איך להפוך את העבר ממשקולת לנכס | חכמים – המהפכה של ריש לקיש

העבר יכול להעיק עלינו. הרבה פעמים הדבר הנכון הוא לדעת לשחרר את העבר. ריש לקיש מלמד שאפשר גם להפוך את העבר למנוע צמיחה. אבל לא בטוח שתמיד זה יעבוד.

מקורות

בבא מציעא פד א

ג ועוד מספרים מעשה אחר הקשור ביופיו של ר' יוחנן. יומא חד הוה קא סחי [יום אחד היה שוחה] ר' יוחנן בירדנא [בירדן]. חזייה [ראהו] ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה [וקפץ לירדן אחריו], ובאותו זמן לא עסק ריש לקיש בתורה אלא היה קשור ללודרים בקרקס. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא [גבורתך לתורה], כלומר, אדם גבור כמוך צריך להשקיע כוחו בעיסוק התורה! אמר ליה [לו] ריש לקיש: שופרך לנשי [יופיך לנשים], כלומר, יופי כמו שלך ראוי לאשה. אמר ליה [לו]: אי הדרת [אם תחזור] בך ותשוב ללמוד את התורה שעזבת — יהיבנא [אתן] לך את אחותי, דשפירא מינאי [שהיא יפה ממני]. קביל עליה [קבל על עצמו] ריש לקיש לעשות כן. בעי למיהדר לאתויי מאניה [רצה לחזור בקפיצה להביא את בגדיו] ולא מצי הדר [היה יכול לחזור], שכיון שקבל עליו עול תורה מיד נחלש.

אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא [לימד אותו ר' יוחנן מקרא ומשנה ועשה אותו אדם גדול], שנעשה ריש לקיש מגדולי חכמי ישראל בדורו. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא [יום אחד היו חלוקים בבית המדרש] בבעיה זו, ששנינו בברייתא: הסייף והסכין והפגיון והרומח שהם כלי נשק, וכן מגל יד ומגל קציר, מאימתי מקבלין הם טומאה — משעת גמר

מלאכתן, כדין שאר כלי מתכת. ואולם נחלקו בשאלה מאימתי גמר מלאכתן? ר' יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: לא די בצירוף בכבשן אלא משיצחצחן אותם אחר כך במים. ובתוך כדי הויכוח אמר לו ר' יוחנן בקצת כעס: לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו! נעלב ריש לקיש ואמר ליה [לו] לר' יוחנן: ומאי אהנת [ומה הועלת] לי אם כן כשקרבתני ללמוד התורה? הלא התם [שם] בין הליסטים "רבי" קרו לי, הכא [וכאן] "רבי" קרו [קוראים] לי! אמר ליה [לו]: אהנאי לך דאקרבינך [שקרבתי אותך] תחת כנפי השכינה, ומדוע אין אתה מכיר לי תודה?

בתוך כדי ויכוח זה חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע ונעלב] ר' יוחנן, וכיון שהקפיד השפיעה הקפדתו ומיד חלש [חלה] ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא [באה אחותו של ר' יוחנן אשת ריש לקיש ובכתה] לפניו שיתפלל על בעלה. אמרה ליה [לו]: עשה בשביל בני שיהא להם אב! אמר לה בלשון הכתוב: "עזבה יתמיך אני אחיה" (ירמיה מט, יא), שאני אדאג להם. אמרה לו: עשה בשביל אלמנותי, שלא אשאר בודדה! אמר לה את המשך הכתוב: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (שם).

ובסופו של דבר נח נפשיה [נחה נפשו, מת] ר' שמעון בן לקיש (ריש לקיש), והוה קא [והיה] מצטער ר' יוחנן בתריה טובא [אחריו, עליו, ביותר], על חסרונו ועל מה שגרם לו. אמרו רבנן [חכמים]: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה [מי ילך ויישב את דעתו] שלא יצטער כל כך? אמרו: ניזיל [ילך] ר' אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה [שמחודדות הלכותיו] ויוכל להיות כעין תחליף לריש לקיש.

אזל יתיב קמיה [הלך וישב לפניו]. כל מילתא דהוה אמר [כל דבר שהיה אומר] ר' יוחנן אמר ליה [היה אומר לו] ר' אלעזר: הרי תניא דמסייעא [שנוייה ברייתא שמסייעת] לך, לדבריך. אמר לו ר' יוחנן: וכי את כבר לקישא [אתה כבן לקיש], וכי ביכולתך למלא את מקומו?! בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא [בן לקיש, כאשר הייתי אומר דבר], הוה מקשי [היה הוא מקשה] לי עשרין וארבע קושייתא [קושיות], ומפרקינא ליה [והייתי מתרץ לו] עשרין וארבעה פרוקי [תירוצים], וממילא רווחא שמעתא [ומתוך כך היתה ההלכה מתרווחת] — שבתוך המשא והמתן, הקושיות והתירוצים, היו הדברים מתבררים ומתבהרים. ואת אמרת [ואתה אומר] לי: "תניא דמסייע לך" ["שנויה ברייתא המסייעת לך"], אטו לא ידענא דשפיר קאמינא [וכי אינני יודע שיפה אמרתי]? לא סיוע אני חסר, אלא להיפך: חסרה לי הבקורת המועילה של ריש לקיש.

הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר [היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואומר]: "היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא"! ["היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש"]. והוה קא צוח [והיה צועק] כך עד דשף דעתיה מיניה [שניטלה דעתו ממנו]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה [בקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו, נפטר], שלא ישאר במצב קשה זה.

שבת פז א

שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיָ״ג מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכׇל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ [כָּאן] וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

מגילה י״ג ב:י״ג

דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם״.

הבעל שם טוב, צפנת פענח תרומה ה

ונראה לי, דכתבתי ביאור ש"ס דמנחות (צט.:) אמר ריש לקיש פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה, דכתיב (שמות לד, א) אשר שברת, מלמד שאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת. והוא תמוה, איך אפשר שביטולה זה יסודה. וכתבתי שם, והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שהנשמה מתלהב תמיד וכו', ופן יהי' ח"ו בטל במציאות, ועל ידי עסק בצרכי גופו כגון אכילה ושתי' ובעילה ומשא ומתן, אז נחה הנשמה מהתלהבותה, וגורם קיום וחיזוק הנשמה וכו', ודפח"ח. ובזה יובן, אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, בסוד החיות רצוא ושוב, והבן. ובזה שעוסק בצרכי העולם הזה לתכלית הנשמה, אז נעשה עסקי עולם הזה כסא לעולם הבא וכו', יעו"ש.

ונודע כי האדם מורכב מחומר וצורה, והחומר הוא מורכב מעולם הנפרדים מד' יסודות. אמנם הצורה היוצא מעולם האחדות מעצמותו יתברך, שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וכל הנופח מעצמותו נופח וכו', ושם העצם של הצורה הוא אדם, ושם העצם של החומר הוא בשר אדם, כמ"ש בזוהר (ח"א כ:) אדם מלגאו, והגוף נקרא בשר אדם, אם כן אצל הצורה שייך לשון יחיד ואצל הגוף שייך לשון רבים

סוטה ב, א

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כִּי הֲוָה פָּתַח רֵישׁ לָקִישׁ בְּסוֹטָה, אָמַר הָכִי: אֵין מְזַוְּוגִין לוֹ לְאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְקָשִׁין לְזַוְּוגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״.

סנהדרין כד א

והאמר [והרי אמר] עולא: הרואה את ריש לקיש עוסק בתורה בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, משמע שאדם גדול וחריף ביותר היה!

יומא פו ב

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו לעבריין כשגגות. שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב), ומדייקים: הא [הרי] "עון" זה הלא מזיד הוא וקא קרי ליה [והוא קורא לו] מכשול, משמע שהעושה תשובה נחשב כאילו רק כשל בשגגה בעוונו. ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! שנעשים לו כשגגות? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש עצמו: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה" (יחזקאל לג, יט), שכל מעשיו, אף העבירות, יהיו לו לשבח! ומתרצים: לא קשיא [אין זו קשה] כאן שעשה תשובה מאהבה — נעשים לו כזכיות, כאן שעשה מיראה נעשו לו עוונותיו כשגגות בלבד.

שבת פח, א

אמר חזקיה: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהילים עו, ט) ותמוה הדבר: אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא הכוונה היא שבתחילה יראה ולבסוף שקטה. ויש להבין בדרך זו: "משמים השמעת דין" — הוא מתן תורה (הדין). ולמה יראה הארץ? כדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א, לא) ה"א יתירה (ב"הששי") שאינה נזכרת בשאר הימים למה לי? — מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים את התורה ביום הששי בסיון — אתם מתקיימין, ואם הם לאו [לא] מקבלים אותה — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ולכן יראה ארץ עד שניתנה התורה לישראל שמא תחזור לתוהו, ושקטה כשקיבלו ישראל עליהם.

גיטין מ״ז א

פירקן [פדה אותי], אמר ליה [לו] ר' אמי: תנן [שנינו במשנה]: המוכר עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים. ומה טעם פודים אותם? — משום קלקולא [קלקול], כדי שלא יתקלקלו וייטמעו בין הגויים, וכל שכן הכא [כאן] דאיכא קטלא [שיש פה חשש מיתה].

אמרו ליה [לו] רבנן [חכמים] לר' אמי: האי [איש זה] ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל [שראו אותו שאוכל] נבילות וטריפות! אמר להו [להם]: אימא [אמור] כי לתיאבון (לתאווה) הוא דקאכיל [שאוכל], ואין זו הוכחה שהוא משומד ויוצא מן היהדות, אלא מפני תאוותו, שרצה לאכול.

אמרו ליה [לו]: והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא [והרי פעמים שיש מאכלי היתר ואיסור לפניו והוא מניח את ההיתר ואוכל את האיסור]! כיון ששמע כך אמר ליה [לו] ר' אמי לאותו אדם: זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך [לך, אין מניחים לי שאפדה אותך].

אגב כך מסופר: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו ללודרים], שקל בהדיה חייתא וגלגלתא [לקח איתו שק ועיגול אבן בתוכו], אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה [למודים אנו שביום האחרון של המומת על ידם, כל שמבקש מהם עושים לו, כדי שימחל על דמו] ודבר זה ודאי יהיה לי לתועלת.

יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לו]: מאי ניחא [מה נוח] לך, מה רצונך שנעשה עבורך? אמר להו [להם]: בעינא אקמטינכו [רוצה אני שאקשור אתכם] ואותבינכו [ואושיב אתכם], וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא [וכל אחד מכם אכה אותו מכה וחצי]. קמטינהו ואותבינהו [קשר אותם והושיב אותם], כל חד מינייהו [אחד מהם] כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה [כאשר היכה אותו מכה אחת יצאה נשמתו] לפי שהיה ריש לקיש גיבור בכוחו. חרקיניה לשיניה [חרק בשיניו] ככועס, אמר ליה [לו]: אחוכי קא מחייכת בי [אתה צוחק ממני]? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא [עדיין נותרה לך אצלי חצי מכה]. קטלינהו כולהו [הרג אותם כולם].

בעל שם טוב, בראשית,  קנ״ז

ביאור מרן הריב"ש זצ"ל על מאמר ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי האוכלים בני אדם.  כי באמת בכל תאוות עולם, 

יש ניצוצי בחינות בני אדם, 

קומה שלימה והצדיק מתקנם, ומי שהולך אחר תאוות לבו, אוכל ומשחית את בני אדם, וריש לקיש נפל תחת תאוות הזמן, שנתגבר עליו היצר והקליפות בפיתויין ומתוקי דלישנא כנודע, שיתענג בעונג מר ורע, והצדיק הזה התגבר על הכל והרג את כולם, כל כחות רעות והקליפות, וכשרואה היצר שאין בו תוחלת שיתגבר להרשיע ולפתות את הצדיק, אז אומר לו ראה כמה מעשיך נאים ביותר, כי כל העולם הולכים אחר תאוות לבו ואתה בלבדך צדיק וקדוש וחסיד, ובזה מתגאה על כל, והגאוה הוא ממש עבודה זרה, וצריך להכות גם את זה, וזהו חיותא ופלגא, כי אחר שממית אותו צריך עוד לפלגא חיותא להנצל מגאוה שילך בדרך הממוצע,

 צדיק אוכל לשובע נפשו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים כל אחד לפי השגתו יש ביחודים ובאהבת ישראל, ויש בדרך אחר, וישלים עם יצרו להפכו אל הטוב, וקליפות נגה חציו טוב וחציו רע, וכשעושה שלום, נהפך חציו של טוב אל הקדושה וחציו של הרע נדחה, וזהו הדרך הנכון, מתחלה כשמתגרין בו שלש קליפות הטמאות, צריך לפרוש עצמו מכל וכל מתאוות עולם הזה בסיגופים ותעניות הרבה, עד שממית כח הרע, וזהו חיותא, וכשכבר המית כח הרע יתנהג בדרך הממוצע, באהבת ישראל ובהכנעה, ויחזיר חציו הטוב של נגה אל הקדושה על פי דרך התורה וחציו ידחה וזהו ופלגא, כך עולה מדברי מרן אלקי הריב"ש זצ"ל:

(נוצר חסד אבות ריש פ"ג).

ברכות ס״ג ב:י״ד

כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״.

וכן בנוגע לריש לקיש, שנקרא "תקיפי דארעא דישראל" (כנ"ל סל"ז),

קדושת לוי ליקוטים

לבאר מאמר חכמינו ז"ל (ב"מ פד.) דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן מאי אהניא לי התם קרי לי רבי והכא קרא לי רבי, 

אמר ליה אהנית לך דאקריבך תחת כנפי שכינה. לכאורה יפלא על צדיקו של עולם, ר"ל שיאמר כזה מאי אהני לי. והנראה דריש לקיש מגודל נשמתו, גם אי לא הוה לגבי רבי יוחנן היה עובד את ה', 

אך דהיה עובד במדותיו שהיה בו מקודם כמדת הגזלנים דהוא כעס וחימה ושנאה ובעבודה לה' היה עובד ה' במדת אלו לכעוס על עוברי רצונו יתברך ולקרב הכל להשם יתברך במדת כעס ומחמת שהיה אצל רבי יוחנן הדריכו בהדרכה זו להדריך העולם ולקרב הכל להשם יתברך במדת טובות ושלום. וזה שאמר ריש לקיש לרבי יוחנן מאי אהנית לי התם קרי לי רבי והכא קרי לי רבי, 

פירוש אני הייתי עובד ה' גם אי לא הייתי אצלך, 

רק שהייתי עובד במדת כעס ופועל על ידי כעס ושנאה דהוא מדות גזלנים. 

ובזה אתי שפיר דקאמר מאי אהנית לי התם קרו לי רבי, פירוש גם שהייתי עובד השם יתברך במדות שהם אצל גזלנים גם כן קרי לי רבי, שהייתי מדריך העולם לעבודתו על ידי כעס וחימה. 

ולזה השיב לו רבי יוחנן אהנית לך דאקריבך תחת כנפי השכינה, רוצה לומר להדריך העולם באמרי נועם וטוב וזאת לא היה לך מקודם:

פסחים ס״ו ב:ז׳

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ.

שבת קיט ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.

רבי שמעון בן לקיש המכונה: ריש לקיש או בר לקיש (בראשי תיבות: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני. ריש לקיש פעל בטבריה במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש תלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

סנהדרין קיא א,

על הנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז, כה), אמר ריש לקיש: מכאן למדנו שאין מחזיקין במחלוקת, שאף הצד הצודק ראוי לו לוותר הרבה ולנסות להתפייס. שהרי דתן ואבירם הם שהאשימו את משה והם שהיו צריכים ללכת לפייסו, ובכל זאת לא עמד משה על דעתו והלך לקראתם. שאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו (מצות "לא תעשה"), שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו "(במדבר, יז, ה), שאיסור הוא להיות בעל מחלוקת כמותם.

ויקרא רבה יד

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָחוֹר זֶה יוֹם הָאַחֲרוֹן, וָקֶדֶם זֶה יוֹם הָרִאשׁוֹן, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ דִּכְתִיב (בראשית א, ב): וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אִם זָכָה אָדָם אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה קָדַמְתָּ לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ יַתּוּשׁ קַדְמָךְ, שִׁלְשׁוּל קַדְמָךְ.

ירושלמי, תענית ג, ו

וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אִם סִדַּרִתָּה תְפִילָּה] לֹא תְּהֵא מֵיצַר פִּיךָ. אֶלָּא הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.