סוד התודעה הגבוהה שתשנה לכם את החיים | לפי הרמב״ם (מורה נבוכים) והזוהר

מהי התודעה הגבוהה ביותר שהאדם יכול לאמץ? למה התודעה הזו היא תכלית החיים? איך היא מתבטאת אצל הרמב״ם ואיך בזוהר?

מקורות

האדרא רבא קדישא
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, עַד אֵימַת נֵיתִיב בְּקַיְּימָא דְּחַד סַמְכָא. כְּ
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲבֵרִים, עַד מָתַי נֵשֵׁב בְּקִיּוּם עַמּוּד אֶחָד? כָּתוּב (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ. הַיָּמִים קְטַנִּים, וּבַעֲלֵי הַחוֹב דּוֹחֵק. הַכָּרוֹז קוֹרֵא כָּל יוֹם, וְקוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה קְטַנִּים הֵם, וְהֵם בְּשׁוּלֵי הַכֶּרֶם, לֹא מַשְׁגִּיחִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאֵיזֶה מָקוֹם הוֹלְכִים כָּרָאוּי.

הִתְכַּנְּסוּ הַחֲבֵרִים לְבֵית הָאִדְּרָא, לְבוּשִׁים שִׁרְיוֹן סַיִף, וּרְמָחִים בִּידֵיכֶם! הִזְדָּרְזוּ בְתִקּוּנֵיכֶם, בְּעֵצָה, בְּחָכְמָה, בְּשֵׂכֶל, בְּדַעַת, בְּמַרְאֶה, בַּיָּדַיִם, בָּרַגְלַיִם. הַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם לְמִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ חַיִּים וּמָוֶת, לִגְזֹר דִּבְרֵי אֱמֶת, דְּבָרִים שֶׁקְּדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים מַקְשִׁיבִים לָהֶם וּשְׂמֵחִים לְשָׁמְעָם וְלָדַעַת אוֹתָם.

יָשַׁב רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבָכָה וְאָמַר, אוֹי אִם אֲגַלֶּה! אוֹי אִם לֹא אֲגַלֶּה! הַחֲבֵרִים שֶׁהָיוּ שָׁם שָׁתְקוּ. עָמַד רַבִּי אָמַר וְאָמַר לוֹ, אִם נוֹחַ לִפְנֵי מַר לְגַלּוֹת, הֲרֵי כָּתוּב (שם כה) סוֹד ה' לִירֵאָיו, וַהֲרֵי חֲבֵרִים אֵלּוּ הֵם יִרְאֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְבָר נִכְנְסוּ בְּאִדְּרַת בֵּית הַמִּשְׁכָּן, מֵהֶם נִכְנְסוּ, מֵהֶם יָצְאוּ.

שָׁנִינוּ, נִמְנוּ הַחֲבֵרִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְנִמְצְאוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְרַבִּי אַבָּא, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יַעֲקֹב, וְרַבִּי יִצְחָק, וְרַבִּי חִזְקִיָּה בַּר רַב, וְרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי יֵיסָא. יָדַיִם נָתְנוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאֶצְבָּעוֹת זָקְפוּ לְמַעְלָה, וְנִכְנְסוּ בְשָׂדֶה בֵּין הָעֵצִים וְיָשְׁבוּ. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, יָשַׁב בְּתוֹכָם וְאָמַר, כָּל אֶחָד יָשִׂים יָדוֹ בְּחָזְקוֹ. שָׂמוּ יְדֵיהֶם, וְלָקַח אוֹתָם. פָּתַח וְאָמַר, (דברים כז) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (וגו') מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עֵת לַעֲשׂוֹת לַה', מַדּוּעַ עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'? מִשּׁוּם הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ. מַה זֶּה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ? תּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהִיא מִתְבַּטֶּלֶת אִם לֹא יַעֲשֶׂה בְּתִקּוּנֵי זֶה. וּלְעַתִּיק הַיָּמִים נֶאֱמַר. כָּתוּב (דברים לג) אַשְׁרֶיךְ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךְ, וְכָתוּב (שמות טו) מִי כָמוֹךְ בָּאֵלִים ה'.

קָרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, הוֹשִׁיבוֹ לְפָנָיו, וּלְרַבִּי אַבָּא מִצַּד אַחֵר, וְאָמַר, אָנוּ כְּלַל הַכֹּל. עַד עַכְשָׁו הִתְתַּקְּנוּ הָעוֹמְדִים. שָׁתְקוּ. שָׁמְעוּ קוֹל, וְאַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם נָקְשׁוּ זֶה לָזֶה. אֵיזֶה קוֹל? קוֹל שֶׁל כְּנֻפְיָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁמִּתְכַּנְּסִים.

שָׂמַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (חבקוק ג) ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךְ יָרֵאתִי. שָׁם רָאוּי לִהְיוֹת יָרֵא. אָנוּ בַּחֲבִיבוּת תָּלוּי הַדָּבָר, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ, וְכָתוּב (שם ז) מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וְכָתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי יא) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. הוֹלֵךְ רָכִיל, פָּסוּק זֶה קָשֶׁה, אִישׁ רָכִיל הָיָה לוֹ לוֹמַר, מַה זֶּה הוֹלֵךְ? אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא הִתְיַשֵּׁב בְּרוּחוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן, אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁשָּׁמַע הוֹלֵךְ בְּתוֹכוֹ כְּקָנֶה בְמַיִם עַד שֶׁמּוֹצִיאוֹ הַחוּצָה. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאֵין רוּחוֹ רוּחַ שֶׁל עֲמִידָה. אֲבָל מִי שֶׁרוּחוֹ רוּחַ עֲמִידָה, כָּתוּב בּוֹ וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. וְנֶאֱמַן רוּחַ, קִיּוּם הָרוּחַ. (כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן) בָּרוּחַ (בסוד) הַדָּבָר תָּלוּי. וְכָתוּב (קהלת ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךְ.

וְאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּסוֹד. וְכִי אִם בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם צָרִיךְ סוֹד – בִּדְבָרִים סוֹדִיִּים שֶׁל סוֹדוֹת עַתִּיק הַיָּמִים שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ אֲפִלּוּ לְמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לַשָּׁמַיִם לֹא אֹמַר שֶׁיַּקְשִׁיבוּ, לָאָרֶץ לֹא אֹמַר שֶׁתִּשְׁמַע, שֶׁהֲרֵי אָנוּ קִיּוּמֵי הָעוֹלָמוֹת. לָמַדְנוּ סוֹדֵי הַסּוֹדוֹת. כְּשֶׁפָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּסוֹדֵי הַסּוֹדוֹת, הִזְדַּעֲזַע הַמָּקוֹם, וְהַחֲבֵרִים הִתְחַלְחֲלוּ.

שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל־אֶמּוֹט׃

שבת ל, ב

וממשיכים: ודקאמר [ומה שאמר] שלמה כי "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד) — יש להבינו על פי מה שסיפר רב יהודה שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר דוד "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה) — כך פירושו: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, מתי, בעוד כמה זמן, אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וביקש עוד: "ומדת ימי מה היא", כלומר, באיזה יום בשנה ימות. אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין לבשר ודם מדת ימיו של אדם. ושוב ביקש: "ואדעה מה חדל אני", באיזה יום בשבוע אמות? אמר לו: בשבת תמות. בקש דוד מה': אמות באחד בשבת שלא יגע כבוד השבת בצער המוות. אמר לו: ביום זה כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת מן הקצוב לה אפילו כמלא נימא (שערה). אמר לו: אוותר על יום אחד מחיי ואמות בערב שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פד, יא) — טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (עיין מלכים א' ג, ד).

ל׳ ב

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].

וכיון שמת בגן שלח שלמה לבי מדרשא [לבית המדרש] שאלות אלה: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים (ויש לחשוש שמא יבואו להזיק לגופו) מה אעשה? שלחו ליה

בעל שם טוב, מצורע כ׳:א׳

כתיב (תהילים ט״ז:ח׳) שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בענין שבני אדם משבחין אותו, או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים, וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים, בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו לגמרי, וכל דבר שיארע, יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו ואם בעיניו הגון וכו', וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד:

(צוואת הריב"ש ד"ב ע"א).

אדרא זוטא

למדנו, באותו יום שר"ש רצה להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו נאספו החברים אצל ר"ש, והיו לפניו ר' אלעזר בנו ור' אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא. 

נשא ר"ש עיניו וראה שנתמלא הבית. 

בכה ר"ש ואמר, בזמן אחר כשהייתי חולה, היה לפני, ר' פנחס בן יאיר, ועד שבררתי מקומי בגן עדן, חיכו לי עד עתה. וכשחזרתי, היתה אש מסובבת לפני, ומעולם לא נפסק, ולא נכנס אדם אלי אלא ברשות. ועתה אני רואה שנפסק האש, והנה נתמלא הבית.

בעוד שהיו יושבים, פתח עיניו ר"ש, וראה מה שראה. ואש סובבה את הבית. יצאו כולם, ונשארו ר' אלעזר בנו, ור' אבא, ושאר החברים ישבו מבחוץ. אר"ש, לר' אלעזר בנו, צא וראה אם ר' יצחק ישנו כאן, כי אני ערבתי לו (כנ"ל ויחי אות קנט) אמור לו, שיסדר דבריו, וישב אצלי. אשרי חלקו.

קם ר' שמעון, וישב, וצחק, ושמח. אמר, איפה הם החברים. קם ר' אלעזר, והכניסם. ישבו לפניו. נשא ידיו ר' שמעון, והתפלל תפלה, והיה שמח, ואמר אלו החברים שהיו נמצאים בבית האדרא, דהיינו באדרא רבא, יזדמנו כאן. יצאו כולם. ונשארו רבי אלעזר בנו, ור' אבא, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' חייא. בתוך כך נכנס ר' יצחק. אמר לו ר"ש, כמה יפה חלקך, כמה שמחה צריכה להתווסף לך ביום הזה. ישב ר' אבא אחורי כתפיו, ור' אלעזר לפניו.

א"ר שמעון, הנה עתה שעת רצון היא. ואני רוצה לבא בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, 

שלא יאמרו, שבחסרון נסתלקתי מן העולם. ועד עתה היו נסתרים בלבי, כדי להיכנס בהם לעולם הבא.

וכך אני מסדר אתכם, רבי אבא יכתוב, ור' אלעזר ילמד בפה, ושאר החברים ידובבו בלבם. קם ר' אבא מאחורי כתפיו. והיה ר' אלעזר בנו יושב לפניו, א"ל ר"ש, קום בני, כי אחר ישב במקום זה. קם ר' אלעזר.

נתעטף ר"ש בלבושו, וישב. פתח ואמר. לא המתים יהללו יה ולאכל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, כך הוא ודאי, שהם נקראים מתים, כי הקב"ה נקרא חי, והוא שורה בין אלו הנקראים חיים, דהיינו הצדיקים, ולא עם אלו הנקראים מתים, דהיינו הרשעים. 

וסוף הכתוב מוכיח שכתוב, ולא כל יורדי דומה, דהיינו כל אלו היורדים למלאך דומה, שישארו בגיהנום. אבל לא כן אלו הנקראים חיים. שהם הצדיקים, אשר הקב"ה רוצה ביקרם.