שלוש תכונות שיעזרו לנו לצמוח | סודות התלמוד

מה ההבדל בין אדם צומח לאדם תקוע? למה ישנם אנשים שמצליחים ללמוד מכל קושי, בעוד אחרים נשארים עם אותם דפוסים שנים? בית הלל ובית שמאי מציעים שלוש תכונות הכרחיות לצמיחה אישית ותודעתית.

מקורות

דברים טז, טז

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה׳ רֵיקָם.

חגיגה א, א

הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, 

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, 

שׁוֹטֶה 

וְקָטָן, 

וְטֻמְטוּם, (מי שאין אברי המין שלו ניכרים)

וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, (מי שיש לו סימנים של זכר ונקבה)

וְנָשִׁים, 

וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, 

הַחִגֵּר, 

וְהַסּוּמָא, 

וְהַחוֹלֶה, 

וְהַזָּקֵן, 

וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. 

אֵיזֶהוּ קָטָן, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) שָׁלֹשׁ רְגָלִים:

תורת מנחם, – טו – שנת תשט"ז – חלק ראשון, בס"ד. שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות, 93

רק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו – יש לו שייכות לענין העלי' לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו – אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים – אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"255, קשור עם רגליים בריאות דוקא.
מב. וביאור הענין:

ענין ה"רגל" באדם – אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את המזון ומבררו, להבחין (עכ"פ ע"פ טבע) מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל – אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין"256 באדם.

ועפ"ז יובן ענין ה"רגל" באיברי הנשמה – שהרי איברי הגוף מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שבנשמה מתלבש באיבר המתאים שבגוף257 – שהו"ע העבודה שאינה ע"פ שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ותענוג ("געשמאַק") כלל:

כיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר – אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהי' בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם"258.

ועבודה זו היא מצד קבלת-עול – שאין לו בזה לא תענוג בשכל, לא הרגש הלב, ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה – זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי הקב"ה – ע"י עצם הנשמה שלו, הנקראת ה"ראש" שבנשמה.

וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עלי' לרגל, אזי יכול להיות
שבהיותו נברא יהי' אצלו הענין ד"לראות את פני הוי'" – לא רק "ליראות", דהיינו שהקב"ה יראה אותו, אלא גם "לִרְאות", שהוא יראה את הקב"ה.
ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם שהקב"ה רואה אותו (לא רק בחיצוניותו, אלא) לאמיתתו ולפנימיותו, בכל הפרטים ופרטי- פרטים, ככל שיהיו מוסתרים ונעלמים – כך הוא בהענין ד"בא לִרְאות" (שהוא רואה אלקות), שראייתו היא לא רק באור הממלא כל עלמין שהוא בגלוי, אלא הוא עומד בהתאחדות ובהתקשרות עם פנימיות אלקות259.
מג. וזוהי בקשתו של כאו"א מישראל, החל מראש-חודש אלול260 – "את פניך הוי' אבקש"261, דהיינו שמבקשים (לא סתם גילוי אלקות, אלא) הארת פנים, פנימיות אלקות.