איך להרגיש משמעותי – לפי הרמב״ם

מלחמות וארועים גדולים גורמים לנו לפעמים לחוש קטנים וחסרי משמעות. הרמב״ם מבקש לשנות לנו את התודעה ולגרום לנו לחוש משמעותיים.

מקורות

קידושין מ, ב

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה,

משנה תורה, הלכות תשובה, ג

לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ.

תורת מנחם, עב – שנת תשל"ג – חלק שלישי, שיחת ליל י"א ניסן, ה'תשל"ג,19

איתא בגמרא במסכת שבת77: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", והגמרא מביאה מיד דוגמאות – לא רק מדברים שהם ע"ד המיצוע ("פּאַרעווע"), אלא אפילו מדברים המזיקים כו'.

והענין ש"לא ברא דבר אחד לבטלה" – מתקבל גם אצל פשוט שבפשוטים, כיון ש"מבשרי אחזה אלקה"78, כפי שיודע מעצמו, שאם הוא רק עושה דבר באופן מחושב ע"פ שכל, כפי שבן-אדם צריך לעשות, אזי עושה זאת בשביל תועלת, ובמדה הדרושה עבור תועלת זו, ואילו להתייגע ללא תועלת, לא מתקבל גם אצל פשוט שבפשוטים, שגם הוא מבין, שאם רצונו בדבר מסויים, ואי אפשר להשיגו אלא ע"י פעולה פלונית, אזי יעשה פעולה פלונית במדה הדרושה להשגת הריוח, או התכלית והתועלת שרוצה להשיג בכך.

ובסגנון אחר – בלשון העולם: בעלת-בית טובה היא זו שבעלותה היא באופן שלא חסר דבר, וגם אין דבר מיותר, כי, אם הדבר הוא מיותר, הרי זה מבלבל79.

וזהו דבר שאינו דורש הסברות עמוקות; כל מי שיש לו שייכות לחשבון, ובלשון הגמרא80: "בר דעת" – מונח אצלו שדבר שנעשה ע"פ שכל, אין בו לא חסר ולא יתיר.

ומזה מובן בנוגע להקב"ה ש"לא ברא דבר אחד לבטלה" – במכ"ש וק"ו מבשר ודם שאין אצלו חסר ויתיר, ועאכו"כ בנוגע להקב"ה שהוא תכלית השלימות, שהרי אפילו פשוט שבפשוטים מבין שהקב"ה הוא בעל שכל גדול, ולכן בודאי ש"לא ברא דבר אחד לבטלה"81.

ולכן: כיון שהקב"ה ברא אותו – יודע שמציאותו אינה לבטלה, אלא צריך לעשות משהו; וכיון ש"ימים יוצרו"82, שניתן לו מספר ימים ושנים טובות, שבהם יש ריבוי אפשרויות ויכולות ברגעים רבים – הנה במכ"ש וק"ו מזה שהי' מנצל כל רגע וכל אפשרות להנאה ותענוג שלו, הרי עאכו"כ שצריך להבטיח שתתמלא התכלית שבשבילה ברא הקב"ה את העולם ואותו בכלל, ולא רק בכללות, אלא באופן שכל רגע וכל פרט יהי' מנוצל לשמש את קונו, ומתוך עמל.

ומזה באה תוצאה שני' – שאם עובר רגע שלא ניצל אותו, הנה לא זו בלבד שהיתה לו הזדמנות ואפשרות לפעול דבר טוב ואיבד אותה, אלא שבכך הלך נגד כוונת הבריאה, רח"ל, שהרי הוא מאמין ומבין בשכלו שהקב"ה הוא בעה"ב טוב, וא"כ, כאשר לא נשלם פרט מסויים

בבעלותו של הקב"ה, הרי זו אמנם אשמתו של מי שלא עשה פרט זה, אבל בכך הוא מזיק רח"ל את כללות כוונת הבריאה!

ובלשון שכותב רבינו נשיאנו בנוגע לענין של השגחה פרטית83 – שההשגחה על כל פרט בעולם היא לא רק בנוגע לפרט זה, אלא זהו חלק מהכוונה הכללית של כל הבריאה כולה (ובשביל זה לא זקוקים דוקא ל"קבלה" או "השכלה" וכו', אלא זהו ענין המובן כשמתבוננים בזה אפילו לשעה קלה).

ט. ועפ"ז יובן גם בהסברה נפלאה מ"ש הרמב"ם84 מדברי הגמרא85 – בחלק האגדה, אבל הרמב"ם מביא זאת להלכה בספרו יד החזקה – "צריך כל אדם שיראה עצמו .. כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב (שקול) .. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה":

תורת מנחם, סג – שנת תשל"א – חלק שני, שיחת חג הפורים, ה'תשל"א, 315

אלא מאי, הוא לא מבין זאת, ולא רק שלא מבין, אלא אצלו מונח בפשטות להיפך, שלא יתכן שפעולה שלו תהי' נוגעת למישהו אחר, ועאכו"כ לכל העולם כולו – בא איש צבא ואומר שזהו היסוד שעליו בנוי כל מציאות הצבא.

וכל זה – גם כאשר מקבל הפקודה הוא כהן, ואילו נותן הפקודה הוא ישראל, והרי כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל, ועאכו"כ שכהן קודם לישראל; ומה גם שהוא הגיע לשלימות בכל מיני חכמות, ואילו הלה הוא איש פשוט, לא למד בבית-ספר גבוה, וגם לא בבית-ספר יסודי, אלא שמאיזה סיבה שתהי' (הוא לא יודע למה…) נתמנה הלה ל"מפקד", ואילו הוא – מקבל הפקודה. ואעפ"כ, כיון שנמצא בצבא, אזי בטלים כל החשבונות; הוא יודע שהפקודה באה מלמעלה הימנו, ולכל לראש מקיים אותה. ורק לאחרי שעוברת שעת החירום, ובאה שעת שלום, אזי יכול להתפנות ללימוד הנהגת ותכסיסי הצבא באופן ההכנה למלחמה (או לשלום), ואז יכול להקשות קושיא ולחפש תירוץ, או שיווכח שמלכתחילה אין זו קושיא.

לכאורה אינו מובן: איך אומרת תורת אמת שצריך אדם לראות את עצמו שקול – הרי המציאות אינה כן, כפי שיודע בנפשו שאינו שקול; וכיון שכן, מהי גודל החשיבות של מצוה אחת (מעשה אחד, דיבור אחד או מחשבה אחת), שביכלתה להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות?!

אמנם, ע"פ ההסברה האמורה שהקב"ה "לא ברא דבר אחד לבטלה", מובן, שמעשה או דיבור אחד או אפילו מחשבה אחת שלו, הוא חלק מהכוונה הכללית של כל הבריאה כולה, ואם עושה זאת כדבעי, פועל הוא בכוונה הכללית של כל העולם כולו.

ומצד פרט זה – הנה בשעה שצריך להחליט אודותיו ברגע זה, הרשות נתונה לו לפעול בצד הטוב או בהפכו, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בעבר, שאינו מושך אותו לא לכאן ולא לכאן, אלא יש לו בחירה חפשית, כמ"ש "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו'" (גם את ההיפך), והקב"ה אומר לו: "ובחרת בחיים".

[ויש להוסיף בזה, שכיון שבעה"ב טוב יודע מעצמו שצריך לקחת בחשבון עם מי יש לו עסק… כך, שמאיזו סיבה שתהי' יכול להיות שיצטרך להתמודד עם ענין בלתי רגיל, לתקנו כו', ואם אין אופן לתקן

ח"ו, אזי אין הבעלות שלו בשלימות – הרי בהכרח שישנו גם ענין התשובה, שפועלת בשעתא חדא וברגעא חדא87 על כל משך החיים, כהעובדא דראב"ד שקנה עולמו בשעה אחת88 (אלא שצריך להזהר מהענין ד"האומר אחטא ואשוב", להפסיד רגע או פרט מסויים, בגלל שלאח"ז יכול להיות ענין התשובה, כי, "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו'"89)].

ונמצא, שבנוגע לפרט זה הרי הוא שקול; ומצד זה שהפעולה שלו נוגעת לכל העולם כולו, הנה גם כל העולם כולו הוא שקול.

פסח שני, ה'תשל"א

ברוקלין, נ.י. מרת גאולה תחי'

מר אהרן שי'

שלום וברכה!

קבלתי המברק והזכרתים למילוי משאלות לבבם לטובה.

ובודאי עוד יבוא מכתב ביתר פרטים, ויהי רצון שיבשרו טוב בענינים הפרטיים ובענינים הכלליים גם יחד.

מובטחני שאין צורך להדגיש להם עד כמה תורתנו תורת חיים מחשיבה את היחיד, ועל פי המשנה הידועה, כל המקיים נפש [אחת] מישראל כאילו קיים עולם מלא. ועוד יותר אמרו חכמינו ז"ל ובפרט הרמב"ם, מורה נבוכים של כל הדורות, שמביא בסגנון לקוני אבל בתור פסק דין, אשר צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב; עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה (הל' תשובה, פ"ג ה"ד, בקיצור לשון קצת).

מובן ג"כ אשר כל מי שאפשר לו והיכולת בידו לפעול בממדים גדולים יותר אינו יוצא ידי חובתו כלל וכלל על ידי פעולה אחת או פעולה מצומצמת או אפילו פעולה בממד גדול אבל לא כפי יכלתו. והדברים אמורים הן בכמות והן באיכות.

ואם כך הוא בנוגע לכל מצוה ופעולה של כל אדם, על אחת כמה וכמה באלו אשר ההשגחה העליונה נתנה להם האפשרות והכשרון להשפיע על הרבים ובנוגע לבעיות העומדות ברומו של עולמנו, ובמיוחד בבעיות חיוניות הנוגעות בעצם קיום האומה, ובסגנון [רבינו] סעדי' גאון: אומתנו אינה אומה כי אם בתורתה (הרס"ג, ספר האמונות והדעות ג, ז).

בכבוד ובברכה לבשורות טובות בכל האמור.