איך לא לאבד תקווה – הסיפור הבלתי נתפס של נבוזראדן

נְבוּזַרְאֲדָן היה שר צבאו של נבוכאדנצר. הוא כונה רב הטבחים כי הוא עצמו החריב את ירושלים ורצח עשרות אלפי יהודים, זקנים, נשים וטף, בלי חשבון.
יום אחד התבונן, החליט לעזוב את משרתו הרמה והתגייר. למה? מה עורר אותו לכך? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהקינה הקשה עליו על העתיד שלנו.

מלכים ב, כה

בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃

וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ׃

וְאֶת־חוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב־טַבָּחִים׃

וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל־הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים׃

וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים׃

וְאֶת־עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית־יְהֹוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה׃

וְאֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כׇּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם לָקָחוּ׃

וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב־טַבָּחִים׃

ירמיהו נב

בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כׇּל־נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת

גיטין נז ב

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח (סיפר) לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו שאתה רואה הרג נבוזראדן רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל מאתים ואחת עשרה רבוא נפש, ובירושלים עצמה הרג תשעים וארבע רבוא נפש על אבן אחת, עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב).

וכך היה מעשה: אשכחיה לדמיה [מצא נבוזראדן את דמו] של זכריה דהוה קא מרתח וסליק [שהיה מבעבע ועולה], אמר: מאי האי [מהו זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]. אייתי דמי [הביא דמים] של בהמות ולא אידמו [היה דומה] לדם זה.

אמר להו [להם], לאנשי ירושלים: אי אמריתו [אם אומרים אתם] לי — מוטב, ואי לאו [ואם לא] — מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי [מסרק אני את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרי ליה [אמרו לו]: מאי נימא [מה נאמר] לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא [נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים], קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנו אותו], והא [וזה] כמה שנין [שנים] שלא קא נייח דמיה [נח דמו].

אמר להו [להם]: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס אותו]. אייתי [הביא] סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה [הרג עליו] ליד הדם הזה ולא נח הדם מרתיחתו. הביא בחורים ובתולות קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח הדם. אייתי [הביא] תינוקות של בית רבן קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח. אמר ליה [לו] נבוזראדן בסוף: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא [נוח] לך דאבדינהו לכולהו [שאאבד את כולם]? כדאמר ליה הכי [כאשר אמר לו כך] נח הדם.

בההיא שעתא [באותה שעה] הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה [בדעתו], אמר לעצמו: ומה אם על נפש אחת, זכריה — כך נוקם הקדוש ברוך הוא בישראל, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא [אותו אדם, אני, שהרג כל אותם הנשמות] — על אחת כמה וכמה שיהא עונשו מרובה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר [ברח, הלך ושלח שטר צוואה לביתו והתגייר].

ובענין זה תנא [שנה חכם בברייתא]: נעמן, שר צבא מלך ארם (ראה מלכים ב ה׳:א׳), גר תושב היה שלא קיבל עליו כל המצוות, ואילו נבוזראדן גר צדק ממש היה וכפי שמתואר לעיל.

אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה ב"ר פ"ג, ו.

רבי יהודה הלוי

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי וַיִּכְפְּלוּ עֲוֹנַי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדַם נָבִיא בַּחֲצַר אֵל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה עַד בֹּא חֶרֶב מוֹנַי

   וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַּם דַּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עַד בֹּא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי וּמָצָא דָמִים רוֹתְחִים

וַיִּשְׁאַל בַּעֲבוּר זֶה לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים

וַיַּעֲנוּהוּ כִּי זֶה הוּא דַּם קָרְבַּן הַזְּבָחִים

וַיְנַסֶּה בְּדַם פָּרִים וְדַם אֵילִים וְדַם מֵחִים

   וְגַם זָבַח זֶבַח רַב לַחֲקֹר מֶה הָיָה

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ

כִּי הוּא דַם אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל לֹא חָמָס שֹרָשׁ

וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן גַּם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

   אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

   כִּי לֹא אֶשְׁקֹט עֲדֵי יִשְׁקֹט דַּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת

וַיּוֹרֶד לָטֶבַח כֹּהֲנֵי יְיָ צְבָאוֹת

וְאֵין שֶׁקֶט לְדַם נָבִיא וַיְהִי לְמוֹפֵת וָאוֹת

וְהַבָּנִים נִשְׁחָטִים וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת

וְאִמּוֹתָם לַטֶּבַח גַּם אַחֲרֵיהֶם בָּאוֹת

   וָאֹמַר לְנַפְשִׁי זֶה חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים עִם יוֹנְקֵי שָׁדַיִם

וְדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם כְּדַם יְאר מִצְרַיִם

עַד אֲשֶׁר נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר הַאֵין דַּי בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

   הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה

ש"י

לח

מִפִּי עֶלְיוֹן וְגוֹ'. וְאִם בָּאתִי לוֹמַר: "לֹא מִיָּדוֹ בָאָה אֵלַי הָרָעָה הַזֹּאת, מִקְרֶה הִיא שֶׁהָיָה לִי", אֵין זֹאת, כִּי אִם בֵּין רָעוֹת וּבֵין טוֹבוֹת, מִי זֹאת אָמַר וַתֶּהִי, אִם ה' לֹא צִוָּה, וּמִפִּיו לֹא תֵצֵא הֵן רָעָה הֵן טוֹבָה, אֲבָל מַה יֵּשׁ לְהִתְאוֹנֵן אָדָם חָי? "גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו". כָּל אִישׁ וְאִישׁ יִתְאוֹנֵן עַל חֲטָאָיו, כִּי הֵם הַמְּבִיאִים עָלָיו הָרָעָה. ("מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְגוֹ'", לֹא יָצָא רָעָה וְטוֹבָה מִפִּיו, אֶלָּא הָרָעָה בָאָה מֵאֵלֶיהָ לְעוֹשֶׂה רַע וְהַטּוֹב לְעוֹשֶׂה טוֹב.) לְפִיכָךְ, "מַה יִּתְאוֹנֵן"? לָמָּה יִתְרַעֵם הָאָדָם אִם לֹא עַל חֲטָאָיו: