איך להתמודד עם אנשים קרובים שגורמים לי לפקפק בעצמי – עצת הזוהר, ויצא

זה כואב כשמפקפקים בנו ומקטינים אותנו. זה יותר קשה כשמדובר באנשים קרובים אלינו. הזהר מוצא מכנה משותף בין הרדיפה אחר יעקב, משה ודוד ומציע דרך ייחודית לבריחה והתחזקות מבפנים.

מקורות

בראשית כז

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי׃ 

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇרְגֶךָ׃ 

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה׃

בראשית כט

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר..

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל  בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא׃ 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ׃

זוהר ויצא, י״ד

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהלים ג) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. בַּפָּסוּק הַזֶּה הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, לָמָּה אָמַר שִׁירָה? אִם מִשּׁוּם שֶׁבְּנוֹ הוּא שֶׁקָּם עָלָיו, יוֹתֵר קִינָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵרַע עָלָיו עַל הָאָדָם קְצָת מִקְּרוֹבָיו מִשֶּׁאַחֵר הַרְבֵּה. אֶלָּא מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְכָךְ בִּקֵּשׁ דָּוִד, שֶׁחָשַׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִלֵּק אֶת חֶטְאוֹ לָעוֹלָם הַהוּא. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁכָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה רוֹצֶה לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, שָׂמַח. 

עוֹד, שֶׁרָאָה שֶׁעֶלְיוֹנִים מִמֶּנּוּ הָיוּ בָּעוֹלָם שֶׁבָּרְחוּ, וְכֻלָּם לְבַדָּם. יַעֲקֹב בָּרַח, שֶׁכָּתוּב (הושע יב) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וּבָרַח לְבַדּוֹ. מֹשֶׁה בָּרַח, שֶׁכָּתוּב (שמות כ) וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וּבָרַח לְבַדּוֹ. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אוֹתָם שַׁלִּיטֵי הָאָרֶץ וְכָל אוֹתָם גִּבּוֹרֵי הָאָרֶץ וְרָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם בָּרְחוּ עִמּוֹ, וְסוֹבְבִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ מִכָּל הַצְּדָדִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשֶּׁבַח הַזֶּה, אָמַר שִׁירָה.

רש״י: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ. הַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת דָּרְשׁוּ בְּנֵי אַגָּדָה בַּדָּבָר, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ברכות ז:): מִשֶּׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (שמואל ב יב:יא) הָיָה לִבּוֹ סוֹעֵר שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר יָקוּם עָלַי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁבְּנוֹ הוּא שָׂמַח.

תהלים ג׳

מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי  אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ׃ 

ה׳ מָה־רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי׃

מלבי״ם

מזמור לדוד, במזמור הזה נמצא ספור המעשה ממלחמת אבשלום מראש ועד סוף, נחלק לג' חלקים, כל חלק מסיים במלת סלה: (חלק א') ה' מה רבו צרי כי אויבי דוד התחלקו לשתי כתות, יש שהיו צוררים את דוד עצמו ולא רצו שימלוך הוא רק שימלוך אבשלום בנו, ויש שקמו עליו מצד שחשבוהו לאיש חוטא ובליעל בלתי נושע בה', כשמעי שקראו איש הדמים איש הבליעל וז"ש רבים קמים עלי היינו על מלכותי:

רש״י

מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ. הַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת דָּרְשׁוּ בְּנֵי אַגָּדָה בַּדָּבָר, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ברכות ז:): מִשֶּׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (שמואל ב יב:יא) הָיָה לִבּוֹ סוֹעֵר שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר יָקוּם עָלַי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁבְּנוֹ הוּא שָׂמַח. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עַל שֶׁרָאָה טַכְסִיסוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁהָיוּ עֲבָדָיו וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, שֶׁהֵם סַנְהֶדְרִין, מַחֲזִיקִים אֲדָנוּתוֹ עֲלֵיהֶם; כְּשֶׁאָמַר לָהֶם ״קוּמוּ וְנִבְרְחָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם״ (שמואל ב טו:יד), מַה כְּתִיב שָׁם? ״כֹּל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ״ (שמואל ב טו:טו); וּכְשֶׁבָּא מַחֲנַיִם, ״וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי״ (שמואל ב יז:כז) יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְכִלְכְּלוּהוּ שָׁם:

זוהר ויצא, י״ד

וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֻּלָּם פָּגְשׁוּ אֶת הַבְּאֵר הַזּוֹ…

בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁיַּעֲקֹב הָיָה יוֹשֵׁב עַל הַבְּאֵר וְרָאָה הַמַּיִם עוֹלִים אֵלָיו, יָדַע שֶׁשָּׁם תִּזְדַּמֵּן לוֹ אִשְׁתּוֹ. וְכֵן בְּמֹשֶׁה, כְּשֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהַמַּיִם עוֹלִים אֵלָיו, יָדַע שֶׁאִשְׁתּוֹ תִּזְדַּמֵּן לוֹ לְשָׁם. וְכָךְ הָיָה לְיַעֲקֹב, שֶׁשָּׁם הִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגוֹ'. מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות ב) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וְגוֹ', וְשָׁם הִזְדַּמְּנָה לוֹ צִפּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ הַבְּאֵר גָּרְמָה לָהֶם. 

קדושת לוי, בראשית, ויצא י״ט

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, ב). נראה לפרש על דרך רמז, שהנה ידוע שהשם יתברך משתוקק תמיד להשפיע טובות על עמו ישראל אך כביכול הסטרא אחרא מעכב נביעות שפע 

רק בזמן שישראל מתעוררים בשמחה 

אז זאת השמחה דוחה את החיצונים מלהמניע השפע מלהשפיע ואז השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו משפיע שפע ברכה על עמו ישראל. 

וזהו וירא והנה באר, הוא נביעות השפע. בשדה, וידוע ששדה רומז לחקל תפוחין קדישין שהשם יתברך יש לו תענוג גדול להשפיע. 

והנה שם שלשה עדרי צאן, רמז לשלש רגלים שבשנה.

והאבן גדולה על פי הבאר, רומז להסטרא אחרא שמכונה בשם אבן… על פי הבאר, שמונע כביכול נביעות השפע מלהשפיע. 

ונאספו שמה כל העדרים, רומז לכנסת ישראל שבזמן שלש רגלים מתאספים שמה כל ישראל לחוג את חגיהם והשמחה מתרבה. וגללו את האבן מעל פי הבאר, ודוחים את הסטרא אחרא וסייעתא דילה מלהמניע השפע מלהשפיע ואז שופע על עמו ישראל טובות וברכות וחסדים:

נועם אלימלך, ספר בראשית, ויצא ד׳:א׳

…למדת מלכות הנקראת "באר מים חיים", וזה הוא פירוש והנה באר בשדה. "והנה שלשה עדרי צאן כו׳", שהאבות הם נקראים "עדרים" המשפיעים לנו ע"י מלכות, וזהו "מן הבאר ההוא ישקו כו׳", רק "והאבן גדולה על פי הבאר", כי ידוע שהחיצונים נקראים "אבן נגף" הם מעכבים השפע, וזהו "וגללו האבן מעל פי הבאר" שמסלקים החיצונים מהבאר כדי שתלך ההשפעה. "והשיבו את האבן למקומה", כי לעתיד ישחט היצה"ר, היינו שהקליפות יבוער מן הארץ והרוחניות שבו ישאר והכל יוחזר להקדושה במהרה בימינו. אכי"ר.

שפת אמת, בראשית, ויצא א׳:ה׳

בחי' זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל. 

שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחיה הדבר ההוא. 

וזהו באר בשדה. 

אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה אך נגנז בה נקודה הנ"ל. 

ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד וזהו ג' עדרי צאן. חכמ"ה בינ"ה דע"ת. 

שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. 

אך והאבן גדולה ע"פ. היינו כשמתפשט בגשמיות יש הסתר שאין השכל דבוק במעשה תמיד. 

והעצה ונאספו. הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו להשי"ת קודם כל מעשה ועי"ז וגללו האבן כו'. 

גם י"ל ונאספו להכניס עצמו בכלל ישראל כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו ית' נתבטל ההסתר וזה יהי' לעתיד ב"ב. ועתה בנ"י שמאספין הכל אליו ית'. 

ואף א' בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם נק' בשם כ"י ויוכל לגלול ולהסיר ההסתר. וז"ש ביעקב אע"ה ויגל כו' מעצמו שהיה כלל ישראל. וגם הי' צדיק יסוד עולם שכל העולם נתקיים בזכותו ויגל מעצמו כנ"ל: 

אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. 

כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. 

שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. ג

אך הכל רמז כי האבן גדולה שעל הבאר. הוא היצה"ר המסמא העינים. 

ואין רואין המקור מים חיים. זולת לזמנים ידועים שמתגלה פי הבאר. 

וע"י הכנסי' לשם שמים כמ"ש ונאספו כו'.

 צ וז"ש כי מן באר ההוא לשון נסתר שבאמת כל העדרים שואפים מן הבאר רק בחול אינו נגלה והאבן גדולה כו'. 

של״ה

ועל אלה שני הזיווגים ירמוז סוד באר, שאמר הכתוב (בראשית כט, א-ב) וישא יעקב את רגליו והנה באר, כאלו אמר באר נזדמן לו בפתע פתאום. וקשה מה מעליותא דבאר. או מה הוא הענין שאמרו רז"ל (עי' שמ"ר א, לב) כל זיווגן של האבות אצל הבאר: 

דע כי באר הוא באר מים חיים מעץ החיים הנסתר, ובאר הוא רבא הנרמז באמן יהא שמיה רבא וכו', וכתב האר"י ז"ל שעולה בגימטריה ידוד אדני ידוד אלהים. ולפי מה שכתבתי ניחא, כי אלו השמות הם סוד שני זיווגין, ולעתיד יושלם השם ויהיה רב"א: