התרופה לחיזוק הנפש – לפי האר״י והרמח״ל

הרמח״ל, 173 שנים אחרי האר״י, מבקש לסכם את משנתו העמוקה. בהקדמה לספרו: קל״ח פתחי חכמה, הוא מסביר את הערך המרכזי שאפשר להפיק מכתבי האר״י ואיך רעיונות האר״י מחזקים את הנפש.

ספר דרך עץ החיים והוא הקדמה לספר פתחי חכמה, והוא מיוסד על ספר עץ החיים למהרח"ו זלה"ה.

יוצר האדם ומנהיגו הוא עשהו ויכוננהו מוכן להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה יז) "אמר להם, חכמתו מרובה משלכם! וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו, ינחהו להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם שכיסם עתיק יומין.

אך הנה טובו בידו (ע"פ בראשית כד י) ולו משפט הבחירה (דברים כא יז) – להתחכם ולדעת או לישאר ערוֹם מכל חכמה, הגם שהלב והשכל בקרב גופו. 

וזה תראה כי שְּׁנַיִם הם בתבונה אחת נבראו: שֵׂכֶל האדם, והתורה המשכלת אותו.

על התורה נאמר (ירמיה כג כט): "הלוא כה דברי כאש, נאם ה'"; והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לֵאוֹר בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר־מה אשר ישיג השכל בטרחו, אך התורה הִנָּהּ קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי־מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי־מרומים, גנזי־הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה.

והוא דְבר החכם (משלי ו כג): "ותורה אור" – אור ממש, ולא חכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה; ובהיכנסה בנשמה – יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים. ואף גם זאת (ויקרא כו מד), הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש (ספרי דברים אות שמג), ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה – אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני־גוונים מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא:

כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן – כן כאשר הן, לא יִירָאוּ כי אם גחלים וגם כמעט עמומות (שאִשן כמעט כבוּיה). ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא.

וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל"ף בי"ת; ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש, כי כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות, ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת ספר־התורה ותפילין ומזוזות וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים, כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם. ולכך ספר התורה שיש בו פיסול אחד – נפסל כולו, כי אין ההארה עומדת עליו כראוי, שתימשך ממנו הקדושה לעם בכח הקריאה בו:

ונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אות ואות, כאשר זכרתי; אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת; אך כשמשתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל־כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה, ועל זה אמר התנא (אבות ה כב): "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה", כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים עד שתתלהב כמעשה האש ממש:

והנה בהיות השלהבת מתלהטת, כבר אמרתי שיש בה כמה גוונים מרוקמים, וכן נמצאים כמה ענינים גדולים נכללים בשלהבת של האור הזה. אמנם עוד ענין אחר נמצא, כי יש כמה פנים לתורה (ראה סנהדרין לד.), וכבר קבלו הקדמונים שלכל שורש מנשמות ישראל יש כולם בתורה, עד שיש שִשים רִבּוא פירושים לכל התורה, מחולקים לששים רבוא נפשות של ישראל. וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת, ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא. ואותם האורות עצמם מאירים בשִשים רבוא דרכים, בששים רבוא של ישראל, וזה סוד "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג כט). הרי לך שאף על פי שהתורה היא בלי תכלית, ואפילו כל אות ממנה היא כן, אך צריך לְלַבּוֹתָהּ, ואז תתלהב:

וכנגדה שֵׂכֶל האדם עשוי כן, כי גם כן יש לו כח השגה רבה, אך כאשר יתלהט בכח התבוננות; ועל זה כתיב (משלי ב ו): "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה", וזה כי כל הנמצאים – מדיבורו של הקדוש ברוך הוא נעשו, כמו שכתוב (תהלים לג ו): "בדבר ה' שמים נעשו". נמצא שהפה הזה הוא השורש לכל הנבראים, וזה עצמו מקיים אותם, והבל היוצא מן הפה הזה, רוצה לומר ההשפעה היוצאת אל כל הנבראים מן המקור שהוציא אותם. ועל כן נאמר (דברים ח ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שהוא זה ההבל היוצא ומקיים, והוא המתלבש בדברים הנאכלים לזון האדם, שכך צריך לו:

והנה החכמה כבר ניתנה מן הקדוש ברוך הוא בלב כל בני־האדם, אך כדי שתתגבר צריך שאותו הפה המקיים אותה ינשב בכח, ואז נעשה ממש כמו האש גם כן, שכשמנפחים בה – מתלהבת, כן כשזאת ההשפעה תרד מן הפה כמו נשיבה – תלהט החכמה וייראו הדעת והתבונה הכלולות בה כבר, אלא שלא היו נראות כי לא היה נראה כי אם 'חכמה', שהיא השכל עצמו, אך ה'תבונה' היא בינת השכל, המחברת דבר אל דבר ומקיימת דבר בדבר, 

וה'דעת' היא התולדה היוצאת מכל אלה, ואלה לא יעשו פעולתן אלא בכח נשיבה שינשב הפה העליון בהן:

ונמצא שהחכמה כבר ניתנה, והפה אינו אלא מקיים אותה, אך הדעת והתבונה הן מתחדשות, דהיינו שמתחדש גילויין תמיד רק בכח נשיבת הפה. ועל כן אמר אליהוא (איוב לב ח): "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ולשון "נשמת" הוא כמו "נשמת ה' כנחל גפרית", שהוא מלשון 'נשימה' ולא מלשון 'נשמה', דהיינו נשימת הפה, נשיבת הרוח. וזאת היא הנותנת הבינה, ולא הימים או השנים:

הנה על כן, חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב – 

הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, ונשאר בחושך בלא ידיעה, והולך בדרכי־ההבל ובאפילה, וסוף־דבר יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי־המלכים הקדוש ברוך הוא על שלא נשתמש מן החכמה ומן הכח אשר הטביע בו לעשות חַיִל; 

זה ודאי פיתוי היצר, הסיטרא אחרא, אשר ישתדל בכל עוז להפילו בזה ובבא, כי כבר ידע אם נפל בזה מעט נשאר לו לשוב ולהתקומם, כי ידיעת האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי, ואין דבר מחליש הנשמה לפי היצר כחסרון הידיעה:

ואם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני־האדם – לא היו חוטאים לעולם, אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם, כמו שאינו שולט במלאכים. ולהיות שהקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יהיה בעל יצר, שיוכל להיות מנוצח או נוצח בשיקול אחד, 

לכן שָׂם בהם הידיעה, אך סגורה כגחלת, ושתוכל להתפשט כשלהבת, והבחירה ביד האדם. 

וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (בבא בתרא עח ב): "על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון" (במדבר כא כז); "המושלים" – אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" – בואו ונחשוב חשבונו של עולם, 

כי מי שאינו מושל ביצרו לא ישים עצמו לזה לעולם, אך המושלים ביצרם הם יעשו את הדבר הזה, וילמדוהו לאחרים לעשות אותו:

הלא האדם רוב שנות־ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי־שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת – לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי־המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו?

זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו: 

מה עשו הראשונים אבות־העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו עליו השלום? מה עשה דוד משיח־ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי־חייו לעשות, כן גם הוא וטוב לו:

אז יתורו מחשבותיו לדעת באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנרצה בדרך אשר דרכו אנשי־השם אלה אשר מעולם המה. 

ואם אַיִן? ואם רב ממנו כח היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו? הן לזאת חרד היה וצווח ככרוכיא (צעק בקול גדול ככרוכיא [-עגוּר]) הקדוש רבי שמעון בן יוחאי בתיקוניו, תיקון עשירי, וזה לשונו: ווי לון לבני נשא דקודש בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב יב), אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דלהון, בארחין דלהון [תרגום: אוי להם לבני אדם, שהקדוש ברוך הוא אסור עמם בגלות, "ויפן (הקב"ה) כה וכה וירא כי אין איש", אלא איש לדרכו פנו בעסקיו בדרכו]:

כלל הדברים: האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד־מאוד להגיע אל השלימות; והאדם החושב על זה, קרוב אליה מאוד. 

והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד – לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות־זמן לפחות לשים אל לבו, אם מעט ואם הרבה (קהלת ה יא), כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל (ע"פ יהושע א ח):

אחר שידעת זה היות המשא הזה, עליך להתבונן ולהשכיל על זאת; 

עתה אשכילך ואורך מה הדברים אשר עליהם תעמוד להתבונן ולחקור:

הנה החקירה הראשונה אשר תחקור הלא היא על כוונתו יתברך שמו: 

על מה ולמה ברא את כל הבריאה הגדולה הזאת? ואל תאמר: ומה האדם שיבוא אחרי המלך לבקש את מחשבתו, והמקרא מעיד (תהלים צב ו): "מאד עמקו מחשבותיך", וזה נראה כגאוה וכגודל־לבב לאמר שיוכל למצוא כוונת המאציל יתברך שמו?! אדרבה, על זה נאמר (שם כה יד): "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", והוא הסוד הכולל כל ענין המעשים אשר עשה ואשר הוא עושה, ושאחריו נמשכים כל חוקות הבריאה כאשר שָׂם לשמים ולארץ וכל תולדותיהם, כי הלא לכל המעשים הרבים והגדולים האלה יימצא סוף ותכלית אחד, וזה הוא הסוד המוזכר כאן בפסוק. והחוקים אשר הושמו על פי הכוונה הזאת, כללותם הוא הברית אשר הזכיר: "ובריתו להודיעם" – הוא הברית אשר שָׁם לכל נברא לעמוד על מתכונתו ולא יסור, והוא הנרמז במלת "בראשית" – 'ברית אש', כמו שפירשוהו בתיקונים, תיקון כ"א:

אך כדי להגיעם – תתחיל לדרוש בנבראים, מי הוא העיקרי; הדומם והצומח והחי הם אינם העיקרים ודאי, כי אין תועלת במעשיהם, ואין להם שכל והבנה. נמצא – נשארים בני־האדם והמלאכים; וכשתדרוש על עניניהם, תמצא היות בן־האדם עיקר והמלאכים טפלים להם;

ועתה נחזור לשורש הענין. נמצא כי הזיו אשר בהם – מהתעוררות המלך, והתעוררות המלך – ממעשה ישראל; הרי ישראל עיקר הכל, ולכן נאמר: "מה אדיר שמך בכל הארץ" – זה הוא הכח המקבל שם הקדוש בארץ, בסוד "תנו עוז לאלהים" שזכרתי; "אשר תנה הודך על השמים" – הוא ההוד המתאצל בהתעוררות ומתפשט על השמים במשרתים העומדים שם.

ופירש עוד תיקון גדול שנעשה על־ידי בני־האדם, והוא מה שאמר (תהלים ח ג): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", וזה, כי המלאכים – כיון שאין להם יצר הרע – אין מעשיהם יכולים להעביר אותו; אבל בני אדם שיש להם יצר הרע, הם יכולים להעביר אותו:

וכדי לתת להם כח יותר שיעשו זה התיקון בכח גדול; מה עשה? נתן להם שני־הערלה, שהן כל הזמן עד שהאדם נכנס למצוות, ואז הסיטרא אחרא מתדבקת בהם יותר; וזה סוד (משלי כב טו) "אולת קשורה בלב נער", אך באותו הזמן העוונות אינם נחשבים, והתורה – אדרבה, היא חשובה יותר, והוא ענין הבל פיהם של תינוקות (ראה שבת קיט:), וההבל משבית הסיטרא אחרא לגמרי, וזהו "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב (תהילים ח ג) ; וזהו לשון "להשבית", שהוא כאחד שעומד במלאכה אחת ושובת ממנה. ובמלאכים אין שייך זה, כי כיון שאין יצר שולט בהם – אינם משביתים אותו אלא מגרשים אותו, אבל בני־האדם להם נוגע "להשבית".

ואפרש לך עתה לשון "יסדת עוז":

הנה התורה היא הנקראת "עוז", כידוע, שהיא הנותנת כח לקדושה, בסוד "תנו עוז לאלהים" (תהילים סח לה). והנה קודם שהאדם נולד, מלמדים אותו כל התורה כולה, וזה לתת כח לנשמתו קודם שתכנס בגוף, שתהיה כלולה מכל התורה לתקן כל מדריגות הקדושה כראוי. אבל בצאתה לעולם, בא מלאך ומשכחו, וזה כדי לתת מקום ליצר להתאחז בו, שאם לא כן – היה נגרש מכח הקדושה והיה שב להיות כמו מלאך, וגם לא היה נעשה תיקון ההשבתה שזכרנו.

על כן, אז נסתם בו אור התורה והסיטרא אחרא שולטת עליו, וזה נקרא שני־הערלה שלו, ובאותו זמן צריך לייסרו, כמו שאמר (משלי כב טו): "שבט מוסר ירחיקנה ממנו". ואומר (שם כג יד): "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל", שהיא הערלה ממש, שאמרו עליה (פסחים צב א): "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר", כי היא ממש קבר, ממה שגורמת לה חשׂיכה שלא יגיע לה אור העליון, ונקראת כאילו היא מתה ממש בקבר; וזה סוד (איכה ג ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם".

ובתחילה, כשהערלה בגוף, מעבירים אותה אחר שמונה ימים. אך הערלה הפנימית, שהיא ערלת הלב, אינה סרה אלא לאחר שלוש־עשרה שנים ויום אחד; ולכן כל אותו הזמן הוא פטור מן המצוות. ועם כל זה, באותו הזמן צריך לייסרו, כמו שאמרתי, שזה גורם לו שתפרד הערלה ממנו היטב, ואז היא פורשת ממנו לגמרי בזמן המוכן, כנאמר למעלה, ועל כן אמר "ירחיקנה ממנו", ולא אמר "יסירנה ממנו", כי אין זה להסירה, כי אם בזמנה תסור.

אבל זהו ממש ענין חיבוט הקבר, שהחבטה עשויה לרוב הקשר הנמצא לזוהמא של נחש, שאינה יכולה להפרד אלא אחר החיבוט. והצדיקים המתקנים עצמם כראוי, מרחיקים אותה מהם כל כך עד שאין צריך לחיבוט:

והנה כן הדבר הזה בנער, כי האולת קשורה בו, וצריך חיבוט כדי להרחיקה מן הקשר והדיבוק הזה, שאז כשיהיה זמנה להתפרש – תתפרש לגמרי מכל וכל. ואם הוא הולך בדרך טוב, הוא מרחיקה מעצמו. והנה בזמן הזה, שהוא הרחק הערלה, ההבל היוצא מפיו הוא מכניע סיטרא אחרא ושוברה שבירה גדולה, וחוזר וממשיך הכח של התורה שקיבל בראשונה קודם שנולד. וכיון שהשלים לקבל הכח, אז יש לו לעשות, ולכן הוא חייב במצוות:

ותדע בודאי בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים (שבת קיד:) ; וזה כי התורה מתחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת: מתחלשת על בני־האדם מפני החטאים, ובפרט הערב־רב שבישראל, כמו שאמרו בתיקונים, והקדוש ברוך הוא עושה בסיס לתורה מזה ההבל שאין בו חטא, ובו התורה מתחזקת, כי כבר הוא מוכן לזה להמשיך כח התורה, כנאמר למעלה;

וזהו "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", והוא ממש "יסדת"; וזהו "למען צורריך", שהם הערב רב; "להשבית אויב" – שהוא הסיטרא אחרא, "להשבית" ממש; ואמר "ומתנקם" – והוא סוד הנחש שהוא נוקם ונוטר, וזהו סוד 'לנחש קצצו רגליו', שנאמר בו (בראשית ג יד): "על גחונך תלך"; ולנקום זה, הוא רודף אחר הרגלים, שהוא ענין (ברכות ו) "ברכי דרבנן דשילהי", והן סוד הרגלים של מעלה התומכות לגוף, ובהן תלוי כח תמיכות התורה לחזיק אותה שלא תמוט, בסוד (משלי ג יח) "ותומכיה מאושר".

נמצא שהנחש רודף אחר ענין זה, שלא להניח סמך לתורה, חס וחלילה, כי הנחש הוא 'שִקרא דלא קאי', אך התורה היא 'קושטא קאי'. והוא היה רוצה להנקם מזה ולגרום לתורה חס וחלילה שלא יהיה לה סמך בישראל, ותסתלק ותשכח מהם, חס וחלילה; והבל פה התינוקות מתקן ממש תיקון זה, כי הם תלויים ממש באלו הרגלים העליונות הנקראות "תינוקות של בית רבן", כמפורש בזוהר, והם סמכי קשוט, בסוד 'קושטא קאי', וזהו "להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח ג):

נמצא איך שהתיקון הגדול נמצא ביד האדם, ולא ביד המלאכים. על כן נדע שהוא ודאי עיקר כל הבריאה. ומכאן תדע כי רק זו היא התכלית אשר בעבורה נברא האדם, ולא היה ראוי להמצא לו עסק אחר אלא העבודה הזאת. וכן היה מתחלה, שנאמר (בראשית ב טו): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שפירשו חכמינו זכרונם לברכה: זו מצות עשה ומצות לא־תעשה, והכל במנוחה, כמו שדרשו על מלת "ויניחהו". רק אחר שחטא, הנה הוא מתהלך בשני דרכים על־פי שני מנהיגים, כמאמרם זכרונם לברכה (ברכות סא א): "אוי לי מיוצרי! אוי לי מיצרי!":

ועל כן יתבאר לך שכל מה שהאדם עושה לעבודת ה' הוא מה שהוא עושה לפי התכלית שבעבורה בראו הבורא יתברך שמו; וכל מה שהוא חוץ מזה הוא לפי דעתו של הנחש המקטרג, וחפץ לשקעו בדברים אחרים, להרחיקו מן הבורא יתברך שמו, בהפריעו אותו מעבודתו…

למה יש גוף ונפש

ותבין בזה, למה נברא האדם מחובר משתי בריות, נשמה וגוף, כי אי אפשר לעשות עבודה כזו אלא במה שיש שייכות לרע כמו שבארתי בנתיב הקודם לזה, מה שיש מעלה יותר לבני האדם על המלאכים. אך מצד אחר, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ועל כן מי שיש בו הרע אי אפשר ליפדות ממנו לעצמו. ועל כן עשה הקדוש ברוך הוא את הגוף שבו הרע, ושם בו הנשמה שהיא טהורה, כדי שהיא תתקנהו ותפדהו מן הסיטרא אחרא. וזוהי כוונת מה שאמרו, שצריך לאמלכא לקודשא בריך הוא בכל אבר ואבר, כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה להתפשט בקדושתו על איברי הגוף, כיון שיש לרע שייכות בהם, עד שימליכוהו עליהם על ידי המצוות, כנאמר למעלה:

וכן תדמה בשכלך, איך שאין המאציל יתברך מקבל שום שינוי מהשפיעו, כי אף על פי שודאי הוא אינו צריך לבריותיו, היה אפשר לחשוב, שמצד רצונו אם לא מצד הכרח, ברצותו להשקיף ולהשגיח על בריותיו להעניש ולהשכיר, נמצא זה עשה בו חס וחלילה איזה שינוי…

וצריך שתדע כי אף על פי שאחיזת הסיטרא אחרא בגוף היא מועטת, כי החלק היותר קטן הוא השייך לה. והוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוכה נב א): "יצר רע דומה לחוט של בוכיא (עכביש)", כי גם למעלה אין סיטרא אחרא יונקת כי אם מן המדריגה התחתונה שבכל המדריגות, 

והנה יש באחינו בית ישראל כמה כיתות, כיתות מכיתות שונות,

כי כת אחת אומרת: "כבוד אלהים הסתר דבר" (משלי כה ב) – אין לך עסק בנסתרות.

כת שניה אומרת: יראתי לגשת אל הקודש מפני האש הגדולה, היא הקליפה אשר קדמה לפרי, והיא הולכת סביב הקדושה לצוד ציד נפשות עניים אומללים, כאשר ניצודו אנשי רשע ופשע ההולכים אחר טעות הצבי, אחר ניאוף וגידוף, וילכו ויעבדו אלהים אחרים, וכופרים באלהי ישראל ותורתו. והגם שיש בהם חכמים מחוכמים בתורה, אף על פי כן כשנכנסו בפרד"ס נפגעו, שפגעה בהם הסיטרא אחרא והטתה את לבבם בהיראות להם השקר כאמת והפכה דברי אלהים חיים. וכל שקר שאין אומרים אמת בתחילה, אינו מתקיים, ועל כן הם תולים באילן גדול מאמרי הרב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, זכרונו לברכה, ומהפכים הקערה על פיה, ותולים בוקי סריקי באשלי רברבי דברי הרב הנזכר למעלה, ובשביל זה אין אנו רוצים לגשת אל החכמה הזאת, מאחר שהיא קרובה להפסד גוף ונפש, וכוונתנו לשם שמים:

וכת שלישית אומרת, מה מאוד חשקה נפשנו ללמוד החכמה הזאת, אך מחמת עומק המושג וקוצר דעת המשיג אין אני יכול ללמוד החכמה הזאת. 

והמה שלוש כיתות ליום הדין לאמר שהדין עמהן. ואני אומר, אם לדין יש תשובה, לכל כת וכת תשובה הראויה לה. [הכת הראשונה] נסתרה טענתם, כמו שמבואר בהקדמת ספר הזוהר הקדוש פסק הגאון מורנו הרב רבי יצחק דלטאש. וגם כן הארכתי בזה הענין בהקדמת חיבורנו ספר "קנאת ה' צבאות", משם תראה שאין בדבריהם ממש:

ודברי כת השניה נסתרה מתוך חיבורנו ספר "קנאת ה' צבאות" הנזכר למעלה, משם תראה דברי כת הטועים הכופרים באלהים חיים – המה הבל־הבלים שאין בו ממש, ודברי הרב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי זכרונו לברכה המה צודקים, וישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (ע"פ הושע ד י):

ולטענת כת השלישית, הגם שאין זו טענה: בשביל שאינו מבין – לכך לא יהא רוצה להבין?! הלא "לא עליך לגמור" (אבות ב טז). כתיב (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה", ולא כתיב: "והבנת בו יומם ולילה"; אם תבין – תבין, ואם לאו – שכר הלימוד בידך; והא ראיה מספר הזוהר, שאף על פי שאינו מבין, הלשון מסוגל לנשמה.

אף על פי כן העליתי תרופה למכתם, וחיברתי אבל חיבור זה, מה שמצאתי בכתב ישן נושן – קל"ח פתחי חכמה, והמה מפתחות גדולים לחכמת האמת.

אך כלל זה נקוט בידך, "למגמר והדר למסבר" (ע"ז יט.) תחילה תראה להבין פירוש המלות, ואחר־כן תחזור להבין הדברים על אמיתתם.

וכשיהיו ה"קל"ח פתחי החכמה" הנזכרים למעלה שגורים בפיך ובלבבך, אזי תלך לבטח בכל ספרי חכמי האמת, ותבין כל דבר על בוריו, ותזכה לביאת הגואל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון סלה.