איך להגדיל שפע ועושר בחיינו – לפי רבי שמעון בר יוחאי והזוהר

שפע גשמי, לפי הזוהר, הוא השתקפות של עושר רוחני. לכן האדם שרוצה להגדיל את השפע הגשמי צריך לעבוד גם בתחום הנפשי-רוחני. רשב״י מתאר מהם הצעדים שצריך לאמץ כדי להצליח בכך.

מקורות

מסכת אבות

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

ליקוטי מוהר"ן כ״ג:ח׳

כִּי עַל־פִּי הָרֹב, אֵלּוּ הָרוֹדְפִים בְּיוֹתֵר אַחַר תַּאֲוַת מָמוֹן, הֵם מֵתִים בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדָם; וַאֲפִלּוּ אִם אֵינָם מֵתִים בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, הֵם בְּחַיֵּיהֶם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְתַאֲוָתָם, שֶׁהֵם מִתְאַוִּים כָּל־כָּךְ לְמָמוֹן הַרְבֵּה, עַד שֶׁהֵם רָצִים וִיגֵעִים מְאֹד כָּל יְמֵיהֶם בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, וּמְסַכְּנִים עַצְמָם בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת, בִּשְׁבִיל לְמַלֹּאת תַּאֲוָתָם, כְּאִלּוּ הָיָה עֲלֵיהֶם חוֹב גָּדוֹל לְשַׁלֵּם, הַיְנוּ חוֹב הָעֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ', כַּמְבֹאָר לְעֵיל. וְכָל יְמֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתָם, וּלְשַׁלֵּם חוֹב הַזֶּה שֶׁל תַּאֲוָתָם, כִּי אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. 

נִמְצָא שֶׁאֵין מָמוֹנוֹ מָמוֹן כְּלָל, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה מִמָּמוֹנוֹ, כִּי אֵל אַחֵר אֶסְתָּרֵס וְלָא עָבֵד פֵּרִין וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע וּמְזוֹנוֹת וּלְהַרְוִיחַ מָמוֹן הַנִּקְרָא מָמוֹן, דְּהַיְנוּ מָמוֹן דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (אבות פ"ד), כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַהַשְׁפָּעָה כַּנַּ"ל. 

מה התפקיד של רשב״י

שיחת ל"ג בעומר, בעת ה"פּאַראַד", ה'תש"ל

בתחלת ההקדמה לספר הזהר של רבי שמעון בר יוחאי (של"ג בעומר הוא יום ההילולא שלו) – איתא: "רבי שמעון פתח, הנצנים נראו בארץ .. וקול התור נשמע5.. מאן מקיים עלמא .. קל ינוקי דלעאן באורייתא, ובגין אינון רביין דעלמא, עלמא אשתזיב וכו'", 

והיינו, שרשב"י מתחיל את ספר הזהר [שפירושו אור6, היינו, שמאיר שיוכלו לראות בבירור ולהבין מה שנעשה בעולם] בפתיחה והבהרה לכולם, שהצלת וקיום העולם היא בזכות ילדי ישראל שמתקשרים עם התורה.

רשב״י מייצג את השיקוף הזה ומלמד אודותיו.

מצד אחד תורתו אומנתו, נתון במעלת התורה מצד שני מלמד כיצד להביא שפע לעולם. 

מה גורם לו לא להרגיש חסר, מה גורם לאדם להיות שלם, 

ומה זה גם קשור לכסף פיזי

נראה סיפורים אודותיו

1. נטילת ידיים

רבי יועזר והעשירות בזכות נטילת ידיים

ספר הזהר, לך לך כ״ה

אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לַיְּהוּדִי הַהוּא, מַה שְּׁמֶךְ? אָמַר לוֹ, יוֹעֵזֶר. אָמַר לוֹ, יוֹעֵזֶר וְאֶלְעָזָר (דבר אחד) יוֹשְׁבִים יַחַד. יָשְׁבוּ עַל סֶלַע אֶחָד בַּשָּׂדֶה הַהוּא. פָּתַח אוֹתוֹ הַיְּהוּדִי וְאָמַר, (ישעיה מג) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךְ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךְ לֹא אֶזְכֹּר. מָה הַטַּעַם פַּעֲמַיִם אָנֹכִי אָנֹכִי?.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, מַה מַּעֲשֶׂיךְ? אָמַר לוֹ, מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת בִּמְקוֹמִי. כָּעֵת בָּא רַבִּי יוֹסֵי מִכְּפָר חָנִין לָעִיר, וְסִלְּקוּ אוֹתָם מֵאֶצְלִי, וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתָם אֶצְלוֹ. וְהָיוּ נוֹתְנִים לִי כָּל בְּנֵי הָעִיר שָׂכָר כְּמוֹ אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הָיוּ אֶצְלִי, וְהִסְתַּכַּלְתִּי בְעַצְמִי שֶׁלֹּא רָאוּי לִי לֵהָנוֹת מֵהֶם בְּחִנָּם, וְהִשְׂכַּרְתִּי עַצְמִי עִם הֶחָכָם (ההוא) הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּאן צָרִיךְ אֶת הַבְּרָכוֹת שֶׁל אַבָּא.

קָמוּ, הָלְכוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן (אחר כך), וְהָיָה יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד כָּל יוֹם לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיוֹם אֶחָד הָיָה עָסוּק בִּנְטִילַת יָדַיִם לְפָנָיו. אָמַר, כָּל מִי שֶׁלֹּא נוֹטֵל יָדָיו כָּרָאוּי, אַף עַל גַּב שֶׁנֶּעֱנָשׁ לְמַעְלָה – נֶעֱנָשׁ לְמַטָּה. וּמָה עָנְשׁוֹ לְמַטָּה? שֶׁגּוֹרֵם לְעַצְמוֹ עֹנִי. כְּמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ כָּךְ – כָּךְ זוֹכֶה מִי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו כָּרָאוּי, שֶׁגּוֹרֵם לְעַצְמוֹ בְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁשּׁוֹרוֹת הַבְּרָכוֹת עַל יָדוֹ כָּרָאוּי וּמִתְבָּרֵךְ בְּעֹשֶׁר.

אַחַר כָּךְ הִקְדִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בְּמַיִם, וְנוֹטֵל יָדָיו בְּשִׁעוּר רַב שֶׁל מַיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַלֵּא יָדָיו מִבִּרְכוֹתֶיךְ. וְכָךְ הָיָה. מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה הִתְעַשֵּׁר וּמָצָא אוֹצָר, וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנוֹתֵן מָזוֹן לַעֲנִיִּים כָּל יוֹם, וְהָיָה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם, וּמַסְבִּיר לָהֶם בְּפָנִים מְאִירוֹת. קָרָא עָלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן, (ישעיה מא) וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ וְגוֹ'.

שזהו"ע שפיכת המים על הידים כו' להמשיך הארת החכ' על המדות כו' ע"ש

(וכידוע בענין נט"י לסעודה להסיר יניקת חסדים דקליפ' דמקבלים מציפרני' דיד כו

העולם היה צריך למטר – אמר – גילוי האחדות- תנועה של השפעה וקבלה

כמו"כ מודגשת מעלת רשב"י בנוגע לפעולת לימוד התורה שעי"ז נמשכת הברכה בכל המצטרך בעניני העולם:

ובהקדמה – שכיון שבריאת העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה66, הרי מובן, שכל עניני העולם שאליהם זקוק כל אחד מישראל, מהענינים היותר נעלים ועד לענינים היותר תחתונים, ועד"ז בנוגע לכללות בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"67 – נמשכים ע"י התורה.

ומקרא מלא דיבר הכתוב68 : "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'".

ובענין זה מצינו עילוי מיוחד אצל רשב"י שתורתו אומנתו – כדאיתא בזהר69 שכאשר הי' עלמא צריך למטרא, אמר רשב"י תורה ועי"ז אתי מיטרא.

ועד"ז בנוגע לשלילת דאגת הפרנסה – כפי שמצינו בפרשה שמתחילים לקרוא בתורה במנחה, "רעוא דרעוין"70 : "וכי תאמרו מה נאכל"71, היינו, שזוהי שאלה שיש לה מקום בתורה כו' – כמסופר במדרש72 "מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע ר"ש, והוציאן לבקעה אחת .. ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן כו'" (כיון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"73, כמ"ש74 "ותגזור אומר ויקם לך").

וענין האחדות שנפעל ע"י התורה, הוא באופן שנמשך וחודר בכל פרטי הענינים של בנ"י, עד לענינים גשמיים, כמו אכילה ושתי', שנעשים דם ובשר כבשרו להחיות את הגוף הגשמי, שהו"ע יחוד הנשמה עם הגוף; וכמו האחדות שבהתוועדות באופן ד"שבת אחים גם יחד", שקשורה גם עם ענין של אכילה ושתי' כו'.

וגם ענין זה מודגש במיוחד אצל רשב"י – שע"י אמירתו תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", פעל ירידת גשמים כאשר "הוה עלמא צריכא למיטרא"3, היינו, שהעולם מצד עצמו הי' במעמד ומצב שאינו ראוי לירידת גשמים, ואעפ"כ פעל בו רשב"י ירידת גשמים, ובאופן ד"בעתם"³², "בלילי רביעית ובלילי שבתות

ספר הזהר, אחרי מות ט׳:נ״ח – 

שָׁנִינוּ שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיָה צָרִיךְ הָעוֹלָם לְמָטָר, בָּאוּ לִפְנֵי (הלכו אצל) רַבִּי שִׁמְעוֹן רַבִּי יֵיסָא וְרַבִּי חִזְקִיָּה וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים. מְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קלג) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. מַה זֶּה שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד? 

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ אֶחָד עִם אֶחָד, מַשְׁגִּיחִים פָּנִים בְּפָנִים, כָּתוּב מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים. וּכְשֶׁהַזָּכָר מַחֲזִיר פָּנָיו מִן הַנְּקֵבָה – אוֹי לָעוֹלָם, שֶׁאָז כָּתוּב, (משלייג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּלֹא מִשְׁפָּט וַדַּאי. וְכָתוּב (תהלים פט) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךְ, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים זֶה בְּלִי זֶה. וּכְשֶׁמִּשְׁפָּט מִתְרַחֵק מִצֶּדֶק – אוֹי לָעוֹלָם. (אז כתוב (משלי יג) ויש נספה בלא משפט).

נתינת צדקה

שמות רבה נ״ב

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא

תורת מנחם, מו – שנת תשכ"ו – חלק שני, בס"ד. ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ו, 392

כי, כל זה הוא כאשר הנס הוא באופן של שידוד מערכות הטבע, ובא בדרך כלל ע"י תפלה ובקשה כו', וכיון שמשנים את הטבע בשבילו, לכן מנכין לו מזכיותיו, אבל כאן אין זה באופן שמשנים את הטבע בשבילו, כי אם, שההנהגה היא מלכתחילה באופן שלמעלה לגמרי מגדרי הטבע כו'. ועוד זאת, שענין זה נעשה מצד המטה עצמו, ולא באופן שצריך להמשיך זאת מלמעלה, וכפי שמצינו ברשב"י שהוציא את תלמידיו לבקעה ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב79, והיינו, שרשב"י לא אמר שירד זהב מן השמים, אלא שהבקעה עצמה תתמלא זהב, כיון שהמטה עצמו נעשה באופן שלמעלה מגדרי הטבע.

ו) וזהו

אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו', דקאי לא רק על ענין הגשמים כפשוטו בגשמיות, אלא גם על ענין הגשמים ברוחניות, ואדרבה, ההתחלה היא מענין הגשמים ברוחניות, ומזה משתלשל ענין הגשמים גם בגשמיות, ומ"מ, העיקר בזה הוא ההמשכה בגשמיות דוקא80. וכמו שהוא בכללות התומ"צ, שהמעשה הוא העיקר81, והיינו, שאע"פ שענין המעשה אינו בערך לגבי ענין המחשבה והכוונה, ועאכו"כ לגבי רעו"ד כו', מ"מ, המעשה הוא העיקר. ועד"ז מובן בנוגע ליעודים הגשמיים, ועד שעל זה אמרו שפרנסה גדולה מן הגאולה (כנ"ל ס"ב), וכמובן גם ממ"ש הרמב"ם82 בנוגע ליעודים גשמיים שבתורה, שענינם הוא כדי שנשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה, שמפני זה נתאוו כל ישראל לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו', שמזה מובן, שכל ענין הגאולה הוא בשביל שיהי' לבנ"י כל המצטרך להם בגשמיות (ענין הפרנסה), שעי"ז יוכלו לעסוק בתורה כו'. וכל זה הוא ענין הפרנסה באופן היותר נעלה, למעלה מהטבע, שנמשך ע"י

העמל והיגיעה בתורה, כנ"ל בארוכה. וזהו גם מה שקורין פרשה זו בסמיכות לחג השבועות (ומה שקורין פ' במדבר קודם שבועות, כסימן הגאונים83, הרי זה כדי להפסיק בין הענינים הבלתי-רצויים שבפ' בחוקותי84), כי, ההכנה לזמן מתן תורתנו, שאז נותן הקב"ה לבנ"י את התורה, היא, עי"ז שבנ"י מקבלים על עצמם הענין דבחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ועי"ז זוכים לכל הברכות המנויות בפרשה, עד ואולך אתכם קוממיות, בגאולה האמיתית והשלימה באופן דאחישנה85.

בס"ד. שיחת ש"פ אמור, י"ט אייר, ה'תשל"ד.

ב. ויש לבאר תחילה כללות השייכות של ל"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י – ליום השבת12 :

ענינו של רשב"י הו"ע השבת – כפי שמצינו בזהר שת"ח איקרי שבת13, ובמיוחד רשב"י, ש"רבי יהודה קארי לי' שבת"14.

וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה15 :

מסופר בגמרא במסכת שבת16 : "רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו לי' כו'" – שהביאו לכבודו מאכלים בלתי רגילים, מעדני מלכים. "אמר להו, מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו לי', מי עדיפת לן מינה", "כלום אתה חשוב לנו מן השבת? לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבוא".

ומסופר: רבה בר רב הונא איקלע לבי [הזדמן לבית] רבה בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאוי טחיי [הביאו לו, לפניו שלושה סאים רקיקים משוחים]. אמר להו [להם]: מי הוה ידעיתון דאתינא [האם ידעתם שאני בא] והכנתם כל זה לכבודי? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף לנו ממנה, מן השבת]? ורקיקים אלה לכבוד שבת הוכנו.

ולכאורה אינו מובן: כיון שמאכלים אלו הכינו לשבת, איך היו יכולים להשתמש בהם בימות החול לצרכים אחרים? ועכצ"ל, שזהו לפי שתלמיד חכם ענינו שבת.

אלא שבנגלה הרי זה רק בדרך רמז; ואילו הענין שת"ח איקרי שבת, היינו, שנקרא בגלוי "שבת", ועד שאפילו אינו-יהודי שעובר שומע שקוראים לרשב"י שבת – הרי זה דוקא בפנימיות התורה.

וביאור השייכות של רשב"י (ות"ח בכלל) לשבת:

רשב"י – היתה תורתו אומנתו, ועד שהדוגמא לענין של תורתו אומנתו הוא מרשב"י17. והיינו, שאע"פ שנאמר18 "ששת ימים תעבוד", "זו מצות עשה"19, וכתיב20 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", מ"מ, אצלו הכל הו"ע התורה, היינו, שגם ה"תעשה" גופא הוא בתורה – תורתו אומנתו.

וזהו גם ענינו של שבת – שהרי ביום השבת צ"ל "כל מלאכתך עשוי'"21, כך, שאין לו דאגת הפרנסה כו', וכיון שכן, צריכה להיות כל אומנתו בתורה.

אלא שענין השבת כפי שהוא אצל כללות בנ"י הי' אצל רשב"י גם בימי החול, ואילו יום השבת הי' אצלו בדרגא נעלית מענין השבת כפי שהוא אצל כללות בנ"י – שהרי בשבת גופא יש כמה דרגות, ע"ד החילוק בין "שבת" ל"שבת שבתון"22.

וענין זה מודגש במיוחד בקביעות שנה זו, של"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י שענינו שבת – חל בערב שבת (ששייך במיוחד לשבת, כנ"ל ס"א); וביום השבת שלאח"ז מתעלה ל"ג בעומר שבערב שבת לדרגא נעלית יותר (ע"ד מעלת השבת של רשב"י לגבי השבת של כללות בנ"י).

לא מרגיש נחות מול העולם ולא נותן לו לשלוט בי

בהמשך להמדובר לעיל אודות ל"ג בעומר, יש להתעכב גם על הקדמת הסיפור בגמרא56 אודות הסיבה שבגללה הוצרך רשב"י להתחבא במערה מפני מלכות רומי:

"יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח רבי יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות, אמרו וכו'. אזלו (ר"ש ובנו) טשו במערתא וכו'".

וצריך להבין: מדוע צריכה הגמרא לספר את הדברים שאמר רשב"י על המלכות כו' – שלכאורה הרי זה היפך הציווי "אל תתגרה בגוי קטן"105, ועאכו"כ גוי גדול?!

ואע"פ שלדעת רשב"י "מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה"106, הרי זה דוקא "בצדיק גמור"106, והרי הכוונה בזה היא לא ל"צדיק בדינו", אלא לענין אמיתת שם התואר והמעלה של צדיק, שעל זה אמרו רז"ל107 "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'" (כמבואר בתניא108 ), והרי "התורה על הרוב תדבר"109, כך, שבדרך כלל אסור להתגרות כו'.