איך לשמח את עצמי | סודות התלמוד, שבועות
אדם צריך ללמוד לשמח את עצמו. למה? כי הנשמה ירדה לשליחות בעולם, וסיכויי ההצלחה שלה יגדלו אם נהיה בשמחה. השאלה היא איך. על כך עונה לנו התלמוד בכמה דרכים.
מקורות
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״….״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ — זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.
דברים ל"ג:ד'
תֹּורָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מֹורָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃
לקוטי תורה – וזאת הברכה, ב׳
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. (פסוק זה הובא בגמרא ברכות פ״ט נ״ז א׳ פסחים פ״ג מ״ט ב׳. סוטה פ״ג מ״ב. סנהדרין פי״א צ״א סע״ב מכות פ״ג כ״ג סע״ב. רבות תרומה ס״פ ל״ג תשא פ״מ צו פ״ט. בשה״ש בפסוק ישקני מנשיקות פיהו. זח״ב יתרו פ״ג ב׳) והנה ארז״ל בפסחים שם אל תקרי מורשה אלא מאורסה שהתורה נק׳ כלה וכ״ה ברבות תרומה שם וצ״ל דהא ארז״ל במשנה ספ״ד דתענית ביום חתונתו זו מתן תורה.
ופי׳ ביום חתונתו משמע שכנס״י נק׳ כלה. וא״כ התורה נקרא חתן. (הן אמת כי ברבות סדר אחרי ספ״כ מבואר משל למלך שהיה משיא בתו כו׳ בתו זו התורה הה״ד ביום חתונתו וכ״ה בסדר במדבר ספ״ב. א״כ לפ״ז י״ל דגם בפי׳ ביום חתונתו היינו שישראל הם החתן והתורה שהיא בתו היא הכלה. אך באמת בכמה דוכתי משמע ג״כ דפי׳ ביום חתונתו היינו שישראל הם הכלה
לוי יצחק מברדיטשב
ביום חתונתו זה מתן תורה, נמצא כיון דהיה נשואין בשבועות ואנו הכלה נמחל לנו עונותינו, אם כן זהו רומז ליום הכפורים בשבועות דביום הכפורים מוחלין עונות גם ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה.
שיחות הר״ן
הַחֲתֻנָּה, הִוא בְּחִינַת סִינַי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַעֲמַד הַר סִינַי" (תַּעֲנִית כו:), וְסִינַי גִּימַטְרִיָּא סֻלָּם.
וְכָתוּב: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ", הַיְנוּ רִקּוּדִין שֶׁבִּשְׁעַת רִקּוּדִין עוֹלֶה וְיוֹרֵד כִּי כֵן דֶּרֶךְ רִקּוּדִין שֶׁעוֹלֶה אֶת גּוּפוֹ וְיוֹרֵד אֶת גּוּפו
כתובות יז, א
ד תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מרקדין לפני הכלה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בית שמאי אומרים:
י״ז א
כלה כמות שהיא. כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה. ובית הלל אומרים: לכבודה של כל כלה שרים: "כלה נאה וחסודה". אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה הכלה חיגרת או סומא (עוורת), אומרים לה: "כלה נאה וחסודה"? והרי התורה אמרה: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז)! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח (קנה) מקח רע מן השוק, האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שקנה ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר — ישבחנו בעיניו ולא יגרום לו עוגמת נפש. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וינהג עמם בנימוס. ואף כאן, כיון שבחר בכלה זו, משבחים אותה שהיא נאה וחסודה.
כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך שרים לפני הכלות בארץ ישראל]: "לא כחל (צבע לעינים) ולא שרק (צבע לפנים) ולא פירכוס (קליעת שיער) ובכל זאת יעלת חן". ומספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] לר' זירא ומינוהו בתואר "רבי", שרו ליה הכי [לו כך], כפי ששרים לכלה: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן".
אגב כך מספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] את ר' אמי ולר' אסי שרו להו הכי [להם כך]: "כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא [הכל כמו מזה והכל כמו מזה סמכו לנו], לא [אל] תסמכו לנא [לנו] לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין (אנשים חסרי ערך וריקנים)". ואמרי לה [ויש אומרים שאמרו]: "לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין".
ועוד בענין שירות של שבח, מסופר: ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי [כאשר היה בא מהישיבה לבית] הקיסר, נפקן אמהתא דבי [היו יוצאות השפחות של בית] הקיסר לאפיה [לפניו] ומשרין ליה הכי [והיו שרות לו כך]: "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם [גדול עמו ומנהיג אומתו, נר המאיר, ברוך בואך לשלום]".
ושוב לענין המצוה לשמח חתן וכלה: אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד (ענף) של הדס, ומרקד לפני הכלה, ואומר: "כלה נאה וחסודה". מספרים: רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד אתלת [על שלושה ענפים כאלה]. אמר ר' זירא: קא מכסיף לן סבא [הרי מבייש אותנו הזקן], שעל ידי ריקודים אלה הוא מזלזל בכבוד תורתו וגורם בושה לתלמידי חכמים. ומסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב שמואל בר רב יצחק, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא [הפסיק, חצץ, עמוד של אש בינו ובין כל העולם], וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא [ואנו למודים במסורת שאין מפסיק עמוד אש כזה] אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא [או לאחד בדור, או לשניים בדור].
אמר ר' זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא [הועיל לו הבד שלו לזקן], שבזכות מצוה זו שדקדק בה, זכה לשכר מרובה זה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר בלשון אחרת קצת: שהועילה לו שטותיה לסבא [שטותו לזקן], שהתנהג כשוטה כשרקד לפני הכלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: הועילה לו שיטתיה לסבא [שיטתו, מנהגו, לזקן].
ועוד מסופר: רב אחא היה מרכיב לה [אותה], את הכלה אכתפיה [על כתיפו] והיה מרקד עימה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: אנן [אנחנו] מהו למיעבד הכי [שנעשה כך, כמוך]? אמר להו [להם]: אי דמיין עלייכו ככשורא [אם דומות הן הכלות עליכם כקורה בלבד] שאין אתם מהרהרים אודותיה — לחיי [בסדר], ואי [ואם] לא — לא תעשו כן.
ועוד בענין זה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה ימי המשתה של החתונה, כדי לחבבה על בעלה, שיראה שהכל מסתכלים ביופיה. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], כלומר, שאסור להסתכל באשת איש אפילו היא כלה.
שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט
כלומר: לדעת ב"ש – יש להתייחס אל הכלה "כמות שהיא", וכאשר רואים בה חסרון, אי אפשר לומר עלי' "כלה נאה וחסודה", כיון ש"התורה אמרה מדבר שקר תרחק".
ואילו לדעת ב"ה – יש להתעלם מכל החסרונות, ואפילו אם היתה חיגרת או סומא [שהם חסרונות גדולים ביותר: "סומא" – ש"חשיב כמת"26, שזוהי ירידה ונפילה הכי גדולה שיכולה להיות אצל אדם חי, שעם היותו חי, מ"מ חשוב הוא כהיפך הדבר; ו"חיגרת" – חסרון בהרגל שהוא המעמיד את כל מבנה הגוף, וענינו ברוחניות הו"ע האמונה שהיא היסוד על כל המצוות כולם27], אומרים עלי' "כלה נאה וחסודה".
ויש לבאר תחילה פלוגתת ב"ש וב"ה "כיצד מרקדין לפני הכלה" – ע"פ הביאור בלקו"ת59 ד"ה תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, שאמר רבינו הזקן בחתונה (כמצויין בה"ביכלאַך" שבהם נרשמו התאריכים והמאורעות דאמירת המאמרים60):
כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כח מלמעלה – שזהו הענין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם בענין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הו"ע המשכת השמחה בהכלה.
ובענין זה יש ב' שיטות:
א) "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא" – כמבואר בלקו"ת61 ש"בית שמאי שרשם מבחי' הגבורות עליונות, ע"כ נק' שמאי, כענין שארז"ל62 ע"פ63 ושם דרך כו', כל השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא .. וזהו כלה כמות שהיא, כלומר, כמו שהיא העלי' מלמטה .. אם רב ואם מעט", היינו, שלפי ערך עבודת הנשמה באתערותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו"ע "מרקדין לפני הכלה".
כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא64 "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אעפ"כ, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה .. מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט .. מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהי' המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.
ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי אפשר שתהי' ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".
ב) "וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" – כמבואר בלקו"ת61 ש"ב"ה שרשו מבחי' החסדים, חולק על ב"ש, שלא יהי' המשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחלה יהי' המשכה מלמעלה למטה, ויהי' אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה .. וזהו פי' כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל .. דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלקות אזי ממילא יפול הרע, ויהי' בחי' .. כלה נאה .. ואפילו (אם היתה תחילה) חיגרת אפילו סומא".
וע"ד שמצינו במדרש איכה רבה65, על הפסוק66 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא, השיבנו" (בידך הוא ובך תולה לקבל ולהשיב אותנו67), היינו, שתחילה צריכה להיות פעולתו של הקב"ה – "השיבנו", ואח"כ – "ונשובה".
וזוהי גם טענת ב"ה – והלכה כמותם – שצריך להיות הסדר ד"כלה נאה וחסודה", דהיינו, "המשכת חסד עליון מלמעלה למטה", ועי"ז נפעל גם אצל "חיגרת או סומא" שתהי' "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"68, ובעלייתו של הבעל היא עולה עמו69, היינו, שמתבטל החסרון דחיגרת או סומא, ונעשית כלי שלם – להיות "חברתך ואשת בריתך" (כהסיום דמסכת גיטין).
[וענין זה משתקף גם בנישואי איש ואשה למטה – שיש ב' אופני הנהגה ד"מרקדין לפני הכלה", "כלה כמות שהיא", או "כלה נאה וחסודה" (אפילו אם "היתה חיגרת או סומא")].
י. אמנם, במה דברים אמורים – קודם התחלת העבודה:
קודם שירדה הנשמה למטה להתלבש בגוף – נמצאת היא בעולם שלמעלה, שהוא "עולם ברור"70, שהטוב אינו מעורב עם הרע, כפי שיהי' גם למטה לאחרי גמר הבירורים, שאז תהי' הלכה כב"ש (כדאיתא בכתבי האריז"ל71).
ולכן, ב"ש ששרשם ממדת הדין והגבורה, ס"ל שיש להחמיר ולהקפיד ולשקול כל דבר איך ומה הוא, "כלה כמות שהיא" – איך יהי' מעמד ומצב הנשמה בעבודתה למטה (כפי שניכר בה עוד קודם ירידתה למטה), ובמילא, "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה" (בתמי'), הרי "התורה אמרה מדבר שקר תרחק" [וזאת – אע"פ ש"אמת אומר אל יברא"72, כיון שמצד מדת האמת אי אפשר להיות קיום העולם], ולפי ערך מעמדה ומצבה נותנים לה השפעה מלמעלה לצורך העבודה.
ואילו ב"ה ששרשם ממדת החסד, ס"ל שצריכים להקל וליתן יותר, והיינו, שגם כאשר רואים שתהי' "חיגרת או סומא", יש להתייחס אלי' וליתן לה ההמשכה מלמעלה כמו "כלה נאה וחסודה".
וזהו גם החילוק באופן הנהגת שמאי והלל בסיפור המעשה בנכרי שבא ואמר גיירני – שזהו מעמד ומצב שקודם התחלת העבודה:
אע"פ שגם קודם שנתגייר יש בו עלוליות לענין הגיור, ויתירה מזה, כדאיתא בספרים73 שיש בו ניצוץ של נשמה שמעורר ומושך אותו להתגייר, ולכן עוד קודם שנתגייר נקרא כבר בלשון "גר", כהלשון המורגל בש"ס74: "גר שנתגייר", ולא נכרי שנתגייר – הרי ענין זה אינו אלא בכח, וכל זמן שלא בא בפועל, יתכן שעדיין לא הגיע הזמן לכך כו'.
ולכן, קודם הגיור – נהג שמאי בכל תוקף החומרא, ו"דחפו באמת הבנין שבידו", כל זמן שלא הי' מוכן לקבל על עצמו את היהדות בכל הפרטים.
ואילו הלל נהג להיפך – כי, מצד ההנהגה של חסד ורחמים, אין להמתין, אלא צריכים לגאול מיד את הניצוץ קדושה שבו ולהכניסו לגבול וגדר הקדושה, אע"פ שלעת-עתה מוכן הוא להתגייר רק על מנת שילמדוהו כל התורה כולה בעמדו על רגל אחת, או על מנת שישימוהו כהן גדול.
אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא75, ל"עולם הפוך"70, לעבוד עבודתה בהגוף ובחלקו בעולם – אזי מתבטא החילוק שבין ב"ש לב"ה בציור הפכי:
מצד מדת הדין והגבורה דב"ש – השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל עניני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת ב"ה, כאשר העבודה היא שלא לפי כחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.
יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ג
עדיין צריך להבין, מהו הטעם שבירור וזיכוך הגשמי צריך להיות ע"י המשכת התורה דוקא, שהו"ע המשכת האור שלא לפי ערך הנבראים דוקא, דלכאורה, הי' צריך להיות אופן הבירור בדרך מלמטה למעלה, היינו ע"י אור ששייך לנבראים. אך הענין הוא, דהנה יש ב' אופני בירורים, אופן הבירור בדרך מלמטה למעלה, שהוא בירור לאט לאט, והוא הבירור דעבודה, ואופן הבירור בדרך מלמעלה למטה ע"י המשכת אור נעלה שלא לפי ערך הנבראים כלל, שעי"ז שטעלט זיך איבער דער נברא בבת אחת, והוא הבירור דתורה. וזהו מה שאמרו חז"ל52 כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. כלה היא כנס"י, וכיצד מרקדין לפני הכלה היינו המשכת השמחה בכנס"י, הנה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, כי שמאי הוא מלשון שַמָאי, ששוקל (ער שאַצט אָפּ) כל דבר איך ומה הוא, ולכן אומרים כלה כמות שהיא, שלפי ערך מעמדו ומצבו (כמות שהיא) יומשך לו מלמעלה, שזהו הבירור בדרך מלמטה למעלה. ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, כי הלל הוא מלשון בהלו נרו53, שהו"ע גילוי אור מלמעלה למטה, ולכן אומרים כלה נאה וחסודה, שאין מתחשבים כלל עם מעמדו ומצבו, דגם במעמד ומצב דחיגרת וסומא, הנה ע"י גילוי האור מלמעלה למטה ווערט זי אויס חיגרת וסומא ונעשית כלה נאה וחסודה, דחסודה הוא שם הנפעל, דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה (כמ"ש בלקו"ת54). וזהו אופן הבירור דתורה, שע"י המשכת אור נעלה שלא לפי ערך הנברא, נעשה זיכוך בהגשמי שלא לפי ערכו כלל.
רש"ש, כתובות י״ז א (עלה מתימן לא"י 1720-1777)
גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו
. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים.
ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני.
משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת.
וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:
החיים הזוגיות, זה לא כאילו קנית מחנות עם אחריות. אתה לא מחזיר.
רש"י על כתובות י״ז א:א:ד
תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו:
החיד"א, חיים דוד אזולאי – מראית העין על כתובות י״ז א:א
מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות. יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:
נתיבות עולם – המהר"ל מפראג רבי יהודה ליווא בן בצלאל, מאה 16: "פירוש כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו."
רשב״א על כתובות י״ז א:א – רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת ברצלונה מאה 13
כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.
כתר שם טוב, חלק ראשון, קעט: אתם לא קוראים נכון את השיחה.
השכינה נקראת כלה… ובזה יובן כיצד מרקדין לפני הכלה, רוצה לומר שמתמיה כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה תחתונה להעלותה אל העליונה, כמו ריקוד קדוש כו', ואין זה עולה יפה בזמן הגלות, כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות,
לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא, על דרך שכתב בזוהר סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו, אף בדרך כלל אם אינו יכול בדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה, מכל מקום ישער כלה כמות שהיא כו'. ובית הלל סבירא ליה כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדים צואים וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט, שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה וכו', ודפח"ח (דברי פי חכם חן."
(מבחן המרשמלו של רשב"י. לא לחפש את השלמות. לראות את השלמות בתוך המציאות. זה מדויק עבורך. אין חסך. זה הטוב לך. תראו את העולם כפי שהוא.
הרש"ב, המשך תער"ב, חלק שלישי, א'רלא:
בלי עבודת המידות זה לא אפשרי. לכל אחד מידה שלו. אז איך מתקנים את המידות? לשנות את עצם המידות. שורש המחלוקת היא איך מתקנים מידות ומה הנטייה הנפשית.
צריך לפעול בשני קווים, כך שהמידות יתכללו. מתעלה לשורש המידות. זה הויכוח.
"וכמו ב"ש וב"ה שהיו מבחי' חו"ג הרי גם בתורה ובכל דרכי עבודתם היו בבחי' חו"ג דב"ש אוסרים וב"ה מתירין כו',
וכידוע בענין כיצד מרקדין דהפלוגתא שלהם באופן העבודה כו' וכמ"ש במ"א, הרי דמגודל ועוצם ההשגה הגדולה שלהם בתורה ועבודה לא הי' השינוי בעצם המדות רק שהי' במעלה ובמדרי' גבוה מאד כו'.
והב' דבכללות אינם יוצאים מלבוש ההטבעה, והיינו שבגדלות ההשגה אינו יוצא מענין ההטבעה ויש לו שייכות אל ענין הטבע כו', וכמו בהגילוים מלמעלה יש נסים נסתרים ונסים נגלים, דנסים נסתרים הוא המלובשים בדרכי הטבע הרי בזה ג"כ הטבע בטל כו',
