו, לעורר אצלו את הכחות הנעלמים).

וכיון שמדובר אודות מעמד ומצב ש"נכנס בו רוח שטות" – הנה בנוגע ל"שוטה" נופלים כל ענינים של הסברה, והדרך היחידה להבטיח שלא יכשל בעבירה, הרי זה ע"י קבלת עול דוקא.

יז. וזהו תוכן המענה לבן חכם – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן":

אע"פ שהוא חכם, וטענתו שבמצוות שכליות, "משפטים", אין צורך שעיקרם וראשיתם תהי' יראה וקבלת עול כמו ב"חוקים" – אומרים לו, שאפילו במצוות פסח דמפורש טעם שכלי בקרא, אין לסמוך על השכל, דכיון שיש נתינת מקום ל"רוח שטות", הרי כנגד הרוח שטות לא יועיל ענין השכל.

ולכן, אפילו לאחרי שנרגש אצלו טעם הפסח, שהקב"ה הציל אותו ממות לחיים – עדיין צריך להזהר שלא יאכל מאכלים אחרים, שעל ידם יכול לשכוח לגמרי טעם הפסח; והדרך היחידה לזהירות זו היא ע"י קבלת עול.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? 

מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – 

אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

אין לא שאלות, לא מבין ולא מעניין אותו

שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ה

וצריך להבין:

א) ב' הפסוקים שנאמרו בנוגע ל"תם" ו"שאינו יודע לשאול" – "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים"72, ו"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"63 – הם ענינים שונים והפכיים זמ"ז: הלשון "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" מורה שזהו"ע שהוצרך להעשות ע"י הקב"ה דוקא, ולא עוד אלא שהקב"ה הוצרך כביכול ל"חוזק יד" בשביל לפעול ההוצאה ממצרים; ואילו הלשון "בעבור זה גו' בצאתי ממצרים" מורה שזהו"ע שנעשה ע"י האדם עצמו – "בצאתי ממצרים", "בעבור זה" – בזכות המצוות?

ב) מדוע אומרים ל"תם" "בחוזק יד הוציאנו גו'", ואילו ל"שאינו יודע לשאול" אומרים "בעבור זה גו'" – לכאורה איפכא מסתברא: "שאינו יודע לשאול" הוא במדריגה תחתונה יותר בידיעה והשגה מאשר ה"תם" (כמודגש בשמותיהם), שהרי ה"תם" יודע משהו, ושואל לכל- הפחות "מה זאת", משא"כ ה"שאינו יודע לשאול" שאינו יודע מאומה, וכל הענין הוא "חידוש" אצלו. וא"כ, ל"תם" היו צריכים להסביר "בעבור זה עשה גו'", ול"שאינו יודע לשאול" היו צריכים לספר את הפלא שאירע כאן – "בחוזק יד הוציאנו גו'"?

טז. ויובן בהקדם ביאור החילוק בין "תם" ל"שאינו יודע לשאול":

"תם" – יש בו רגש של התפעלות; הוא רואה שאירע כאן ענין נפלא – שלמרות שפרעה הי' מושל בכיפה73, יצאו ששים ריבוא בנ"י ממצרים, ומתפעל מזה ואומר "מה זאת"!…

משא"כ ה"שאינו יודע לשאול" – אינו מתפעל מזה; ענינים כאלו אינם "לוקחים" אותו ("דערנעמען אים ניט"). חסר אצלו הרגש וקישור עמוק בהענין (ואפשר שהפירוש "שאינו יודע" כאן הוא מלשון "והאדם ידע"74, התקשרות והכרה עמוקה) שיעורר אותו להגיב ולשאול; לא איכפת לו, ואינו שואל שאלות.

הוא בודאי לא "מפגר" ("אַ אָפּגעשטאַנענער"); אדרבה: בעניני מסחר – יש לו כל מיני המצאות כו', ובהיותו במשרתו ("אויפן דזשאַב") ממלא תפקידו בחכמה כו', ובגלל זה מקבל העלאה במשכורת וקידום במשרה; אבל כאשר מדובר אודות עניני תומ"צ – כאן אין לו שאלות; הכל ניחא אצלו ("באַ אים איז אַלץ רעכט"). ולא עוד אלא שמלביש זאת ב"אמונה": כיון שהקב"ה מנהיג את העולם באופן כזה, בודאי כך צריך להיות, וא"כ, מה יש לשאול שאלות?!… וממשיך לטעון: הרבי אומר שבחסידות אין מקום לשאול: "פאַרוואָס"; בחסידות אין "ורמינהו". – האמת היא, שהעדר השאלה אצלו היא בגלל שהדבר אינו נוגע לו, אבל, הוא מלביש זאת ב"אמונה".

אמנם לא חסר אצלו בקיום המצוות בפועל, ומקיימן בהידור, אבל, לא בגלל שהדבר נוגע לו, אלא כ"מצות אנשים מלומדה"75; הוריו היו דתיים, ולמד בישיבה דתית, והורגל לקיים מצוות בהידור. ועד שיכול להיות שאינו שייך לגמרי לרע – כמו "בינוני" ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"76; מה צריכים יותר מזה!.. אבל, כל זה הוא ללא רגש וללא חיות!

וכמו שמתנהג בכל המצוות – כך גם בפסח: הוא אוכל אמנם מצה ומרור, ועושה כל עניני הפסח, ובאופן של הידור, אבל, כל הענין לא חדר בו כלל ("דער גאַנצער ענין האָט אים גאָרניט דערנומען"); הוא הגיע ל"סדר" כמו חולם חלום ("אַ פאַר'חלום'טער"), ובאופן כזה הולך לדרכו לאחרי ה"סדר"; שום דבר לא מפריע לו, אין לו שאלות, הכל ניחא אצלו!

בודאי שע"י אכילת מצה וכו' נעשים כל הענינים וההמשכות כו' גם אצלו, אבל, זהו רק בנוגע לפנימיות הנשמה; ואילו בנוגע להרגש וגילוי – "היום לעשותם"77 – אינו מרגיש מאומה!

ה"תם" – יש לו לכל-הפחות קצת הרגש, ולכן מתפעל, אלא, כיון שאין לו השגה, לכן שואל "מה זאת"; אבל ה"שאינו יודע לשאול" – אין לו חיות כלל.

יז. וזהו הטעם שה"שאינו יודע לשאול" הוא האחרון מכל ארבעת הבנים, אפילו לאחרי ה"רשע":

לכאורה אינו מובן: פלוני – רשע, ואילו הוא – מקיים מצוות בהידור, ועד שיכול להיות "בינוני", וא"כ, למה נמנה בסוף, אפילו לאחרי ה"רשע"?!

ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל78 שארבעת הבנים הם כנגד ד' העולמות: חכם – כנגד אצילות, תם – כנגד בריאה, שאינו יודע לשאול – כנגד יצירה, ורשע – כנגד עשי'. ולכאורה: עולם היצירה היא מדריגה חשובה ונעלית – עולם המלאכים79, ואין רובו רע, וגם אם הי' רובו רע, אין הרע מעורב עם הטוב80, וגם ענין הזמן בעולם היצירה הוא באופן נעלה יותר, כידוע מ"ש רבינו הזקן בד"ה אתה הראת (שכבר נדפס81) שבעולם היצירה נכללים עשר או חמש עשרה שנים שלנו בבת אחת. וא"כ, היתכן שמקומו של ה"שאינו יודע לשאול" (שכנגד עולם היצירה) הוא לאחרי ה"רשע"?

והביאור בזה:

ה"רשע" – נוגע לו הדבר, ולכן בא ל"סדר", אלא, שאינו בא בשביל לקיים המצוות, אלא אדרבה – לטעון: "מה העבודה הזאת לכם"; אבל ה"שאינו יודע לשאול" – לא נוגע לו שום דבר, וכיון שכן, הנה בפרט מסויים ה"ה גרוע יותר מהרשע, כי, הרשע, כיון שטוען, הנה אף שטוען נגד, יכולים להתווכח אתו ולשכנע אותו ("אויס'טענה'ן זיך מיט אים"); משא"כ ה"שאינו יודע לשאול" שאינו טוען ואינו שואל מאומה, כיון שאין הדבר נוגע לו כלל [השכל והרגש והלהט (שיש לו בעניני העולם) – אינו שייך לעניני הסדר, שאותם מקיים רק במעשה בפועל, אבל אין זה נוגע אליו] – קשה יותר להתמודד אתו. וע"ד המבואר בקונטרס התפלה82 בנוגע לחסרון של נה"ב שבבחי' "עז" לגבי "שור נגח".

וכן הוא בענין העולמות: בעולם העשי' – מקומו של הרשע – מאיר בחי' סוכ"ע, ומצד הארת הסובב, הנה גם אם עכשיו הוא רשע, בכחו לעשות תשובה; משא"כ עולם היצירה – מקומו של ה"שאינו יודע לשאול" – הוא "עולם ברור"83, כל דבר קבוע על מקומו ("אַלץ איז אויסגעשטעלט"), ונשאר כמו שהוא, ואינו שייך להשתנות ולצאת מהגבלותיו84.

יח. עפ"ז יובן החילוק בין המענה ל"תם" ("בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים") ובין המענה ל"שאינו יודע לשאול" ("בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"):

ה"תם" שמתפעל מהפלא שביצי"מ ושואל "מה זאת" – צריכים להסביר לו כיצד באים ליצי"מ.

וההסברה היא – "בחוזק יד גו'": כשם שיציאת בנ"י ממצרים ע"י הקב"ה היתה "בחוזק יד", כביכול, כנגד מדת הדין, שמצדה לא הי' מקום שבנ"י יצאו ממצרים85, אלא שהקב"ה לא התחשב עם מדת הדין, ו"חישב את הקץ"86, תוך כדי דילוג מ"ארבע מאות שנה" לרד"ו שנה87 – כך גם בעבודת האדם, שבכדי לצאת ממצרים צריך להיות אצלו "חוזק יד", שלא להתחשב במדידות והגבלות שלו.

אמנם, כל זה שייך רק אצל מי שנרגש אצלו הענין דיצי"מ, ורוצה לצאת ממצרים, אלא שאינו יודע כיצד לעשות זאת, ושואל: "מה זאת", ועל זה עונים לו: "בחוזק יד".

משא"כ ה"שאינו יודע לשאול", ששום דבר לא מפריע לו, והוא מרוצה ממעמדו ומצבו – לא שייך לדבר אתו אודות אופן היציאה ממצרים (שאי אפשר לעשות זאת לבד, אלא "הוציאנו ה' ממצרים", ו"בחוזק יד" דוקא), כי אם להסביר לו תחילה את הצורך ביצי"מ, ולכן אומרים לו: "בצאתי. ממצרים", היינו, שלא מדובר אודות יצי"מ שבאה מלמעלה, אלא האדם עצמו צריך לצאת ממצרים: הוא חושב שלא חסר לו שום דבר. ועל זה אומרים לו: אתה אמנם מקיים תומ"צ במעשה, אבל אתה – התענוג, השכל והרגש שלך – נמצא במצרים, מלשון מיצר וגבול, ואינך רואה ששם נמצא הקב"ה (בלי גבול), ועליך לפעול על עצמך הענין ד"בצאתי ממצרים".

וכיצד פועלים עליו לצאת ממצרים, לצאת מטבעו ורגילותו – ע"י "בעבור זה", דקאי על פסח מצה ומרור:

פסח – הו"ע של הרחבה, שלכן, היתה אכילת הפסח (כמו כל הקרבנות) דרך משחה וגדולה88, והפסח נאכל על השובע89, שמורה על עריבות המאכל כו'; מצה – מורה על ענין האמונה וקבלת עול90; ומרור – מרירות עמוקה מצד היותו במעמד ומצב של עבדות רוחנית, שמביאה לידי התעוררות רחמים רבים.

וזהו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – שמספרים לו שיש ענין של הרחבה (פסח) שלמעלה ממדידה והגבלה כו', וישנו ענין של אמונה (מצה) שלמעלה ממדידת השכל; וכאשר נרגש אצלו שישנם ענינים שלמעלה ממדידה והגבלה, ומתבונן במעמדו ומצבו שכל עניניו הם במדידה והגבלה כו', אזי בא לידי מרירות (מרור), וע"י המרירות מעורר רחמים רבים91, ואז – "עשה ה' לי גו'", שמלמעלה מוציאים אותו ממצרים, ובא לידי פסח ומצה.