שני המרכיבים לנפש יציבה בזמנים לא יציבים (וסוד השבת) | פסיכולוגיה בפרשה: כי תשא

מצד אחד צריך להיות בתנועה של תנועה ועשייה כדי לשמור על נפש בריאה וחזקה. מצד שני אנחנו נוטים להזניח מרכיב חשוב אפילו עוד יותר, שבלעדיו הנפש לא תשמור על יציבות ועוצמה. דווקא השבת עוזרת לגלות את המרכיב הזה.

מקורות

שמות לא, כי תשא

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם׃ 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ׃ 

שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כׇּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת׃ 

וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם׃ 

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ׃ 

למה, מה כל כך חשוב לקב״ה שנשמור את השבת

רמב״ם, הלכות שבת ל

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשַׁבָּת. שְׁנַיִם מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁנַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן מְפֹרָשִׁין עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כ ז) "זָכוֹר" וְ (דברים ה יא) "שָׁמוֹר". וְשֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים כָּבוֹד וָעֹנֶג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד":

אֵיזֶהוּ כָּבוֹד זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וּמִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְיוֹשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ מְיַחֵל לְהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְקַבְּצִין תַּלְמִידֵיהֶן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְעַטְּפִים וְאוֹמְרִים בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמֶּלֶךְ:

וּמִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּלְבַּשׁ כְּסוּת נְקִיָּה. וְלֹא יִהְיֶה מַלְבּוּשׁ החֹל כְּמַלְבּוּשׁ הַשַּׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף מְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשׁוֹ כְּמַלְבּוּשׁ הַחל. וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ הָעָם מְכַבְּסִים בַּחֲמִישִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת:

אָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְאַף עַל פִּי כֵן מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּמָּנַע אָדָם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לֶאֱכל:

מְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְכֵן מְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. כְּדֵי לְכַבְּדוֹ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. וְצָרִיךְ לְתַקֵּן בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְיִהְיֶה נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לֶאֱכל וּמִטָּה מֻצַּעַת שֶׁכָּל אֵלּוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת הֵן:

אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת חַיָּב לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּגוּפוֹ שֶׁזֶּה הוּא כְּבוֹדוֹ. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מֵהֶם מִי שֶׁהָיָה מְפַצֵּל הָעֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶן. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל אוֹ מוֹלֵחַ בָּשָׂר אוֹ גּוֹדֵל פְּתִילוֹת אוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְקוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּדָבָר זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

אֵיזֶהוּ עֹנֶג זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר וּמַשְׁקֶה מְבֻשָּׂם לְשַׁבָּת הַכּל לְפִי מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא שֶׁלֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת הֲרֵי זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָצֵר לְעַצְמוֹ וְלִשְׁאל מֵאֲחֵרִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:

מִי שֶׁהָיָה עָנֹג וְעָשִׁיר וַהֲרֵי כָּל יָמָיו כְּשַׁבָּת צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מַאֲכַל שַׁבָּת מִמַּאֲכַל הַחל. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנֶּה זְמַן הָאֲכִילָה אִם הָיָה רָגִיל לְהַקְדִּים מְאַחֵר וְאִם הָיָה רָגִיל לְאַחֵר מַקְדִּים:

חַיָּב אָדָם לֶאֱכל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת אַחַת עַרְבִית וְאַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בְּמִנְחָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵהֶן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה סוֹעֵד שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְאִם הָיָה חוֹלֶה מֵרֹב הָאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה תָּמִיד פָּטוּר מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה מִשְּׁלָשְׁתָּן עַל הַיַּיִן וְלִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. וְכֵן בְּיָמִים טוֹבִים:

אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן בְּשַׁבָּת עֹנֶג הוּא לוֹ. וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה עַל הַיַּיִן בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִנְהַג הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית וּמוּסָף בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָבוֹא לְבֵיתוֹ וְיִסְעֹד סְעֻדָּה שְׁנִיָּה וְיֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִקְרָא וְיִשְׁנֶה עַד הַמִּנְחָה וְיִתְפַּלֵּל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ יִקְבַּע סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית עַל הַיַּיִן וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִתְּחִלַּת הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְעוֹד הַיּוֹם רַב וְיָכִין סְעֻדָּה לְשַׁבָּת. שֶׁהֲרֵי אֵין אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ יוֹדְעִין שֶׁהַיּוֹם יָבוֹא כְּדֵי לְהָכִין לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִתְאָרֵחַ אֵצֶל אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי מְבַיְּשָׁן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵכִינוּ לָהֶן דָּבָר הָרָאוּי לְאוֹרְחִין:

אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת וְלִזְעֹק וּלְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּצָרָה מִן הַצָּרוֹת שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים. חוּץ מֵעִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ נָהָר אוֹ סְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם שֶׁמַּתְרִיעִין עֲלֵיהֶן בְּשַׁבָּת לְעָזְרָן וּמִתְחַנְּנִין וּמְבַקְּשִׁין עֲלֵיהֶן רַחֲמִים:

אֵין צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעַת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ מְבֹהָלִים וּטְרוּדִים בְּשַׁבָּת. אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא יִצְטַעֵר יֶתֶר מִדַּאי. וְלִדְבַר מִצְוָה מַפְלִיג בַּיָּם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמִצּוֹר לְצִידֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֵין מַפְלִיגִין:

תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מֵעֹנֶג שַׁבָּת הוּא. לְפִיכָךְ עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים מְשַׁמְּשִׁין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר לִבְעל בְּתוּלָה לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת וְאֵין בָּזֶה לֹא מִשּׁוּם חוֹבֵל וְלֹא מִשּׁוּם צַעַר לָהּ:

הַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁאָר כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה. וְהַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹת שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵינֵינוּ לְעוֹלָם.

זוהר בויקהל

כְּשֶׁיּוֹצֵאת שַׁבָּת, צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה לְהִתְעַכֵּב, שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹם גָּדוֹל עֶלְיוֹן, (צריךלהתעכבעליו) וּבַיּוֹם הַזֶּה שׁוֹרֶה עָלָיו אוֹרֵחַ גָּדוֹל וְנִכְבָּד, וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לְהִתְעַכֵּב, לְהַרְאוֹת שֶׁלֹּא דוֹחֲקִים בָּאוֹרֵחַ הַקָּדוֹשׁ. אָז פּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים, (תהלים עח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָון וְגוֹ'. שֶׁתִּקּוּן יָפֶה הוּא בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהַדִּין חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ – מַה שֶּׁלֹּא רָאוּי כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת שַׁבָּת, כְּשֶׁהַדִּין מִסְתַּלֵּק וְלֹא נִמְצָא.

בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל "וִיהִי נֹעַם" וְסֵדֶר הַקְּדֻשָּׁה, כָּל אוֹתָם רִשְׁעֵי הַגֵּיהִנֹּם פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, הָעָם הַקָּדוֹשׁ. אַשְׁרֵיכֶם הַצַּדִּיקִים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה. אוֹי לָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִשְׁמֹר תּוֹרָה. אָז דּוּמָ"ה מַקְדִּים, וּמִתְעוֹרֵר כָּרוֹז וְאוֹמֵר: (שם ט) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וְכָל קְבוּצוֹת הָרוּחוֹת הַלָּלוּ טוֹרְדוֹת אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵין מִי שֶׁמְּרַחֵם עֲלֵיהֶם. אַשְׁרֵיהֶם כָּל שׁוֹמְרֵי הַשַּׁבָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְעַנְּגִים אֶת אוֹתוֹ הָעֹנֶג שֶׁשּׁוֹרֶה מִלְמַעְלָה, כְּפִי שֶׁאָמַ רְנוּ.

מִי שֶׁשּׁוֹרֶה בְתַעֲנִית בְּשַׁבָּת, שְׁנַיִם מִתְעוֹרְרִים עָלָיו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. אֶחָד, אוֹתָהּ רוּחַ עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה שֶׁהִצְטָרֵךְ לְהִתְעַנֵּג וְלֹא הִתְעַנֵּג. וְאֶחָד, אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁעוֹמֵד עַל מִי שֶׁשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית, וּשְׁמוֹ סַנְגַּרְיָ"ה. וְעוֹלִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וּמִתְעוֹרְרִים עָלָיו.

וְאוֹתָהּ רוּחַ מִסְתַּלֶּקֶת חֲסֵרָה מֵאוֹתָהּ הֲנָאָה שֶׁלְּמַטָּה. וּכְשֶׁהָרוּחַ הַזּוֹ לֹא נִשְׁלְמָה לְמַטָּה, רוּחַ אַחֶרֶת שֶׁלְּמַעְלָה לֹא נִשְׁלְמָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁלְמוּ לְמַטָּה וּלְמַעְלָה, אָז רָאוּי אוֹתוֹ אָדָם לְהִתְקַלֵּל וּלְהֵעָנֵשׁ. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁלַם בִּזְמַן אַחֵר, וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁהִתְמַנָּה עַל עִנּוּי וְתַעֲנִית נִשְׁלָם בְּתוֹךְ אוֹתָם מְמֻנִּים אֲחֵרִים בָּעֹנֶג שֶׁלְּמַעְלָה, קוֹרְעִים לוֹ כָּל גְּזַר דִּינוֹ שֶׁנִּגְזַר מֵאוֹתָם שִׁבְעִים שָׁנִים עֶלְיוֹנִים.

לְמֶלֶךָ שֶׁשָּׂמַח בַּהִלּוּלָא שֶׁלּוֹ, וְכָל בְּנֵי הָאָדָם שְׂמֵחִים עִמּוֹ. רָאָה אִישׁ אֶחָד נָתוּן בְּקוֹלָר, צִוָּה עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִמָּצְאוּ בְשִׂמְחָה.

וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים הַמְמֻנִּים הַלָּלוּ שֶׁמַּעֲנִישִׁים בְּנֵי אָדָם, וְנִפְרָעִים מִן הָאָדָם עַל שֶׁנִּמְצָא בִּגְלָלוֹ חִסָּרוֹן לְמַעְלָה וּמַטָּה. מַה תַּקָּנָתוֹ? לֵישֵׁב תַּעֲנִית עַל תַּעֲנִית. מָה הַטַּעַם? זֶה בִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת – יְבַטֵּל עֹנֶג שֶׁל חֹל.

וְאִם הוּא מְבַטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת וּמִתְעַנֵּג בַּחֹל, דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמַּחֲשִׁיב עַל דָּבָר אַחֵר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּחֲשִׁיב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָרוּחַ הָעֶלְיוֹנָה, קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים שֶׁשּׁוֹרָה עָלָיו לֹא עִנֵּג, וּבִטְּלָהּ מִמֶּנּוּ. רוּחַ אַחֶרֶת שֶׁל חֹל שֶׁשּׁוֹרָה אַחַר כָּךְ עַל הָעוֹלָם מַחֲשִׁיב וּמְעַנֵּג אוֹתוֹ, אָז חוֹזְרִים וְנִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ תַּעֲנִית אַחֶרֶת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל, בִּזְמַן שֶׁשּׁוֹרָה עַל הָעוֹלָם אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁל חֹל, וּבָזֶה יֵשׁ לוֹ רְפוּאָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֶחֱשִׁיב אֶת רוּחַ הַחֹל. וְסִימָנְךְ – (ויקרא ה) וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל וְגוֹ'. גַּזְלָן אֵינוֹ מַחֲשִׁיב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ מַחֲשִׁיב בְּנֵי אָדָם, לָכֵן אֵין לֹא עֹנֶשׁ כְּגַנָּב. גַּנָּב שֶׁמַּחֲשִׁיב בְּנֵי אָדָם יוֹתֵר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יאשׁ לוֹ עֹנֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּשְׁלִים לְמַטָּה אֶת אוֹתוֹ עֹנֶג עֶלְיוֹן כָּרָאוּי.

הַיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר בְּשִׁבְעִים עֲטָרוֹת, וְהַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ נִשְׁתַּלֵּם בְּכָל הַצְּדָדִים, וְכָל הַדְּרָגוֹת מוּאָרוֹת, וְהַכֹּל בְּשִׂמְחַת הַבְּרָכוֹת וּבִקְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁה וְתוֹסֶפֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה.

קדושת לוי, שמות, כי תשא י״ב

ושמרו בני ישראל את השבת כו' (שמות לא, טז). בו יבואר הגמרא (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כו'. כי הנה כשאדם שומר שבת כראוי ונכון אז מזה השבת יש לו חיות ושפע על כל השבוע בכדי לעבוד את ה' כל השבוע וכשאדם עובד את ה' כל השבוע אז בשבת הבאה קל בידו לשמור כראוי וכן לעולם יתנהג כך. ועל פי זה יתורץ הקושיא שבמקום אחד אמרו (ירושלמי תענית א, א) אלו שמרו ישראל שבת אחד וכאן אמר שתי שבתות, כי העיקר הוא שבת אחד וכששומר שבת אחד אז עובד את ה' בלב טהור כל השבוע ומחמת זה קל לו לשמור שבת שני כראוי ונמצא העיקר הוא שבת אחד, כי על ידי שבת אחד ישמור שבת שני בקל וכן לעולם. וזהו הרמז בפסוק ושמרו בני ישראל, שישמרו שבת אחד. לעשות את השבת, זה שבת שני, ששמירת שבת שני יבוא לו בקל. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת:

תורה אור, יתרו ו׳:ו׳

אך הנה כתיב אשר ברא אלהים לעשות. וארז"ל לעשות לתקן. וכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת דמזה משמע שישראל עושים את השבת ע"י מעשה המצות בו' יומין דחול דהיינו פי' לעשות לתקן או ע"י תשובה. דהנה כתיב חכמות בחוץ תרונה.

שפת אמת, שמות, כי תשא ג׳:ב׳

שבתותי תשמורו כו'. לשון רבים. כי יש בכל דבר חיות משבת קודש והיא הנקודה המשלמת הכל כמ"ש רש"י ז"ל ויכל אלקים ביום השביעי שבשבת נגמר המלאכה כו'. הפי' כנ"ל ששבת משלים כל דבר. והוא הגמר והקיום של כל דבר שהוא שורש החיות. ובשבת קודש מתעורר שורש זה בכל דבר. ולכך נק' מנוחה שמחזיר כל דבר לשורשו. וכ' רש"י ז"ל שבת שבתון מנוחת מרגוע לא עראי. פי' כי וודאי כל איש ישראל מניח מלאכתו ואינו עושה בשבת. אבל צריך להיות שלא יהי' לעול מה שעוזב מעשיו ביום זה. רק אדרבה להיות מצפה כל ימות השבוע לבוא לשורשו ומקום מנוחתו. והוא שבת קודש. שבעוזבו כל מעשיו. זה עיקר מקום חיותו. וזהו פירוש שמירה שיושב ומצפה כל ימי השבוע מתי יבוא ש"ק ויחזור למקומו כנ"ל. [כמדומה שכ"כ בספרים ג"כ] ואך את שבתותי כו' פי' שלא להיות רצון ותשוקה לדבר אחר בעולם. רק להשי"ת שהוא שורש חיות האדם שמתדבק בו בשבת קודש. גם מ"ש לעשות כו' השבת. אף כי המצוה שלא לעשות. גם מה שמירה שייך לשבת אדרבה שבת שומר אותנו. אך הפירוש להמשיך קדושת שבת לכל מעשה החול ג"כ. ושם צריך שמירה בוודאי וכבר כתבתי מזה במ"א:

הרב שטיינזלץ

תִּשְׁמֹרוּ. קדושת השבת דוחה את הקמת המשכן, כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, סימן לקרבה אליכם, שכן אתם היחידים שצֻוויתם על שמירת היום הזה, הקדוש לי. אין זה חג הקשור בהיסטוריה שלכם, ישראל, אלא קיבלתם אותו כמתנה ממני

רש״י

ואתה דבר אל בני ישראל. וְאַתָּה אַעַ"פִּ שֶׁהִפְקַדְתִּיךָ לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ לִדְחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי אוֹתָהּ מְלָאכָה: 

אך את שבתתי תשמרו. אַעַ"פִּ שֶׁתִּהְיוּ רְדוּפִין וּזְרִיזִין בִּזְרִיזוּת הַמְּלָאכָה, שַׁבָּת אַל תִּדָּחֶה מִפָּנֶיהָ, כָּל אַכִין וְרַקִּין מִעוּטִין – לְמַעֵט שַׁבָּת מִמְּלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן: 

כי אות הוא ביני וביניכם. אוֹת גְּדֻלָּה הִיא בֵינֵינוּ, שֶׁבָּחַרְתִּי בָכֶם בְּהַנְחִילִי לָכֶם אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לִמְנוּחָה:

בעלי ברית אברהם, אברהם אזולאי

ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ אך את שבתותי וגו׳. קשה מאי ואתה דבר מש״כ בכל הדברות. ועוד למה בדברות הראשונות אמר זכור ולא אמר כאשר צוך ה׳ אלהיך. ובשניות אמר כאשר צוך. והענין שבענין השבת יש ב׳ בחינות. או שביתה ממלאכה כי עי״ז גם האדם עצמו חפץ בצווי זה כי הוא נח ושובת מן היגיעה או לשמרו בכל פרטיו לקיים מצות האל ית׳ לבד. וכבר ידעת משרז״ל (שמות פ״א) על ישמח משה במתנת חלקו. כי שאל מן פרעה במצרים שיניח לישראל שישבתו ביום השבת ויעשו מלאכה ששת ימים והודה לו פרעה כדי שיהיה להם כח בשאר השבוע לעשות מלאכה וישראל שמחו בזה מאוד. וז״א ואתה דבר וגו׳ פי׳ ואתה שאתה הוא שאמרת להם בחינת שביתה ממלאכה לתועלת עצמם שינוחו מיגיעה. הנה אתה עצמך חזור עתה ודבר לישראל ואמור להם שעתה אל יעשו כן לקיים השבת לכוונת תועלתם והנאתם רק להיותם מצווים ממנו. וזהו אך את שבתותי תשמרו כלומר אך מיעוט שלא יקיימוהו לטעם האחר רק להיותם שבתותי מצווים ממני. כי אות היא וגו׳. לדעת כי אני ה׳ מקדשכם ולא כדי לנוח מן העבודה. וכבר ידעת פי׳ שבתותי שהם סוד ת״ת ומלכות. מוהרח״ו נר״ו בשם הרי״א זצלל״ה:

באר מים חיים, שמות ל״א:ט״ז:א׳

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם וגו'. כי הנה כבר כתבנו בחיבורנו שם (בשורש הראשון ענף ג') שאף שקדושת השבת שופע ומאיר לכל העולמות בלי שום אתערותא מלתתא מכל מקום אינו מאיר ומבהיק בשוה לכל האדם אשר על פני האדמה להיות כעם ככהן, כבער כחכם. וההבדל הוא מפאת המקבלים. כי מי שנפשו טהורה ומזוככה מכל בחינות עוונות ותאוות הבלי הזמן שהם בחינת אחיזת הקליפות בנשמתו שזר לא יקרב אליה כי קודש היא, אז הקדושה העליונה חופפת עליו ומקיפו מכל צד ומקדשו ומטהרו עוד ביותר ויותר ונותנת לו אורות חדשים ומוחין נפלאין ואורות עליונים להתלהב ולבעור אל ה' בחיות הקודש כל יום השבת ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו בכלות נפש ממש ביום השבת, ואור נעשה לו ברזי אור התורה וחידושי התורה שמחדש אז, ובטל ונתבטל ממנו כל בחינת מחשבת הזמן. כי כל היום טרוד הוא בקדושת ה' אלהיו באהבתו ויראתו ועבודתו לעשות לו תענוג ונחת רוח ולהדבק בו בדביקות עצום בחיבור נפלא בכל רמ"ח אבריו וגידיו וחושיו והרגשותיו הידועות לו ושאינן ידועות לו הנגלות והנסתרות שיהיה הכל ביחוד לאל אמת באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. אבל מי שנפשו לא מטוהרה והיא מתועבת ומגועלת בגיעולי התאוות הנבזות מעשה הבהמה, והקליפות נאחזים בה. ונודע אשר זה הוא סילון ממאיר להשראת הקדושה שאין אני והוא יכול לדור וקצר המצע מהשתרע ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה הוא היצר הרע הוא השטן שעולה נחש עם הכולל. ועל כן גם בהאיר אור הקדושה על כל העולמות כולן, לו חושך אפילה, שאינו מרגיש בקדושה עליונה לרוב טינופו בתאות הזמן ומכל שכן בעבירות ועוונות. שעל כן החיוב ברחיצת החמין ובטבילת המקוה בערב שבת קודש כמו שכתבנו במקום אחר כי עיקר טבילה בנורא הוא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט.). ורחיצת החמין היא הטבילה באש במה שאדם טובל עצמו באש של מעלה להיות אש אוכלה אש. פירוש לרמוז לו על ידי זה להכניס אש בלבבו ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ליבעור ברשפי אש שלהבת יה לעבודת ה' ולתורתו להתחרט מאוד על העבר מה שעבר עליו בביטול רצונו יתברך ח"ו בתאוות הזמן ובכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה אשר לשמו יתברך שלא היה באמת ובתמים, ולקבל מעתה עבודתו כאש להבה אכלה סביב שלא יעכבנו ולא יעצרנו לא גשם ולא שלג ולא אשה וממון וגוף ובנים מכל אשר לו בבית ובחוץ. רק לבבו יהיה בוער ומתלהב תמיד לעבודתו יתברך. ואחר כך יבוא במי המקוה המטהר כל טומאה, מים שהנדה טובלת בהן. והוא רומז על התגרשות החיצונים מהאדם על ידי מימי החסד. והעיקר קבלת התשובה בלב ואז תוכל הקדושה עליונה קדושת השבת לשרות עליהם שלא תהיה נשמתו מלאה נחשים ועקרבים שאין הקדושה יכולה לדור עמהם.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ס״ז:ה׳:ד׳

וְזֶה שֶׁכָּתוּב (שמות ל״א:ט״ז): לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר פנחס דף רמג: ובתי' כד): לְדִרָתָם כְּתִיב – לְשׁוֹן דִּירָה. הַיְנוּ כִּי עַל־יְדֵי שַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְאוֹרֵי אוֹר, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה דִּירָה, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁקִּיּוּמוֹ עַל־יְדֵי שַׁבָּת כַּנַּ"ל. גַּם דִּירָה מַמָּשׁ, כִּי עַל־יְדֵי שַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְאוֹרֵי אוֹר, עַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ, וְנִצּוֹלִין מִשְּׂרֵפוֹת כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁקִּיּוּם דִּירוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא עַל־יְדֵי שַׁבָּת כַּנַּ"ל:

שם משמואל, שמות ד׳:כ׳

והנה כתיב ושמרו בנ"י לעשות את השבת לדורותם. והמפרשים דקדקו בלשון לעשות שהלא שבת היא שביתה ממלאכה שהיא שב ואל תעשה כבש"ס יומא מה מלאכה שהיא בשב ואל תעשה, ולפי האמור יובן שצריך אדם להיות נהנה משמירות שבת ופניו מצהילות וע"כ חשוב כמעשה, ובזה י"ל מ"ש במד' ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, כי ברכה היא לשון תוספות על העיקר וכאשר מצות שבת היא שיהי' נהנה ופניו מצהילות, והנה יש כאן עיקר ובאה בזה תוספות ברכה:

ולפי האמור יובן הלשון לעשות את השבת לדורותם. עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מרש"י סנהדרין דאם נהנה מדבר נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו, וע"כ מצות שבת היא לעשות הייני שיהי' נהנה משמירת שבת, ובזה יהי' לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות, וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצות, לעומת זה נעשה דבוק בהם ונשאר ממנו להלאה, ואם לאו לעומת שבא כן ילך: