איך להיות שמח – עצות התלמוד

חכמים מחייבים את השמחה בחול המועד. בתוך כך הם מלמדים ממה להימנע ועל מה להקפיד כדי להיות בעלי נפש שמחה בימים האלה ובכלל.

מקורות

משנה תורה, הלכות אישות י׳

מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל אֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעֵדָּה שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בַּסְּעֻדָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט כז) "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת". וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין:

מפני הטורח: עריכת סעודת נישואין כרוכה בטרחה מרובה – בישול, ניקיון, סידור. חול המועד נועד למנוחה ולחגיגה, וטרחה מוגזמת זו פוגעת באופיו של המועד.

מועד קטן ב, ז

משנה אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות… אבל מחזיר הוא את גרושתו ונושאה שנית במועד.

ועושה אשה תכשיטיה במועד, כלומר: מותר לה לעשות טיפולים שונים בגופה כדי לייפות עצמה…

 וכי [וכאשר] שמחה היא לו, מאי הוי [מה היה], מה הרע בכך? והרי מצוה לשמוח במועד! 

…אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וצריך לשמוח בכל אחת מהן לעצמה. רבה בר רב הונא אמר: הטעם הוא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו…

מנין שאין נושאים נשים במועד — שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) להדגיש: עליך לשמוח בחגך ולא באשתך.

עולא אמר: הטעם שאין נושאין נשים במועד הוא מפני הטורח, שבשל ההכנות לחתונה יטרחו טירחה יתירה בחול המועד. 

ר' יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה, שאם יהיה מותר לשאת נשים במועד, ידחו כולם את נישואיהם עד למועד כדי לחסוך בהוצאות, ובינתים אינם מקיימים מצות פריה ורביה במשך השנה.

מיתיבי [מקשים] מברייתא ששנינו בה: כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד —

ט׳ א

מותרין לישא ערב הרגל, ואם כן קשיא לכולהו [קשה לכולם] שהרי שמחת נישואין נמשכת כרגיל שבעה ימים, ורובה אפוא במועד.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] וכך יש לתרץ; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום שמחה שלא לערב שמחה בשמחה, או שלא לדחות שמחת הרגל מפני שמחת אשתו — עיקר שמחה של נישואין חד יומא [יום אחד] הוא, ודי לה אם כן בערב הרגל.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום טירחא יתירה במועד — גם כאן יש לומר שעיקר טירחא חד יומא [יום אחד] הוא ואין טורחים כל כך בימים הבאים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום ביטול פריה ורביה אין לחשוש, כי לחד יומא לא משהי איניש נפשיה [ליום אחד בלבד של ערב החג אין אדם משהה עצמו] ואין לחשוש שידחו נישואין כל השנה רק ליום זה. ואם כן, לכל הטעמים אין לאסור נישואין בערב הרגל.

א שואלים: ואותו עיקרון שהזכרנו שאין מערבין שמחה בשמחה מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (מלכים א' ח, סה), ואם איתא [יש], אם אכן מערבין שמחה בשמחה, אם כן איבעי ליה למינטר [היה לו לשמור, להמתין] בחנוכת המקדש עד החג (סוכות) שחל ימים אחדים אחר כך, ומיעבד [ולעשות] שבעה ימי שמחה להכא ולהכא [לכאן ולכאן, לזה ולזה], וכיון שלא עשה כן משמע שאין מערבים שתי שמחות יחד.

ושואלים: ודלמא מינטר לא נטרינן [ושמא לשמור, להמתין ולדחות לשם כך אין אנחנו שומרים, ממתינים] ומכל מקום והיכא דאתרמי [ובמקום שמזדמן] מעצמו שיהיו שתי שמחות באותו זמן — עבדינן [עושים] אותן יחד! ומשיבים: אילו היה הדבר אכן מותר, אם כן יכול היה לעשות שיזדמנו שתי השמחות יחד, וכיצד — איבעי ליה לשיורי פורתא [היה לו לשייר מעט] מבנין המקדש ולגמור במועד.

ודוחים: שיורי [לשייר] בבנין בית המקדש לא משיירינן [אין אנו משיירים], שמצוה ראוי לעשותה בזריזות. ואולם עדיין יש לומר: הלא יכול היה לגמור את הבנין עצמו בשלימות, ועם זאת להשאיר לסיום דבר קטן שאינו מעצם הבנין — איבעי ליה לשיורי [היה לו לשייר] באמה שבגג המקדש שהיתה נקראת "כליא עורב", שעושים בגג הבית מוטות מחודדים של מתכת כדי שלא יישבו שם עורבים הנמשכים לריח הבשר, וזה אינו חלק מן הבנין עצמו.

ודוחים: אף אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא, וצריך היה להזדרז לעשותו מיד. אלא הראיה מכתוב זה היא מדמייתר קרא [ממה שמיותר הכתוב], שכן מכדי כתיב [הלא נאמר] "ארבעה עשר יום", אם כן פירוט "שבעת ימים ושבעת ימים" למה לי? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הני [אלה] לחוד והני [ואלה] לחוד, לומר שאין לערבב שבעת ימי שמחת המקדש בשבעת ימי הרגל.

תורת מנחם, שיחת יום ב' פ' ויצא, ב' כסלו, ה'תשי"ד, 170

ד. בתכונות הנפש יכולות להיות שתי סברות:

א) בשעה שאדם שרוי בתנועה ומצב-רוח מסויים, כגון תנועה של שמחה, הרי למרות שהשמחה היא מענין מסויים, ה"ז מסייע גם לשמחה מענין אחר, לפי שזוהי תנועה שוה.

ב) בשעה שאדם נמצא בתנועה של שמחה מצד איזו סיבה שהיא, הרי לא זו בלבד ששמחה זו אינה מסייעת לשמחה אחרת, אלא אדרבה, מפריעה לה. למרות שהמסובב (התוצאה) בשניהם הוא באותה תנועה, מ"מ, כיון שהסיבות הן שונות, ובמילא, מבלבלות אחת לחברתה – בהכרח שיתבטא הדבר גם בהמסובב, בהשמחה.

ומהפסוק "מלא שבוע זאת" למדים כסברא השני', וממילא יודעים את הדין שאין מערבין שמחה בשמחה.

שמחת חתן וכלה צריכה להיות – ככל שמחה של מצוה – שמחה כזו ובאופן כזה שהאדם יהי' כולו שם, 

שכן, מצוה ענינה קיום רצונו יתברך, וצריך האדם לעשותה ברצונו הוא, "עשה רצונו כרצונך"17, ואז האדם כולו שם, כמאמר הבעש"ט18: "במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו", ובמילא צריכה השמחה להיות של כל הנפש. וכיון שיודעים ששמחת חתן וכלה צריכה להיות שמחת הנפש כולה – נלמד מלפני מתן תורה שבתכונות הנפש מבלבלת שמחה אחת את חברה, ובמילא יודעים שאין מערבין שמחה בשמחה של מצוה אחרת, כיון שהיא מבלבלת את השמחה של מצוה זו.

בראשית כט כז

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

ג. טורח במועד – העיקר – המועד

ספרי הרב המגיד ממעזריטש, אור תורה, על אגדות חז"ל, תפג

אמרו רז"ל אין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. אפשר לומר שרמזו רז"ל על פי פשוטו להזהיר את האדם על עניניו בעולם הזה. כי הנה ידוע כי הגוף נקרא נוקבא. והזהירו שלא יהיה עסק האדם במוע"ד ימי חייו חיי הבל, שהם חרוצים וקצובים לו זמן מועט. בימי מועד הנזכר לא יחזור בהם אחר תענוג הגוף למלאות תאותו תאות גשמיות. וזהו לשון נשיא"ה^סז, שמנשא ומגדל את הגוף בגבהו ברחבו ובעוביו. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ר"ל שמחה והוללות שלתענוגי החומריים בשמחת הרוחני שהיא עבודת הבורא יתברך, וזהו וודאי נקרא עירו"ב, שמערב טוב ורע. ופשיטא בימי החג שהם נקראים מוע"ד ממש. ועוד, מועד לשון עד"י וקישוט, כי ימי מועד ניתנו לכל איש ישראל לעורר במצות חגיגת ושמחת המועד שהם דברים עליונים, ולעשות תכשיטין ועידוים^סח ולגרום תענוג ושמחה אל העולמות העליונים שישפיעו אל התחתונים. וז"ש ברגלים יראה כל זכורך, שאז יהיה כל אדם במועד לראות וליראות, כל זכורך את פני ה', ר"ל כל תאוותו ושמחתו יהיה לגדל ולנשא מדריגת הדכורא, שהיא הנשמה וכל העליונים המשפיעים שהם דכורים, ולא שיערב בהם שמחת נשים כנזכר.

ואם תאמר והלוא כל ימי האדם הוא מוזהר על כך, וא"כ למה יצאו ימי מועד מן הכלל ואמרו לשון מוע"ד, דמשתמע ימי מועד ממש. אבל האמת הוא שכל ימי מועד האדם הוא באזהרה זו, רק ביותר צריך לזרז על ימות הרגל, כמ"ש רז"ל סיקבא דשתא ריגלא.

תורת מנחם, חלק ראשון, יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"כ, 28

"אמרו רז"ל28 אין נושאים נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה . . כי הנה ידוע כי הגוף (וכן כללות עניני העולם) נקרא נוקבא (בחי' מקבל, כיון שצריכים לקבל מהאדם, שמברר ומעלה אותם), והזהירו שלא יהי' עסק האדם במוע"ד ימי חייו . . שהם . . קצובים לו (והיינו, שמועד הוא מלשון זמן, שבעים-שמונים שנה, ועד מאה ועשרים שנה, שזהו הזמן שניתן לאדם למטה למלא את השליחות ד"מלאו את הארץ וכבשוה"29) . . לא יחזור בהם אחר תענוג הגוף למלאות תאוותו תאוות גשמיות, וזהו לשון נשיא"ה שמנשא ומגדל את הגוף . . לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ר"ל שמחה והוללות של תענוגי החומריים, בשמחת הרוחני שהיא עבודת הבורא יתברך . . ופשיטא בימי החג שהם נקראין מוע"ד ממש (כיון שבהם אין עוסקים בעובדין דחול, ומתמסרים יותר למלא את שליחותו של הקב"ה) . . אבל האמת הוא שכל ימי האדם הוא באזהרה זו כו'".

וצריך להבין:

א) מהו הטעם שהענין ד"נושאים נשים" (שמנשא ומגדל את הגוף) נקרא בשם שמחה? בשלמא "שמחת הרוחני שהיא עבודת הבורא יתברך", הרי היא לא רק שמחה סתם, אלא שמחה שאין למעלה ממנה (כמבואר בכ"מ30); אבל ההתעסקות בעניני הגוף והעולם – מהו הטעם שנקראת בשם שמחה?

ב) וביותר אינו מובן: איך אפשר שיתערבו חומריות ורוחניות, הפכים מן הקצה אל הקצה? ובמכ"ש וק"ו משמן שאינו מתערב בשאר המשקין אלא צף מלמעלה31, והיינו, שגם כאשר מדובר אודות שני ענינים

שהם נבראים, ובנבראים גופא הם מסוג הדומם, ושניהם משקין, הנה כיון ששמן הוא למעלה משאר המשקין, לכן אינו מתערב עמהם, ועאכו"כ בנוגע לעניני הגוף והעולם ועבודת הבורא יתברך (מילוי שליחותו של הקב"ה), חומריות ורוחניות, שהם באין ערוך לגמרי, הפכים מן הקצה אל הקצה, הרי בודאי לא שייך שיתערבו יחד. וא"כ מהו הצורך לשלול ש"אין מערבין שמחה בשמחה"?

ו. והביאור בזה:

מצד ענין הבחירה שנתן הקב"ה לבנ"י, כמ"ש32 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו' ובחרת בחיים", הנה בכדי שיוכל להיות ענין הבחירה, צריכים להיות שני הענינים שקולים, כי, כאשר יש מעלה בענין אחד לגבי השני, אזי אין זה אמיתית ענין הבחירה, שהיא בחירה חפשית.

וזהו שאמיתית ענין הבחירה הוא בעצמותו ית', שאינו מוגבל בשום דבר, ולגבי' הכל שוים, ואעפ"כ בוחר בבחירתו החפשית בכל אחד מישראל, כמ"ש33 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", ומצד האהבה העצמית לישראל רצה הקב"ה שכל אחד ואחת מישראל יבחרו את הטוב בבחירה חפשית, בנתנו להם כח הבחירה של העצמות, שיוכל להיות "ובחרת בחיים", גם כאשר ישנם שני קוין שקולים.

ולכן הפליא לעשות – שתהי' אפשריות שגם בעניני העולם תהי' שמחה, ועד לשמחה כזו שתהי' לה השוואה שתוכל להתערב עם השמחה שבמילוי שליחותו של הקב"ה, ואעפ"כ, יקיים יהודי את הציווי "ובחרת בחיים", עי"ז שנהי' בבחי' "גבור בארץ" – "איזהו גבור הכובש את יצרו"34.

ז. ביאור הדברים:

מדובר אמנם אודות ענינים שאינם בערך זל"ז, ועד שהם ענינים הפכיים זמ"ז, כך, שלא שייך התערבות ביניהם, אבל אעפ"כ, כל הגבלות אלו הם רק מצד סדר השתלשלות, או אפילו למעלה מהשתלשלות אבל בבחי' הארות וגילויים, משא"כ מצד העצמות אין שום הגבלות, ובמילא שייך שיתערבו.

וכשם שע"י קיום מצוה בכחו של יהודי ליקח דבר גשמי וחומרי,

לבטל את חומריותו עד שתשאר רק גשמיותו, ולברר ולזכך ולהעלות את הגשמיות עד שתתאחד עם העצמות – אף שלכאורה, איזה ערך יש להדבר הגשמי שיומשך בו העצמות, הרי העצמות אינו בגדר מקום כלל, ואיך שייך שיומשך בדבר גשמי מוגבל שבו נעשית המצוה, שנוכל לומר שבדבר זה נמצא העצמות?

וכידוע בענין "לית אתר פנוי מיני'"35, שנמצא בכל מקום, ואפילו במקום האשפה והטינופת – דלכאורה אינו מובן: כיצד שייך דבר כזה? ומבואר36, שזהו לפי שאינו מתערב עמהם כו'. וזהו החילוק שבין בחי' הגילויים לבחי' העצמות – שבחי' הגילויים, כיון שיש להם איזו שייכות להמקום שבו נמצאים, אינם יכולים להיות במקום הטינופת, ולכן אסור לומר דברי תורה במקום הטינופת37; משא"כ עצמות, לית אתר פנוי מיני', כיון שאינו בגדר מקום כלל, ואינו מתערב בהמקום שנמצא בו.

ואעפ"כ, הרי ע"י קיום מצוה, הנה בהגשם שבו נעשית המצוה, במקום זה ישנה המשכת העצמות בפנימיות.

וטעם הדבר – כיון שעצמותו ית' מסר את עצמו ("האָט זיך אָפּגעגעבן") לאיש הישראלי, שאע"פ שאינו בגדר מקום, מ"מ, יוכל יהודי ליקח דבר גשמי ולאחד אותו עם העצמות.

ועד"ז לאידך גיסא – כמובא בתניא38 "משל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו כו'" (במקום הטינופת), והיינו, שאע"פ שאין שייכות למלך למקום הטינופת, מ"מ, מסר את עצמו ליהודי שיוכל להוריד אותו כו'.

ח. ועפ"ז מובן צורך האזהרה "אין מערבין שמחה בשמחה":

מצד זה שהעצמות מסר את עצמו ליהודי, שייך שיהודי יערב כו', ולכן צריך להזהירו ש"אין מערבין", אלא עליו לנצל את הזמן למילוי שליחותו בעולם בעבודה ד"מלאו את הארץ וכבשוה", לפעול בגשמיות העולם לעשות ממנו כלי לאלקות, ועד שיהי' דבר אחד עם העצמות.

ועי"ז הרי הוא מבטל את ההגבלות שבעולם, כיון שממשיך בו בלי גבול, והיינו, שפועל בעולם הענין ד"ופרצת ימה וקדמה גו'".