מה הבורא הכי רוצה מהאדם? הסוד של הנביא ירמיהו

מה הבורא הכי רוצה מהאדם? איזו תנועה נפשית גורמת לו לזכור אותנו ולהמשיך לנו שפע, ואיך התנועה הזאת קשורה בשחרור שליטה.

מקורות

ירמיהו א׳

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן־חִלְקִיָּהוּ מִן־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן…

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ 

בְּטֶרֶם (אצורך) [אֶצׇּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ׃ 

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי־נַעַר אָנֹכִי׃ {ס}    

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל־כׇּל־אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר׃ 

אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם־יְהֹוָה׃ 

וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ׃ 

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ  הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׃ {פ}

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה־אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה׃ 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי־שֹׁקֵד אֲנִי עַל־דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ׃ {ס}    

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה  אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה׃ 

וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כׇּל־רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם׃ 

וְאַתָּה תֶּאְזֹר מׇתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל־תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן־אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם׃ 

וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל־כׇּל־הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ׃ 

וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־יְהֹוָה לְהַצִּילֶךָ׃ {פ}

ב׳

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ 

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃ 

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כׇּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃ {פ}

רש"י ב

זָכַרְתִּי לָךְ. אִם הֱיִיתֶם שָׁבִים אֵלַי, תַּאֲוָתִי לְרַחֵם עֲלֵיכֶם, כִּי זָכַרְתִּי חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וְאַהֲבַת כְּלִילַת חֻפָּתֵךְ, שֶׁהִכְלַלְתִּיךְ לְחֻפָּה; וְלָשׁוֹן הַכְנָסָה הוּא. כְּלוּלֹתָיִךְ נוֹצִי״שׁ בְּלַעַ״ז. וּמַה הוּא חֶסֶד נְעוּרַיִךְ? לֶכְתֵּךְ אַחַר שְׁלוּחַי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; מֵאֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז:לה) יְצָאתֶם לַמִּדְבָּר, וְאֵין צֵדָה לַדֶּרֶךְ, כִּי הֶאֱמַנְתֶּם בִּי (מכילתא בא פסחא יד):

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ה׳:י״ז:ב׳

הַיְנוּ שֶׁסִּפֵּר, שֶׁפַּעַם אֶחָד הָלַךְ בַּמִּדְבָּר – זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (ירמיהו ב׳:ב׳): לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה זֶה בְּחִינַת פְּגַם הָאֱמוּנָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַלְקְלוּ הַזְּרָעִים כַּנַּ"ל, וְלֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הָאֱמוּנָה, שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָלְכוּ אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר, וְתִקְּנוּ בְּחִינַת אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, דְּהַיְנוּ נְפִילַת הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל.

לקוטי תורה, מטות

לכתך אחרי במדבר. פי׳ אחרי היינו שהוא עדיין בבחינת אחוריים שהוא בחי׳ אתכפיא ולא בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא וכמ״ש מזה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳, 

ולכן הוא עדיין בבחינת מדבר ושממון ארץ ציה כו׳. 

וגם מדבר הוא לשון דיבור שמדבר דברים גשמיים ומ״ם פתוחה מורה שמזה באו לו מחשבות זרות (וע״ד מה שנתבאר בד״ה וארשתיך לי שסיבת המחשבות זרות מחמת ששכלו ומחשבתו פנויים כמשל החצר שאין לו קירוי והוא פתוח כו׳ ע״ש.  ועיין מענין זכרתי לך חסד נעוריך כו׳ בפ׳ וישלח) (קע״ו ב׳) אמור (ק״ג ב׳) שלח לך (קס״ח ב׳) פינחס (רנ״ז א׳) עקב (רע״ד א׳) רבות במדבר פ׳ ב׳ (רי״ב ד׳) ועמ״ש בד״ה קחו מאתכם תרומה. וזהו משכני כי ידע אינש בנפשיה כאו״א שהנפש אלהות שבו הוא מוטבע בחושך משכא דחויא שמכסה ומסתיר על אור הקדושה ואין חבוש מתיר עצמו. וזהו שכנס״י מבקשת משכני שאתה תמשיך אותי מגלותי ואז אחריך נרוצה, ועמ״ש מזה בד״ה אדם כי יקריב מכם.

נועם אלימלך, נספחים, ליקוטי שושנה ס״ח:א׳

כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך כו'. נ"ל דהנה מדרך בני אדם המתחילים בעבודתו ית"ש, בתחילתו הוא סובר שכל עובדא טובה שעושה מצוה או עסק התורה וכיוצא בזה, הוא עושה בזה חסד להבורא שעובד אותו, ומחזיק טובה לעצמו כאילו עושה חסד גדול עם הבורא חלילה. אבל כשבא אל עבודת הבורא בשלימות, אז הוא מבין באמת שאין הבורא צריך למעשיו, ולא התחיל בעבודתו עדיין כלום, וכאילו אינו עושה כלל, כך הוא נחשב בעיניו, ואינו מצפה לתשלום שכר, מחמת שלפי הבנתו ודעתו אין מגיע לו כלל, ומוסר נפשו לעבודתו ית"ש כדבר הפקר. וממילא מובן "זכרתי לך" רצה לומר שהשי"ת ב"ה ברוב רחמיו הגדולים זוכר לאדם גם המעשים שעשה בנערותו, אף על פי שסבר שעשה חסד עם הבורא, אף על פי כן הוא מקבל ממנו, וזהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" פירוש האהבה הכוללת, כלומר אחר שתקנת עצמך, "לכתך אחרי במדבר" לעבדני במדריגת מדבר, דהיינו כהפקר במסירת נפשך, וכל זה אני זוכר לך.

אדמור האמצעי

ועל זה נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כלומר אהבת נעוריך לכתך אחרי ממצרים גם שהי׳ בבחינת הקטנות לצאת רק מאפילה דטומאת מצרים לאור גדול כו׳.

אבל לכתך אחרי אף על פי שהוא בלי טעם ודעת הרי זה בא בבחינת עצמיית וטבעיית,

כמו התינוק שהולך אחר אביו בהתפעלות חזקה לא יועילו כל להפרידו מאביו כו׳.

וזהו רק מצד רוח האלקית שבכנסת ישראל שנמשכים והולכים אחר מקור חוצבם האלקי כמו טבעיות ממש כו׳.