התרופה לאנשים שמתקשים להיות מאושרים – עצת הזהר
הזהר מציע חידה שמי שפותר אותה, מגלה את סוד החכמה והאושר. החידה היא על עלמה יפה שאין לה עיניים. איך המהר״ש, הרב ליינר, רבי נחמן והאדמו״ר מאפטא פותרים את חידת הזהר.
מקורות
משפטים, ג׳
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי נִפְגְּשׁוּ לַיְלָה אֶחָד בְּמִגְדַּל צוֹר. הִתְאָרְחוּ שָׁם וְשָׂמְחוּ זֶה בָּזֶה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כַּמָּה שָׂמַחְתִּי שֶׁרָאִיתִי פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁעַכְשָׁו בְּכָל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הִצְטַעַרְתִּי בְּזָקֵן אֶחָד סוֹחֵר שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי כָּל הַדֶּרֶךְ:
מִי הוּא נָחָשׁ הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר וְהוֹלֵךְ בְּפֵרוּד, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יֵשׁ מְנוּחָה לִנְמָלָה אַחַת שֶׁשּׁוֹכֶבֶת בֵּין שִׁנָּיו, הִתְחִיל בְּחִבּוּר וְסִיֵּם בְּפֵרוּד? וּמַה הוּא נֶשֶׁר שֶׁמְּקַנֵּן בְּאִילָן שֶׁלֹּא הָיָה? בָּנָיו שֶׁנִּגְזְלוּ, וְלֹא מֵהַבְּרִיּוֹת? שֶׁנִּבְרְאוּ בְמָקוֹם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ? כְּשֶׁעוֹלִים יוֹרְדִים, כְּשֶׁיּוֹרְדִים עוֹלִים? שְׁנַיִם שֶׁהֵם אֶחָד, וְאֶחָד שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ?
מַה זֶּה עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם, וְהַגּוּף נִסְתָּר וּמִתְגַּלֶּה? הִיא יוֹצֵאת בַּבֹּקֶר וְנִתְכַּסֵּית בַּיּוֹם, וּמִתְקַשֶּׁטֶת בְּקִשּׁוּטִים שֶׁלֹּא הָיוּ?
מַהוּ עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, וְלֵית לָהּ עֵיינִין, וְגוּפָא טְמִירְתָּא וְאִתְגַּלְיָא, אִיהִי נַפְקַת בְּצַפְרָא, וְאִתְכַּסִּיאַת בִּימָמָא. אִתְקַשְׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הָווֹ.
כָּל זֶה שָׁאַל בַּדֶּרֶךְ, וְהִצְטַעַרְתִּי. וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִי מְנוּחָה. שֶׁאִלּוּ הָיִינוּ כְּאֶחָד, הִתְעַסַּקְנוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה מַה שֶּׁהָיִינוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁל תֹּהוּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְאוֹתוֹ זָקֵן סוֹחֵר יָדַעְתָּ בּוֹ מַשֶּׁהוּ?
אָמַר לוֹ, יָדַעְתִּי שֶׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ, יִפְתַּח בַּתּוֹרָה, וְלֹא הָיְתָה הַדֶּרֶךְ בְּרֵיקָנוּת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְאוֹתוֹ הַסּוֹחֵר יֶשְׁנוֹ כָּאן, שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים בְּאוֹתָם הָרֵיקָנִים יִמָּצֵא אִישׁ פַּעֲמוֹנֵי זָהָב. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא כָּאן, וְהִתְקִין חֲמוֹרוֹ לְמַאֲכָל…
אָמַר ר' יוֹסִי, בְּכָל מִלִּין דְּשָׁמַעְנָא דְּקָאַמָרְתּ, לָא תַּוָוהְנָא, אֶלָּא מֵחַד. אוֹ אַנְתְּ בִּשְׁטּוּתָא אָמַרְת, אוֹ מִלִּין רֵיקָנִין אִינּוּן. אָמַר הַהוּא סָבָא, וּמַאן אִיהִי. אָמַר עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְכוּ'.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ לֹא תָמַהְתִּי, אֶלָּא רַק מֵאֶחָד – אוֹ שֶׁאַתָּה אָמַרְתָּ בִּשְׁטוּת, אוֹ שֶׁהֵם דְּבָרִים רֵיקִים.
אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן, וּמַה הִיא? אָמַר, נַעֲרָה יָפָה וְכוּ'.
מהי עלמה יפה שאין לה עיניים:
צריך לראות מעבר לעיניים. לדעת שהעיניים לא עובדות:
- מפריע לי שאין צדק
הגדה
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
עין התכלת
גרשון חנוך העניך ליינר
עין התכלת, פרט השלישי ג׳
תם מה הוא אומר מה זאת וכו'. היינו כי מלת זאת רומז על מלכות שמים כמבואר בתקוני זוה"ק (בכמה דוכתא) ומלכות שמים לית לה עיינין כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים צ"ה.)
עולימתא שפירתא דלית לה עיינין היינו כמו שמצינו בגמ' (ע"ז נ"ד) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין הוא שלא יצמיח
אלא עולם כמנהגו נוהג וזה הוא דלית לה עיינין
מה שאינו ניכר שמלכות שמים מנהיג באמת ונדמה שעולם כמנהגו נוהג
לזה שואל התם מה זאת היינו שמבקש להכניס עיינין ולהנהיר במדת מלכות שמים האור מהשם מ"ה כידוע שיהי' ניכר מפורש אשר זה הסאה גזולה אינו יכולה להצמיח
ולפי הנראה כל עוד דמלכות שמים לית לה עיינין רואים גם בהסאה גזולה צמיחה כמו בשאינו גזולה בלי שום הבדל בניהם ולזה אמר מה זאת כי חפץ שיהי' ניכר מפורש החילוק וההבדל בין גזולה לאינו גזולה:
על זה משיבין לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' היינו כי בעת שפתח לנו השי"ת את הישועה מאור עתיקא אז הי' ניכר מפורש לעיני כל שאי אפשר שום צמיחה בהסאה גזולה כיון שאין שייך בה שום זרועה כי עיקר הזרועה הוא האמונה הנמצא גבי האדם כמאמרם ז"ל (מדרש ש"ט) אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע וכו'
וזה הגזלן אינו מאמין כלל ואיך שייך אצלו זרועה וממילא אינו צמיחה כלל ומי שאוכל מזה הסאה אינו אוכל כלל המוציא פי ה' המחי' המלובש בהמאכל והגם שעכשיו נעלם בעולם זאת הבהירות מ"מ בלב ישראל מבקשי ה' נקבע זאת הבהירות עוד מיציאת מצרים:
ומדה זאת נקראת בזוה"ק (פ' משפטים) לית לה עיינין, היינו שדרך מדה זאת מנהג הש"י בהסתר עד שיוכל לדמות שעזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג:
אכן האדם העובד הש"י צריך להמליך את הש"י ולקבל עליו עול מלכותו לדעת שגם בהסתר הזה הש"י מנהג, וזה רומז ד' של אחד דאיתא במדרש תנחומא (פ' בראשית) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אם אתה עושה מדל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם. וכמו שנתבאר הענין באריכות בספר הקדוש בית יעקב לאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה (פ' בראשית ענין ב) אכן צריך לצרף מדה זאת למקורה:
עבודה זרה, נד, ב
גמרא ובדומה למה ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים], שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה. ואולם הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.
דבר אחר להסביר אותו רעיון בדוגמה אחרת: הרי שגזל אדם סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע — דין הוא שלא תצמח, לפי שעשה בה עבירה, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו וחטאו הם עתידין ליתן את הדין.
דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו — דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.
שלא רואים את היופי בעולם
מחבר:יעקב ליינר מאיזביץ
ויצא, י״ב
ויפגע במקום וילן שם וגו'. איתה ע"ז ברבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום, מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הענין בזה הוא, כי השי"ת צמצם את אורו בכדי שיתהווה העוה"ז ויתקיים, והוא כדאיתא בשוחר טוב (תהלים סב) הנשמה הזו עולה ויורדת בגוף. והענין בזה הוא, כי השי"ת שלח וקבע נקודה יקרה וגדולה במקום עמוק בתהום ובארץ, והוא גדול יותר מהאור שבעולם העליון רק שהוא בעוה"ז בלא אור, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.) עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, שמדת מלכות שמים לית לה עיינין. ולזה הנפש שהיא מעולם העליון ששם הוא רק אור עולה ויורדת ואין לה נייחא, והשקט לא תוכל, כי כל חפצה ורצונה לעלות למעלה, ששם הוא האור מפורש שיש בורא ושליט. אכן היקרות שבעוה"ז הוא מעולה וגבוה יותר, ולזה חושקת גם לזה האור שנמצא בעוה"ז, כי לא ראי זה כראי זה, המעלה שנמצא בעולם העליון ששם הוא רק אור ואין חשך מגיע לשם, זו המעלה לא נמצא בעוה"ז, והיקרות שנמצא בעוה"ז הוא יקר ומעולה מהאור שלמעלה, ולזה היא עולה ויורדת ואין לה מקום השקט, והצד השוה שבהם הוא בהשי"ת, כי בהשי"ת נכללו כל האורות יחד, וממנו האור יוצא לעולם, ולפניו כחשכה כאורה, ותולה ארץ על בלימה, והוא מקומו של כל העולם ואין העולם מקומו, רק השי"ת הוא מקומו ומקיימו של העולם.
- לא מאושר כי מסתפק ברובד נמוך – להתאמץ, לחפש עמוק יותר
היופי מתגלה למעלה מהוודאות. באזור החשוך, למעלה מהראייה. לא כשאתה כל יודע. כשאתה מוכן להלך בחושך. אחרי הנגדה.
ראייה היא ודאות
תורת שמואל, תרל"ב ח"א, מאמרים, ויברך אלקים את יום השביעי
ובחי' ומדריגה זו הוא בחי' יצחק דכתי' בי' ותכהינה עיניו מראות שהוא בחי' החשך בחי' ביטול לגמרי,
וכן בק"ש צריך להעביר ידיו ע"ג עיניו בפסוק ראשון
בחי' חשך וכענין עולמתא שפירתא דלית לה עיינין,
ולכן ברכת ק"ש מתחילין יוצר אור ובורא חשך,
ופי' האריז"ל ובורא חשך ימשמש בתפילין של ראש הרי החשך גבוה מהאור כו', ובכל יום בק"ש צ"ל ב' בחי' אחד ואהבת, חשך ואור שז"ע יצחק ואברהם, אברהם הוא בחי' אברהם אוהבי, ויצחק ותכהינה ביטול מס"נ שלמעלה מטו"ד והוא ממעל לעצים עץ החיים ועץ הדעת כו', ולכן אין הלכה כאנשי יריחו כו' כ"א צריכין להפסיק בשכמל"ו
ספר הזהר, משפטים ג׳
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲהוּבָה, שֶׁהִיא יָפָה בְּמַרְאֶה וְיָפָה בְּתֹאַר, וְהִיא טְמוּנָה בְּהֶסְתֵּר בְּתוֹךְ הַהֵיכָל שֶׁלָּהּ, וְיֵשׁ לָהּ אוֹהֵב יְחִידִי שֶׁלֹּא יוֹדְעִים עָלָיו בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּנִסְתָּר. אוֹתוֹ אוֹהֵב, מִתּוֹךְ הָאַהֲבָה שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ, עוֹבֵר עַל שַׁעַר בֵּיתָהּ תָּמִיד, מֵרִים עֵינָיו לְכָל צַד. הִיא יוֹדַעַת שֶׁהֲרֵי הָאוֹהֵב סוֹבֵב שַׁעַר בֵּיתָהּ תָּמִיד. מָה עוֹשָׂה? פּוֹתַחַת פֶּתַח קָטָן בְּאוֹתוֹ הֵיכָל נִסְתָּר שֶׁהִיא שָׁם וּמְגַלָּה אֶת פָּנֶיהַ לְאוֹהֲבָהּ, וּמִיָּד חוֹזֶרֶת וְנִתְכַּסֵּית. כָּל אוֹתָם שֶׁהָיוּ אֵצֶל הָאוֹהֵב, לֹא רָאוּ וְלֹא הִסְתַּכְּלוּ, פְּרָט לָאוֹהֵב לְבַדּוֹ, וּמֵעָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הָלְכוּ אַחֲרֶיהָ. וְיוֹדֵעַ שֶׁמִּתּוֹךְ הָאַהֲבָה שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ, נִגְלֵית אֵלָיו רֶגַע אֶחָד לְעוֹרֵר (אליו אהבה) אוֹתוֹ. כָּךְ הוּא דְּבַר הַתּוֹרָה לֹא נִגְלֶה אֶלָּא לְאוֹהֲבוֹ. יוֹדַעַת הַתּוֹרָה שֶׁאוֹתוֹ חֲכַם לֵב סוֹבֵב שַׁעַר בֵּיתָהּ כָּל יוֹם. מַה הִיא עוֹשָׂה? מְגַלָּה פָנֶיהָ אֵלָיו מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, וְרוֹמֶזֶת לוֹ רֶמֶז, וּמִיָּד חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ וְנִסְתֶּרֶת. כָּל אֵלּוּ שֶׁשָּׁם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים, אֶלָּא רַק הוּא בִּלְבַדּוֹ, וּמֵעָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ, וְעַל זֶה הַתּוֹרָה נִגְלֵית וְנִכְסֵית וְהוֹלֶכֶת בְּאַהֲבָה לַאֲהוּבָה לְעוֹרֵר עִמּוֹ אַהֲבָה.
בֹּא וּרְאֵה, כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁמַּתְחִילָה לְהִתְגַּלּוֹת אֶל הָאָדָם, (ברגע) רוֹמֶזֶת לוֹ בְּרֶמֶז. אִם יוֹדֵעַ – אָז טוֹב, וְאִם לֹא יוֹדֵעַ – שׁוֹלַחַת אֵלָיו וְקוֹרֵאת לוֹ פֶּתִי. וְהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת לְאוֹתוֹ שֶׁשָּׁלְחָה אֵלָיו: אִמְרוּ לְאוֹתוֹ הַפֶּתִי שֶׁיִּקְרַב לְכָאן וַאֲדַבֵּר עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב וְגוֹ'. קָרַב אֵלֶיהָ, וּמַתְחִילָה לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאַחַר פָּרֹכֶת שֶׁפּוֹרֶשֶׂת לוֹ דְּבָרִים לְפִי דַרְכּוֹ, עַד שֶׁיִּתְבּוֹנֵן לְאַט לְאַט, וְזֶהוּ הַדְּרָשׁ.
אַחַר כָּךְ תְּדַבֵּר עִמּוֹ מֵאַחַר פִּשְׁפֵּשׁ קָטָן דִּבְרֵי חִידָה, וְזוֹהִי הַגָּדָה. אַחַר שֶׁהִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ, נִגְלֵית אֵלָיו פָּנִים בְּפָנִים וּמְדַבֶּרֶת עִמּוֹ כָּל הַסּוֹדוֹת הַנִּסְתָּרִים שֶׁלָּהּ, וְכָל הַדְּרָכִים הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים בְּלִבָּהּ מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים, וְאָז אוֹתוֹ אָדָם הוּא שָׁלֵם, בַּעַל תּוֹרָה וַדַּאי, בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי כָּל סוֹדוֹתֶיהָ גִּלְּתָה לוֹ, וְלֹא רִחֲקָה וְלֹא כִסְּתָה מִמֶּנּוּ כְּלוּם.
אוֹמֶרֶת לוֹ, רָאִיתָ דְּבַר הָרֶמֶז שֶׁרָמַזְתִּי לְךְ בַּתְּחִלָּה? כָּךְ וְכָךְ הָיוּ הַסּוֹדוֹת, כָּךְ וְכָךְ הוּא. וְאָז רוֹאֶה (שהעליונים) שֶׁעַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ מֵהֶם, וְאָז פְּשַׁט הַכָּתוּב כְּמוֹ שֶׁהוּא, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וְעַל כָּךְ אֲנָשִׁים צְרִיכִים לְהִזָּהֵר וְלִרְדּף אַחֲרֵי הַתּוֹרָה לִהְיוֹת אוֹהֲבִים שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
הזהר אומר שאשריהם של צדיקים על הטוב הצפון להם, והוא מצטט מישעיה:
עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לוֹ׃
כלומר בפירוש הפשוט הוא שהתענוג המחכה לנו בעתיד הוא כה גבוה ונשגב, כה קדוש ונעלם – שאף אחד לא מסוגל להכיל את התענוג הזה כעת.
אולם הזהר מסביר כי הפסוק יכול להתפרש גם כמכוון לשכר עכשווי,
כלומר שהתענוג מגיע למחכים לו.
מהו 'למחכה לו?' שואל הזהר – והוא מסביר לאלו שדוחקים עצמם להבין את דברי החכמה, ומדייקים היטב, ו'מחכים' לה, לדעת את בירורו של דבר ' ויש להם צמאון לחכמה והיא מעסיקה אותם.
כלומר תענוג אמיתי מחכה למי שמוכן להשקיע, להתאמץ ולהתייגע במסע האישי שלו.
תענוג שמופיע שלא אחרי הקרבה ומאמץ, שכלי וגופני הוא בדרך כלל תענוג לא אמיתי, שלא מוסיף טוב לחיינו ויגרור אותנו להתמכרויות שנתקשה להחלץ מהם.
תענוג אחרי מאמץ פותח לנו מבט על החיים שאנחנו לא יכולים לראות מהמקום שבו אנחנו ניצבים בלי התנועה והמאמץ.
ודוגמאות, למשל שבת היא הרבה יותר מתוקה אחרי שעבדנו קשה שישה ימים. אם לא התאמצנו בשבוע, התענוג בשבת פחות מורגש.
או מאמץ גופני. אחרי שהשגנו הישג והגדלנו מרחק או משקל באימונים, התענוג שלנו ממנוחת הגוף יותר גדול.
אור החמה על ספר הזהר
:אברהם אזולאי
״אור החמה״ הוא חלקו השני של אוסף כתבים המכונה ״קריית ארבע״ שנכתב במאה ה-16 בחברון, על ידי רבי אברהם אזולאי – סב סבו של החיד״א. בספר מובאים ומסוכמים פירושים קדומים לספר הזוהר – פירוש ר' משה קורדוברו (הרמ"ק), פירוש ר' חיים ויטאל (תלמידו של האר״י), פירושו של ר' אברהם גאלנטי (תלמיד הרמ"ק) ופירושים נוספים.
והרא"ג ז"ל כ' מהו עולימתא שפירתא ולית לה עיינין. לקמן דף צ"ט.
מפרש לה שהיא התורה וכנה אותה בשם עלמה שכן התורה היא האהוב' שראוי לאדם שיחשק בה ובאהבת' ישגה תמיד וקראה שפירתא כי היא יפה לו בעה"ז ובעה"ב וכן נק' שפירתא ע"ש שמשפרת הנשמה ומקשטת אותה. א"נ שפירתא מכל החכמות החיצונות כי כולם ישא רוח. ולית לה עיינין. אין עין שישיג אותה בכל סתרי' ומצפוני' כמ"ש אמרתי אחכמ' וגו'. א"נ ולית לה עיינין גוונין אין פשטי התורה עיקר כי אם הסוד המופלא והמכוסה בה כי אלו הגוונין שהאדם לומד בה דרך פשט אינה מחשבת אותם לעצמה לגוונים עיקריים כי הגוונים אלו נתלבשה בהם אחר חטא אבינו הראשון שאז נתגשמה כמוהו. ונצטרפו אותיות התורה שהיו בצירוף מופלא אל צירוף זה שאנו עוסקים בו וז"ש לית לה עיינין אין לעצמה גוונין הללו לעקרי.
וגופא טמירתא ואתגלי' פי' אפי' הגוף דהיינו פשטי התורה וחקותיה ומשפטיה הם טמירין מההמון שכמה יש שאינם מבינים מעשה המשכן אפי' כפשוטו וכל מעשה הקרבנות ונגעים ואהלות (אמנם) [אינם אלא] לחכמים ולמבינים. א"נ וגופא טמירתא היינו עצמות' ופנימיות'. אע"פ שהיא טמירתא מבני העולם אתגלי' לחכימי דרא מחצדי חקלא.
נפקת בצפרא כשאדם קם מחצות לילה ולמט' שמשם והלא' אתקריאת צפרא אז התורה מגלה לו רזי' וסתרי' כנזכ' בפ' בשלח דף נ"ז בפ' תרומה דף קע"ג יען הזמן גורם שכליותיו נובעות חכמה.
ואתכסיאת ביממא מפני טרדת הזמן המזדמנים ביום והאכילה והשתי' וטלטולא דגברא על המחי' ועל הכלכל' והברת קול ההמון אין השכל מיושב שיתנוצצו בו נשמתין קדישין באורח שכל כנז' בריש התיקונים:
אתקשיטת בקישוטין דלא הוו. התורה מתקשטת ע"י חידושי התורה שהאדם מחדש בלילה בקישוטין חדשים שלא היו מעולם ואותם הראשונים שהיתה מקשטת בהם מקודם נותנתם באוצר לעת קריבת הימים בעת פטירתן בסוד ויקרבו ימי ישראל למות וגו' שאז מתנוצצים כל החידושין וגורמין יחוד עליון (אמר הגאון הנשיא זצוק"ל מ"ש נפקת בצפרא הוא מה שאדם לומד בקטנותו דהיינו שמתחיל לעסוק בחכמת הקבלה בבחרותו שאז מתגלים לו אח"כ בזקנותו רזין דאורייתא כמ"ש גירסא דינקותא וכן הלומד ילד למה הוא דומה וכו' ואתכסיאת ביממא כלו' מי שרוצה ללמוד הקבלה בעת זקנותו שאז נכנס ביומין עילאין אתכסיאת ממנו שאינו דומה. מי שמתחיל ללמוד בנערותו למתחיל בזקנותו כי טוב לגבר כי ישא עול התורה בנעוריו)
השתא תרין אינון תלת פי' שני חברים ר' חייא ור' יוסי ועתה עמו נעשו חוט המשולש:
ותלת אינין כחד. ששלשתן מתייחדים נשמותיהם בייחוד אחד ובקשר אחד ע"י חדושי התורה שיתחדשו ביניהם:
אור לשמיים בלק
מחבר:מאיר הלוי רוטנברג מאפטא
"אור לשמים" הוא אוסף מאמרים מאת רבי מאיר הלוי רוטנברג מאפטא, אדמו"ר חסידי בן המאה ה־19, מתלמידיו של החוזה מלובלין ומכונן חסידות אפטא.
מה טובו אוהליך יעקב וכו' (כד, ה). נ"ל דהנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כז, ג) בזאת אני בוטח, כי המלכות (קדושא) [קדישא] נקרא זאת (זח"ב קנח:), ואיתא בזוהר (זח"ב צה.) שנק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ופירוש הדבר הוא שאין לה מקור דילה ולית לה מגרמיה כלום רק מה שנשפע לה מלמעלה,
ועיינין הוא לשון מעיין ומקור.
עוד נוכל לומר דלית לה עיינין, דהיינו שאין לה נקודין, כי הט' ספירות יש להם נקודות ולמדריגה עשירית אין לה נקודין (ע"ח שד"מ פ"א), והנקודין הם מאירים ומנהיגים את התיבה, ולזה נקרא דלית לה עיינין, שאין לה נקודין, וצריך להמשיך לה עיינין מחכמה עליונה שנקרא עינא פקיחא.
ובזה פירשנו הפסוק (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, דהיינו להמשיך מחכמה העליונה לבחינת זאת דרך ו"ק, לו רומז לו"ק כי כל אחד כלול מששה (לק"ת ישעיה מט), יבינו לאחריתם – ואז אפילו בחי' אחוריים יוכלו להשיג הארה ג"כ מבחינת בינה.
וז"פ מה טובו אוהליך יעקב, אם רצונך להאיר הבחינת מלכות קדישא ולהמשיך לה עיינין, וזה מה טובו לשון בהטיבו את הנרות (שמות ל, ז), ואוהל רומז למלכות קדישא, יעקב – תראה להמשיך מחכמה עליונה שרומז על יו"ד (ת"ז ת' יח לב.) עד בחינת עקב (ע' ת"ז ת' סט קיב., ע"ח ש"ג פ"ב), משכנותיך ישראל – ואז יהיה יחוד זו"נ, יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן:
- האושר מתגלה באמונה. סוגר את העיניים
העיניים הם החוכמה. למעלה מראייה. פתרון לשאלות רבות ובלבולים וחקרנות.
לקוטי מוהר״ן סב, ב
וְזֶה בְּחִינוֹת (סבא משפטים דף צה): עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין. עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא – זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת (שיר השירים ו׳:ד׳) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי, בְּחִינַת: וּרְעֵה אֱמוּנָה; דְּלֵית לָהּ עֵינִין – הַיְנוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַנַּ"ל, שֶׁאֵין לְעַיֵּן בָּהֶם, וְצָרִיךְ לְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ.
גּוּפָא טְמִירְתָא וְאִתְגְּלֵי – כִּי הִיא טְמִירָא, כִּי אִם תִּשְׁאַל אֶת הַמַּאֲמִין אֵיזֶה טַעַם בֶּאֱמוּנָה, וַדַּאי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְךָ טַעַם, כִּי אֱמוּנָה אֵינוֹ שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ טַעַם. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן: וְגַלְיָא – הַיְנוּ שֶׁאֵצֶל הַמַּאֲמִין הַדָּבָר גָּלוּי, כְּאִלּוּ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת הַדָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין בּוֹ, מֵחֲמַת גֹּדֶל אֱמוּנָתוֹ הַשְּׁלֵמָה.
נָפְקַת בְּצַפְרָא וּמִתְכַּסְיָא בִּימָמָא – כִּי הָאֱמוּנָה מִתְחַדֶּשֶׁת אֵצֶל הָאָדָם בְּכָל בֹּקֶר, בְּחִינַת (איכה ג׳:כ״ג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים וְכוּ'. וּמִתְכַּסְיָא בִּימָמָא – מֵחֲמַת טִרְדַּת עִסְקֵי עוֹלָם, נִתְכַּסֶּה הָאֱמוּנָה.
מִתְקַשְּׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הֲווֹ – הַיְנוּ עִקַּר קִשּׁוּטֵי הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁמְּקָרְבִין אֶצְלָהּ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא הָיוּ מְקֹרָבִין לָהּ:
לקוטי מוהר״ן לו ג
אֲזַי הוּא בְּחִינַת סְגִירַת עֵינַיִם בִּשְׁעַת קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, לְהוֹרוֹת שֶׁעַל־יְדֵי קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, הוּא בִּבְחִינַת עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁכּוֹלֶלֶת הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת:
.צריך מסירות נפש לראות את היופי
- כולם מחפשים את העיניים שלך, את תשומת הלב שלך. אח תיתן אותם חינם
הרב גרשון חנוך העניך ליינר
הסולם משפטים טז
והנה המלכות אחר שנתמעטה וירדה לבחינת מחזה ולמטה דז"א, אין לה עוד חכמה מעצמה, וז"ש עולימתא שפירתא ולית לה עיינין. כי החכמה נקראת עינים. והחכמה שיש לה היא מקבלת מז"א וגופא טמירתא ואתגליא, שפעם היא מכוסה מהארת חכמה, ופעם מגולה בה החכמה. ומפרש איהי נפקת בצפרא, שיוצאת להאיר בחכמה בזווג דקדרותא דצפרא, ואתכסיאת ביממא, ביום היא בשליטת ז"א, והחכמה מתכסה בה, כמו בז"א. אתקשטת בקשוטין דלא הוה, שהקישוטין נמשכים לה מדינים וקטנות דבינה, (כנ"ל בהקסה"ז דף כ' ד"ה וזה אמרו) וכיון שהדינים דבינה הם באילן דלא הוה, כנ"ל, הרי גם הקישוטים ההם בבחינת דלא הוו.
אור החמה על ספר הזהר ב׳:צ״ה א
אברהם אזולאי
עולימתא פי' התורה. ולית לה עיינין פי' שהיא נסתרת ואין עין משגת אותה בכל סתריה וכ"ש שלמה אמרתי אחכמה וגופא טמירתא ואתגליא פי' שהוא מכוסה מעמא דארעא ונגלית למחצדי חקלא. נפקת בצפרא למי שמשכים בחצות הלילה שאז אין לו טרדה ואתכסיא ביממא מצד הטרדות. ואתקשטת בקישוטין דלא הוו. פי' בחידושים שמחדשים בה החכמי' בכל עת ובכל זמן ובפרט בשעת סילוקם דכתיב תוסף רוחם וגו' וזהו דלא הוו פי' שאז מחדש בה חדושים מה שלא חדש בה כל ימיו:
האר״י – פרי עץ חיים
פרי עץ חיים, שער מנחה ומעריב ג׳
ערבית. והוא רחום שבתפלת ערבית יש י"ג תיבין, נגד י"ג מכילין דא"א, לאכפייא כולה דינין, למתק בהם ד' פרצופים דקליפה המתחילין להתעורר בערבית, והם – משחית עון אף וחמה. עון – חכמת דנוגה. משחית – בינה דנוגה. אף – ת"ת דנוגה, חמה – נוקבא דנוגה. וגם לכוין שהקב"ה מרחם על הרשעים בגיהנם, כנזכר בזוהר. שאז טפין אש יורדין בגיהנם, והם פ"ר ושכ"ה מיני דינין, וצריך למתקן, וטוב לכוין כי ר"ת של ג' תיבין הראשונים, הם ר"יו גי' גבורה, וגם רחום יכפר עוון, ראשי תיבות פ"ר בגי':
מע"ח, כבר בארנו שבתפלת מנחה ושחרית, צריך לסתום עיניו בתפלת עמידה עד סוף התפלה, לומר בעינים סגורות, בסוד עולימתא שפירתא וכו'. אבל עכשיו בערבית כשמתחיל לומר ערבית, חייב לסתום עיניו תיכף, לומר כל התפלה בעינים סגורות, והוא בסוד עולמתא שפירתא וכו', דהיינו משעה שמתחיל ברכות ק"ש הראשונים, שהוא אשר בדברו מעריב ערבים, עד סיום כל עמידה, תסגור עיניך וסתום אותם, וגם תאסור ב' ידך זעג"ז יד ימנית על שמאלית עד סיום עמידה:
וסוד הטעם סתימת העינים נתבאר בסבא פ' משפטים, עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי הנה רחל נאמר בה, ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ, וזהו עולמתא שפירתא, כי לית לה עיינין כמו בלאה שנאמר בה ועיני לאה רכות. וטעם הדבר כי לאה עומדת באחורי רישא דז"א, ונמשך שפע מעינים דיליה ללאה ונעשו בה עינים, אבל רחל היא מחזה ולמטה באחורים דז"א, ושם בפנים תוך ז"א מסתיים יסוד אמא, וחסדים מתגלין בגלוי רב, ומאירין לרחל שהוא בחינת היופי, אמנם אין שם בחינת עינים בז"א כדי שימשיכו ויעשו עינים ברחל, וע"כ כינה היופי מראה לרחל, ועיינין ללאה, ולא יופי ללאה, כי שם האורות מגולים. וכינה העיינין ללאה ולא לרחל. והנה בלילה הוא חשך, ונחשכין עיני רחל, משא"כ ביום, וכמ"ש בתפלת השחר. וע"כ צריך שיסגור העינים, לרמוז על החשך כנ"ל:
ובזה תבין מה ענין בחינת חשך ומהיכן נחשך, וגם למה חשך בלילה ולא ביום, וטעם חיבוק הידים זעג"ז כמ"ש בתפלת השחר בעמידה, כי החסדים המתפשטים בגופא דז"א ולמטה, צריך לחבק ימין על שמאל ושמאל בימינא, לאכללא ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא כנודע, וע"יז תמתיק צד שמאל בהימין. והנה בערבית רשימו שלהם המתפשטין נשארו שם מן היום, לכן מחבק הימין בשמאל והשמאל בימין לטעם הנ"ל:
מה שנהגו לומר מזמורים קודם ערבית, לא היה אומרם הרב ז"ל רק פסוקי י"י צבאות. גם א"ב שאומרים במוצאי שבת קודם ערבית לא אמר:
