איך להתמודד עם אנשים הפכפכים – לפי תהלים ומגילת אסתר

תהילים ומגילת אסתר מלמדים אותנו, לפי הרבי סולובייצ׳יק, איך להתמודד עם אנשים שמאכזבים אותנו. אנשים הפכפכים, לא יציבים, מניפולטיביים שאומרים דבר אחד ולאחר מכן מתברר אחרת.

מקורות

הרב סולובייצ׳יק, על התשועות, ידיעות ספרים, כפל פניו של פורים.

מהר״ל אור חדש א, א

ואם כן מלך הפכפך היה, ולא היה יסוד קיים בכל ענייניו ובכל מעשיו. ולפיכך היה גם כן ממנו הגזירה להרוג ולכלות ישראל, דבר שאין לו קיום ויסוד. והכל נרמז במלת "הוא אחשורש", שמורה כי היה יוצא מן הסדר של שאר מלכים, וגם משאר בני אדם.

ילקוט שמעוני על נ״ך תתרנ״ו

ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום. שנו רבותינו מה ראתה אסתר שזימנה את המן רבי אלעזר אומר פחים טמנה לו ללכדו שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש, רבי יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר אם רעב שונאך (השקהו) [האכילהו] לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא יש לימנו לך, ר"מ אומר כדי שלא (יתן) [יטול] עצה וימרוד, רבי יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסחו את דעתם מן הרחמים, ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת, רבי שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס, ר' יהושע בן קרחה אומר הסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא, רבן גמליאל אומר אחשורוש מלך הפכפך היה

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. ורמז לדבר — שנאמר: "אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי" (תהלים כב, ג), הרי קריאה ביום ובלילה…

איתמר נמי [נאמר גם כן אותו דבר] בשם אמורא אחר, אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה [מבירי]: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר רמז לדבר בפרק הנדרש (בפסיקתא דרב כהנא) בענין מרדכי אסתר, המן ואחשורוש: "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלהי לעולם אודך" (תהלים ל, יג).

אֲ֭נִי אָמַ֣רְתִּי בְחׇפְזִ֑י כׇּֽל־הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב׃ תהילים קטז יא

אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי. לָנוּס מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב טו:יד):

רש״י

כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. וּבוֹגֵד בְּאוֹהֵב בּוֹ, כִּי רָאִיתִי אֶת בְּנִי בּוֹגֵד בִּי וּמְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, וְכָל יִשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. לְפִיכָךְ הֶאֱמַנְתִּי לְצִיבָא וְאָמַרְתִּי: אַף מְפִיבֹשֶׁת כּוֹזֵב וּבוֹגֵד בִּי (שמואל ב טז:ד). כָּל לְשׁוֹן כָּזָב אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן חֶסְרוֹן מִבְטָח שֶׁבָּטְחוּ עָלָיו, פילנ״צא בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ (ישעיה נח:יא) ״אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו״. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין אוֹתוֹ אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי בְּסֶלַע הַמַּחְלְקוֹת, שֶׁהָיוּ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִין עָלַי וְאֶל אֲנָשַׁי לְתָפְשֵׂנִי, וְשָׁם נֶאֱמַר ״וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת״ (שמואל א כג:כו). כָּל אָדָם כֹּזֵב, אַף שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְנָבִיא אַף הוּא כּוֹזֵב, שֶׁמְּשָׁחַנִי לְמֶלֶךְ (מצאתי):

הרב שטיינזלץ

הֶאֱמַנְתִּי בך כִּי אֲדַבֵּר, כאשר התפללתי אליך בעת מצוקתי, בשעה שאֲנִי עָנִיתִי, התעניתי וסבלתי מְאֹד.

באותן שעות קשות חשתי בדידות קשה. ומתוך חווייתי הסובייקטיבית אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי, בפזיזותי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. ואולם לא פעם הסבל מתעצם בגלל ההנחה המוטעית של הסובל שאיש מסובביו אינו מתעניין בו בכנות ואינו נאמן לו. לחלופין: בשעת העינוי והדחק (חָפְזִי – דחקי) הגעתי להכרה כי רק בך אמונתי ומבטחי ולא בבני אדם.

 מהר״ל – גבורות השם ס״ד:ל״ג

"האמנתי כי אדבר" (תהלים קטז, י), אני אאמין בו יתברך, ולכך נראה לי לדבר. ולכך אני עניתי שבח של הקב"ה מאד, מלשון (דברים כו, ה) "וענית ואמרת". אני אמרתי כאשר הייתי נחפז ללכת מפני* שאול "כל אדם כוזב" (תהלים קטז, יא), כי שמואל דבר אלי למלך, ואמרתי וכי כל אדם כוזב דרך בתמיה. ועתה נתקיימה הנבואה, ולכך אאמין אני בו יתברך.

המאירי

וכן שהייתי נחפז לברוח הנה והנה לרוב פחדי וכל רוב שהייתי נכנע ונחפז עד שכל אדם מקוה ומיחל מיתתי והשפלתי הייתי בוטח יותר באל והייתי אומר שכל אדם המתנכל עלי תכזב מחשבתו ותוחלתו ויחטא בכוונתו

מצודת דוד

אני אמרתי. חוזר ומפרש מתי היה ומה דבר ואמר אני אמרתי בעת הייתי נחפז לברוח מפני שאול כמ״‎ש ויהי דוד נחפז ללכת וגו׳‎ (ש״‎א כ״‎ג) ואם כי אז הייתי קרוב למות עכ״‎ז אמרתי אז כל אדם האומר שלא תהיה לי המלוכה הוא מכזב ומשקר וזו היא האמנה גדולה:

פלא יועץ קנ״ו:א׳

טעות – אין אדם בעולם שלא יטעה, כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קטז יא) כל האדם כוזב. ואינו בושה לאדם לומר שטעה, אבל להיות מחזיק בטעותו ולומר שלא טעה, זהו בושה וכלמה. ממה נפשך, אם אינו מכיר בטעותו, נמצא שהוא טפש ובער כמו שפרשו על פסוק (שם עג כב) ואני בער ולא אדע. פרוש לא אדע שאני בער, אז בהמות, תרתי הייתי. ואם הוא מכיר בטעותו, והוא בוש להודות ורוצה להחזיק בטעותו, הרי זה מוסיף אולת וכלמה על בשתו, כי נכרים דברי אמת, שהוא רוצה להחזיק בטעותו במשאות שוא ומדוחים, וכל השומע יצחק לו ויכיר רע מדתו, אבל הוא סובר, שבני אדם אינם יורדים לסוף דעתו ושיוכל להטעותם בדבריו. וגם זו מדה רעה היא באדם, שהוא חכם בעיניו יותר מכל אדם, על זאת יחרקו שן השומעים למה מחזיק אותם נמשל כבהמות, ולמה יש לו מדה רעה זו להחזיק בטעותו. אבל מודים דרבנן הינו שבחיהו. ומי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, וכתיב (ויקרא י כ) וישמע משה וייטב בעיניו. הודה ולא בוש. וכן מצינו איתנים מוסדי ארץ, שהיו דורשים ברבים ואומרים, דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג ב). ואפלו אם נראה לו בושה להודות, מוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. לכן יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת, לכבוד ה' אל אמת:

של״ה

 שאל יבהל בשום מעשה הן גדול או קטן, רק ישים עצה בלבו ויהי' חכם רואה את הנולד. כי כל העושה בחפזון, על הרוב מקולקל. והסימן (תהלים קטז, יא) אמרתי בחפזי כל האדם כוזב. כלומר, כשעושה מעשיו בחפזי בלי מתון, אז כוזב, מלשון (ירמיה טו, יח) היו תהיה כמו אכזב. אשר לא יכזבו מימיו (ישעיה נח, יא). ואמר הפסוק (תהלים עה, ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, ולא דוקא משפט, אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם, יקח מועד ועת וזמן לכל חפץ להתבונן עליו טרם עשוהו: