מקורות

ראו מאמרי אדמו"ר הזקן, אתהלך ליאזנא, עמ' ח, ט.

• כתר שם טוב, חלק ראשון, לא

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל [מעמך כי אם ליראה], <פי' שיהי' עניו ומדריגת מה, ועי"ז יראה יהי' מלתא זוטרתי כמו למרע"ה, וז"ש כ"א ליראה> [ר"ל מדת ענוה שהי' במשה שנאמר ונחנו מה, מדה זו הי' שואל מעמך, ואז כשיזכו למדה זו שהיא מדת ענוה, אז יראת ה' זוטרתי היא לגבי ישראל ג"כ כמו במשה, שנאמר עקב ענוה יראת ה', ושפיר קאמר הפסוק כי אם ליראה והבן].

ובזה יובן ופלגשו, דהיינו ענוה פסולה, ושמה ראומה, כלומר ראו מה, וכוונתו ראו שיש בי בחינת מה, שהיא מדת ענוה,

<ותלד את טבח, שעל ידי זה היצר הרע טובח אותו>,

• ספרי הבעל שם טוב, כתר שם טוב, חלק שני, שטו

ופלגשו ושמה ראומה, פי' הבעש"ט דקאי על ענוה פסולה, פי' שמתגאה בענוה שלו ורוצה להראות שהוא עניו. וז"ש ופלגשו, ענוה פסולה הנק' פלגש, ושמה ראו מה, פי' ראו שאני במדריגות ובחינת מה. ותלד את טבח, עי"ז היצה"ר טובח אותו.

ועל ענין ענוה פסולה הנ"ל משל מבעש"ט זלה"ה, לא' שהיו לו כל המעלות ומדות משובחות, אלא שהיה בעל גאוה גדול. ואמרו לו העולם, הרי יש לו כל המעלות משובחות, אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאוה, התלמד עצמך להיות עניו ושוב לא יחסר לך שום מעלה. ועשה כן, והתלמד להיות עניו כו'. ופעם א' הקניטו אדם א', אמר לו, שוטה שבעולם מה אתה חשוב לנגדי, כיון שאני עניו ג"כ א"כ לא יחסר בי שום מעלה כו'. והיוצא מזה כו'.

• בבא בתרא טז א

אמר ר' לוי: שטן שקטרג על איוב ופנינה שהציקה לחנה אמו של שמואל הנביא, לשם שמים נתכוונו. שטן — כיון דחזיא [שראה] להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר [שנוטה דעתו אחר] איוב ומשבח אותו, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה [ישכח את אהבתו] של אברהם. פנינה — דכתיב [שנאמר]: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה" (שמואל א' א, ו), כלומר, כדי שתצטער ותתפלל.

,שברצונו להראות את הביטול שבו, וגם התומ"צ שעושה הרי זה כדי שאחרים ידעו מזה כו'.

ומזהיכולים לבוא לדרגא תחתונה יותר – כתורת הרב המגיד¹⁹ (שהשנה היא שנת המאתים להסתלקותו) בפירוש מארז"ל²⁰ איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, שעיקר האדם הוא הצלם דמות אדם שבו, וכדאיתא בזהר²¹ כשחי' דורסת את האדם בודאי נדמה לה כבהמה והלך ממנו דמות אדם מחמת העבירות שעשה [ולהעיר, שענין זה אינו באופן של סגולה, אלא כן הוא ע"פ הטבע, שמצד העבירות כו', הלך ממנו דמות אדם, ונדמה כבהמה, ולכן יכולה החי' לשלוט בו], ואדם בגימטריא מ"ה. וזהו פירוש איזהו שוטה המאבד מ"ה, ר"ל צלם אדם גי' מ"ה, שנותנים לו מהעולמות העליונים, ונק' שוטה כי איבד זה מחמת שטות, כי אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (כדרז"ל²² עה"פ²³ איש כי תשטה אשתו, שעי"ז נעשה פירוד בין איש לאשתו, הקב"ה וכנס"י). וי"ל בדיוק הלשון אא"כ נכנס בו, שאין זה באדם מצ"ע, אלא ענין שנכנס בו כו'.

The post למה לפעמים אני פגיע, נעלב וכועס | שלושה מצבים בנפש על-פי בעל התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לימוד לרגל י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות

מקורות

לרגל י"ט כסלו, הנקרא ראש השנה לחסידות. נעשה רגע זום אאוט ונשאל מהי התרומה של בעל התניא וממשיכיו להכרת הנפש ולפסיכולוגיה היהודית. סיכום של הלימוד.

1. בהירות מתודולוגית והכרת אברי הנפש.

רבי שניאור-זלמן מעיד על היכרות טובה עם הנפש לא באמצעות התצפית, הניסיון או התבוננות עצמאית פנימה. תיאור הנפש מתבסס על מתודולוגיה ייחודית שפיתחה החסידות – תרגום שפת הקבלה, ובעיקר ספרות האר"י, לשפת הנפש.^[1] ספרות הקבלה מאפשרת ביסודה היכרות טובה יותר עם הבורא והקשר שלו עם הבריאה. החסידות עושה שימוש בספרות זו כדי להכיר טוב יותר את נפש האדם.^[2] הגישה החסידית מבוססת על אבחון הכוחות הפועלים בנפש, על יסוד הכרת הכוחות שבאמצעותם הבורא מנהיג את העולם.^[3] כלומר תורת החסידות מזמינה להתבונן באופן שבו הבורא בורא את העולם ומנהיג אותו, ומתוך התבוננות זו היא לְמֵדה על אודות פעולת הנפש בגוף.

הנחת היסוד המונחת בתשתית "שיטת הטיפול" הייחודית שבה משתמש רבי שניאור-זלמן בפרט ותורת החסידות בכלל, היא שהבורא ברא את האדם כך שמנפשו ומגופו משתקף האופן שבו הבורא בורא ומנהיג את הבריאה.^[4] על-ידי הכרת הבורא והקשר שלו עם הבריאה, דרך ספרות הקבלה, ניתן ללמוד על אודות נפש האדם. במקרה זה המסקנה ההפוכה תהיה נכונה גם כן. על-ידי בחינת הנפש ניתן ללמוד על אודות הבורא, עד רובד מסוים כמובן. כך בלשונו של בעל התניא:

"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות… לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב (מה שכתוב) 'ומבשרי אחזה א-לוה'. שהכוונה היא להבין קצת א-להותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם"

וכן נמצא לרז"ל בהדיא (בברור)(בפ"ק דברכות) שדימו המשכת החיות ממנו ית' להעולמות לסדר המשכת החיות מהנפש בהגוף, והוא מ"ש רז"ל (דף י' ע"א) מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, ובמדרש תלים ע"פ ברכי נפשי אמרו מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם,

והרי ענין שהנשמה ממלאה הגוף הוא בבחי' התלבשות ותפיסה ממש כנ"ל. וא"כ מדמים כן ענין התלבשות החיות ממנו ית' בהעולמות"

2. עצמות הנפש.

מה עולה מההקבלה – שיש עצם – עצמות הבורא ויש עולם. יש עצמות הנפש הבלתי משתנה ובלתי פגיעה ויש כוחותיה ויש להם מערכת יחסים מורכבת. זה לא רק משל פשוט עצם ההקבלה הופכת את הגוף האנושי לקדוש. בניגוד לגישות אנטי הומניסטיות.

עצמות הנפש – ה"אני" הפנימי – אינה נתפסת בספרות החסידות כגורם קמאי, פרימיטיבי, יצרי, שכוחות הנפש הגלויים, השכל והמידות, נדרשים לרסנו. האדם אינו מחביא בלא-מודע שלו שלדים הדורשים טיפול. הכוחות הנעלים והלא-מודעים נתפסים כמדרגות טהורות ונשגבות שבנפש האדם, שעליו לחשוף בעדינות. דרגות שבכוחן למלא את האדם תקווה ואמונה בעצמו ובעולם.

באיגרת שכתב אחרי שחרורו ממאסרו הראשון, כנראה בשנת תקנ"ט, 1799, בעל התניא מספק תיאור מסוים למהי אותה מהות פנימית, אותה עצמות נפש שלמעלה מהשכל. לשיטתו, בעל-מודע, בפנימיות הנפש שלמעלה מהשכל, ישנו ניצוץ נשגב, ניצוץ הבורא.

"והיינו לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא… בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור הבורא ממש… והיא היא בחינת ניצוץ אלוקות שבכל נפש מישראל."^[5]

3. כל אחד יכול

התחלת ספר התניא היא בדף-השער (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם הוא לשונו של אדמו"ר הזקן, ולכן נכלל גם הוא בסדר הלימוד דספר התניא) – "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד . . לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י". (דברים ל, י)

פרק יז: "ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו ר"ל האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמ"ש במ"א."

4. לכל אחד יש תפקיד והוא משפיע בתכלית הכללית

פרק לו : "והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית' רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו ית' שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו ית' כדכתיב כי לא יראני האדם וחי…וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי הלבושי' המסתירים האור והחיות שממנו ית' עד שנברא עו"הז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומ' אני ואפסי עוד. ..והנה תכלית השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליוני' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עו"הז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים…"

5. דואליזם – תורת שתי הנפשות והמאבק הפנימי

אצל בעל התניא בשונה מאחרים, האדם מכיל את שתי הנפשות. זו בשורה אדירה בהבנת הנפש.

נפש בהמית ונפש אלוקית, תמונת מראה זה לעומת זה. בא לידי ביטוי בשני מובנים – בהסתר ובמלחמה. המלחמה היא ברגשות, במחשבות.

תניא פרק ט: "אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי"

תניא פרק כח:" אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו."

כמה תובנות מהקרבות:

• הניצחון הוא תמיד זמני, וכך גם ההפסדים
• אין ניצחונות ללא מאמץ
• חייבים להילחם
• המטוטלת היא חלק מהבריאה – ולכן אתה לא פגום
• –          "האדם נידון למאבק פנימי מתמיד. המשימה שלו, משימת חייו, היא לנצח את המאבק ברגע הנוכחי."

6. מודעות למלחמה הניטשת בקרבנו, אמורה להשפיע על יחס חסר שיפוטיות כלפי הזולת

פרק ל: "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים. והיינו ע"פ מארז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמ"ש בהושע הוא בוער כאש להבה וגו'. משא"כ מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמ"ש במ"א".

פרק לב: "והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן… ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה.

וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך וכמ"ש במ"א באריכות…"

7. משרטט מיהו הדמות החשובה, הגיבור של החיים האלה – לא הצדיק אלא הבינוני

בכמה מובנים, השאלות שהעסיקו את ההוגים האקזיסטנציאליסטיים הטרידו, שנים רבות קודם לכן, את רבי שניאור-זלמן. אמנם במקום שיש השגחה פרטית יכולה להיות התנגשות עם הבחירה הקיומית. אולם כל רגע בחייו של האדם מורכב ממאבק, ולכן גם מבחירה. בחירה עם איזה כוח להזדהות, איזה לבוש נפש ללבוש, ואיזו משמעות להחדיר לחיים. במובן מסוים לאדם יש הכוח לדחות ולהתנער מהגדרות, מתוויות ומסמלי סטאטוס שנכרכים סביבו עוד מלידתו. מתוך אותו מאבק פנימי נתונה בידיו האפשרות לצמוח, להתקדש ולהשיג משמעות לחייו.

גיבור התניא – החירות לבחור מגולמת בגיבור ספרו של בעל התניא. רבי שניאור-זלמן לא קרא לספרו תניא. שם זה הוא כינוי מאוחר יותר שהודבק לספר על שם המילה הפותחת אותו.^[6] בעמוד השער לספר נקרא החלק הראשון העוסק בתורת הנפש בשם ספר של בינונים. במילים אחרות, הספר נועד לאנשים שיכולים להגיע למעמד של בינונים.  "מדת הבינוני היא מדת כל אדם," מדגיש רבי שניאור-זלמן, "ואחריה כל אדם ימשוך. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה."^[7] בינוני הוא כאחד האדם, רק שהוא מצליח לנצח בקרבות המתגלגלים לפתחו. הבינוני עושה את הבחירות הנכונות ומקבל אחריות על קיומו בכל רגע ורגע.

בינוני, היינו עשויים לחשוב, הוא מי שחציו זכאי וחציו חייב. מי שאיננו צדיק אך גם לא רשע. אולם רבי שניאור-זלמן מרחיק את גיבור ספרו מהגדרה זו. ה"בינוני" הוא מי שבשלושת לבושי נפשו, במחשבה, בדיבור או במעשה, לעולם הנפש הא-לוהית שבו שולטת על הנפש הבהמית. היא לעולם זו המנצחת בקרבות ורותמת את הטבעיות והבהמיות לטובת הקדושה. אולם למרות הניצחונות של הנפש הא-לוהית, הנפש הבהמית אינה מפסיקה לאתגר אותה. לא תש כוחה. הניצחונות של הבינוני אינם קלים. הוא מתאמץ בכל פעם מחדש כדי להשיגם.^[8] הנפש הבהמית אינה מנצחת אך גם אינה מרפה.

העדר שביעות רצון עצמית – הבינוני גם אינו יכול להישען בהנאה על הישגי העבר. אם עשה מעשה טוב, פרגן, תמך, דחה מחשבת עצבות, ברגע שלאחר מכן הוא עשוי להשתכנע שמותר לו לשחרר קצת רסן. ההצלחות מסוכנות בעבורו כי הן טומנות בחובן הבטחה למאבקים קשים יותר בהמשך ולתחושת שביעות רצון עצמית שעלולה לפגוע בהתקדמות האדם.

8. "בשבילי נברא העולם"

אחד העקרונות האמורים לסייע לאדם במאבקיו הוא ההכרה בייחודיותו. האדם, מדגישה התפיסה החסידית, הוא מרכז הבריאה. רבי שניאור-זלמן מפתח את הגישה של הבעל-שם-טוב המדגישה כי כל יחיד צריך לומר לעצמו, בכל רגע ורגע, "בשבילי נברא העולם".^[9] לאמירה זו יש כמה וכמה מובנים. אף לא באחד מהם אין הכוונה שעליו לנקוט גישה אגוצנטרית שלפיה הוא במרכז והכול סביבו. הכוונה היא כי עליו לנסות לאתר בכל סיטואציה, בכל אירוע שמתרחש והוא מודע לו, את המסר הייחודי שהוא נושא בעבורו.

כל אדם הוא יחיד, מיוחד ומקורי בתפיסת בעל התניא. אין אדם דומה לחברו. בשל כך לכל אדם יש המשימה הייחודית לו בחייו. כל אדם נוצר עם כוונה ותפקיד המתאימים רק לו. עצם הבריאה של האדם היא מעין הכרזה על חיוניותו. חיים משמעותיים בהיבט הזה הם חיים שבהם האדם יודע שמישהו או משהו זקוק לו. יש לו אחריות על המציאות מתוקף בריאתו.

9. החזון הינו בר השגה

פרק יב: "והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו…אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים ."

10. מהו האידיאל? שמחה כיסוד הפסיכולוגיה החיובית וכהכרה ש"טבע הטוב להיטיב"

פרק יד: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי "

מה עם טרדות רגילים – (אגרת יא)  תניא, אגרת הקודש, יא: "וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם… רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד

מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו … ןזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני’…וע”כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה’ המחיה ומטיב עמו בכל רגע …ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח”ו וע”כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת…אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א”ע "

[1] ספרי האר"י והזוהר מוזכרים פעמים רבות בכתבי אדמו"ר הזקן. נוסף עליהם מקובל כי המקורות שהשפיעו ביותר על בעל התניא בספרו היו המהר"ל מפראג, השל"ה והמגיד ממעזריטש. ראו: לקוטי אמרים, חסידות מבוארת, עמ' ו.

[2] על-פי תורת החסידות, חלק מהמקורות לכך הם ספר איוב המדגיש כי: "מבשרי אחזה א-לוה", יט, כו. בתניא ראו לקוטי אמרים, פרק נא. דברים אלה הם במידה רבה המשכו של האמור בספר בראשית כי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בראשית א, כו. עוד נאמר בפתיחת אליהו, מאמר ההקדמה לספר הזוהר, "אשתמודען עילאי מתתאי, מהדברים התחתונים ניתן ללמוד על העליונים." 

[3] "…אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה…" תניא, קונטרס אחרון, ד.

[4] בהשקפת החסידות, הקשר בין מבנה הבריאה על-פי תורת הקבלה לבין תורת הנפש איננו מאולץ. המחשבה החסידית לא זיהתה בתורת הקבלה מבנה תיאורטי מוצלח והחליטה ליישמו גם "פנימה", בהיבטים פסיכולוגיים. על-פי תורת החסידות, אותה הקבלה מלמדת על האופן שבו נברא האדם.

[5] אגרות קודש אדמו"ר הזקן, אגרת סה, עמ' רמה. לתיארוך האיגרת ראו שם.

[6] תניא הוא גם אותיות איתן – שכן הלימוד בתניא מעורר את האיתן שבנשמה. ראו רבי יוסף יצחק, ספר השיחות תש"ג, עמ' 95. ביאור הפוך הוא שתניא הוא שם של קליפה המונעת את לימוד פנימיות התורה. הלימוד בתניא אמור לסייע בהסרת אותה קליפה. מובא אצל היילמאן, בית רבי, עמ' 106.

[7] תניא, לקוטי אמרים, פרק יד.

[8] ישנם זמנים מועטים, כמו בעת התפילה, שבה הנפש הא-לוהית היא הפעילה באופן זמני ללא מאבק. ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק יב.

[9] "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", בתניא, לקוטי אמרים, פרק מא. מתוך סנהדרין לז, א.

The post מאפייני הנפש שחובה להכיר על-פי בעל התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הוא מספר להם שקיבל מכתב ממחותנו, ר' לוי יצחק מברדיטשב, המתאר "איך שהידוע ממעזעבוז", הלוא הוא נכדו של הבעל שם טוב, ר' ברוך, נסוג מהדברים שאמר עליו, "נתחרט, ושלח שלוחין נכבדים לר' לוי יצחק כדי לבקש שלום ולסגת מהדברים שנאמרו."

הפעם הרקע לדברים הוא דווקא לא המאבק המר בין המתנגדים לחסידים אלא מאבק שהתפתח בתוך החסידות עצמה. הרקע לדברים הוא האשמות שמטיחים ר' אברהם מקליסק ותומכיו באדמו"ר הזקן. אברהם מקליסק עלה יחד עם ר' מנחם מענדל מויטבסק לארץ ישראל בעלייה הגדולה של החסידים בשנת תקל"ז (1977). לאחר הסתלקותו הוא ראה עצמו כממלא מקומו וכ"מרא דארץ ישראל", בכל הנוגע לכולל החסידי.

באותם ימים היושבים בארץ התפרנסו מכספים שנאספו עבורם בקהילות בחוץ לארץ. עד אותה תקופה גיוס הכספים וחלוקתם לעולים לארץ לא התנהלו בצורה שיטתית ומאורגנת. כבתחומים רבים אחרים, אדמו"ר הזקן ניסה להסדיר את איסוף הכספים שהיו נשלחים לארץ ישראל. הדבר עורר מורת רוח אצל ר' אהרון מקליסק ותומכיו. חוסר שביעות הרצון גררה אותו לשיח קשה. הוא אף לא היסס לרתום לצדו כמה מגדולי החסידות, ובהם נכדו של הבעל שם טוב (שהתחרט כאמור).

אדמו"ר הזקן מצדו לא נבהל. הוא מגלה במכתבו ש"נתן שמחה בלבו" כששמע על עוצמת והיקף השקרים. שקרים קטנים, שיש בהם נקודת אמת יכולים ליצור נזק רב. שקרים גדולים קל להפריכם ולהכיר בכך שהם שקר. כך בלשונו: "גם אני נתתי שמחה בלבי, מעת אשר שמעתי שהם מגזימים בשקרים גדולים יותר מכדי הדעת טועה, בהוציאם עלינו שם רע… אשר כל השומע יצחק להם, וכל בית ישראל מקטן ועד גדול מכירים כי שקר בימינם".

ובכל זאת, אדמו"ר הזקן מודע לכך שהמחלוקת יוצרת לא מעט משברים ובעיות. היא גורמת להתעוררות "מקטרגים רבים למעלה…". לכן, לפני שהוא מדריך את החסידים כיצד לנהוג הוא מבקש מקוראיו לעצור ולהתבונן. מדוע נוצרה המחלוקת? מהיכן הם המקטרגים? איך הגענו למצב קשה זה שמתוך החסידות יש כאלה האשמות והטחות?

התשובה בעיניו ברורה. המשבר נובע ביסודו בגללנו. הוא נובע כתוצאה מטמטום הלב, עצלנות ואטימות רגשית. יש רבים מבין החסידים שלומדים אבל מתעצלים מלאמץ שינוי אמיתי בחייהם, מלהטריח עצמם בלימוד מעמיק, התפתחות, תפילה והתעלות.

אם כן, מאחר שהמקור האמיתי של הקטרוג הוא אנו בעצמנו, בידינו גם האפשרות לשנות את המצב ללא תלות חיצונית. כיצד? דרושות לכך שתי פעולות. האחת היא לשלוט בעצמנו ולא להגיב למקטרגים. "עליכם לקיים עצת ה' בפי עבדיו דום לה' וגו', כי שומעים חרפתם..". לא לענות דבר למול השקרים, מבקש בעל התניא. שכן מזהירים אותנו חכמים: "אל תען לכסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה".

העצה השנייה היא שביום ח"י אייר, ל"ג בעומר, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ישישו וישמחו בכל לב ונפש, ויעשו יום משתה ושמחה וישתו טיפה לחיים (תמצית דתמצית מדגיש אדמו"ר הזקן), ויהללו וירננו בשירות ותשבחות לה' מספר תהילים, "אך לא בהוללות ובשכרות חס וחלילה".

וכשיעשו זאת, הוא מבטיח, "נכון יהי' לבם בטוח בה'" שהשקר יתפוגג והם יראו נפלאות.

העצה הראשונה של אדמו"ר הזקן ברורה. הוא רצה למנוע מלחמת אחים ולהחריף את הקרע. הוא גם לא רצה שחסידיו יהיו עסוקים בהתנגחויות ויתדרדרו בעבודתם הפנימית. אולם מה הקשר בין השמחה ביום ההילולא לבין דחיית המקטרגים?

***

אחת השאלות שמעסיקות את תורת החסידות היא כיצד אפשר לגלות את אור הבורא בבריאה. התשובה לשאלה הזו סבוכה, לאור הנחות היסוד של החסידות. שכן בעל התניא מלמד שהבורא לא ברא את העולם. הוא בורא אותו. הוא לא עזב אותו ומשגיח עליו מלמעלה. הוא מחזיק את העולם, מקיים אותו בכל רגע. ואם הבורא הוא הקיום הפנימי של כל נברא אז הרי הוא ממילא כאן. ואם הוא כאן מה החשיבות הגדולה של המצוות והעשייה שלנו. כיצד ייתכן שהמצוות ממשיכות את האור האלוקי לתוך העולם אם הוא ממילא כבר קיים בו.

בהכללה ובגסות התשובה ששוטחת החסידות היא שהבורא אכן כאן, מקיים ובורא הכל, אבל הוא מסתתר, נעלם מעינינו. עיקר האתגר של האדם הוא להמשיך את אור הבורא כך שיתגלה בתוך העולם ובתוך הנבראים.

אחת הדרכים לעשות זאת, מסביר אדמו"ר הזקן, היא על ידי גילוי "נקודת הלב". נקודת הלב היא "כלי הקיבול לרוח החיים העיקרי של מקור החיים", כדברי אדמו"ר הזקן. וממנה, מנקודת הלב, רוח החיים מתפשטת בכל הגוף.

מהיכן היא אותה נקודת הלב? כנסת ישראל, מקור הנשמות, נקראת גם לבי. הלב של הבורא (לכן כתוב "לבבתני אחותי כלה" (שיר השירים ד, ט). כלומר "נקודת הלב" שבכל נשמה ונשמה, בכל אדם ואדם, היא הלב של הבורא, החלק המהותי, התמציתי שהוא נפח בתוכנו.

הנקודה הזו, הנמצאת בכל נשמה, היא מקור של חיות, אמונה והרחבת הדעת. היא מקור של ידיעה בלתי מותנית בעוצמה שלנו, בכוח ההשפעה שלנו ובשייכות שלנו זה לזה ואליו. לכן אותה נקודה היא כלי קיבול לרוח החיים המחייה את הגוף.

וזה סך הכל מה שרוצים מאיתנו, מלמד בעל התניא. שנגלה את נקודת הלב שבתוכנו. שבמקום לחץ ומצוקה נרחיב את הדעת, האמונה, הביטחון. שכלי הקיבול למקור החיים ייחשף.[1]

אולם העבודה הזו אינה כה פשוטה. שכן לעתים קרובות אנחנו אטומים מדי. עסוקים בעצמנו ולא מצליחים לחוות את התהליך של גילוי "נקודת הלב" לבדנו. לכן ברא הקב"ה בעולמו יחידי סגולה. תפקידם בלשונו של אדמו"ר הזקן הוא "להמשיך את אורו יתברך" בעולם הזה "ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות".

רשב"י הוא כזה. הוא מצליח לפתוח את הצינור, את האטימות וההגבלות עבור כולנו. הוא מגלה לנו את הפנימיות ובתוך כך שיש מציאות חיים אחרת שאפשר לחיות ואליה צריך לשאוף.

רשב"י מלמד שאנחנו לא חייבים לחיות חיים רדודים, ריקנים ומוגבלים. אנחנו יכולים לפרוץ את הגבולות שלנו עצמנו, לגלות דברים נשגבים ולהחדיר בחיינו יותר מהאינסופי והבלתי מוגבל.

אדמו"ר הזקן, שהרבי מעיד עליו שהוא עצמו בדרגת רשב"י ומשה רבנו, מבקש מקוראים להכיר בכך שלעתים אנחנו "נופלים". אנחנו רוצים טוב אבל לא תמיד מתאמצים מספיק לשם כך. וכשאנו לא מתאמצים גם לא נראה תוצאות. אלא שברגע שאנחנו מבינים את כוח ההשפעה שלנו, את האפשרות שלנו לגלות עומק גדול יותר במציאות באמצעות החיבור ל"נקודת הלב", אנחנו עשויים לראות נפלאות. העולם עשוי להשתנות לטובתנו. את ההבנה הזאת בכוח ההשפעה שלנו וביכולת שלנו להרחיב את הגבולות, לפרוץ אותם, לוקחים מכוחו של רשב"י ומהשמחה ביום ההילולא שלו.

[1] וראו תורה אור, תצוה, פד והלאה

פורסם בעלון נשמה, חודש אייר, תש"פ

The post ל"ג בעומר ורשב"י בתורתו של אדמו"ר הזקן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בהירות מקלה על ההתמודדות. העדר בהירות עשוי להקשות על נשיאת החיים. בלבולים ורעשים לעתים מביאים לרפיון ומונעים את היצירה.

בהירות מתחילה מהמענה על השאלות הגדולות של החיים. מענה שהולך ומתחדד עד שהוא נוגע בפרטים ובמעשים היומיומיים, הקטנים, השגרתיים לכאורה.

לשם חותר אדמו"ר הזקן. לייצר עבורנו את אותה בהירות. הוא מקשה על פסוק שנראה תמים לכאורה בפרשת וישב, וממנו, כדרכו, מתעלה אל השאלות הפילוסופיות גדולות. מדוע נברא העולם ומה תפקידו של האדם בתוכו. לאחר שהוא עונה על השאלות הללו הוא מצטמצם חזרה לכדי יצירת בהירות בשליחות החיים של כל דור וכל אדם.

יוסף בן שבע עשרה סך הכל. משפחתו משתקעת בארץ כנען ועוסקת ברעיית צאן. שני חלומות שהוא חולם מחריפים את המתח בינו לבין אחיו. בחלום הראשון כל האחים מאלמים אלומות. אלומתו של יוסף נצבת, מזדקפת והאלומות האחרות משתחוות לה.

"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי". (בראשית לז, ז)

לחלומות יש כושר גילוי של דברים שהדחקנו במהלך שעות הערות. אם תביטו בחלומות היטב, תוכלו גם לגלות בהם שאריות של עיסוקים שעסקתם בהם במהלך היום. אבל לעתים יש בחלומות גם מוטיב נבואי. כזה החוזה את העתיד. כך, בכל אחד מעשרת החלומות המופיעים בתורה, כולם בספר בראשית, יש היבט נבואי כלשהו.

המגמה הזאת מביאה רבים מפרשני התורה להצביע על חלומו של יוסף כבשורה נבואית לגבי העתיד להתרחש.

"החזקוני" למשל, הרב חזקיה בן מנוח, פרשן התורה בן המאה ה-13 מצרפת, מסביר כי בחלומו מתגלה לו ליוסף כי אלומות אחיו משתחוות לאלומתו כאות לכך שהעולם כולו יצפה שהוא יהפוך ל"משביר לכל עם הארץ". שהוא יפתור את חלומות פרעה ויציל את העולם מרעב.

"הטור ארוך", הרב יעקב בן אשר בן המאה ה-14 מגרמניה, מדגיש כי האחים אינם משתחווים ליוסף אלא לאלומתו. הם צריכים את התבואה ולא אותו. מסיבה זו, מסביר הרמב"ן, החלום מגלה ליוסף שבאמצעות התבואה שיידע לאחסן לשנות הרעב, יקיפו אותו אחיו כמלך אשר עבדיו חונים מסביב לו.

אדמו"ר הזקן מתבונן בחלום יוסף ואינו שואל אילו מאורעות עתידיים הוא מנבא. יותר חשוב בעיניו הוא איזה תפקיד האדם יכול להסיק מהחלום. כיצד עליו לראות את תכלית חייו ומה המשימות הרובצות על כתפיו.

מפרוד לאחדות

בתחילה הכל היה אחד. כחלק מתהליך בריאת העולם החל תהליך של פירוד. במהלך תהליך הפירוד כל נברא הפך להיות לדבר העומד בפני עצמו, מובדל מחברו. התהליך הזה קבע את הכלל: ככל שהנברא הוא יותר בעל ישות, במובן זה שהוא מרגיש את עצמו כדבר העומד בפני עצמו, כנפרד מסביבתו, כך הוא יותר רחוק מהבורא ולכן גם ממקורו. לעומת זאת ככל שהוא מגלה את האחדות בבריאה, כך הנברא קרוב יותר לבוראו.

התהליך המתואר הוא לא תקלה בסדר הבריאה אלא תוצאה הכרחית של רצון הבורא. הבורא רצה בעולם שיהיו בו ברואים שהם לכאורה בעלי ישות עצמאית. הוא רצה שהברואים ירגישו את עצמם כנפרדים ומפורדים זה מזה. לכן הוא יצר את האפשרות לפירוד וריחוק בין הנבראים.

בשביל מה רצה הבורא ברואים שיש להם תודעת ישות ופרוד? פשוט, כדי שיוכלו לבחור לעשות את התהליך ההפוך. כדי שיבחרו להלך במסלול של שינוי פני העולם. מסלול המשנה את המצב הגלוי של ריבוי, פרוד, מלחמות וריחוק למצב של הפיכת העולם לרקמה אחת. הבחירה הזו מעידה על הנבראים שהם מגלים בעולם את טבעו האמיתי. טבע של אחדות והרמוניה ולא טבע של ריבוי, מחלוקת ופרוד.

כדי להחזיר את העולם למצב מתוקן, על כל דור וכל אדם לבצע תהליך של ברור ניצוצות. המשמעות המעשית של ברור הניצוצות הוא גילוי האחדות בכל פרט במציאות.

"דור הולך ודור בא", מציין בעל התניא, "וכל אחד מישראל מברר חלקו שצריך לברר". הסיבה לכך שהתהליך הזה הוא מורכב וארוך היא שהאור האלוקי, האחדות השלמה התפרדה לכל כך הרבה "ניצוצים, לאלפי אלפים חלקים קטנים", מפורדים ומרוחקים זה מזה.

מאלמים ניצוצות

את המעבר של העולם מאחדות לפרוד וריבוי מוצא אדמו"ר הזקן בפסוק מתהלים (קד כד): "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".

החלק הראשון של הפסוק הוא תיאור מצב. "מה רבו" הוא תיאור הריבוי הגדול של נבראים שבכל אחד מהם יש ניצוץ מאותה אחדות. אלא שבעיני הנבראים המצב הגלוי הוא של ריבוי ופירוד גדולים "שכל אחד מובדל מחברו ובחינת יש ונפרד וזהו מה רבו מעשיך ה'."

החלק השני של הפסוק, "כולם בחכמה עשית", מתאר כיצד צריך להתמודד עם העולם המפורד ומה התפקיד שלנו בתוכו. התפקיד של האדם הוא כמו זה של האחים, לאלם אלומות. כפי שמקבצים וקושרים את השיבולים באגודה אחת הנקראת אלומה כך התפקיד של האדם הוא לגלות את האחדות מבעד לריבוי, את הקירוב והשלום מבעד לשוני ולריחוק.

"והרי מתחלה היו השבולים מפורדים זה מזה ועל ידי קשירה זו היו לאחדים". על האדם להפוך את כל מה שנקרה לו בחייו, את הזוגיות שלו, את העבודה, את היחסים החברתיים לאלומה אחת.

על ידי התודעה הזו האדם מגלה שחייו הם לא ריבוי של דברים, חלקים ומשימות. יש אחדות ששוזרת את הכל בחוט אחד. זהו תפקידו של האדם בחייו. ליצור אלומות. להפוך את הפרוד של העולם, את הפרוד שבנפשו, את החלקים הנפרדים שבחייו ליצירה אחת.

איך עושים זאת? איך הופכים חיים של ריבוי לחיים של אחדות? איך מייצרים אחדות בנפש במקום ריבוי של כוחות, רגשות, רצונות ומחשבות שאינם משתלבים זה עם זה?

מסלול העבודה נעוץ כאמור בחלק השני של הפסוק מתהלים. "כולם בחכמה עשית". חכמה היא כוח בנפש המאופיין על ידי תנועה של "ביטול". זוהי תנועה שגורמת לאדם להניח את ישותו בצד. הוא מוכן לא להיות כל יודע ולכן הוא יכול לקבל. הוא פחות מלא בעצמו ובישותו. התוצאה של אדם שאינו שם את עצמו במרכז היא שהוא הופך את עצמו מדבר נפרד וחלקי לחלק ממשהו גדול ושלם יותר.

"עשית הוא לשון תיקון", כותב אדמו"ר הזקן. התנועה של ביטול שנועדה להגביר את כוח החכמה, לחדד את גילוי האחדות, היא אינה תנועה טבעית. זוהי תנועה הדורשת עשייה. ועל ידה, על ידי החכמה, "מתתקנים בבחינת עולם התיקון". כלומר על ידי התנועה בנפש של גילוי כוח החכמה, הברואים מתגברים על הפרוד, מתחברים חזרה זה לזה ולעצמם, ומגלים את השורש האמיתי של הבריאה.

"וזהו עבודת ישראל", מדגיש אדמו"ר הזקן.

אז מהי הבעיה של האחים? מדוע אלומות האחים, שמבצעים את תפקידם, צריכים להשתחוות לאלומת יוסף?

כאן מצביע אדמו"ר הזקן על המגבלה האנושית. אלומות הן גם מלשון אלם. אלם הוא מי שאינו יכול לדבר. במעבר מריבוי ופרוד לאחדות יש תהליך שבו האדם יכול לאבד את זהותו הייחודית. הוא עלול לאבד את קולו. הוא בתנועה של "ביטול", התעלות והעדר ישות ולכן הוא עלול להפסיק להשפיע על העולם. קולו המקורי לא יישמע עוד. מלאכת קיבוץ העומרים וקשירת האלומות הופך אותנו לאלמים.

עתה נדרשת תנועה נוספת. עליה אחראי יוסף. יוסף אינו מבקש לעצמו כבוד ומלכות במובנה המקובל. הוא מחזיר לאחים, לשבטים, לנו, את הייחודיות, את היכולת להשפיע, את "המוחין דגדלות".

כשאדם קם לדבר הוא מעיד על עצמו שיש לו דבר מה ייחודי לבשר. "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי". יוסף בזכות שורשו הגבוה מגלה שלמרות הביטול אפשר לקום ולהשפיע. אלא שהפעם ההשפעה היא לאחר תהליך הברור. זו לא השפעה מעמדה של ישות. זו לא השפעה שנועדה להגדיל את המשפיע אלא השפעה שנועדה להוריד את האור הגבוה, האור של אחדות וקרוב בין הברואים, למטה לתוך העולם. לתוך הסיטואציות היומיומיות. לתוך ההתמודדויות, השגרה, החרדות מפני העתיד וטרדות הפרנסה.

התנועה של יוסף מיישבת סתירה מובנית. היא מאפשרת לעסוק בשיווק, בקידום אבל לא ממקום של ישות ופרוד. היא מקנה לביטול והעדר הישות מימד נעלה של השפעה בתוך העולם.

האחים עושים את המוטל עליהם. הם מגלים את תודעת האחדות בתוך המציאות. אך התהליך שהם מצויים בו אינו מספיק. צריך עכשיו תנועה נוספת של הורדה חזרה של אותה אחדות, של אותו ביטול לתוך החיים עצמם. הם עושים את הכלי להעלאה, לברור של העולם. יוסף עוזר להם לגלות את תהליך ההמשכה.

את שני התהליכים האלה מזהה יוסף בחלומו ועליהם הוא מבשר לאחיו.

אם כך, אם זהו המסר של יוסף מדוע כועסים האחים? מדוע הם שונאים כל כך את אחיהם?

חלק מתהליך ההתגברות על הישות, חלק מתהליך הביטול, הוא להיות מסוגל לקבל. לדעת שיכול להיות שלמישהו אחר יש מה לתת לי. ששורשו שונה ואולי אף גבוה משלי. זהו כנראה אחד השלבים הקשים ביותר בברור הניצוצות והפיכת העולם לאחד. יש קו גבול דק בין הזדקקות, הישענות והעדר קבלת אחריות לבין ההכרה שיש לזולת משהו שאני צריך עבור הצמיחה שלי.

על פי אדמו"ר הזקן כשהאחים שומעים את הדברים הם מתקשים עם המסרים. הם חושבים שהם יכולים לבד. שהם באותה דרגה ומעלה כמו יוסף ולא מכירים במה שהם יכולים לקבל ממנו. רק כשיכירו בתרומתו, כשיכירו בשתי התנועות הנפשיות יוכלו, נוכל, יוכל כל דור וכל אדם להגשים את תפקידו ולהביא את העולם לתיקונו.

(אדמו"ר הזקן על פרשת וישב, תורה אור, "והנה אנחנו מאלמין אלומים", וישב, כז, ג – כח, ב)

The post מה התפקיד שלי בעולם? לקוטי אור appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מישהו שם לב לשעון ומשחרר אמירה לחלל. אחר, מבקש משירי, האחראית על התיאום והתנאים הגשמיים במסע, ליצור קשר עם חברת התעופה ולהודיע להם שאנחנו מתעכבים. אצל שירי האנרגטית כבר מזמן סף הלחץ עלה לגבהים. פתאום אובדן הטיסה נראה ממשי. האווירה מתחילה להיות לחוצה. כפועל יוצא מבצבצים ניצנים של האשמות והלקאה עצמית. מדוע לא עזבנו את האדיטש קצת יותר מוקדם? מדוע לא הזדרזנו בעצירת הביניים?

מסע הנשמה

בחצות הלילה הסתיימה התוועדות ח"י אלול, יום ההולדת של בעל התניא. השמחה הרקיעה שחקים. ההיכל החדש והמפואר הסמוך לאוהל רבי שניאור-זלמן מספק תנאים אידיאליים. סיכמנו את החוויה שעדיין היינו בתוכה. ר' עמי ברעם מהתקשרות, שיזם את המסע, תבע שכל אחד יקבל על עצמו משהו. משהו שקשור לשמחה, לאהבת הזולת, לבריאות הנפש, לעבודת הזוגיות או עבודת ההורות. משהו לקראת השנה החדשה. את האורות הגבוהים שחווינו, היה ברור לכולם, צריך להוריד לכלים מעשיים.

למרות העייפות הגדולה, חלק מהמשתתפים ויתרו על שעות השינה המועטות שנותרו להם. החלטנו לרדת שוב למטה. לאוהל בעל התניא. האוהל ממוקם בתוך יער, סמוך לנהר. הייתה תחושה של ערב מיוחד, שלא כדאי להפסיד את קסמו. כולנו רצינו ללמוד עוד קצת מתורתו של האדמו"ר הזקן. השיעור בתניא התארך לכשעתיים. בסיומו נכנסנו לחדר הפנימי, לציון עצמו. בציון אי אפשר שלא להתרגש, להתפרק, להזיל דמעות. גם בשתיים בלילה.
מבחינתי, לבוא עם קבוצה גדולה של אנשים שלא הכירו מקרוב את בעל התניא וגדולי החסידות היה סוג של הכרת תודה. הנה, עמלכם לא אבד. תורתכם לא נשכחה. היא חיה פועמת, משפיעה ומעוררת. היא מצילה חיים, מעניקה משמעות ויופי ועוזרת בהתמודדויות החיים.

שנתיים חייתי את בעל התניא בכל רגע ורגע, במהלך כתיבת הספר "לנצח כל רגע מחדש". כשמונה שנים נוספות אני לומד ומלמד את תורתו. לבקר אצל בעל התניא, אצל הבעל שם טוב, אצל רבי נחמן, זה לא "טיול בקברי צדיקים". לא עוצרים כמה רגעים, אומרים פרקי תהילים וממשיכים. זה מסע של התחברות לדרגות גבוהות של הוויה, במקומות מלאי חיות.

האוקראינים, הדלות של המקומיים, זיכרון האנטישמיות, הכבישים המשובשים, הם רק תפאורה שלא מצליחה להסתיר את העיקר. למרות התיאורים ההיסטוריים זהו איננו מסע היסטורי. זה מסע של הנשמה.

המסע היה קצר ואינטנסיבי, עמוס חוויות, ניגונים, התוועדויות ולמידה. בשלושה ימים ביקרנו אצל סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב; אצל הבעל שם טוב, מייסד החסידות, במזי'בוז'; אצל רבי נחמן באומן וחתמנו אצל בעל התניא בהאדיטש, ביום הולדתו.

הקבוצה הייתה הטרוגנית להפליא, ובכך תרמה לעוצמת החוויה. היו בה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רווקים, נשואים וגרושים, שומרי מצוות ושאינם, יוצאי עדות המזרח ויוצאי אשכנז. החיבור היה מיידי. חברויות נוצרו, דינמיקות מעניינות התפתחו והקבוצה הלכה והתגבשה לאורך המסע. כולם באו עם עין טובה. אהבת הזולת אמיתית הורגשה בכל פעולה. אי אפשר לצאת אחרת למסע שכזה.

התעוררות ושינוי ארוך טווח

בשעות שלפני ההגעה לכל אחד מגדולי החסידות למדנו אודותיו, אודות התקופה והאתגרים מולם עמד, אבל בעיקר למדנו מתורתו. באוהל עצמו הקפדנו להגיד כמה דברים. את התמצית הרלוונטית של תורת החסידות מההיבט של אותו מנהיג. סיפורי החסידים והניגונים היו התבלין שהפך כל ביקור למיוחד. כל ניגון פתח שערי שמים ועורר לבבות. ללא רקע כללי, לימוד מעמיק, ניגונים מרגשים וסיפורים מעוררים, זה היה מן הסתם הרבה פחות מרגש.

אחת המשתתפות, חוקרת מהאוניברסיטה העברית, סיפרה שבאה סקפטית. בעלה, איש עסקים, התעקש. חסידות, חשבה, זה לא בשבילה. כבר בתחילה היא הזילה דמעה. דעתה השתנתה במהירות. אי אפשר שלא להשתנות בכזו אינטנסיביות של חוויה ולימוד. השאלה היא אם מדובר בהתעוררות רגעית או בפתח לשינוי ארוך טווח. כבר בסיום המסע הבינו בני הזוג שכדי שהחוויה תהפוך לחלק מהחיים היא דורשת כלים מעשיים. להמשיך וללמוד את תורת החסידות.

חנה, משתתפת צעירה ומרשימה אחרת, סיכמה בפייסבוק את התהליך שעברנו מזווית הראייה שלה:

"אז חזרנו הביתה.
אבל זה גם מוזר, כי גם שם הרגשתי בבית הכי בבית, הבית של הנשמה.
החיבוק העוצמתי שהבעל שם-טוב מעניק לך איך שרק נכנסת אליו, הרצון להתרומם מעל עצמך כשאתה אצל סנגורן של ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, לרצות לראות את העולם והאדם בעין טובה ולהצליח אפילו לעשות את זה כשאתה בקרבתו, ולהתפלל שתצליח לעשות זאת הלאה. להגיע לרבי נחמן ולהרגיש שמקבלים אותך כמו שאתה, לא משנה כמה התלכלכת הוא פשוט מחייך אליך ואומר לך: אתה אהוב. ואז להמשיך לאדמו"ר הזקן ולהרגיש את שיאי נפשך ונשמתך, יש כאן מלך גדול שאתה רק רוצה להתמזג עם עוצמתו הרוחנית, אתה רוצה להכיר את בוראך ואת עצמך, את עצמותו של ה' ועצמותך שלך, את הניצוץ האלוקי שקיים בך.

סעו לשם, עשו גם שם 'ארץ ישראל', צאו מעצמכם, מהתפיסות והשקפות העולם המצרות עלינו רוב הזמן, יש צדיקים וגדולי עולם אמיתיים, זה לא עוד פוליטיקאים ושרים שבכל רגע מתחלפים נופלים ומועדים, אלו מנהיגי אמת, אנשי נצח!"

גם אני חשתי כך. הרב סולובייצ'יק כותב שהיהדות היא לא רק "מסורת אינטלקטואלית אלא גם חווייתית… ביהדות יש יופי, הוד, חמימות ועדינות. לא ניתן לתאר את כל התכונות האלה במושגים קוגניטיביים. ניתן להביט בהן, לחוש ולהרגיש אותן…
אי אפשר להעניק הכשרה פורמלית בתחום החווייתי. החוויות מועברות… באמצעות התחברות, על ידי פעפוע מלב אל לב, דמעה או חיוך, עיניים חולמניות ונעימה רכה…" (אדם וביתו 134)

כלומר, המסע הזה תובע הרבה כוחות אבל השכר הוא גבוה ובמזומן. אני חושב שכל אדם שיש לו איזושהי זיקה לחסידות ולתורת הנפש, כל אדם שרוצה להתחבר ליהדות גם דרך הלב ולעבור חוויה רוחנית משמעותית צריך לצאת למסע שכזה. לפחות פעם אחת בחייו.

במחשבה נוספת, גם מי שלא מכיר את תורת החסידות צריך לצאת למסע שכזה. השכם בבוקר. ירדתי מוקדם לבעל שם טוב אחרי התוועדות הכנה ארוכה ומרגשת. להיות קצת לבד. להאזין לסוד הצמצום וסוד הכוונות וסוד השמחה.

והנה בהפתעה, לפני עבודתן נכנסות גם העובדות האוקראיניות המקומיות. גם הן מבקשות. מבקשות ומגלות שתורתו של הבעל שם טוב, החושפת את מעלת האדם ואת עוצמת הקשר הפנימי שלו עם הבורא, יש בה עבור כולם. מכל מקום, בכל דת בכל רמת הבנה ובכל מצב כלכלי.

העלייה היא בשביל הירידה

זה כלל יסודי בחיים. אם יש עלייה, יבוא לאחריה מבחן. הזמנים המועדים לפורענות, הניסיונות הגדולים, באים בדרך כלל לאחר הצלחות והתעלויות. שם סכנת הנפילה היא גדולה יותר. שכן ההתרוממות מלכתחילה נועדה עבור המבחן.

המבחן הראשון, הקטן, ארע בירידה מהאוטובוס המפואר, במתחם הבעל-שם-טוב. הנהגים נחלצו לעזור עם המזוודות והניחו חלק מהן בכניסה למלון. עד שחולקו החדרים הייתה המולה קלה. אלה מתחו איברים, אחרים עישנו, כמה פטפטו בנחת. בתוך ההמולה, כמה חברים לא מצאו את המזוודות שלהם ונתנו לכך ביטוי פומבי. לחץ קל התחיל. המחשבות ברחו ואיתן התעוררו רגשות בעייתיים. "מה יהיה? איך נסתדר? כל הבגדים שלי." זו הייתה חוויה קצרצרה לשלושה ארבעה חברים, כמה דקות סך הכל, אבל היא המחישה כמה מהר מגיעים הקרבות. כמה קשה להטמיע את העקרונות עליהם בדיוק דיברנו דקות קודם לכן. עקרונות של ביטחון, שחרור, וכמובן שליטה במחשבות, ואיסור חמור מלתת להן לנוע ולעסוק בשאלות לא רלוונטיות, כדוגמת "מה יהיה אם".

המזוודות נמצאו, הלחץ היה לחינם. בהמשך הוא שימש אותנו כדוגמה טובה לרגעים של התמודדויות אמיתיות. יומיומיות.

האיחור לשדה היה המבחן השני, והוא הגיע מהר מהצפוי. בתוך הסטרס ניסינו למצוא את הכלים להתמודדות עמו. לדחייה שלו מהאוטובוס. חסם אחד היה איך אפשר לא לחשוב על התוצאות העגומות של איחור לטיסה. חסם לא פחות משמעותי היה התפיסה שהלחץ יועיל לנו וימנע מאתנו מלהיות שאננים.

כדי להתגבר על החסמים גייסנו את האדמו"ר הזקן למשימה. הבנו את חוסר היעילות של הלחץ, את הכפירה המקופלת בו. התרגיל אבד. שירי המקסימה חזרה לחייך. האוטובוס השתחרר.

אני לא יודע אם זה בגלל שעמדנו בניסיון ולכן אפשר היה לייתר אותו, אבל עם החיוך של שיר הפקק נגמר. הגענו בזמן. אפילו הספקנו לאסוף את ארוחת הבוקר שחיכתה לנו ולקנות מתנות בדיוטי פרי.

הסוף המתוק החדיר את המסר טוב יותר. הצלחנו להפנים שהלחץ, הדאגה, הטרדות, העצבות הם מיותרים ומזיקים הן לתפקוד שלנו והן מבחינה פיזית ונפשית. ובכלל הם מהווים עדות להעדר ביטחון. בעבודת הנפש אין מצב נייטרלי. זה לא הזמן להתווכח, אבל התובנות הללו נכונות גם אם היינו מפספסים את הטיסה.

נדמה לי שאני יכול לדבר בשם כולם. כולנו חזרנו עם הרבה אורות מקיפים. אולם ההבנה החשובה ביותר שנחרטה הייתה שאת המקיפים צריך להוריד לפנימיות. לחיי היומיום.

כך גם אמרה לי אשתי כשנחתתי. אל תדאג. יש מספיק כלים במטבח בשביל כל האורות שהבאת. היא צדקה ואני מיהרתי להפשיל שרוולים.

The post סיכום מסע לשלושת גדולי החסידות – הבעל שם טוב, בעל התניא ורבי נחמן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post שיחה עם דבורה קיציס על בעל התניא ושיטתו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למרות שפרנקל עצמו נדרש להיבטים הדתיים העומדים ביסוד הלוגותרפיה שפיתח, ברשימה זו אני רוצה למעט את הדיון בתשתית התיאולוגית ולהצביע באופן ראשוני וכללי על כמה נקודות דמיון ושוני בכל הנוגע לגישה הטיפולית של פרנקל לזאת העולה מכתבי בעל התניא.

א. נתיב הריפוי העצמי – התעלות מעל עצמו והתנתקות מעצמו

נקודת הדמיון אולי הבולטת ביותר היא שבלוגותרפיה, כמו בשיטת בעל התניא, נתיב הריפוי מצוי ביכולת של האדם לא להיות ממוקד בעצמו. שם, ביציאה מעצמך, מסתתרים מימי הבריאות הנפשית ולא ב"חפירות" מיותרות. המשמעות של האדם היא מחוץ לעצמו האגוצנטרי.

הרהורי יתר או השתקעות יתר של אנשים השקועים בעצמם הם מתכון בטוח לאיבוד המשמעות, ולבלימת הספונטניות והחיוניות.

על-פי בעל התניא ההרהורים הרעים, העצבות, החרדות ויתר המרעין בישין, עולים כחלק מהמאבק הפנימי שבאדם, כמעט ללא שליטה. המבחן של האדם הוא עד כמה הוא מסיח דעתו מהם. עד כמה הוא מצליח להזיז את עצמו ולדבוק במחשבה הטובה. וכך בלשונו:

אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו או אפילו לדבר בו. כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה… וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש.

ההרהור הרע, המחשבה החרדתית, הם ברירת מחדל. הם תמיד יתעוררו במחשבה. המבחן של האדם הוא עד כמה הוא מונע מעצמו להתפלש באותו הרהור, באמצעות טכניקות שונות ומגוונות. עד כמה ההרהור נותר איום חיצוני לו ולא חלק ממנו.

גם על-פי פרנקל האדם מתחיל לשקוע כל אימת שהוא מהרהר אודות עצמו. לכן הפתרון הוא ביכולת האנושית "להתעלות מעל עצמו."

"תכונת ההתעלות מעל עצמו טבועה בקיום האנושי. היות אנושי פירושו תמיד להיות מכוון וקשוב כלפי משהו או מישהו שאינו אתה עצמך.[i]

באותה משהו חיצוני לאדם מקופלת המשמעות. על-פי פרנקל הלוגותרפיה לא מתאימה לכל המטופלים, והיא מומלצת לאחדים ואינה מתאימה לאחרים. אולם למרות הסתייגות זו, לדידו הקיום האנושי תלוי על בלימה. אדם חסר משמעות בחייו לא זו בלבד שהוא מסכן, אלא שהוא בקושי כשיר לחיים. כשהאדם הוא לעצמו הוא איננו יציר אנושי ממש. המשמעות, אותה התכוונות, היא גילוי הטעם לחיים העוזרת לאדם לקבל החלטות על-פי המשמעות שהוא מגלה. ללא משמעות האדם חיי חיים אגוצנטריים ונידון לאומללות.

ב. הקונפליקט נותר מתחת לפני השטח?

גישת בעל התניא אינה מכוונת בהכרח לטפל בגורמי המחלה. בדרך כלל הטיפול הוא לא במחלות האדם, אלא בדעה שהוא מגבש לעצמו על העולם. שינוי זווית הראייה ממילא יביא לריפוי. לנטיות השליליות בכמה מובנים אין ממשות ולכן אין סיבה לתת להן קיום. יש להדליק אור ולא להיאבק בחושך. השיפור של האדם בהתמודדות עם מתחים, עצבות וחרדות עשוי להיות מיידי גם מבלי לפתור את "הקונפליקט מתחת לפני השטח". הקונפליקט הזה יישאר שם לתמיד. אחת הדרכים לנצח בו היא להכיר בו כקונפליקט מובנה, כמבחן חיים, ובערך הניצחון בכל רגע ורגע על ידי דחיית המחשבות הזרות. באופן כללי ניתן לומר כי אחד המכשולים העיקריים בעבודת הנפש הוא הרצון לפתור את כל הקונפליקטים לפני שנרשה לעצמנו להיות מאושרים.

גם על-פי הלוגותרפיה "רבדים עמוקים יותר", "תפקוד נאות ברמה שטחית" ושאר המושגים הפרוידיאניים הם מושגים תיאורטיים ולא נתוני תצפית. במילים אחרות צריך להיזהר מלאנוס באמצעותם כל הבנה של מבנה הנפש.[ii] פרנקל מעלה דוגמה בהקבלה לרפואת הגוף. לדבריו אף אחד לא יתלונן אם הרופא לא יטפל בכיס מרה נגוע אלא רק יסלק אותו.

ג. שליחות או משמעות?

חייבים להודות. רעיון המשמעות בלוגותרפיה הוא רב עוצמה אך גם חמקמק. אמנם המשמעות משתנה מאדם לאדם אך לדברי פרנקל היא נמצאת שם בעולם. משמעויות מגלים, לא ממציאים. על-פי פרנקל האדם אינו ממציא, כפי שטוען סארטר את האידיאלים והערכים בחייו. האדם אינו ממציא את עצמו. היחס הנכון אל משמעות היא כאל דבר שיש לחפש אחריו ולא דבר שיש לתתו.[iii]

יחד עם זאת, האפשרות לטעות באימוץ משמעות אינה פותרת מהחיפוש אחר משמעות.

האתגר הגדול של המטפל בשיטת הלוגותרפיה הוא לא להצביע למטופל על המשמעות. אלא לדחוף אותו לחיפוש אחר המשמעות. החיפוש הוא העיקר.

בגישת החסידות המשמעות היא אכן שם בעולם ובאדם, ובהחלט יש לדחוף את האדם לחפש אותה. אולם המשמעות איננה דבר ערטילאי. זוהי שליחות של הנשמה בעולם. כל נשמה יורדת לעולם להגשים שליחות מסוימת, והיציאה של האדם מעצמו נועדה לעזור לו לזהות את אותה שליחות של הנפש האלוקית על-פני האגוצנטריות של הנפש הבהמית. על "המטופל" בשיטת בעל התניא לצאת לעולם ולבחון בכל רגע ורגע מהי שליחותו ומה עליו לעשות כדי להגשימה. אותה שליחות קיימת בממד ההורי, הזוגי, העסקי. השליחות מעניקה לחיים את משמעותם וצובעת אותם בצבעים עזים של התרגשות וחיות.

ד. שליחות נצחית

פרנקל מספר שבמחנה ריכוז, אחד מהארבעה בהם היה אסור, ראה גופה של אשה שהתאבדה. בין חפציה היתה פיסת נייר ועליה המלים: "רב עוצמה מן הגורל הוא האומץ להשלים עמו".[iv] המשפט הזה, שהאשה לא עמדה בו, היה אמור להעניק לה משמעות. בעל התניא כנראה לא היה מקבל את הניסוח, למרות המשמעות המקופלת בו. על-פיו אפשר היה לומר כי רב עוצמה הוא הגורל אולם הניסיון לגלות את הכוח העומד מאחורי המציאות, את השליחות של האדם בתוך ממדים של סבל בלתי אנושי, הם המבטאים אומץ רב יותר.

בעל התניא תובע מהאדם את השינוי, את לקיחת האחריות לחייו. הוא איננו קורבן של הנסיבות.

בהקשר זה פרנקל מנסח משפט יפהפה:

ברגע שאנחנו מתייחסים אל האדם כאל קורבן של נסיבות והשפעותיהן, אנו חדלים מלהתייחס אליו כאל אדם ובנוסף פוגמים בעצם שאיפתו להשתנות.[v]

השליחות איננה תלויה בכמות אלא באיכות. היא מתממשת בדרך כלל על-ידי פעולות קטנות ותשומת לב לדברים הקטנים. השליחות, כמקור למשמעות, אינה מחכה לרגע כלשהו בעתיד. היא קיימת בכל רגע ורגע. מאחר והשליחות חושפת את כוח הבורא האינסופי בתוך העולם הסופי והמוגבל, השליחות היא נצחית. היא אינה תלויה באורך החיים ובאיכותם, אלא ביכולת לזהות את הדופק הפנימי שלהם ולצאת מתוכם לפעולה.

אם החיים הם בעלי משמעות, אומר פרנקל בעוד משפט שכמו לקוח מהספרות החסידית, הרי המשמעות אינה תלויה באורכם. ואם הם חסרי משמעות – אין הרבה טעם להאריכם.[vi]

****

הודעה: לנצח כל רגע מחדש – הסדנה הבאה תתקיים ביום חמישי, ד' שבט, 14.1.2016, 16:00-21:00 בתל-אביב. מוזמנים לקרוא פרטים נוספים בדף הסדנה ולפנות אלינו בכל שאלה.

****

[i] השאיפה למשמעות, עמ' 34; [ii] עמ' 133; [iii] עמ' 76; [iv] עמ' 15; [v] עמ' 91;vi] 94.

תמונה: CC BY-SA 3.0 de

The post השאיפה למשמעות – נקודות דמיון בין הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל לתורת בעל התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אחת הטענות המעניינות בספרה החדש והמרתק של פרופ' חביבה פדיה, "קבלה ופסיכואנליזה", היא שפרויד הושפע באופן עמוק ומהותי, אם כי לא בהכרח בצורה מודעת, מתורת הנפש של בעל התניא.

פרופ' פדיה, חוקרת בינתחומית מוערכת, אבל גם סופרת, משוררת ומנהיגה רוחנית רבת השפעה, אינה בודקת את זיקותיו והשפעותיו של פרויד אך ורק לפי האזכורים בהם הוא משתמש. המתודולוגיה שלה רחבה יותר.  לטעמה יש לבחון גם השפעות "מודחקות" על פרויד. אותן השפעות מודחקות הן חלק מהמטען היהודי-חסידי "שריחף באוויר ובאטמוספרה של הסבים של פרויד, והיה נגיש וזמין לו – גם אם באופן לא מודע – בהמשגותיו הראשונות".[1]

על-פי פרופ' פדיה, המבנים התיאורטיים שמעלה פרויד ותפיסת הדואליזם, או "אוריינטציית החיצוי" המונחת ביסוד משנתו, תואמים להפליא תפיסות יסוד שמציע רבי שניאור-זלמן בספרו.

עם כל הפערים המתבקשים בין תמונת עולם דתית למחולנת – ישנו ללא ספק דמיון עקרוני בין סכמה טופוגרפית זו שמציע פרויד בשלבים המוקדמים יחסית של הגותו, לבין תורת הנפש של רבי שניאור זלמן כפי שניסח אותה בראשית המאה התשע-עשרה. (עמ' 103)

בהכללה רחבה התפיסה הבסיסית של רבי שניאור-זלמן המוצגת בספר התניא היא של מאבק נפשי, דואליזם קוטבי בין שתי נפשות הנאבקות ביניהן כל העת. הסגולה לבריאות נפשית, המצב הנפשי הרצוי, הוא ניצחון של נפש אחת על אחרת. הנפש האלוקית, הכמהה ליוצרה, צריכה לגבור על הנפש האגוצנטרית המונעת ממניעים אינטרסנטיים. שם, בניצחון הזמני הזמני הזה של נפש אחת על רעותה מקופל האושר האמיתי והגשמת תכלית האדם. את הניצחון הזה אפשר להשיג בעיקר על ידי התבוננות ודחיקת המחשבות הזרות. פרופ' פדיה מקבילה בין שני המושגים הללו, התבוננות ומחשבות זרות, למושג הרפלקסיה ול"אבחון האסוציאציות החופשיות" אצל פרויד.

אם נרחיב את המשתמע מטיעונה של פרופ' פדיה, אזי אפשר לומר כי אם נחפש נוכל למצוא עקבות של השפעת תפיסת תורת הנפש הייחודית של בעל התניא על אופני הטיפול וההבנה של הנפש בעולם המערבי. השפעות נוספות של בעל התניא עליהן הייתי מצביע הן למשל ניסוחו של מרטין בובר באמצעות תורת הנפשות את היחסים הבין-אישיים, ואת הגותו של פרופ' שלמה גיורא שוהם, זוכה פרס ישראל, שהוסיף לאותם יחסים קומה שלמה וניתח באמצעות תיאוריית הדואליזם מאפייני חברות ותרבויות שונות.

מחקר משתתף

ספרה החדש של פדיה הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה. זהו אינו ספר מחקרי קלאסי. ב"קבלה ופסיכואנליזה" היא מצליחה להפיק תובנות משמעותיות, ובמקרים רבים פרקטיות, הקשורות לתורת הנפש, מהגותם של גדולי הקבלה והחסידות, ובהם האר"י, הבעל-שם-טוב, בעל התניא ורבי נחמן.

לצד האמור עד כה חשוב לציין כי התרומה שלה להבנת הגותו של בעל התניא רחבה בהרבה מהאמירה המעניינת לגבי מידת השפעתו על כתיבתו של פרויד וממילא על המחשבה המערבית. היא עושה משהו שלא נתקלתי בו מחוץ לעולם החסידות. פרופ' פדיה מציעה סדרה של שמונה "אימוני התבוננות" מעשיים, "פרקטיקות תודעתיות", שנועדו לעזור לאדם לנצח מצוקות נפשיות ולרומם אותו לחיים בעלי משמעות.

את אותן התבוננויות היא לא מנתחת רק כמהלכים רציונליים, שאמורים על-ידי תהליכים שכליים והסקות לוגיות להכווין את הרגשות, כפי שמקובל בחסידות, אלא כסוג של אוטוסוגסטיה. אימון עצמי שנועד להביא לנקודת מפנה ביחס של האדם אל עצמו ואל סביבתו. לרוב ההתבוננויות היא מוסיפה טקסטים מעובדים שהופכים להיות שיח עצמי מכוון.

נוית בראל עורכת הספר ורועי הורן העורך המלווה עשו עבודה נהדרת בלהפוך את הטקסט לקריא וזורם. אני אמנם משוחד, אך אם אני הייתי העורך, הייתי מתעקש להרחיב את שמונת ההתבוננויות הללו, המכונסים סך הכל בעשרים עמודים, לכדי ספר שלם. שכן כל אחת מההתבוננויות הללו, הנבנות קומה על קומה, עשויות להוות בשורה אמיתית בנוגע למסד הטיפולי של בעל התניא, שרק בחלקו ובצורה עקיפה הגיע לעולם המחשבה המערבי.

אחד ממרכיבי ההצלחה של פרופ' פדיה הוא יכולתה להלך בין העולמות מבלי להתנגש עם אף אחד מהם. היא בוודאי איננה חוקרת ביקורתית הנאבקת עם מושאי מחקרה במטרה להפיק רווחים פוליטיים מיידיים. מאידך, היא גם נזהרת, בלשונו של פרופ' יורם בילו, מהממליצים על הספר, מ"ליפול בפחים היקושים של פסיכולוגיזציה חד ממדית מזה והאדרה גורפת של החוויה המיסטית מזה." יתרה מכך, נדמה לי שהיא עצמה לא קוראת את הכתבים הקבליים-חסידיים רק כחוקרת או כמנהיגה רוחנית. היא קודם כל קוראת את כתבי הקבלה והחסידות כאמצעי לריפוי עצמי. ניכר שהיא עברה או עוברת תהליכים עם הטקסט. ומתוך הקריאה הזאת עולים גם ההישגים המעשיים. כך בלשונה, בהקדמה לספרה:

מה שקלטתי מסבי, שאול פתיה, שהיה מכונה "חכם" בקרב בני עדתו – קלטתי בעיקר מהתנהגותו, וכן מתוך שיעורי קבלה או שיחות על קבלה ששמעתי מפיו ומהפעמים שהייתי עדה לפרוש החלום שנתן… אולם אחר כך עברו כל היסודות הפנימיים המסורתיים שקיבלתי מסע ארוך; הם נמסרו לי בצמצום שאכילם כיכולת ילדה, נתרעשו בתהליך של שבירה אחרי שפגשו במערכות הידע האקדמי, אחר כך החלו לשאוף לתיקון: שבתי וצרפתי את הדרך בזיקה למערכות הכתובות הרחבות של הקבלה והחסידות, ובחרתי בחלק מיסודות אלה מחדש מתוך ניסיוני, מלימודי ומתהליך התפתחותי והכרתי במהלך הוראה, מריפוי עצמי ומייעוץ לאחרים..

***

אני מקווה שהרשימה הקצרה הזאת עוררה בכם עניין. שכן לשמחתי פרופ' פדיה הסכימה לבוא ולדבר על השיטה הטיפולית של בעל התניא, על-פי זווית ראותה, בערב ההשקה לספרי החדש – לנצח כל רגע מחדש, אודות בעל התניא ושיטתו. הספר ממש יצא מבית הדפוס השבוע ויהיה בחנויות החל מסוף השבוע הבא.

כאן ניתן עדיין להרשם לערבי ההשקה, שיתקיימו בבנייני האומה. הכניסה אינה כרוכה בתשלום, אך יש לשריין מקום, ואלה אוזלים במהרה.

להתראות!!

] קבלה ופסיכואנליזה, יהלומי הדעת המתנוצצים בכתר המחשבה, עמ' 102

The post האם בעל התניא השפיע על פרויד בעיצוב הגותו? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

צמאה יגביה אתכם טפח מעל הקרקע בכל מסע החגים. הוא יעזור לכם לעורר את הצימאון וגם להביע אותו. הבעה שהיא מידה של רוויה.

מדובר בהפקת ענק של ידידי נאור כרמי. ביוזמת ודחיפת ר' משה שילת.

עשרה ניגונים מיוחסים לבעל התניא. כולם מרגשים. כולם מרוממים.

עשרה אמנים נרתמו למשימה:

רמי קליינשטיין l אביתר בנאי l אהוד בנאי l יונתן רזאל l ברי סחרוף l ישי ריבו l דניאל זמיר l חיליק פרנק וסימפונט רעננה l נריה מויאל l דוד ד'אור

כל אחד מהם מבצע ניגון אחר.

כל הביצועים מדהימים ומלוטשים במקצועיות. לדיסק מצורף ספרון המכיל פרטים ביוגרפים אודות בעל התניא ותיאור משמעות הניגונים.

1. רמי קליינשטיין הופך את אלי אתה ואודך לתודה קרובה, אמיתית. בקולו המוכר הוא קורא לומר תודה על הבריאה, על החיים, על הטוב. תודה בלי צורך להוכיח את עצמי. הבורא בניגונו כבר לא מרוחק ומנוכר. הוא קרוב וזמין, ודווקא על-ידי כך הופך מרומם.
2. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, באחת מדרשותיו המונמנטליות, הזהיר, לאחר השואה ועם קום המדינה, שמא נחמיץ את דפיקת הדוד, נחמיץ מלראות את נסי הבורא, בתירוצים וטיעונים שונים. ואולי כך עולה מדבריו, כבר החמצנו את דפיקת הדוד. אביתר בנאי מנגן את "קול דודי דופק – פתחי לי אחותי רעייתי, יונתי, תמתי". בניגונו הוא יוצר תחושה שלמרות התירוצים אנחנו לא באמת יכולים לפספס את דפיקת הדוד. הניגון מעיר את האהובה, אותנו, לחפש, לבחון לבדוק, היכן הוא הדוד בחיינו.

וזו לא רק תחושה שעולה מן הניגון. עורכי הפרויקט הביאו בספרון קטע מהרבי מלובביץ' המבהיר שתפקיד האהובה הוא רק לפתוח משהו, לפחות כחודו של מחט, לשנות במעט את זווית הראיה על החיים. והקדוש ברוך הוא מבטיח שכאשר אנחנו נפתח לפחות כחודו של מחט – "אזי אפתח לכם כפתחו של אולם, פתח גדול מאוד שיהיה פתוח תמיד, ללא הפסק כלל."

4. יונתן רזאל כותב בעצמו על הכיסופים לקב"ה

"כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים"

"תמיד חשבתי שפירושו של "תערוג הוא תתגעגע.

אבל מסתבר שמשמעות המלה היא קול הגעיה שמשמיע האייל.

כמו שאריה שואג וסוס צוהל, האייל עורג.

רש"י מפרש את הפסוק בתהילים ומסביר מה כל כך מיוחד בעריגה הזאת: "אמרו רבותינו האיילה הזאת "חסידה" שבחיות היא, וכשהחיות צמאות למים הן מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום. ומה היא עושה? חופרת גומה ומכנסת קרניה לתוכה וגועה. והקב"ה מרחם עליה והתעום מעלה לה מים".

כשאין מים אז האייל צועק אל ה' ובזכות זה יש לכולם מים…"

וכך, בתחינה, מסיים רזאל: "הלוואי ונזכה להיות קצת כמו אותו אייל, בלי שום חוכמות, פשוט עורג, נושא עיניו השמימה, צועק ושר: אבא! אנחנו צמאים!"

6. לא מזמן שמעתי על סיפור מרגש במיוחד. על בחורה צעירה, אם צעירה שחלתה במחלה. בתוך השבת היא עלתה לדבר במסגרת כינוס גדול, וסיפרה על אודות קשייה והתמודדויותיה. בקהל היו עשרות נשים. אחת מהן, בלחש, תוך כדי הדברים, החלה לשיר את דברי הנביא בלחן של בעל התניא – "והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די". אט אט כל קהל הנשים נעמד והצטרף לשירה.

זה מה שאנחנו רוצים, וזה מה שישי ריבו נותן לנו להרגיש. שמגיע לנו. שנזכה לברכה עד בלי די. עד שיבלו שפתותינו.

גם כאן צורף בספרון קטע מהרבי מלובביץ' ובו מסר אחד. כשרוצים ברכה עד בלי די "צריכים להתנהג באופן של "עד בלי די". למעלה מהגבלות, בלי לעשות חשבון למה מתאים לי, מה מנומס ומה מכבד אותי.

9. דמיינו את היהודים העלובים לפני מאתיים שנה במרחבי רוסיה הלבנה. חסרי זכויות, בדרך כלל עניים, תלויים במצב רוחו של הפריץ. והנה להם ניגון ממריץ, מקפיץ, מתוק.

נריה מויאל, בעל האנרגיות הבלתי נגמרות, מקפיץ בניגון שמחה – "ניע זשוריטצי כלאפצי"

ובתרגום חופשי המובא בספר הדיסק – "לא לדאוג חבריה, מה יהא עלינו, עוד נשוב אל הפונדק, נרווה שם צמאוננו."

הפונדק יכול להיות בית השיכר, אבל בעל התניא מתכוון לפונדק האמונה, המקום שבו אתה מוגן על-ידי הצמאון לבורא. המקום שבו החסיד מגיע אל הרבי שלו ללגום ממעיין של מתיקות ואינסופיות.

השארתי לכם לבד להרגיש את אבינו מלכנו של אהוד בנאי, בני היכלא של ברי סחרוף, ניגון שלוש תנועות של דניאל זמיר וניגון ארבע בבות, שעוד לא נפגשתי במי שלא בכה לפחות פעם אחת בשעה שנוגן, בביצועו של חיליק פרנק והסימפונט רעננה.

לא ייצא לכם מהפלייליסט.

שמחת תורה בסמוך לכותל

מוזמנים לשאוב דליים של שמחה בבית הארחה הנושק לקבר דוד, בתוך מבנה עתיק בן כ-1200 שנה, מסביב אווירת קדושת בת אלפי שנים.

בתוכנית – תפילות בכותל, הקפות עם הרבה לחיים ושמחה והרצאות שלי, בעיקר על זוגיות: מיהם בני הזוג המתאימים לנו ביותר וכיצד נדע שמצאנו אותם.

למה זוגיות? כי זה הקונספט שקבעו המארגנים, אבל גם כי חגי תשרי מקבילים לסדר כינון הזוגיות. אלול הוא חודש החיזורים. ראש השנה הוא ההסכמה, ההכנה, ההתרגשות והיראה לקראת החופה. עשרת ימי התשובה הם חלק מכינון מערכת רגשית בין בני הזוג. יום הכיפורים הוא החופה עצמה ותפילת נעילה היא כחדר היחוד. חג סוכות הוא שמחת החתונה, כאשר ארבעת המינים הם קישוטי הכלה. ולבסוף חג שמחת תורה הוא היחוד הגמור ללא קישוטי כלה.

אני כאמור אהיה בשמחת תורה, אולם שבטבע שכרו את המקום לכל תקופת החג. בחג הראשון יהיה שם הרב מיכי יוספי ועוד הרבה הופעות ומרצים במהלך חול המועד. כדאי.

הרשמה בטלפון: 050-2320100; 0503359955, מבית שבטבע.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם!

The post צמאה – אמנים שרים את ניגוני בעל התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

שיחה שהעברתי במיזם ליבא הנהדר, על בסיס הפרק הראשון בתניא. מוזמנים לצפות.

על איכות הצילום, ההפקה והעריכה מגיעה תודה גדולה ליאיר רוה, אמנון וינר והצוות.

***

ההרשמה לנופש בסופ"ש הבא בעיצומה. מצ"ב הלו"ז. הולך להיות מרתק. אל תפספסו!

האירוע ביוזמת:

The post המאבק הפנימי – פרק א בתניא – וידאו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הוא נשען על הקיר. את פניו הליט בכפות ידיו. עיניו דמעו. הוא העז מידי פעם בפעם להעיף מבט מטה, אל "האוהל".

כך עמד שעות. הוא לא למד ולא התפלל. לא אמר פרקי תהילים ולא שינן משניות. בודדים שמו לב אליו. הוא השתדל להימנע מלמשוך תשומת לב. המונים נכנסו דרך בית הכנסת הקטנטן, המרוהט ברוב הדר, נקשו בדלת, ירדו שלוש מדרגות ותפסו מקומם ב"אוהל". הם התפללו וקראו פרקי תהילים, ורק הוא נותר עם עצמו. כמו חשש מלהיכנס.

לא יכולתי להתיק מבטי ממנו. אני משוכנע שהוא לא שם לב אלי. מדי פעם ירדתי לבדוק האם הוא עוד שם. הוא היה שם. השעות נקפו. השבת עמדה להיכנס, והוא עדיין היה שם. דומע. מהופנט. רוצה להיכנס וחושש.

זקנו היה ארוך. ידיו היו גסות ועורן מבוקע. לא ידיים של בן ישיבה. לבו דפק בעוצמה. אני הרגשתי את הדפיקות ממרחק כמה מטרים. דפיקות פראיות של מישהו שמתרגש. מאוד מתרגש.

הייתי מלא סקרנות. במה הוא מתבונן שעד כדי כך מתעורר לבו. על מה הוא מזיל דמעות. זה בטח עניין אישי. על עצמו? על גורלו? גורל חברים? משפחה? בריאות? פרנסה? ואולי הוא מסתכל על העולם בזווית רחבה יותר. מתבונן בגלות. בהסתר. בחיי הצדיק ובתפקידו בעולם. בוחן את חייו הדלים שמתוכם בוקע צמאון וכיסופים אל בוראו.

בחוץ היה קר. הציון ממוקם בתוך היער, מעל לנהר הקפוא. הירידה אליו מרגשת. מיסטית כמעט. עצים כרותים מלווים את היורדים, זכר לסופת השלגים האחרונה. המרחק מהבית אינו נותן את אותותיו. התחושה היא של עוצמה נפשית. של ביטחון. לא ביטחון פיזי. ביטחון רוחני.

הקהל שבחר לקבל את השבת בבית הכנסת סמוך לציון החל לרדת. הפנים רציניות. ר' דוד היה היחיד שהעז לשבור את הקרח. הוא החל מזמר ורוקד סמוך למפתן הכניסה. מדי שנה תורם ר' דוד כמה עשרות אלפי דולרים. בשנה שעברה זה היה ארבעים. בעבר ניהל את המקום השליח המצוין מנדל טייכמן, שעורר את הפעילות. כיום מנהל את האתר במסירות "שו-שו". חסיד צעיר ומוכשר שהתאהב במקום ומגיע לכאן מספר שבועות בשנה. את הכסף המתקבל מדוד הוא הופך לסעודות מפנקות עבור האורחים המגיעים ליום ההילולא של הצדיק.

דוד לא מסתפק בתרומה. אף אחד לא "משנורר" אותו. הוא בא לכאן כי הוא רוצה. הוא מתעקש לשמח את הקהל. מחדיר תחושת אחדות. מפשיר את הקרח בין האורחים המגיעים מכל קצוות העולם. הוא מאמין שלשבת הזאת יש כוח רוחני שעתיד להתפזר לאורך כל השנה.

בחיי, הייתי מעז לשאול אותו. זו לא בושה. הייתי שואל אותו במה הוא מתבונן שגורם לו להתרגש כל-כך. כבר עמדתי לגשת, אלא שתשומת לבי הועתקה. בכניסה למבנה נתקלתי בבחור אחר. לא פחות מיוחד. התפלאתי לראות אותו ללא כיפה. מגולח. לבוש ג'ינס וחולצה משובצת. אופנתית.

"מה אתה עושה כאן," שאלתי.

"גם אני אינני יודע," ספק ענה ספק רטן.

"מה זאת אומרת," התפלאתי. "אף אחד לא מגיע לכאן, להאדיטש, מרחק ארבע שעות מקייב, עיירה אפרורית שלא דרים בה יהודים, ללא סיבה. אם מישהו כבר בא עד לכאן, בימים המיוחדים הללו, זה כנראה בשביל האדמו"ר הזקן."

"תתפלא. אין לי מושג אפילו במי מדובר, ענה. חבר שכנע אותי לטייל איתו, ואיכשהו התגלגלנו. חשבתי שיש כאן מה לעשות. אבל זה לא נראה כך. אתה יודע איך יוצאים מכאן?"

"נמשיך אחר כך," קטעתי את השיחה שהתפתחה. הוא מצדו רצה לדבר. להדגיש עד כמה הוא לא שייך. "מתחילים קבלת שבת. אולי תיתן צ'אנס. עוד כמה שעות. סעודת ליל שבת אמורה להיות מיוחדת."

"יש לי ברירה? רק שכולם נראים כאן כל כך שונים."

"דוסים כאלה," שאלתי.

"דוסים" ענה. "זה מרגיש לי כל-כך זר."

"עזוב. זה רק החיצונית. בפנים כולם מחפשים את אותו הדבר."

הוא עוד הספיק לשאול מה זה הדבר שכולם מחפשים אבל כבר לא יכולתי לענות. הוא גם לא חיכה וחמק לו החוצה.

עליתי באיחור ניכר לסעודת השבת. מאתיים וחמישים איש ישבו סביב שולחנות ערוכים. היין נמזג כמים. הניגונים הרקיעו שחקים. הספקתי לאכול ממש מעט, להשיב את נפשי מהתפילה הארוכה, כשבזווית העין הבחנתי בהתקהלות. קבוצה של עשרים חסידים ממגוון חסידיות, קרלין, ויזניץ' גור וכמובן חב"ד, ישבו סביב השולחן. מעליהם רכנו עוד כעשרים סקרנים. כולם היו לבושי שחורים. חלקם חבושי שטריימלים.

המראה היה מסקרן. בדרך כלל כשיש התאספות שכזו זה אומר שדובר מעניין פצח בדברים.

ויתרתי על הדג. עוד רציתי לשאול את עצמי איך אני עצמי הגעתי לכאן. מה לי ולכל חובשי השטריימל. בהחלטה מודעת העדפתי לדחוק את התהיות ולנצל את הרגע. אחרי מאמץ הצלחתי להשתחל בין החסידים.

המחזה שנגלה לעיני היה מפתיע. הבחור הצעיר ישב שם במרכז. עדיין בלי כיפה. למולו ישב אותו חסיד מיוחד שריתק אותי. הם דיברו ביניהם "והעולם" רכן לשמוע. הצלחתי לתפוס רק מעט מהדברים. הם לא דיברו שם לא על פוליטיקה ולא על יוקר המחייה. הם דיברו על אהבה ושמחה ואחדות והרגש פנימי ודבקות והתרוממות. הם הישירו מבט זה לעיניו של זה, וכאילו אף אחד אחר לא היה קיים.

"מעניין," הפטרתי לבחור שעמד לצדי. "איך זה קרה?"

"לא יודע, אבל כאן זה לא מפתיע. כאן מדברים בשפה של בעל התניא, שפת הלב. זוהי שפה שמסירה מחיצות."

"אבל חשבתי שלבעל התניא קראו הליטאי, ושהוא היה שכלתן."

"אל תטעה. ענה. בעל התניא דיבר לשכל, אבל בשירה. שירה שבקעה מלב חי. כשמתחברים למקצב של השירה הזאת, העולם החיצוני כבר נראה אחרת לגמרי"

אחרי שעה ארוכה הדבוקה התפרקה. דוד המשיך להשקות ולשמח.

בבוקר השבת, לפני התפילה פתחתי את ספר התניא. ניסיתי לקרוא אותו אחרת. לתפוס את מקצב השירה.

***

כאן כתבתי על סמינר פסח שערכנו בהאדיטש לפני כשנתיים.

The post שפת הלב appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המאסר זעזע את חסידיו. לאחר שנלקח לפטרבורג מצאו בחדרו פתק שהשאיר ובו ציטוט מספר תהילים – "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי".[1] בכמה היבטים, רבי שניאור זלמן סיכם במשפט זה, במסר שהותיר לחסידים, את תמצית השקפתו האקזיסטנציאלית.

מהו האקזיסטנציאליזם שאפשר לזהות בתורתו ובאישיותו של רבי שניאור זלמן?

האקזיסטנציאליזם המודרני

בתחילת המאה הקודמת, האידיאולוגיות הקולקטיביות הגדולות, הלאומיות, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, משכו את לבבות ההמונים. הם העניקו ליחיד משמעות ואתגר, אך הפחיתו מערכו ביחס לערכים גדולים ונשגבים כמו המדינה, המנהיג או המעמד. כמעין תגובת נגד לאותן תפיסות עולם כוללניות, התעצבה ההשקפה האקזיסטנציאליסטית. השקפה שעשתה נפשות בייחוד לאחר שתי מלחמות העולם. רבים היו עייפים מהפילוסופיות המגדירות את האדם ומונעות ממנו את חופש הבחירה.

האקזיסטנציאליזם, הזרם הקיומי, מהווה קורת גג לתפיסות מגוונות ולכן הגדרתו היא חמקמקה ורבת פנים. בהכללה ניתן לומר כי זהו זרם מחשבתי העוסק בקיום, בבחירות של האדם בכל רגע ורגע, יותר מאשר במחשבה אודות מהות האדם וזהותו בתוך חברה ומדינה. על-פי קווי היסוד של המחשבה האקזסיטנציאליסטית, ההגדרות והזהויות מצמצמות את האדם. בעצם האפשרות הניתנת לאדם לבחור, הוא משיל את ההגדרות המושלכות עליו עוד טרם לידתו. הוא ניצל ממהות שכופים עליו ללא קשר לאופן שבו יחליט לפעול. אמנם לא ניתן לומר שהזרמים האקזיסטנציאליסטיים המודרניים מבטלים את ערכם של חיי החברה והמוסר. אולם בולטת נטייתם להציב את הפנימיות כמציאות חלופית למציאות החיצונית.^[2]

כבר האקזיסטציאליזם הדתי המוקדם, זה של הפילוסוף הדני, סרן קירקגור, שנולד שנה לאחר שבעל התניא נפטר, העניק לאדם הדתי את הבחירה. באיזה מעגל חיים הוא רוצה לחיות. איזו משמעות הוא מבכר לגבש לחייו.

קירגור חווה ילדות קשה.^[3] ילדותו הקשה דחקה אותו לניכור מעצמו. גישתו האקזיסטנציאליסטית השיבה לו את הבחירה בפנימיותו. הבחירה העצמית של קירקגור איננה בחירה במקריות. זוהי בחירה "בעצמי", "בתקפותי הנצחית". זוהי בחירה המבטאת, בראש ובראשונה, ניתוק והשתחררות, ולכן חופש. כשהאדם בוחר את דרכו ותודעתו הוא מקבל אחריות מוחלטת על קיומו. הסביבה החיצונית הופכת מסביבה כפויה למרכיב שהאדם מאמץ מתוך חופש פנימי.^[4]

האקזיסטנציאליזם המודרני הציב חזרה את האדם במרכז, תוך דחיית אידיאולוגיות דטרמיניסטיות, המקיפות את כל תחומי החיים ומבקשות להעניק לאדם משקפיים חד גוניות דרכן יביט על המציאות ויפרש אותה. "אין האדם מאומה, אלא מה שהוא עושה מעצמו" – הדגיש ז'אן פול סארטר, מהנודעים שבפילוסופים והסופרים האקזיסטנציאלסטים.[5]

בכל מצב יש לאדם בחירה וחירות. גם זה הצועד לגרדום, יכול לבחור כיצד לחשוב, מה לומר וכיצד לנהוג. החירות לעולם נתונה לפתחו של האדם. להיות מוגדר על-ידי סמלי הסטאטוס המקיפים אותו או להיות עצם הקיום שלו. אותה חירות היא ההופכת את האדם לחופשי.

גיבור התניא

איזו בחירה פנימית יש ליהודי ביהדותו? מהי חירותו של היהודי? האם יש לאותנטיות ערך כשמדובר במאבק פנימי בין כוחות מנוגדים הקיימים באדם?

אמנם יהיה זה בלתי מדויק לתאר את מחשבת החסידות כתורה אקזיסטנציאליסטית. נדבכים חשובים בתורת החסידות שייכים למה שמכונה בחקר הדתות מטאפיזיקה. למתרחש במציאות יש הסברים שמימיים שהם למעלה מהעולם הגשמי, מהקיום הנוכחי ומהבחירה של הפרט. החסידות היא אוניברסלית במהותה ואפילו קוסמית על-פי כמה הגדרות, והמושג השגחה פרטית הוא בשר מבשרה. במקום שיש השגחה פרטית יכולה להיות התנגשות עם הבחירה האקזיסטנציאליסטית. אולם למרות יסודות אלה, יש בה יסוד אקזיסטנציאלי מובהק. כל רגע בחייו של האדם מורכב ממאבק, ולכן גם מבחירה. בחירה עם איזה כוח להזדהות, איזה לבוש נפש ללבוש, ואיזו משמעות להחדיר לחיים. במובן מסוים לאדם יש את הכוח לדחות ולהתנער מהגדרות, מתוויות וסמלי סטאטוס שנכרכים סביבו עוד מלידתו. מתוך אותו מאבק פנימי נתונה בידיו האפשרות לצמוח, להתקדש ולהשיג משמעות לחייו.

במשפט שציטט מספר תהילים התכוון בעל התניא כי היהודי אינו משועבד לחוקי הטבע. הוא אינו משועבד לשליטת הצאר או הפריץ. פחדו הוא רק מדבר הבורא.[6] הבחירה נתונה בידו. התנהגותו ויחסיו עם הבורא הם הקובעים את גורלו. אמנם בעל התניא היה מיוחד בשיעור קומתו וביכולתו לראות את כוח הבורא המסתתר מאחורי המציאות, מאחורי הסבל והייסורים. מאחורי המאסר. אולם המשנה המגובשת של רבי שניאור זלמן, שהתפרסמה בספר התניא כשנתיים לפני המאסר, סימנה כי הבחירה נתונה לא רק בידיו, אלא בידיו של כל יהודי. תורתו העניקה לאדם את הבחירה בין פנימיותו לחיצוניותו.

מתוך בחירה זו מזדקרת הדמות האידיאלית, הגיבור של ספר התניא, שעושה את הבחירות הנכונות ומקבלת אחריות על קיומה בכל רגע ורגע. רבי שניאור-זלמן לא קרא לספרו תניא. שם זה הוא כינוי מאוחר יותר שנדבק בספר על שם המילה הפותחת אותו. בעמוד השער לספר נקרא החלק הראשון העוסק בתורת הנפש בשם ספר של בינונים. הבינוני הוא המודל אליו מכוון רבי שניאור-זלמן את קוראיו. זהו אינו מודל אידיאלי רחוק מהמציאות ובלתי ניתן להגשמה. רוב בני האדם מסוגלים לטפס לדרגת הבינוני. "מדת הבינוני היא מדת כל אדם", מדגיש בעל התניא, "ואחריה כל אדם ימשוך. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה."[7]

הגדרת הבינוני והעבודה העצמית הנדרשת על-מנת לדבוק באידיאל זה היא הבריח התיכון של ספר התניא. על הגדרת הבינוני מיוסד המבנה ההגותי של רבי שניאור-זלמן. הבינוני, כפי שקל להבין, הוא לא עוד צדיק מורם מעם, בעל יכולות וכישורים יוצאי דופן וגנטיקה רוחנית משובחת. בינוני הוא כאחד האדם, רק שהוא מצליח לנצח בקרבות המתגלגלים לפתחו. הבינוני, גיבור התניא, נתפס על ידי קוראים רבים כאקזיסטנציאליסט. כמי, שבמובן האישי מתפתח כפי הדיאלקטיקה שתיאר הפילוסוף הגרמני, פרידריך היגל. הוא צומח מתוך הקונפליקט. קונפליקט בין כוחות מנוגדים הפועלים בקרבו.

הבינוני הוא במובן מסוים אקזיסטנציאליסט משום שהוא בוחר את דרכו, את קיומו האותנטי בכל רגע ורגע. הוא שולט שליטה מלאה בכל לבושי נפשו, במחשבתו, בדיבוריו ובמעשיו. בינוני הוא לא הדבר האמצעי בין שני דברים, בין צדיק לבין רשע, אלא כינוי בדקדוק לזמן הווה, הזמן שבין העבר לעתיד בשפת חכמים. הבינוני כל הזמן צריך לנצח ברגע הנוכחי. הבינוני מוגדר על ידי מעשיו בהווה ולא על-ידי זהויות חיצוניות לו.

בעל התניא מלמד שכשהאדם בוחר כך, אין לו סיבה לפחד מהעולם החיצוני.

***

רוצים להצטרף לחגיגות י"ט כסלו? ארועי י"ט כסלו, שיוזם ומפיק הרב משה שילת, בבנייני האומה הם מקום מתאים. השנה הארועים מטפסים לשיאים חדשים.

מתוועדים הרב יואל כהן, הרב עדין שטיינזלץ, הרב יחזקאל סופר, הרב יאיר כלב, הרב שלום דייטש ועוד רבים וטובים. על הבמה מנגנים אברהם פריד, שולי רנד, אביתר בנאי, אריאל זילבר, אהרון רזאל, ארז לב ארי ועוד…

ספרים – כל ספרי החסידות 4 ב- 100. גם הספרים שלי (סודו של הרבי, להכיר את הבורא, טרדות הפרנסה, על זוגיות והתאמה, ויום הולדת) יהיו שם (כאן אפשר להוריד את קטלוג היריד). לשאר ההפתעות ולוח הארועים כנסו לאתר היריד.

הרשמה מוקדמת באתר מומלצת בחום.

[1] תהלים קיט, קסא. ראו ספר התולדות, רבי שניאור זלמן –אדמו"ר הזקן, עמ' קצו.

[2]ראו: רון מרגולין, הדת הפנימית : פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות מן המקרא עד החסידות, אוניברסיטת בר אילן, 2012, עמ' 295-296. ; [3]מובא אצל אברהם שגיא, קירקגור : דת ואקסיסטנציה – המסע של האני, ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"ב – 1991, 137-138. ; [4] להרחבה ומקורות ראו אצל אבי שגיא, שם, עמ' 141,142; [5] ז'אן פול סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגם וערך: יעקב גולומב, ירושלים, הוצאת כרמל, 1990, עמ' 13. וראו: טקסט מקוצר: "האדם אינו אלא מה שהוא עשה מעצמו," אצל נמרוד אלוני, כל שצריך להיות אדם : מסע בפילוסופיה חינוכית – אנתולוגיה, רעננה, הקיבוץ המאוחד מכון מופ"ת, תשס"ה – 2005, 206.

[6] ראו הרבי מליובאוויטש, שיחת י״ט כסלו תשי״א.

[7] תניא, לקוטי אמרים יד.

The post מסר מן המאסר: האם בעל התניא היה אקזיסטנציאליסט? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

כשמונים שנה לפני שהאר"י הגיע לצפת והחל לחלוק את רעיונותיו עם תלמידיו נקטע תור הזהב של יהודי ספרד. עשרות אלפי יהודים גורשו מספרד ופורטוגל. המלוכה והכמורה איבדו סבלנות כלפי מיעוטים דתיים. למרות הבחירה שהעמידו בפני היהודים, לעזוב או להתנצר, הופעלו מסעות שכנוע אגרסיביים ואלימים במיוחד. גורלם של אלה שלא הסכימו להמיר את דתם היה מר. רבים מהם נאנסו, נרצחו או נמכרו כעבדים.

חורבן הקהילות המשגשגות בספרד גרם לזעזוע לא רק בגוף היהודי. הוא עורר סדרה של שאלות מהותיות. שאלות כמו מה עתיד העם היהודי? מה הערך של הייסורים? מדוע הם התרחשו? מה הקשר בין האדם לבורא? היכן הוא מעורב בחיי היהודים? כיצד מעשיי האדם משפיעים על המציאות?

ההיסטוריה מוכיחה כי בעקבות מצבים של משבר, קושי ולחץ אישי או קולקטיבי מתעוררת צמיחה והתעלות בתחומי המחשבה, האמונה והיצירה יותר מאשר בתקופות של רווחה. כך היה בפריחה האינטלקטואלית והתלמודית הגדולה לאחר חורבן בית ראשון. כך בימיו של רש"י ובעלי התוספות ממשיכי דרכו, שהגיעו להישגים גדולים בזמן מסעות הצלב ורדיפות היהודים. וכך גם לאחר גירוש ספרד. את התשובות לשאלות חיפשו המגורשים באפיקים שונים, ובין היתר, ויש שיאמרו בעיקר, בתורת הסוד.

כדי להבין עד כמה הבורא מעורב בבריאה, והיכן הוא היה בזמן גירוש יהודי ספרד, נדרש האר"י לענות על שאלה פילוסופית תיאולוגית רחבה יותר. בהכללה השאלה המרכזית עמה התמודד האר"י היא כיצד ייתכן הקשר בין האינסופי והבלתי מוגבל לבין הסופי והמוגבל. היכן הקשר הזה מתקיים. השאלה הזו ששאל האר"י הייתה מאתגרת אולם לא חרגה מרוח התקופה. הצמאון לתורת הקבלה נבע במידה מסוימת מהצורך לענות על שאלות מסוג זה לקהל הרחב.

הפתרון שמצא האר"י הוא טכני ביסודו. תורת הצמצום, כפי שעסקנו בה כאן וכאן, אמורה לגשר על הפער בין הסופי לאינסופי. תורת הצמצום נועדה לענות על השאלה הכי חשובה ומשמעותית ביהדות – מה הקשר בין האדם לבורא. הצמצום הוא נדבך מרכזי בהשתלשלות לוגית שאמורה לענות על השאלה המדוברת. בזכות אותה לוגיקה חדרה תורת האר"י לכל קהילות ישראל והתקבלה, כאמור, ללא התנגדות משמעותית.

הצמצום, אם נחזור בפשטות על הרעיון הוא מהלך של הבורא שבו הוא לכאורה, מסתלק, מצטמצם, כדי להתיר מקום לעולם להתקיים באופן עצמאי. בשלב ראשון הבורא היה מצוי בכל. אולם כדי שהעולם יוכל להתקיים הוא היה צריך לצמצם את עצמו.

אי אפשר להפריז בחשיבות תורת הצמצום כחלק מהתשובה לשאלת הקשר בין הבורא לנבראים. מעתה ואילך, מאז המאה ה-16, שאלת הקשר בין הבורא לברואים ותורת הצמצום כפתרון לה, הפכו להיות החידה, הצופן, הגרסה היהודית למשפט האחרון של פרמה. שאלת הקשר בין הבורא לאדם והערך של מעשי האדם עמדה להכריע את גורל היהדות. זוהי שאלה פילוסופית בעלת משמעות מעשית יומיומית עבור המאמינים. שאלה שהתשובות לה עתידות לעצב את הזרמים השונים ביהדות ואת מאבקי הכוחות ביניהם. המרוץ שפתח בו האר"י, והתקיים קודם לכן כסוגיית רקע, יצא לדרך. גדולי היהדות לא יכלו עוד להסתפק בפירושים וחידודים על התורה, המשנה והתלמוד. החידה תבעה את פתרונה. שאחרת הדת היהדות איימה להתיר, ולו מבחינה רעיונית, מידה של נתק בין הבורא לברואיו. בין המעשה והכוונה לבין התוצאה. נתק שיכול היה להיות הרסני ליהדות האמונית.

***

תורת הצמצום הותירה שתי בעיות מרכזיות שלא היו ברורות דיין מכתבי האר"י. הבעיה האחת היא מה הכוונה שהקב"ה הצטמצם. לאן הוא נעלם. היכן הוא. הבעיה השנייה היא מתי האירוע הזה קרה והיכן הוא קרה.

לאור השאלות הללו תיאוריית הצמצום יצרה גם סכנה עצומה. כאמור היא יכלה להתפרש, ואכן התפרשה, כנתק בין הבורא לאדם. הבורא אחראי על תהליך הבריאה וברגע שעזב את העולם, ברגע שהצטמצם הוא אינו מצוי בו כי אם לכל היותר משגיח עליו.

שבתאי צבי, משיח השקר מאיזמיר, במסע השכנועים שלו ושל נתן העזתי, הצליח לשכנע חלקים גדולים ביהדות המאה ה-17 במשיחיותו. כשהוא נשען על קבלת האר"י, אך מפרש אותה בצורה מעוותת. לאחר שהתאסלם, כל עיסוק מופרז בספרות הקבלה גרר עמו רתיעה או ביקורת. כל שינוי או עיסוק מוגזם בשאלת הבורא לווה בחרדות ובמקרים לא מעטים גם בחרמות.

באופן פרדוקסלי, בשל אותן חרדות, דווקא גילוי משיחיות השקר של התנועה השבתאית שאימצה את תורת האר"י עורר תמיכה רבנית בהבנת תורת הצמצום כפשוטו. כלומר שהקב"ה באמת הסתלק בנקודות מסוימות מהעולם כדי לאפשר לו להתקיים.

ר' עמנואל חי ריקי, למדן ומקובל ממוצא איטלקי, העמיק בתורת האר"י בצפת כמאה וחמישים שנה לאחר פטירתו של גדול המקובלים. הוא חיבר למעלה מעשרה חיבורים ומכר אותם בעצמו במהלך נדודיו במרכזים יהודיים בעולם. הוא נרצח על-ידי שודדים בדרכו לארץ לאחר מסע שערך לגיוס תרומות להדפסת ספריו. חלק מחיבוריו עסקו בביאור תורתו של האר"י. בהקדמה לספרו "יושר לבב" הוא מתאר בהרחבה כיצד בזמן שהותו בסוריה התלבט בסוגיה אותה הוא עומד לפרוש בספר. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו הייתה היחס בין בחירה חופשית לידיעת הבורא את המתרחש בעולם והנוכחות שלו בעולם. אחרי שקרא את התשובה הלא מספקת של הרמב"ם ואת ההשגות של הראב"ד עליו, החליט להסתער על הסוגייה. הוא ידע שהנתיב לפתרון כרוך בהכרעה לגבי טיבו של הצמצום. מהו אותו צמצום וכיצד התרחש. כל חייו לדבריו התלבט בשאלת הצמצום. לבסוף הכריע. ואת הכרעתו החליט לפרוס בחיבור מעמיק זה, הנשען על אדני הקבלה. בספרו מציג ר' עמנואל חי ריקי תפיסה שלמה של הבורא ושל הקשר המיוחד שלו עם הברואים. באופן פרדוקסלי הוא מאפשר לבורא להיות בעולם ולהצטמצם ממנו לפרקים ובמקומות מסוימים על-פי בחירתו. שכן לא ייתכן שהא-ל הנשגב והנאדר יימצא בתוך הדברים השפלים ובמעשים הנבזים והאסורים.

הרב יהונתן איבשיץ בן למשפחת רבנים מיוחסת, בן תקופתו של הבעל שם טוב, נודע בזכות גאונותו ויכולות הפלפול שלו. למרות שהיה פוסק מחמיר הואשם בשבתאות בשל גישתו הקבלית. כבר המוציא לאור ומחבר המבוא לספרו "שם עולם", מביע את תמיהתו על גישתו של הרב איבשיץ לתורת הצמצום. כיצד חכם גדול שכזה יכול היה להסתפק ברעיון שהקב"ה צמצם את אורו האלוקי הגדול מלפני הבריאה. ר' איבשיץ אמנם מרחיב את גבולות הדיון ונוגע בשאלה האם הצמצום היה רק באור או גם במאור. אולם מבחינה מסוימת הוא מודה, בהתבססו על הקדמת הזהר, כי לאחר הצמצום העולם הוא כמו בריאה עצמאית. כמו זרע שהפך למציאות עצמאית לאחר ההריון והלידה.

לאור המחלוקות, תורת הצמצום הפכה ממרכיב טכני בסדר הבריאה לסוגיה קריטית. אף אחד לא ערער עליה או הציע תזה חלופית, אולם המחלוקות לגבי אופן הבנת הצמצום היו משמעותיות. ללא פתרון של הסוגיה לא ניתן לתת מענה לשאלת היחס בין הבורא לנבראים ולסוגיות פרקטיות כמו הסתירה בין הרשות נתונה והכל צפוי. לראשונה אולי הפכה סוגיה פילוסופית בעיקרה לנדבך עיקרי ביהדות. היה ברור כי אם הצמצום אכן יגזור על ניתוק מסוים בין האדם לבורא היהדות האמונית כפי שהייתה מוכרת עד לאותם ימים תאלץ לשנות את פניה.

***

הבעל שם טוב, ידוע בעיקר כמייסד תנועת החסידות, בעל מופת, צדיק כריזמטי בעל כוח מרפא. אולם אחת מתרומותיו הגדולות ליהדות וכחלק מהקמת החסידות הייתה הוספת שני נדבכים לוגיים הכרחיים לתורתו של האר"י. הבעל שם טוב הכיר בסכנה שבהבנה שגויה של רעיון הצמצום, כזאת ההופכת את הבורא לטרנסנדנטי. במצב זה חיי התורה ומצוות עתידים לאבד מזוהרם.

המרכיב הראשון שהדגיש הבעל שם טוב הוא כי העולם, על כל פרטיו, נברא בכל רגע מחדש, ובכל רגע הוא זקוק לבורא על מנת להתקיים. כלומר הצמצום איננו אירוע שהתרחש בנקודה כלשהי בזמן או במרחב. זהו מהלך המתרחש כל העת.

הבעל שם טוב אינו מקבל את התפיסה כאילו הקב"ה רק מניע את העולם, אך הוא והעולם הם שני דברים נפרדים או מקושרים חלקית. העולם לא נברא יש מיש. העולם איננו כמו בניין שבנה קבלן, ולאחר שהבניין עומד, הבניין כמעט ואינו זקוק לקבלן. הבורא, בהשקפת הבעל שם טוב, הוא מי שמהווה גם את החומר ממנו עשויים חומרי הבניין, שבלעדיהם לא ניתן לעצב ולבנות את הבניין.

המרכיב השני שהדגיש הבעל שם טוב הוא שהכח הבורא הוא החיות הפנימית של כל נברא. הבריאה מתקיימת בדיבור של הקב"ה. מאחורי כל דבר הקיים במציאות עומדות אותיות, שהן ההרכב הפנימי, החיות של הווייתו, והן המאפשרות את קיומו.

היסודות שחידש הבעל שם טוב הם מהפכניים בהבנת הבריאה ולכן גם בהבנת החיים של המאמינים. אם העולם נברא כל רגע מחדש, אזי התמונות שהאדם רואה, המציאות שהוא חי בה, היא לא דבר סטטי ובוודאי שלא תוצאה של התפתחות אבולוציונית. כל המקיף את האדם הוא חלק ממציאות דינמית המתחדשת כל העת.

המשמעות המעשית של הרעיון כי הקב"ה מהווה את העולם כל העת, היינו בורא אותו מחדש בכל רגע ורגע, היא מרחיקת לכת בהשלכותיה על האדם ובשינוי שהיא יוצרת בהשקפה על העולם. אם העולם מצוי בבריאה מתמדת גם האדם וסביבתו מצויים בהתחדשות, בבריאה מתמדת. לכן כל דבר שהאדם עושה, חושב ומרגיש, הוא חדש וחד-פעמי, למרות שייתכן והתבצע בעבר מספר רב של פעמים. כך למשל כל שיחה עם חבר קרוב, כל שבוע, כל יום וכל רגע, הם מועדים מיוחדים ויחידים במינם, אף על-פי שלכאורה חוזרים הם על עצמם שוב ושוב. הימצאות הבורא בכל מחזקת את התפיסה שאין דבר שהוא סתמי או חסר משמעות. העדר משמעות הוא העדר יכולת לזהות את הצד הפנימי והנסתר של החוויה.

החידוש המעמיק שמעלה הבעל שם טוב הוא לא שהנברא רק זקוק לקיום הבורא, אלא כח הבורא מתלבש בתוך הנברא עצמו. לכן לכל נברא ונברא יש את דבר הבורא שלו עצמו, שהוא החיות הפנימית שלו. הציווי לדעת כי מעשה הבריאה מתרחש בכל רגע ורגע מחדש הוא גם ציווי להכיר בכך שכל הארץ היא מציאות הבורא, הנוצרת על-ידי דיבורו המחייה את העולמות.

***

ההבנה של הבעל שם טוב אמנם הקטינה את הסיכוי לחשוב שהבורא הסתלק מהעולם. אולם היא ייצרה סיכון אחר, חדש. סיכון שמדובר בא-ל פנתאיסטי. הקשר שנתווה עד כה באמצע המאה ה-18 בין הבורא לבריאה השאיר שאלה אחת פתוחה.

הבעל שם טוב אמנם הצליח להסביר שכדי שהבורא יהיה האחד המושלם שאין בו שינוי והוספה כתוצאה מבריאת העולמות, אין ברירה אלא לקבל את נוכחותו של הבורא בכל. הצמצום איננו כפשוטו. אולם הבעיה הגדולה של היהדות שהלכה ונוצרה היא להסביר כיצד הקב"ה מצד אחד נמצא בעולם, ומצד שני לאדם יש בחירה חופשית, ויותר מכך כיצד מעשה המצוות הוא בעל משמעות. כיצד כשיהודי מניח תפילין הא ממשיך אור חדש, אלוקות לתוך העולם על ידי כריכת עור של בהמה על ידו.

כשאומרים שאין מקום לאף אחד כנראה הכוונה היא שאותו דבר לא קיים או לא נמצא. אם הקב"ה לא באמת הסתלק מהחלל הפנוי, ולפני הצמצום לא היה מקום לעולמות, אז במידה רבה גם כעת אין מקום לעולמות והם אינם קיימים. השאלה הכי חשובה ביהדות נותרה ממתינה למענה – האם אנחנו קיימים או לא קיימים. האם העולם הוא מציאות אמיתית או לא. ואם כן, כיצד במעשינו אנחנו משפיעים על המציאות מבלי שניצור שינוי והוספה בבורא.

מי שהשקיע את חייו במאמץ לגבש מענה שיטתי לשאלה הוא בעל התניא בספרו המפורסם. מנהיג החסידות, כפי שיטת החסידות, אימץ את המתודה כי על-ידי התבוננות בנפש האדם, ניתן לענות טוב יותר על השאלה. מהאדם משתקפת הבריאה והקשר עם הבורא. לימוד התניא, לפני שהוא עצה להתמודדות עם נפש דואבת, עצובה, מתייסרת הוא תשובה לשאלה הכי חשובה ביהדות. השאלה כיצד ייתכן הקשר בין הנברא לבין הבורא, והיכן, באיזה ממד הקשר הזה מתקיים.

***

שתי הודעות, אם כבר עסקנו בתניא –

בקרוב תפתח במרכז "לשם יחוד" במודיעין סדרה בת שמונה מפגשים על ספר התניא. התניא נחשב לאחד הספרים הנערצים והפופולריים בארון הספרים היהודי. על שום מה הוא זוכה בתהילתו? מה מטרת התניא ומה הופך אותו לכל-כך רלוונטי לימינו?
לתניא שני פנים. בהיבט אחד מדובר בספר הדרכה מקיף לחיים של משמעות. מההיבט השני, רבים מייחסים לתניא סגולות רוחניות נעלות.
פניו המרובים של התניא יידונו בסדרה החדשה ממבט רב-תחומי, המשלב בין היתר פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה והיסטוריה.

נושאי המפגשים:
מבוא: החיפוש היהודי אחר משמעות והשאלות שהותירו קבלת האר"י ותורת הבעש"ט.
מפגש שני – לעורר את התשוקה לחיים – המידות ומבנה הנפש
מפגש שלישי – לחיות עם הנפש – החיים כזירת מאבק פנימית
מפגש רביעי – עצות להתמודדות עם מצבי רוח – עצבות וגבהות לב
מפגש חמישי – אקזיסטנציאליזם יהודי – הבינוני, הצדיק והרשע
מפגש שישי – מחשבה דיבור ומעשה – בין הבנה רעיונית למעשה בפועל
מפגש שביעי – להכיר את הבורא והכוונה של הבריאה
מפגש שמיני – התבוננות כדרך לחיים אותנטיים – במה מתבוננים וכיצד

המפגשים ייערכו בימי שלישי בשעה 20:45-22:00 ברח' יגאל ידין 35, מודיעין. הרשמה אצל אסתי 054-525-4358. מפגש ראשון ב' אדר ב' (4.3). אני מעביר את כל המפגשים.

The post כנראה השאלה הכי חשובה ביהדות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התפקיד הראשוני של הקשיים, הרוע, החולי, העצבות, הסבל, הבהמיות, הוא לעורר בנו את השאלות. התפקיד של התקופות הטובות הוא דומה. להציב מראה נגדית. אם הכל היה רע, תמיד, לא היינו שואלים למה רע.

המסע האחרון

כמעט ארבעה חודשים שהו אדמו"ר הזקן ומאות מחסידיו בדרכים. באותה עת בעל התניא היה רבם ומנהיגם של עשרות אלפי משפחות ברחבי רוסיה. זהו הימור לא בדוק, אבל אפשר להעריך בזהירות כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית ואמצעי תקשורת ההמונים, ועל אף ההבדלים החברתיים, פוליטיים וכלכליים העצומים בין התקופות, כנראה שלפני מאתיים שנה היו לאדמו"ר הזקן אותו מספר חסידים, ואולי רק קצת פחות, מאשר לרבי מלובביץ' לפני כשלושים שנה. על-פי המסורת, כשפגש רבי נחמן מברסלב את בעל התניא, שאל אותו: 'האם נכון שיש לכם שמונים אלף חסידים"[1]. בעל התניא היה מבוגר מרבי נחמן כמעט בשלושים שנה, ונפטר שנתיים אחריו. טיפוח חסידות כה גדולה ומשמעותית בזמן קצר יחסית הייתה הצלחה יוצאת דופן כמעט בכל קנה מידה.

צבא נפוליאון הצליח להגיע עד מוסקבה. חסידי בעל התניא הקפידו לנוס מפני הצבא הצרפתי. בחודש כסלו מאזן הכוחות השתנה. החורף הרוסי הכריע את צבאו של נפוליאון. בשיא החורף הגיע אדמו"ר הזקן יחד עם 300 המשפחות וחייל משמר שהתלווה אליהם, אל הכפר פייענא. רבי שניאור זלמן מליאדי היה סך הכל בן 67. מבוגר רק במעט מהגיל בו הסתלק הרמב"ם. הוא לא היה בריא לגמרי וכנראה חלה במחלת הסכרת. בימים האחרונים לפני הסתלקותו סבל מהתקררות קשה. הלחץ והאחריות על כתפיו היו כבדים. ביום חמישי היה ניכר שמצבו מתדרדר. בפייענא לא התגוררו יהודים. אולם הוא הוכנס לאחד מבתי הכפריים כדי שיוכל להתאושש ולמצוא מחסה מפני השלגים שלא פסקו מרדת. עם צאת השבת הוא התרומם ממיטת חוליו להבדיל בין קודש לחול. במקום לברך על היין הבדיל על כוס קפה שחור. יכול להיות שבחר בקפה בגלל הסוכר, ואולי ויתר על היין בגלל משמעויות קבליות עמוקות. הוא ביקש דף ועט והתפנה לכתוב את דבריו האחרונים דקות לפני שהסתלק.

בעל התניא ידע כי הוא עומד לצאת מן העולם. לקרוביו אמר כי "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר. יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעללים". למרות מחלתו נשאר צלול ובדעה בהירה עד רגעיו האחרונים.

אפשר להניח שהדברים האחרונים שיעלה אדם בקנה המידה של אדמו"ר הזקן יהיו סיכום חייו. סיכום הגותו והצוואה שהוא מותיר לחסידיו ולעולם. אדמו"ר הזקן כתב הרבה. רוב כתיבתו מאופיינת בעמקות יוצאת דופן ובשילוב מרתק של עולם הנגלה עם עולם הנסתר, של הפרטי עם הכללי.

ואכן, אדמו"ר הזקן אינו מאכזב. המשפטים האחרונים שכתב מסכמים את הגותו. יחד עם זאת אלו דברים סתומים במידה מסוימת, חסרי פתיחה וסיכום, הדורשים מאמץ כדי לפענח את כוונתו. הרבי מילובאוויטש סיפר ששאל פעם את חמיו, האדמו"ר השישי, על האיגרת האחרונה שכתב בעל התניא, ועל כך שמדובר באגרת מוזרה. רבי יוסף יצחק לא ענה לשאלה ורק העלה בת שחוק על פניו[2].

תוכן האיגרת האחרונה

במבט מסוים, האיגרת נועדה להעניק פשר לחיים כמו גם להסביר את מפעלו רב הממדים של בעל התניא. מפעלו בעולם ההלכה, בעולם הקבלה והחסידות ומפעלו בסיוע והדרכה לאלפי חסידיו.

כדרכו, באיגרת ממזג בעל התניא את המציאות החיצונית, הגלויה עם המציאות הפנימית. במציאות החיצונית הוא יושב, מנהיג יהודי מוערך אך גם שבע קרבות, בבקתה של גוי אוקראיני, באמצע סערה חורפית שמצרה את תנועת העגלות. מחוץ לבקתה ממתינים שלוש מאות המשפחות למוצא פיו. משפחות הרואות בו מנהיג נערץ ובעל שיעור קומה שאין כדוגמתו. מנהיג המקושר לקב"ה ושבכוחו להביא ישועה לעולם. משפחות שנהגו להתייעץ עמו בכל שאלה ובכל תחום בחיים.

ידיעות על תבוסות הצבא הצרפתי הגיעו אליו זה מכבר, אולם עדיין החשש היה גדול. מה חשב באותם רגעים על תכלית החיים? על הבריאה? על הבורא? על התפקיד שלו בעולם?

טרם בריאת העולם, כתב, מידת האמת לא רצתה באותה בריאה. זהו עולם של שקר שהרע בו גובר. עולם של הסתר פנים. עולם מבולבל, מלא קשיים וסבל. אולם בסופו של דבר מידת החסד ניצחה את מידת האמת. היא הכריעה שהעולם ייבנה, גם אם זהו אינו עולם של אמת.

עתה משנברא העולם, עולם של שקר שנבנה בחסדים שאינם בהכרח מוצדקים, נשלחה לתוכו הנפש. הושפלה הנפש מרום מעלתה והורדה ארצה. לתוך מבנה של גוף גשמי. לתוך עולם של תאוות ויצרים, במטרה אחת – לגלות מתוך הייסורים והקשיים, הרדיפות והחרדות, את האמת שמעבר להסתר, מעבר לשקר.

בהגותו של בעל התניא, מבנה הנפש הוא כזה שעולמנו הפנימי הוא כעין זירת קרב. זירת קרב בלתי פוסקת בין תנועות נפשיות שונות. בקרבות הללו אין ניצחונות בנוק אאוט. הקרבות אינם נפסקים. לכל היותר יש הפוגות קלות. המלחמה כולה אינה יכולה להיות מוכרעת.

בצוואה שלו, אפשר להסיק, הוא מבקש משומעי לקחו להיות ערניים למאבק הזה וסבלניים כלפיו. הנפש יורדת מטה לעולם, כדי לגלות את האמת היחידה. וגילוי האמת דורשת מאבק והקרבה.

לנפש המושפלת יש רק שתי דרכים להשיג את מטרתה. שתי דרכים לגלות שמאחורי הריבוי יש אחדות, שמאחורי ההסתר ניצב אור הבורא. שהשקר הוא קליפה חסרת ממשות היונקת מנקודת אמת. הדרך האחת היא דרך העיון, הדבקות, ההתעלות הרוחנית. זוהי דרך של לימוד תורה שכלתני המאפשר לגלות את האמת שבחסד. התורה אצל אדמו"ר הזקן נושאת במשמעות רחבה. התורה היא לא רק החומש או המשניות או ההלכה. התורה היא הכל. או נכון יותר כל מה שהוא אמת, שמגלה את הבורא בעולם. התורה היא גיבוש הפרספקטיבה הנכונה, העולה מארון הספרים היהודי.

אולם בפועל, בימינו, הדרך הזאת לא קלה למימוש. לרוב האנשים אינטרסים שונים. הצרכים הגשמיים לא בהכרח מקבילים לאלה הרוחניים. כך למשל לכאורה עם הארץ אינו רשאי לאכול בשר. שכן הבשר שהוא אוכל לא נועד לרומם אותו. הבשר נועד למלא תאווה גשמית. ומשכך, מאחורי הפעולה הגשמית לא עומד אינטרס רוחני, לגלות את נוכחות הבורא בעולם, אלא אינטרס אגוצנטרי גשמי. ובכל זאת, הכל אוכלים בשר.

אידיאל ומציאות

האידיאל מבחינת בעל התניא הוא שכל אדם יעמוד בזכות עצמו, ילמד לבד ויעצים את עצמו. עבודת הגשמת תכלית הבריאה מוטלת על הכתפיים של כל אדם.

באחת מאגרותיו, אדמו"ר הזקן מוכיח את הנוטים לברוח מהתמודדות עצמית עם הקשיים בחיים. בקשת העצה הגשמית ממנו או מכל רב אחר אינה יכולה להוות בריחה מאחריות, כסות לעיניים. מבקש העצה משול למי שאינו מסוגל להתמודד עם הייסורים הניחתים עליו, ולכן הוא מכתת רגלים לבקש עצות מרבנים רחוקים, וכמו פוטר את עצמו מהתבוננות מעמיקה. בעל התניא ממשיל את אלה הנשענים אך ורק על העצה הגשמית, לילד שאביו, שהוא דמות מופת, מוכיח אותו קשות על דברים שעשה^[3]. במקרה כזה, ילד חכם אינו רץ למצוא לו עזרה או לחפש מליץ יושר שיגן עליו מפני אביו. הוא יודע שהתוכחה היא חלק מחינוכו והוראה לשוב למסלול הישר. הוא אפילו לא מסובב את עורפו לאביו, כי אם מפנה אליו את פניו, פנים כנגד פנים, לסבול את תוכחתו באהבה וללמוד ממנה. מכאן, שהרצים לבקש עצה גשמית על כל בעיה בה הם נתקלים, מבלי לערוך חשבון נפש פנימי, משולים לילד המפנה עורף לתוכחת אביו ורץ לשכנים לבקש את הגנתם. הבריחה מאחריות היא כמו כפירה בנכונות לקבל את שיורד מלמעלה מחד, ומאידך חוסר ביטחון בכוחות העצמיים, השכל והרגשות, ומה שמעליהם, בהתמודדות עם המצב אליו נקלעו.

ישנו למשל תלמיד הקולט ממורו את המסלול המרכזי של הלימוד, את הרעיון הכללי. שאלותיו בנוגע לשיעורי בית שקיבל הן רק בקשות ביאור בנקודות שעדיין לא התלבנו. לעומתו יש תלמיד המסרב להתייגע, לקלוט ולהכין את שיעורי הבית בכוחות עצמו. הוא שואל כדי שיקלו עליו את המאמץ, יחסכו לו את הצורך למלא לבדו את התשובות. הוא שואל כדי להישען על המורה, וממילא הוא אינו ממלא כך את תכלית לימודו. מורה אמיתי הוא כזה המעמיד את התלמיד על רגליו שלו, ולא מאפשר לו להישען עליו לעד.

לכן קודם שהאדם פונה לסמכות רוחנית כלשהי שתכתיב לו את דרכו, עליו לפשפש במעשיו, למצוא באלו תחומים עליו להשתפר והיכן הוא שוגה. המשכיל, המשתמש בכוח שכלו כדי להסב פניו לייסוריו במציאות, מובטח לו שתשתקף לו נקודת האהבה הגנוזה בקשיים, ומתוך אחיזה בה, קבלת הקושי בשמחה ונכונות להתמודד איתו, מבלי לחוש שרומה, או שאינו מקבל כגמולו או בהתאם לכישוריו, הוא יצליח להתפתח ולגלות את חסד הבורא^[4].

אולם זהו רק האידיאל. בעל התניא הכיר בחולשה האנושית. ברגעים לפני הסתלקותו בעל התניא הודה בכך שהמטלה הזאת לא פשוטה עבור רוב הקהל. שוכני עפר נקראים כך כי הם קרובים לעפר, לגשמיות ולא קל לרומם אותם. בני האדם בזמננו, הכיר בעל התניא,  צריכים עזרה, דחיפה, עצה נכונה, הם צריכים הדרכה. הם מתקשים לעמוד לבדם לנוכח התלאות והייסורים. לכן, למרות ששלל את העצות הגשמיות, המשיך להעניק אותן לחסידים.

המטרה של העצות, של המופתים, של העזרה לבני האדם להתמודד עם הקשיים הייתה אחת – לעורר בהם את כוח הדעת לגבי תכלית חייהם. לעורר את הזיק להתבונן ולחפש. ובסופו של דבר להביא לכך שכוח הדעת, החיפוש, יוביל גם למעשים.

הנפש הקדושה, הטהורה, הושפלה. היא הורדה מטה לעולם של קליפות כדי שכל אחד, כל אדם, יזהה את האמת מתוך הקליפות. לא אמת של שתי רשויות. אמת של רוע ואמת של צדקה. לא אמת של עסקים ואמת של נתינה. הכל שייך לאמת אחת, לרשות אחת, לכוח בורא אחד שמסתתר בתוך המציאות אותה הוא בורא. לתוך המציאות הזאת הושפלה הנפש להתפלש בבוץ של הגלות על-מנת שתוכל לבסוף לגלות לעצמה אבל בעיקר לסביבתה את בוראה.

The post הנפש השפלה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למרות זאת התקשנו לוותר, ולאחר מסכת של התכתבויות ופניות לחברת התעופה ועזרה גדולה מאפרים קמיסר, מצאנו את עצמנו נוחתים בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה בוריספול. שדה התעופה הבינלאומי הסמוך לבירת אוקראינה. בנכר בדיוק סיימו לחגוג את יום טוב השני של גלויות. מתוקף הנסיבות, הודענו למארחים, מנדל טייכמן ורעייתו, מוסי, שהגענו לבסוף לקייב רק לאחר הנחיתה. בשל ההודעה המאוחרת לקח קצת זמן לארגן נהג מתאים, בשעת לילה מאוחרת, שיביא אותנו להאדיטש. טייכמן צייד אותנו במילת הקוד שאנחנו צריכים לומר לנהג. גדיטש, לא האדיטש הדגיש, גדיטש. עשרות נהגי מונית המתינו ביציאה משערי שדה התעופה לנוחתים. מצויידים במילת הקוד, עברנו בין כל אחד מאותם נהגים. גדיטש? לבסוף נעננו בחיוב וחברנו לנהג שהיה אמור להוביל אותנו ליעד.

הטמפרטורות 'התחממו' לכדי מינוס 7 מעלות. החימום ברכב לא עבד. ברוב רחבי אוקראינה אין תאורת לילה. ככל שמתרחקים מהמרחב העירוני, הכבישים משובשים והנסיעה איטית, בייחוד כשהדרכים קפואות. נסיעה של 200 קילומטר ארכה ארבע וחצי שעות. ההבטחה היחידה של השליח התקיימה במלואה. הבטחתו שנתרגש כשתהיה לנו 'קפיצת הדרך'.

אחרי שלושה ימים רצופי תלאות, כמיטב המסורת היהודית, לא הפסקתי לקטר. האופטימיות נעלמה כליל. לשם מה היינו צריכים את המסע הזה? עלו הספקות. אשתי, משועשעת, הזכירה לי כי בדרכים אלו בדיוק התנהלו החסידים במשך שבועות, ברגל או עם סוס ועגלה, כדי להגיע לרבם, ואני מתלונן על שעות ספורות של אי נוחות…

אדמו"ר הזקן נפטר כשברח מעירו ליאדי, בראש קבוצה בת עשרות משפחות, מפני מסעות הכיבוש של נפוליאון. חייליו של נפוליאון השאירו אחריהם אדמה חרוכה. המדיניות הייתה לכפות על המקומיים את כלכלת הצבא הכובש. היהודים החלשים היו חסרי אונים ושימשו מטרה ראשונית לכל התעללות. כמה ימים לאחר שהגיע לעיירה פיינה, בדרכו למקום בו סבר לקבוע את מושבו, קרמנצ'וג, נפטר מתלאות הדרך. בפיינא לא התגורר ולו יהודי אחד. לפני שנפטר ביקש שיקברו אותו בבית הקברות היהודי הקטן בהאדיטש שבפלך פולטובה, המרוחקת כ-180 קילומטרים מפיינה. מדוע בחר דווקא בהאדיטש? הסיבה עד היום לא ברורה. כמו כל החלטה אחרת של רבם, בטוחים החסידים שמדובר בצעד בעל משמעות שמימית.

המסע המפרך של 180 הקילומטרים בחודש ינואר, שיא החורף האוקראיני, נערך על-ידי שלושה מלווים. אחד מהם היה נכדו, המכונה ה"צמח צדק" ומי שעתיד להיות האדמו"ר העתידי של התנועה החסידית. לחסידים ארסנל מלא סיפורי ניסים על הצלחת העגלה ועליה אדמו"ר הזקן להגיע ללא פגע למרות מזג האוויר הבלתי אפשרי לתנועה. לאורך תקופות שונות, לאחר הפטירה נותרה קהילת חסידים קטנה בעיירה ובמשך תקופה ארוכה, למרות המשטר הסטליניסטי המדכא, מלחמות העולם והכיבוש הנאצי, הקפידו חסידים להגיע למקום ולהשתטח על קברו של מייסד חסידות חב"ד.

בארבע וחצי לפנות בוקר הנהג נראה כמנסה לתמרן בין רחובות צרים טבולים בשלג. גדיטש? שאלנו בחוסר ביטחון. עוד לפני שענה זיהינו דמות בחליפה צועדת בחשכה. המגבעת לא הותירה מקום לספק. השליח חיכה במיוחד לנו במשך כל הלילה וכיוון את הנהג לעבר הדירה ששכר. אנחת רווחה נפלטה. הגענו בשלום.

הילדים שמחו לפרוק ולהפשיר בבית אבן גדיטשאי טיפוסי. הרצפה בנויה קורות עץ ועליה פרוסים שטיחים. הקירות מחופים טפטים בצבעי אדמה. והעיקר, החימום מתפקד היטב. מנוחה קצרה וכולם היו קצרי רוח לרדת למתחם.

הליכה קצרה ברחובותיה השוממים ומושלגים של האדיטש וניצבנו בפתחו של ואדי מרהיב ביופיו. האדיטש רחוקה מלהיות עיירה אפרורית, כפי שהתרשמנו בטעות משיטוט באינטרנט. הבתים ציוריים. הנוף בואדי מרהיב, נהר הפסול העובר למרגלות הציון מזמין טיול רגלי. ולקינוח הררי השלג מנקים הכל ומוסיפים נופך צחור ו'מיסטי' לאווירה.

לפני מספר חודשים נחנך ליד הציון מבנה מרהיב ביופיו, המשמש כבית כנסת ומרכז אירועים. השמועות מספרות כי זהו המבנה היהודי המפואר ביותר באוקראינה. רק נברשת הכניסה המצופה זהב עלתה למעלה משמונים אלף שקלים. בתחילה פקפקנו בטיב השמועה. אולם הפקפוק חלף עם הגעתנו. עבודת הנגרות מרגשת בשלמותה. המקווה פועל סביב השעון. האולמות מצוחצחים. הספרייה הענקית גדושה במאות ואלפי ספרים חדשים המזמינים עיון.

במבנה המתין לנו השליח, עם קפה וארוחת בוקר קלה. אחרי שהודינו שוב על האירוח והתנצלנו על העייפות, התפתחה שיחה קלה. השאלה העיקרית שהעסיקה אותנו היא מה החבר'ה האלה עושים כאן. ככל שחלף הזמן לא היה קשה להתרשם מהכריזמה והכישורים של השליח. באחת ההזדמנויות העלנו את השאלה. מדוע זוג עם שישה ילדים בוחר לפעול באזור מרוחק שכזה. מקום שאין בו יהודים כמעט כלל.

לפחות עשרה מיליון שקלים עלתה הבנייה כאן, הימרתי. לפחות, השיב. נוכל להבין אולי מה אתה עושה כאן אם נבין מדוע מישהו תורם עשרה מיליון שקלים לבניית מבנה מפואר שכזה באמצע שום מקום. סליחה. ליד ציונו של בעל התניא, אך במקום שאין בו קהילה יהודית.

השליח ניסה להסביר. אולם בסבטקסט כמו אמר חכה. עוד תגיע לתשובה. סעודות השבת והחג היו מקסימות, ארוכות ועשירות. הניגונים הרקיעו שחקים. השיעורים היו מוצלחים. התפילות עוצמתיות. בין חברי הקבוצה התפחתה אינטימיות מיוחדת. בעל התניא נודע כמי שמשלב להט ודבקות עם צימאון אינטלקטואלי יוצא דופן. מורשתו ניכרה היטב סביב ציונו במהלך ימות החג.

בערב החג השני הציג השליח בפני את רפאל (שם בדוי), זמר ואיש עסקים מקומי, כבן שישים המתגורר בעיירה לא רחוקה. רפאל זכה בתשומת לב מיוחדת מהשליח. מדי פעם הם נראו מסתודדים ארוכות. ביום המחרת קרא לי טייכמן להגיד מזל טוב. רפאל הסכים לעבור ברית מילה, סיפר. חמש שנים הוא התגורר בישראל. אף אחד לא התעניין בו. אף אחד לא נגע בו. הוא החליט שלא טוב לו בארץ הקודש ובחר לשוב לאזור הולדתו.

הנימים הציוניים שבי הזדעקו. צריך להיזהר מהכללה, אך לא מעטים מבין העולים החדשים, בעיקר המבוגרים שבהם, חשים כמיהה עזה למולדתם. בעיניים ישראליות הסיבה לכך היא שמלכתחילה לא עלו ממניעים ציוניים. הם מנצלים את חבילת ההטבות לה זכאים העולים, ולאחר שסיימו לקחת מה שיכלו עוזבים את הארץ. מכעיס לגלות שהם לא מעדיפים את הארץ בכל מחיר ובכל מצב.

משם הדברים נראים אחרת. סיפורו של רפאל מסביר את השקפת השלוחים. חינוך ליהדות צריך להקדים את העלייה לארץ. היהדות היא הדבק המקשר. בלעדיה מתערער הקשר לארץ ישראל. נדמה כי ר' טייכמן ביקש לומר כי בחר בשליחות משום שראה בה הזדמנות יוצאת דופן, במקום ובזמן, לקרב יהודים ליהדותם. באופן פרדוכסלי כמו רצה לומר כי כאן, בהאדיטש, לפעמים מתעורר הרגש היהודי  יותר מאשר באשדוד או באשקלון. החזרה לארץ לאחר מכן עתידה להיות מלווה בהתרגשות ודבקות יהודית רבה יותר. עד היום סיפר, ערך 70 בריתות ועשרות רבות של בר מצוות. רק אחדים מהארועים התקיימו במועדם.

יחידות

הציון, קברו של אדמו"ר הזקן, גנוז בתוך מבנה אבן מטופח, טבול בעצי יער צפופים הנושקים לגדת הנהר. כדי להגיע למקום צריך לרדת עשרות מדרגות. הירידה מחליקה ומסוכנת, בייחוד כשהשלג מפשיר. האווירה סביב הציון 'מיסטית' כמעט. יומיים לפני החג, בזמן הסערה, קרסו עצים אחדים שהוסיפו למראה המיוחד של הציון.

אי אפשר לרדת למקום ללא הכנה מקדימה, אליה מכווינים החסידים. הללו מקפידים לספר כי בעל התניא נמצא במקום באופן ממשי. ההשתטחות על ציונו היא כעין פגישת יחידות עמו. כל אחד מבאי הציון יודע לספר על ניסים ומופתים שחווה בביקורים קודמים. אחד סיפר כי הוא ובת זוגו היו חשוכי ילדים במשך שנים. הם הגיעו למקום, קראו את ספר התהילים בשלמותו ועוד באותה שנה חבקו צאצא ראשון. עכשיו באו כי הם רוצים ילד נוסף. אחר גילה כי היה במצב כלכלי דחוק ביותר. מייד לאחר הביקור הזדמנו לו כמה עסקים ומצבו השתפר לאין ערוך. עתה הוא הגיע כדי להודות לאלוקים באותו מקום בו ביקש את הישועה.

בכניסה מונחים עשרות נעלי בית והמבקרים מוזמנים לחלוץ את מגפיהם ולהתרווח. בית כנסת צר, ספרייה עמוסת ספרים ושולחן מוארך ממתינים למי שרוצה לעיין בתורתו של בעל התניא לפני הכניסה. נשים נכנסות מדלת אחת וגברים מאחרת. הבקיאים נוהגים לדפוק על הדלת, פעמיים, בטרם ירדו עוד מדרגה לחדר הציון. מעין בקשת רשות מהצדיק להיכנס. עשרות נרות דולקים מאירים את החדר באור נגוהות. מי שכבר הגיע לכאן לוקח את הזמן. כל אחד וענייניו. אחד מבקש פרנסה, אחר זיווג. אחד מזיל דמעה, משתף את ריבונו של עולם בצרותיו ומבקש מהצדיק לסייע לו בבקשת הישועה. אחרת מקריאה רשימת שמות בהם צוידה. אף אחד לא מעז להגביה קול. בפנים הכל כפופים קמעה. עם היציאה ניכרת ההזדקפות. במעלה הטיפוס מעלה מספרים המבקרים כי הם חשים שפרקו מעליהם משא כבד. לשם כך באו. הם מקווים לתוצאות התפילות. אף אחד, הם מספרים, לא ביקר כאן רק פעם אחת ולא שב עוד. מי שהגיע בראשונה יעשה הכל כדי לשוב בשנית. להתחזק, להתמלא.

המקום, האווירה, הכרת מעלותיו של בעל התניא, סיפורי הנסים סביב הביקור בציון – הפכו את האדיטש למקור משיכה, ואת השליח למוקד לכל הפניות – גשמיות ורוחניות. כמו המבקרים האחרים, גם לי נראה שעוד אחזור.

ועוד קצת חוויות מהביקור בדנייפרפטרובסק

The post גדיטש? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

גם בני המשפחה המורחבת, איתם אנחנו חוגגים את ליל הסדר כבר שנים, לא קיבלו ברוח טובה את הידיעה. "ללכת לקברים בחודש ניסן?", הטיחו.

חבר אחר הסתכל עלי בחיוך מזלזל. "ממצרים יוצאים לארץ ישראל. לא לאוקראינה, מעוז האנטישמיות. אמנם נולדו בה כמה מגדולי האומה, אבל גם נרצחו בה קרוב ל-2.5 מיליון יהודים. לעזוב את ארץ ישראל, ועוד בפסח?".

כנגד אף אחד מהטיעונים הללו לא ניסיתי להשיב ולשטוח טענות נגדיות. יכולתי לקושש היתרים מכאן ומשם, להסביר שהזמינו אותי להרצות או לעלות דבר מה לגבי חיזוק היהודים המצויים באזור. אולם עמוק פנימה הרגשתי כי הנימוקים הללו לא רלוונטיים ולא משמעותיים.

אני יוצא להאדיטש בפסח בעיקר כי אני רוצה.

מאז שאוקראינה זכתה בעצמאותה, טיולי קברי צדיקים/שואה הפכו בהדרגה ל'טרנדים' במיוחד. כאן הסברנו את הרציונל העומד ביסוד ההשתטחות על קברי צדיקים. רציונל שבכוחו להעניק לגיטימציה לטיול במקורות החסידות וביקור בקברי גדולי החסידים.

ובכל זאת למה דווקא בפסח?

לכל זמן ולכל מקום יש את הממד המיוחד שלהם. בתורת החסידות, הזמן והמקום הם ההסתרים המשמעותיים ביותר על נוכחות הבורא בבריאה. כל רגע הוא יחיד ומיוחד ולכל מקום החשיבות שלו.

אוהדי וחסידי רבי נחמן מברסלב נוהגים לפקוד בהמוניהם את אומן בראש השנה. כפי שכתבנו כאן, 'למה נוסעים לאומן בראש השנה', ראש השנה הוא מועד של ירידת השפע לעולם. הזמן שבו נקצב השפע הגשמי והרוחני לעולם כולו ולכל אדם בפרט. מראש השנה עד יום הכיפורים יש זמן לחלוקה פנימית של השפע בתוך גדרי העולם. מעין משחק סכום אפס, כשלאחד מתווסף הדבר יבוא על חשבון האחר. באופן העקרוני, להוציא יוצאים מן הכלל, אור חדש לא יורד עוד.

לכן, טוענים בחסידות ברסלב, כשנגזרת קצבת השפע לעולם, כדאי להתקרב לצדיק, למי שמשמש כמעלית, כמסייע להעלות את הבקשות והתפילות לריבון העולמים.

אוקיי, מה עכשיו? ירד השפע. החיים טובים. המצב בבנק סביר, או לפחות יכול היה להיות גרוע יותר. הילדים מתוקים. הזוגיות פורחת. ובכל זאת, חסר משהו.

במחשבה היהודית בכלל ובמערכת העיונית שהותיר לנו בעל התניא בפרט, יציאת מצרים תופסת מקום מרכזי.

בעל התניא השמיט מן האגדה את המשפט המסכם – 'חסל סדר פסח'. פסח, יציאת מצרים שבנפש היא תהליך שאינו מסתיים לעולם, לכן לא אומרים חסל סדר פסח. מחג הפסח שואבים כוחות ותובנות למאבק של השנה כולה. מאבק והתמודדות עם הנטייה לעצבות, חרדות, דכדוך ומלנכוליה, גבהות קומה, עיסוק מופרז בחומר, חוסר מיקוד, העדר שלוות הנפש, קמצנות, כעס, קנאה, רוגז, פזרנות, אכזריות 'וכל כיוצא בהן', כפי שהרמב"ם אומר.

אור השנה החדשה ירד לעולם. הברסלברים הצליחו בתפילותיהם :). עכשיו צריך את פסח. פסח מגלם את גיבוש הפרספקטיבה ביחס לחיים. כיצד יש להתייחס אליהם, ובאיזה אופן יש לנווט את המידות. את האומנות הזאת, אומנות יציאת מצרים הנפשית, הפך בעל התניא לכדי שיטה, מעמיקה ויסודית. פסח אצל בעל התניא לא נועד להגביר את השפע, אלא לדעת כיצד להתמודד איתו, וכדי לגלות היכן הם אותם כוחות חבויים בנפש פנימה לצורך אותה התמודדות.

בראייה לאחור, מעין סיכום אמצע, השנה שלי באמת נפתחה בצורה מוצלחת. תודה לא-ל, תפילות ראש השנה מתגשמות בהדרגה ובדייקנות מפתיעה. ובכל זאת, הדחק, הלחץ, הסטרס, נותר על כנו ואיתו הכעסים, חוסר שביעות הרצון, הקפדנות ויתר מרעין בישין. בגללם אני משתוקק לבלות בפסח בהאדיטש, לאגור כוחות לשנה כולה. לתקן את המשקפיים דרכם אתבונן במציאות במהלך ימות השנה. אני טס לא רק כדי לבקש, אלא בעיקר כדי לדעת כיצד לקבל.

לכל חג הרעיונות שלו, שחוזרים על עצמם שוב ושוב. בפסח תמיד נושאים את הווארט הרגיל אודות יציאת מצרים כיציאה מן המיצרים הפנימיים. האמת, שליל הסדר שנחוג אצלנו תמיד היה מוצלח. אבל עד כה הרעיון התורני לא תורגם לרגשות אמיתיים. השנה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, באדמה הספוגה בדמם של מיליוני יהודים, סמוך לציונו של בעל התניא, אני מקווה שזה יקרה. שההתנהגות החיצונית, הריטואל הסמלי של קריאת ההגדה, הקושיות, ארבעת כוסות היין, גם ישפיעו לעומק על המידות. שהחוויה תהיה לא רק התעוררות רגעית, אלא כזו החודרת, משפיעה ומשנה את יכולת ההתמודדות הרגשית לאורך השנה כולה.

מי שעוד רוצה לבוא מוזמן.

The post למה אני בפסח אצל בעל התניא או האדיטש בפסח ביחס לאומן בראש השנה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"הרצון הכללי"

עבור הצופה מהצד, את המונח "רבי", כאידיאל חיים קהילתי-חברתי ואמוני, קל יותר לבחון באמצעות מושגים מעולם הפילוסופיה הפוליטית. זאת מפני שהתפתחות ההגות המדינית מלמדת על ערכם של הרעיונות העומדים מאחורי המבנים החברתיים והמדיניים.

מאז שז'אן ז'אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה ה-18, הוגה המהפכה הצרפתית, פרסם את יצירתו החשובה, "על האמנה החברתית", לא פסק הויכוח סביב היצירה. יש שראו בו מבשר הדמוקרטיה הסוציאליסטית, המאמין בריבונות העם, בעוד אחרים ראו בו כמבשרו של המשטר הטוטליטרי הכופה.

על-פי רוסו, הדרך ליצירת שותפות בין בני אדם, כך שלא תקופח חירותם היסודית, ובה בעת הם יצליחו לקיים מערכת מדינית, נעוצה במסירה המוחלטת של כל אחד מחברי החברה את זכויותיו לרשות הכלל. ובלשונו:

כשכל אחד מוסר עצמו לכל, אינו מוסר עצמו לשום אדם

רוסו טבע את המושג "הרצון הכללי". "הרצון הכללי" מגלם את רצונם של אזרחי המדינה כשהם פועלים כיצורים תבוניים. הוא מכוון תמיד אל הטוב האמיתי בחברה, ומעצם מהותו אינו יכול לשגות. הרצון הכללי איננו רצון הכל, זהו לא אוסף רצונות פרטיים המכוון כל אחד לעניין פרטי. "הרצון הכללי" הוא רצונו של הקולקטיב כגוף אחד. זהו הדבר הנכון עבור הכלל בכל רגע ורגע. ככזה, "הרצון הכללי" אינו יכול להוביל לכפייה חיצונית, על-פי רוסו, משום שהוא תמיד יקיים את החירות הרציונאלית של כל אדם ואדם. וממילא, מי שאינו פועל באופן תבוני, או שנכנע לאינטרסים שלו, לא יצליח לעמוד על מלוא היקפו ומשמעותו של אותו "רצון כללי".

הגוף השולט, הריבון, האמור לפעול על-פי "הרצון הכללי", רשאי להכריח כל אחד להישמע לרצון הזה, ובלשונו של רוסו "יכריחהו להיות חופשי". ומי שפועל על פי "הרצון הכללי" לעולם לא יפגע בנתיניו, שכן אין אדם יכול לפגוע בעצמו. מסיבה זו גם אין צורך להגביל את סמכותו של "הרצון הכללי".

הבעיה היא במימוש

הרעיון האידאי של "הרצון הכללי" הוא בהחלט מושך, ממש כמו ההנחה שעמדה ביסוד ההתארגנות הקיבוצית. אלא שמדובר באידיאל חמקמק, הניתן לפרשנויות שונות. הבעיה האמיתית עם המושג מתחילה בכך שרובנו לא מאמינים שיהיה ריבון שכזה שיפעל על-פי "הרצון הכללי", על פי הדבר הנכון לכולנו בכל רגע ורגע. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת, ללא איזונים ובלמים, כל ריבון ינסה להגשים את האינטרסים הפרטיים שלו. הישרדותו, עוצמתו וכבודו יהיו חשובים בעיניו יותר מכל דבר אחר. התפיסה המעניקה למונרך, הצאר או הנשיא את הקרדיט לפיו הוא זה העם, והוא היודע טוב מכולם את "הרצון הכללי" ואת צורכי העם, מתנפצת שוב ושוב על קרקע המציאות ההיסטורית. סטלין הוכיח אולי טוב יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה כיצד רעיונות של שוויון, אחווה ואחדות הופכים לטוטליטריזם קטלני. מסדר הנחקרים במשטרה מקרב חברי כנסת וממשלה הוא עדות נוספת לכך שעקרונות וערכים אינם מונעים את הכניעה לפיתויים.

התפתחות הדמוקרטיה המערבית יכולה בהחלט להוות עדות לאיבוד האמונה התמימה הזאת, ששלטה בעולם במשך שנים ארוכות, באותם יחידים מיוחדים שמסוגלים להנהיג את ההמון ללא אינטרסים אישיים. במובן המדובר הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את חירויות הפרט, מבטאת את חולשת הפרט ואובדן האמונה בפוטנציאל האנושי. לכן אם אנחנו לא יכולים לסמוך על האחד, הריבון, אנחנו חייבים לשנות את המנגנונים על-פיהם אנחנו מנהלים את חיינו החברתיים ובוחרים מנהיגים.

מאיזו זווית אנחנו שופטים את הזולת

הסיבה העיקרית לכך שאיננו מאמינים עוד שאנחנו יכולים או צריכים למסור את עצמנו לאדם מסוים, מבלי לחשוש לטובתנו, היא שאנחנו שופטים את האחר לפי מה שאנחנו. האדם המודרני, המתבונן בעצמו בכלים רציונליים, מזהה בתוכו את הניעה בין אגוצנטריות לחמלה, בין אינטרסנטיות להבנת הזולת, ומבין שהסיכויים גבוהים שבמאבק הפנימי היצר האגוצנטרי יגבר. ואם כך הם הדברים לגבי עצמו, אין סיבה שהריבון יהיה נטול המלחמה הפנימית הזאת. מכאן גם כאמור עולה החובה להגביל את הריבון ולבחון את פעולותיו במשקפיים ביקורתיות.

רוסו האמין כי אם לא נקבל את מושג "הרצון הכללי", את האמונה שישנה האמת האחת, הקולקטיבית והנכונה של אותו הרגע, נגלוש במהירות לקפיטליזם קיצוני הפוגע בזכויות השוויון. במידה רבה הוא צדק, ולו משום שהתברר כי "הרצון הכללי" שלו הוא לא יותר ממשאת נפש, המתעלמת מהאופי האנושי, הנתון לשניות דיאלקטית ולרדיפה אחר הצרכים הגשמיים והאינטרסים הפרטיים. רוסו, שסרב לגדל את חמשת ילדיו ושילחם לבתי יתומים, מוכיח היטב במסכת חייו, אותם גולל בספרו "וידויים", עד כמה תורתו אינה נשענת על הבנה ריאלית של הטבע האנושי.

תמימות יהודית

מאותו טעם המחשבה המודרנית מתקשה לקבל את האפשרות שישנו אדם, "רבי", בעל תכונות טרומיות, השונות מהותית מאלה של רוב בני האדם, והוא המצליח להתחבר לאותו "רצון כללי", כפי שהוא בא לידי ביטוי בהשקפה התורנית.

החסידות במובן המדובר, נותרת עם אותה מידה של אמונה תמימה לפיה ישנם בודדים שכאלה, הנטועים בכל דור ודור, שהם שונים מהאדם הממוצע. מעטים אלה, בין אם כתוצאה מעבודה עצמית, בין אם בגלל תכונות מולדות ובין אם כחלק מקבלת תפקיד, מצליחים שלא להביא לידי ביטוי את האינטרסים האישיים שלהם, ופועלים בהעדר פניות אישיות.

לתפיסת החסידות אמונה זו היא לא תוצר של התפתחות מאוחרת במחשבה היהודית, אלא הנחת יסוד מרכזית ומהותית בה. אותם יחידי הסגולה, ראשי ישראל, ממלאים תפקיד דומה לזה שמילא משה רבנו, עבור העם שהוציא ממצרים. האמונה בקב"ה ו"במשה עבדו"[1], היא כה יסודית בעיניהם, שבלעדיה, לפי העמדה החסידית, היהדות חסרה. היא חסרה כי היא מצמצמת את האפשרות לגילוי הפוטנציאל הנשגב של בני האדם, גילוי הבורא בהנהגה האנושית, כפי שזו מופיעה בדמותו והנהגתו של הרבי.

מה מאפיין רבי

ההקבלה ל"רצון הכללי" של רוסו מרמזת גם על התכונה הראשונה והחשובה ביותר לרבי. למרות שלמדנות או חכמה הם כישורים הכרחיים לרבי, אלה הן אינן התכונות החשובות ביותר. התכונה המרכזית הנדרשת מרבי היא תנועה נפשית של אי העמדת ה"אני" במרכז. ביטול הצדדים הגופניים בפני המהות הרוחנית או מה שמכונה בשפה התורנית 'רצון הבורא'.

רבי הוא לא בהכרח מי שמקרין כריזמה אישית או יכולת אינטלקטואלית, אלא דווקא מי שניכר בו הביטול הגדול ביותר לבורא. רבי הוא מי שהיסוד הראשון והמרכזי אצלו הוא ביטול היש, שלו עצמו. ככזה, המאמין תמיד יכול לסמוך על הרבי שייעץ לו וינהיג אותו שלא על-פי אינטרס אישי כלשהו, כי אם רק על פי מערכת הערכים והעקרונות התורנית שהוא בטל אליה ומקבלה כרצון הבורא.

גם במובן זה, הרבי נחשב ממשיך דרכו של משה רבנו. הוא מהווה דוגמה חיה למי שמפנה מעצמו, מישותו, כדי לאפשר לאלוקות לשכון בתוכו[2]. משה רבנו, בחיר הנביאים, שהיה עשיר גדול[3], היה לא יותר מ'עבד נאמן'[4]. בשר ודם שהשכינה דיברה מגרונו על שום שהוא עצמו ביטל עצמו בפניה[5]. גדלותו של משה ניכרה דווקא בכך שלא ייחס לעצמו חשיבות, ומאותו מקור של כוח ניכרת גם גדולתו של הרבי בעיני חסידיו.

כאן חשוב להדגיש כי צדיק, במובן של אדם שמלחמת היצרים אינה מפעמת בו, הוא לא בהכרח רבי, אם כי רבי הוא בהכרח צדיק. רבי, מעבר לתכונות המולדות שהוא מגלם, הוא קודם כל תפקיד ומחויבות כלפי הציבור. תפקיד שהנושא בו מחויב אליו כשליחותו העיקרית וכדבר החשוב לו ביותר בכל רגע ורגע. חייו הפרטיים באים תמיד בחשיבות משנית, ולעולם אסור להם לעמוד בסתירה לחייו הציבוריים.

התנאי השלישי שנושא עמו התפקיד במחשבה החסידית, הוא שהרבי לא רק יהיה בביטול ל'רצון הבורא' אלא עליו לקדם את לימוד התורה וקיום המצוות בפועל. באם "הרצון הכללי" של רוסו הוא דבר נזיל וחמקמק, באמונה היהודית הביטול לרצון הבורא עולה מתוך עולם התורה וההלכה. איש ישר דרך, מלא אמונה ואף הבנה תורנית, אינו יכול להיות רבי אם אינו מקבל על עצמו את הוראות ההלכה היהודית, כפי שאלה באים ידי ביטוי בקודקס ההלכתי הנפוץ[6].

ממוצע מחבר

רווחת ההשוואה המוטעית לפיה היהדות החסידית, בהצבתה את מודל הצדיק כמקשר בין המאמין לבורא, מזכירה את הדת הקתוליות, בכך שהיא מנתקת את הקשר הישיר בין הבורא לחסיד. מנקודת השקפה ביקורתית זו, החסידות זקוקה למעין מהפכה פרוטסטנטית שתתגבר על הממסד המתווך בין המאמין לבוראו[7].

אולם התפיסה של רבי, כפי שהיא מוצגת בתניא, היא שונה לחלוטין. הרבי אמור להעמיד את המאמין על רגליו שלו עצמו. לאפשר לו להכיר את בוראו מתוך מאמץ אינטלקטואלי. הרבי אינו מציע קיצורי דרך למאמינים. הוא לא מחליף אותם בתפילות או בריטואלים הדתיים. נהפוך הוא. הוא מחזק אותם בעבודתו זו. הרבי אמור להורות להם את הדרך על-ידי הרעיונות אותם הוא מציג, באמצעות הקשר שלו לבורא, ובאמצעות הנהגותיו האישיות.

ד"ר ג'ונתן סאקס, הרב הראשי של בריטניה, ניסח זאת יפה באחד מנאומיו כך שהרבי הופך את שומעי לקחו למנהיגים בפני עצמם. הוא איננו גורם המפסיק את הקשר של היחיד עם בוראו אלא גורם מחבר ומעודד קשר זה.

הרבי עבור החסידים

החסיד יונק את החיות שלו, את הבנת תפקידו בעולם ומשמעות חייו מהרבי. הרבי משפיע עליו מידיעותיו ומלמד אותו את תורת הביטול לבורא. הרבי הוא כרועה האמונה, כמי שמסייע בידו להתגבר על נטיותיו האגוצנטריות ולחזק את כוח האמונה בתוכו, ובכך להתחבר לבורא. האמונה עליה מופקד הרבי לקדם היא לא רק אמונה מקיפה וכללית, אלא כזאת שיורדת להבנה והשגה, וחודרת בכל היבטי החיים של החסיד. על כך מצטטת החסידות שנאמר בתורה כי רבי הוא ש'עומד ביניכם ובין הקב"ה', כדי להעביר את דבר הבורא[8].

"הנשיא הוא הכל"

כבר בתחילת ספר התניא מובהר כי הרבי הוא לא רק של החסידים המקבלים אותו. הרבי הוא הנשיא של כל אותו הדור. הרבי משמש בתפקיד של מורה רוחני עבור הכלל. הוא אמנם צריך להיבחר לתפקידו, אך משנכנס לתפקידו הוא מעצב את המשמעות גם עבור מי שאינו מאמין בו. הוא מברר את דרך האמונה הרלוונטית ומציב מודל שלמולו מתנהל אותו הדור על אתגריו הייחודיים.

על מנת להדגיש את היחס בין כלל האומה לרבי, נשענת הפרשנות החסידית על דבריו של רש"י לפיהם "משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל"[9]. משה במציאותו לא רק בטל לבורא, אלא גם מייצג את כל ישראל. הוא גורם לכל ישראל להיות כמציאות אחת, לחזור למידה של אחדות בין הנשמות, טרם פרוד הנשמות לגופים. הפעולות של הנשיא והמסירות נפש שלו מעצימים כל אחד המתבונן בפעולות אלה[10], ולכן הנשיא הוא מקור כוח גם עבור אלה שאינם מכירים בו ככזה.

ראש לאברים

המקורות הפנימיים העמוקים לאחריות של הרבי על כלל האומה היהודית הם כצפוי אלה הקבליים. ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית בני האדם נבדלים זה מזה, אולם מקור הנפשות הוא זהה ואחד. בכל אדם מאירה נפש ששורשה מאותו מקור של כלל הנפשות[11]. כל הנשמות בעולם כלולות בנשמתו של "אדם הראשון"[12]. נשמת "אדם הראשון" מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על-פי ספרות הקבלה, נשמתו של "אדם הראשון" הייתה מחולקת לאברים[13]. נשמה של רבי היא זאת שירדה להתלבש בגוף מבחינת הראש של אותו "אדם ראשון", כלומר שנשמה זו מחייה את שאר הנשמות כשם שראש האדם מחייה ומנהיג את האברים.

מכאן גם אפשר להסיק כי מי שממלא תפקיד של רבי, נולד עם פוטנציאל שכזה, אולם יחד עם זאת הוא צריך להכשיר את עצמו, לאורך חייו, לקראת התפקיד. הארת הנשמה בתוך גוף מחייבת גם אותו מבחינת הפעילות בעולם הזה, הכוללת את הצורך ללמוד כדי להשתפר, להכיר ולדעת. הרבי צריך לעמול ככל אדם אחר, אלא שהפוטנציאל שלו לזכך עצמו הוא גבוה לאין ערוך.

הבחירה

בחירת הרבי אין משמעותה שקבוצה מצומצמת של חסידים ממליכה על עצמה מישהו בעבור כלל ישראל. הבחירה של הרבי אמורה להעיד יותר על החסידים מאשר על הרבי. בנכונתם לקבל על עצמם מישהו כרבי הם מעידים כי הם מכירים את עצמם, את המאבק הפנימי שבתוכם אך גם זיהו באדם המסוים את תכונת הביטול האמורה, שהיא תוצר של עבודה עצמית ולמדנות יוצאת דופן. הבחירה היא סוג של עדות המלמדת על הסכמה משותפת כי דמותו של הרבי המיועד הזדקרה מתוך עולם של אינטרסים ויצרים.

ההיסטוריה של החסידים, מצביעה על כך שאלה, שהם מטבעם חשדנים וקפדנים, אמורים להיות רגישים כלפי זיוף או העמדת פנים, ולאתר במהירות מועמדים שאינם ראויים דיים להוות עבורם מודל לגילוי הבורא בעולם.

The post על עניינו של רבי, ומה מהווה הרבי עבור החסידים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

האיום הגדול ביותר על הרוח האנושית הוא אובדן האמונה העצמית, או נכון יותר אובדן האמונה ביכולת האדם להשתנות ולשנות את המציאות.

כפי שמרקס ניצל את ההיגיון הדיאלקטי ההגליאני לטובת ניתוח מטריאליסטי של התפתחות ההיסטוריה, כך אפשר לנצל היגיון זה כדי להסביר תנועות של שינוי בהיסטוריה של האנושות. בכל פעם שנפגשו זה עם זה ציבור עייף ונטול אמונה בעצמו, הצועד במסלול אבולציוני חסר תקווה וחיות, עם רעיונות המקפלים בתוכם תקווה לשינוי, לשיפור, להתקדמות – חל שינוי משמעותי במבנה האישי, החברתי, הדתי והמדיני. המפגש בין המצוי למה שצויר כדרך אל הרצוי עורר יחידים וקבוצות לפעולה. השינוי היה כמובן הדרגתי, רצוף תמורות והתנגדויות, אך בסוף הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה.

הרנסנס החיה את ההומניזם, הריאליזם והרגש האנושי. הוא השיב לאנשי ימי הביניים את הלגיטימיות שבמשיכה אל היופי האסתטי. המודרנה המליכה את כוח התבונה כפתרון למאבקי השליטה הבלתי פוסקים באירופה בין המלוכה, המנגנון הדתי ולוחמי זכויות האדם. הקפיטליזם הציע לכל אחד ואחת את הסיכוי לפרוץ, להצליח, להגשים. בשם סיכוי זה שולמו מחירים חברתיים כבדים וחלוקת העושר והמשאבים הציבוריים הפכה חסרת היגיון, אך בעיני רבים המחיר בעבור התקווה, היה ועודנו כדאי.

אובאמה, למשל, הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב לא רק בזכות היותו נואם כריזמטי. אברהם בורג נואם לא פחות טוב, והוא נחסם בפוליטיקה הישראלית. אובאמה נישא על כנפי אותה הבטחת תקווה. הבטחה כי האזרח האמריקאי יכול להפיק מעצמו יותר, להגיע רחוק יותר, לא להסתפק במה שהוא. אובאמה נבחר בעיקר כי גרם לאנשים להאמין כי הוא מאמין בהם.

תלכו עכשיו אחורה בציר הזמן ותמצאו שכל קבוצה גדולה, או כל שליט, ולא משנה מה היו תוצאות מעשיו, הצליח להתקדם כי הוא העניק לסביבתו את האמונה כי הם לא סתמיים. יש בהם ערך. הם יכולים להפיק מעצמם יותר. הוא העניק להם תחושה שהם חשובים ומשמעותיים, לעצמם ולעולם.

השינוי שמציעה החסידות

החסידות, המלטשת ומחדדת רעיונות בתורת ישראל, אינה מתרשמת מאירועים חיצוניים. האמת אמורה להיות עמידה יותר מכל משב רוח היסטורי. אולם המפגש של תכניה עם הדור הנוכחי הוא בעל פוטנציאל לשינוי. זהו מפגש המעניק תקווה לכל אדם. רוב השינויים שהוצעו בדוגמאות הקודמות עסקו ברווחה החומרית של ההמון. החסידות מכוונת אל האיזון הנפשי, שהוא תוצאה של עבודה סיזיפית, יומיומית, ושמתוכה מגיעה צמיחה הרוחנית, התעלות של הרוח והכרה של הבורא.

מחבר ספר התניא אינו מתפעל מהמאבקים הפנימיים שרוחשים בתוכו של כל אדם. הוא מכיר בשניות האנושית. בכך שאנו יום אחד יכולים להיות טובי לב ואוהבי אדם, ולמחרת להתדרדר להתנהגות משולחת רסן. לכל מצב נפשי מציע התניא ארגז כלים סדור, המקל על ומכווין את ההתמודדות. כשאנו עצובים אנחנו יכולים לרכוש כלים מפרק 27 בתניא, כשאנו מלאי הרהורי תאווה, נופלים קורבן למחשבות זרות, המדריך בפרק 28 עשוי לעזור לנו. כשאנו אטומים, פרק 29 הוא המתאים לנו ביותר. וכן הלאה.

החסידות אינה מזמינה תירוצים לכישלונות האנושיים. היא יודעת שאנו נופלים על כל צעד ושעל, אך מציעה לנו כל פעם הזדמנות מחודשת לתקן את הדברים. כל עוד הנר דולק, יש אפשרות לתקן.

טבע האדם

ישנן דרכים רבות לתפוס את טבע האדם. כל תפיסה של האדם משפיעה בדרך כלל גם על היחס הכללי לחברה, למדינה, לכלכלה ולתרבות. ניתן לראות באדם כרע מטבעו, ולכן גם לתבוע מנגנונים שיווסתו את היצר האנושי הבלתי נשלט. ניתן גם לראות באדם כמי שנולד כלוח חלק, Tabula rasa, כניטראלי בנטייתו המוסרית, אולם בעל השקפה אגוצנטרית מובנית המשפיעה על התפתחותו, והופכת אותו לאנוכי ואינטרסנט.

החסידות, בניגוד לסברות אלה, מבקשת לחדד את ההשקפה היהודית לפיה היצר הוא אולי רע, אך האדם הוא טוב ביסודו.

'הים ראה וינוס'

ספר תהילים מתאר כי בשעת יציאת מצרים 'הים ראה וינוס'. על רקע תיאור זה שואל המדרש ממה נס ים סוף? מה הוא ראה שגרם לו להיבקע? אחת התשובות הניתנות היא כי הים הבחין בעצמות יוסף שהועלו ממצרים על-ידי משה, ולכן נבקע[1].

מדרש אחר מתאר כי ים סוף כרת הסכם עם הקב"ה, עוד קודם שנברא, לפיו בשעת צרה, בעת שבני ישראל יזדקקו לכך, הוא יתבקע לשניים. ההסכמה לקריעה זאת הייתה התנאי לבריאתו של ים סוף[2].

כיצד ניתן לגשר בין שני המדרשים? שהרי אם הים מלכתחילה היה אמור להיבקע, כחלק מהסכם עם הקב"ה, מדוע נאמר שהים נבקע כי ראה את עצמות יוסף?

פירוש לדברים, המיוחס לר' אהרון מקרלין, תלמידו של המגיד ממעזריטש, משלב בין שני המדרשים בכך שהקב"ה, בטרם התנה את בריאת ים סוף בכך שיסכים להיקרע בשעת הכושר, לקח את הים על מנת להראות לו בפני מי הוא אמור להיקרע. הים ראה את נשמות בני ישראל, והתרשם ממעלתם הרוחנית הגבוהה. אולם כשבני ישראל עמדו דווים, עייפים וממורמרים על שפת ים סוף, הים כבר לא זיהה את אותן נשמות נשגבות ולכן סירב להיבקע. רק כשראה את עצמות יוסף ניאות לקיים את ההסכם.

בקריעת ים סוף הקב"ה כמו ביקש מים סוף לשים לב כי כל אדם ניתן לבחינה והערכה מזוויות שונות ומגוונות. במקום מסוים הוא עשוי להקסים כבעל מידות נאצלות, ובמקום אחר להרתיע את סובביו. בכל אדם אפשר לזהות צד נעלה ונשגב, כפי שזיהה הים את האיכות המוסרית והרוחנית הגבוהה של יוסף, שניכרה אפילו בעצמותיו, או להבליט את הצד הבהמי שבו. הבחירה האם לזהות את הפוטנציאל האנושי או להתכחש אליו נתונה בידי האדם.

קשה זיווגם כקריעת ים סוף

חכמים מדגישים כי הזיווג של בני זוג קשה כקריעת ים סוף[3], ולא ככל נס אחר, משם שקריעת ים סוף מלמדת על חיבור ההפכים המצויים בכל אדם. בכל אדם יש ממידת יוסף וממידת בני ישראל כפי שהם יוצאים ממצרים עמוסי תלונות וכפיות טובה. בידיו של כל אדם לבחור איזה צד להדגיש ואיזה צד לראות באחר. את הצד של הפוטנציאל הנעלה או זה של העבדים המפוחדים מחיי חירות וצמיחה הכרוכה במאבקים בלתי פוסקים.

'באתי לגני'

אחד המאמרים היסודיים בחסידות, שבו הפוטנציאל האנושי והנשמתי בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, הוא המאמר האחרון שהגיה האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון, הנקרא בשם "באתי לגני".

מאמר זה, שהורחב ובואר במשך כ-40 שנה על ידי הרבי מליובאוויטש, מהווה במידה רבה את צוואתו של מי שהיה מנהיג יהדות רוסיה בשנותיה הקשות ואת סיכום ההשקפה שלו על המציאות.

הרבי הריי"צ (1880-1950) עבר על בשרו את אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של המין האנושי. הוא סבל פיזית ונפשית בצורה שכמעט בלתי ניתנת לתיאור. הוא שימש, כאמור, כמנהיג יהדות רוסיה בשנות שלטונו האיומות של סטאלין. מרוסיה הוגלה והגיע לוורשה. שם ניצל ברגע האחרון ממכונת הרצח הנאצית.

דווקא הוא, למרות שנוכח בתהומות אליהם בני אדם מסוגלים להתדרדר, מסכם את חייו בנימה האופטימית ביותר האפשרית. הוא מבקש מאיתנו להסתכל על האדם בצורה אחרת. להכיר כי במבנה הנפשי של האדם טמון מקור להתעלות עצומה ולמימוש אפשרות שינוי. זהו גם המסר המרכזי ב'ספר של בינוניים', החלק הראשון בתניא. ספר המיוסד על הרעיון 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. ניתן להשתנות וניתן לשנות. צריך רק להאמין בכך.

זהו מקור הכוח של האנושות, ואותו רוצה החסידות להדגיש.

תשתית מדעית

התרומה המרכזית של החסידות לתקווה האנושית, לאמונה של האדם בעצמו, ביכולת השינוי שלו, וביכולת שלו ליצוק תוכן ומשמעות לכל רגע חולף, אינה מתכווצת לכדי סדרת מתכונים פסיכולוגיסטיים.

כתביו של מרקס לא זכו לתהודה כה רבה רק בגלל שלימדו אודות מלחמת המעמדות. גם לפני מאתיים שנה היה ברור לכל כי ישנם פערים בין מעמדיים בלתי נסבלים, וכי צריך למנוע מהעשירים לנצל את העניים. באם מדע הוא החיפוש אחר הסדירות בטבע, ההצלחה של מרקס נבעה מכך שהעניק תשתית מדעית לתיאור התפתחות מלחמת המעמדות.

מקור הכוח של החסידות הוא לא בגיבוש מסר תורני מעניין או במסקנה האופרטיבית העולה מהדברים, אלא דווקא במבנה הלוגי-מדעי התומך בהצגתם. החסידות מציגה קונסטרוקציה טיפולוגית שלמה על מנת ליישב את המסרים שהיא מנסה לקדם. זאת מתוך הכרה כי לדעת את המסקנה או התוצאה של הדברים, היא ידיעה בעלת ערך נמוך יותר מאשר הכרת הדרך אליהם. כך למשל הפתרון של תרגיל מתמטי יוצר התקשרות רגשית נמוכה יותר ומקדם הבנה והפנמה רדודה של מתמטיקה מאשר ידיעת הדרך לפתרון. להכיר בכך כי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול בתורה זה בהחלט דבר חשוב. אולם להכיר מדוע זה כלל חשוב, או מה הלוגיקה והטעם לציווי האלוקי, הוא בעל ערך רב יותר.

בעל התניא האמין באנשים והסביר למה בדיוק כדאי להאמין בהם. ללכת בדרכו, כפי שהרבי הריי"צ מלמד, זה אומר גם להאמין באנשים. אותם אנשים הסובבים אותנו בחיי היומיום, במעגלים הקרובים והרחוקים. להאמין באנשים זו משימה לא קלה, המנוגדת לאופיינו הטבעי, אך בהחלט ברת השגה.

[1] מדרש תהלים, קיד.

[2] בראשית רבה, פרשה ה; שמות רבה, כא.

[3] סוטה ב, א.

The post !!Yes We Can appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

(כאן אפשר להאזין לשיעור במלואו (אודיו) ולהוריד כקובץ MP3).

מה זה ראש השנה לחסידות? כמו שיום ההולדת לכל אחד מאיתנו הוא היום בו הוא הגיח לאוויר העולם, כך לכל דבר ועניין יש את יום ההולדת שלו, היום בו הוא הפך לדבר גלוי וידוע.

בי"ט כסלו, לפני 212 שנים, שוחרר מחבר ספר התניא, מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, ממאסר בן 53 ימים. הוא הואשם כי מרד בצאר וניסה להקים דת חדשה, דבר שהיה אסור באותם ימים.

ובכל זאת, בקרב מי שאינו מקורב לחב"ד לא יכולה שלא לעלות השאלה, מה הקשר בין ראש השנה לחסידות לבין יום השחרור ממאסר של אדמו"ר הזקן. ובכלל מה מיוחד בכך שרב מזרח אירופאי, גם אם חשוב ומוערך, שוחרר אחרי 53 ימי מאסר, כך שהאירוע זוכה להתוועדויות שמחות ורבות משתתפים בכל רחבי הארץ והעולם? ההיסטוריה היהודית לבטח רצופה מקרים טרגיים יותר, וגם סיפורי גאולה משמחים לא פחות, של יהודים בעלי חשיבות שניצלו כחוט השערה מגזרה קשה שעמדה לפקוד אותם.

ישנם כמה הסברים לשאלה זו, שכמובן יורחבו במפגש ביום רביעי. החשוב שבהם נעוץ בחידת הקשר אותו משרטטת תורת הקבלה והחסידות – הקשר בין העולמות הנסתרים לזה הגלוי. בעל התניא היה עסוק במפעל חיים של הפצת רעיונות החסידות תוך הבלטת הצד השכלתני שבהם. המאסר והשחרור ממנו לימד את החסידים כי לאחר בחינה של דרכו, ניתן לו האות משמיים להמשיך בדרך זאת, וביתר שאת. תאריך הגאולה הפרטית של אדמו"ר הזקן הוא תאריך של גאולה כללית, גאולה של תכני הקבלה והחסידות ממצב אזוטרי, המתאים למתי מעט, לחכמה אקזוטרית, הפתוחה לכל ומזמינה את השימוש בכוח הדעת כדי להכיר את הבורא ואת העולם.

י"ט כסלו מסמן את לידתו, או נכון יותר הדגשתו וגילויו של גוף ידע חדש בעולם. נכון שרוב התכנים היו קיימים גם קודם, ומדובר בהתפתחות רעיונית הדרגתית, שהמשיכה בין היתר דרך האר"י, הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. אולם הכריכה של הדברים וההצגה שלהם באופן עליו עמל בעל התניא היא חדשנית וייחודית.

החסידות של בעל התניא משכללת את שיטת ההתבוננות היהודית ומעודדת להגביר את המודעות לנוכחות האלוקית בעולם. היא אינה באה להציע דבר מה חדש לעולם, כי אם למקד את הזרקור על דברים הקיימים בו. בצורה ציורית ניתן לומר כי החסידות רואה את העולם כחדר חשוך שמדליקים בו אור. הדלקת האור לא יצרה שינוי במבנה החדר או בנוכחים בו, אך היא אפשרה למציאות חדשה להיחשף לנגד עיני המתבונן. כך שניתן לראות את החסידות ואת ספר התניא כמערכת פרשנית למציאות, או כדימוי שהוזכר, כמשקפיים שניתן להרכיב ודרכן להתבונן באירועים שאנו חווים. ועל המשקפיים החדשות שדרכן אנחנו יכולים לראות את המציאות, חוגגים את יום ההולדת.

המפגש ביום רביעי יתקיים ברח' אחוזה 153, רעננה, מתאספים כרגיל בשעה 20:00 ומתחילים ב-20:30.

התוועדות י"ט כסלו נוספת בה אקח חלק, תתקיים באשקלון, אולמי לב, רח' ההסתדרות 40, במוצאי שבת בשעה 20:30.

The post י"ט כסלו ועוד appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

היסוד הזה הוא מחד הרעיון אולי החשוב ביותר בתפיסת האמונה ומאידך הוא גם פתח ומקור לשרלטנים, מעלים באוב וכהנה טיפוסים ומכשפים שגורמים לאנשים להאמין בהם. כיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא בני אדם שהאמינו בדברים שהם במקרה הטוב מוזרים וחריגים בהשקפה הרווחת, ובמקרה הפחות טוב מסוכנים לסביבה.

אדמו"ר הזקן נלקח לחקירה למבצר הפטרובלי בעיר פטרבורג ברוסיה הצארית, ציור שמן של ר' יחיאל אופנר

כוח הקשרים החברתיים

ישנן סיבות רבות שבכוחן להסביר מדוע אנחנו מאמינים לאנשים מסוימים ולא לאחרים. האחרון שבהם, או הפחות חשוב שבהם, הוא טיעונים ולוגיקה. אנחנו הכי פחות משתכנעים מטיעונים. אם אתם אנשי ימין, נסו להיזכר מתי הקשבתם באמת, אבל באמת, כלומר נטולי מחסומים ובראש 'נקי' לח"כ אילן גילאון. אם אתם אנשי שמאל נסו להיזכר מתי האזנתם לטיעונים הלוגיים ששטח אריה אלדד בנאומו.

בדרך כלל אנו משתכנעים בדברים בגלל שהם חלק מהמסגרת הקהילתית והחברתית שלנו. הקשרים החברתיים הם המקדמים או מגבילים שינויים ואמונות. ובכל זאת, אנחנו גם בוחרים להאמין במה שהוכח עבורנו כעובד. אם השמש זורחת כל בוקר מחדש, אנחנו נאמין שגם מחר היא תזרח. אם אחד מחברינו לצוות הוביל אותנו בניווטים מבלי 'להתברבר' פעם אחר פעם, בניווט העשירי נצעד אחריו בעיניים עצומות.

אמינות ותיווך

ככלל, הידע שלנו על העולם והחיים בו הוא ידע מתווך. תמיד ישנו צד שלישי המתווך בינינו לבין הידיעות שלנו על העולם. ככל שהמקור המתווך נתפס בינינו כאמין יותר, הידע הוא בעל ערך רב יותר, וסביר שנאמין בו יותר.

כשאנו רואים פרסום בעיתון על נפלאות נעלי ה-CROCS אנחנו עשויים להתעניין, אך ניוותר חשדניים. האינטרס של הגורם המתווך ידוע לנו. החברה האמריקאית רוצה למכור כמה שיותר נעליים ולהרוויח כמה שיותר כסף. כשחבר מספר לנו על נפלאות הנעליים, נוחותם ויתרונותיהן הבריאותיות, אנחנו עתידים להשתכנע בקלות רבה יותר. מתווך נטול אינטרס לכאורה, הוא בעל כוח שכנוע רב יותר. מסיבה זו קמפיינים המתבצעים באמצעות רשתות חברתיות הם מוצלחים יותר מאלה הממומנים בדרכים הממוסדות.

אם לסכם, האמונה היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלנו במציאות, גם אצל אלה שהרציונאליזם ככלי לקבלת החלטות הוא נר לרגליהם. אנחנו כל הזמן מאמינים לאנשים ולדברים. למוסכניק, לרופא, למדען. ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו ובה בעת הוא מתגלה כחסר אינטרס, או לכל היותר כבעל אינטרס החופף לזה שלנו, הקהל, הוא בהדרגה צובר את אמוננו.

האמונה שלנו בדברים היא בעלת תוקף רב יותר, ואם תרצו שטותית פחות, ככל שהגורם המתווך לאותה אמונה הוא אמין יותר.

להישען על כתפי ענקים

אפילו גוגל, מנוע החיפוש הפופולארי בעולם, מדגיש עבורנו את הדרך הטובה ביותר להעשיר את הידע שלנו ואת יכולת ההבנה שלנו את העולם: Stand on the shoulders of giants, עימדו על כתפי נפילים[1]. במילים אחרות, גם אם בכל עת נוסף לנו ידע אודות העולם שאנו חיים בו, אנו משולים בהבנתנו את העולם לננס הנשען על גבי ענק[2]. אם אתם רוצים לדעת משהו באמת – תבדקו מי או מהו הגורם המתווך של אותו ידע ומה האינטרס שלו.

הפניות

המחשבה היהודית מנסה לדבוק בקו זה. ביהדות יש ערך רב לא רק לתוכן הדברים המושמעים, לסדירותם הלוגית ולמי אומר אותם, אלא למידת הישענותו של הדובר על מערכות קודמות של ידע. זוהי אחת הסיבות לכך שגם שיטת הלימוד, המחקר והכתיבה היהודית מבוססת, בדומה לשיטה האקדמית, על הפניות ומקורות. חכמים אומרים כי 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'[3]. הרעיון הוא שעל-ידי גילוי אומר הדברים, מגלים את השורש של הדברים, את הנקודה הנעלמת שבהם. הגילוי הוא הגאולה של פנימיות התורה[4]. אזכור אומר הדברים אינה חלוקת כבוד סתמית כי אם הצבעה על כך שדברי התורה הם לא רק סברות או טענות אישיות, אלא סדרה של הסכמות משותפות המתווכות על-ידי סוכן אמין.

מכאן, אנו יכולים להרחיב את הבנתנו כשאנו נשענים על ענקי רוח שביררו את ההשקפה היהודית לאורך ההיסטוריה, והציגו מארג שלם ומרשים של היקף ידיעות, עומק השגות, מידות ומעלות רוחניות ושכליות. ניסיוננו האישי עשוי רק להעניק תוקף או אישור מחודש לקיום הדברים.

היוצר והיצירה

מיהם אותם מתווכים העשויים להיות אמינים בעינינו? ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו, הוא צובר בהדרגה את אמוננו. אנחנו, כאמור, מפתחים אמונה במה שהוכח עבורנו.

ועוד, היהדות אינה מנתקת את הקשר בין היצירה ליוצרה. יצירת מופת לא תהיה משכנעת אם מחברה לא יהיה דמות המשמשת דוגמא חיה לכתיבתו. כתביו של הפילוסוף הצרפתי הנודע, ז'אן ז'אק רוסו לדוגמה, שהטיף לשוויון וצדק, לא היו זוכים למעמד קנוני גם אם היה יהודי מאמין, ולו משום ששלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים. התפיסה היהודית דורשת לתעל את פרץ היצירה לתוך מסגרת ברורה של מעגל חיים מופתי. משימת היחיד היא לעמוד באמות המידה המוסריות שהוא מציב לאחרים. המעשה, בחיים היהודיים, הוא התוצר החשוב ביותר של הידע.

הדוגמה האישית אליה נדרש היוצר קשורה קשר הדוק ליכולתו להיות חלק מקהילה. מערכת מסוימת של ידע הופכת בולטת או מפורסמת ממערכות אחרות באמצעות אנשים הדוחפים אותו מן הפריפריה למרכז התודעה האישית והמשותפת. אותם אנשים הדוחפים את הידע הם ההופכים אותו למשותף ומוסכם. גם ספר מעמיק וחדשני יידחק לקרן זווית אם לא יהיה מי שיעסוק בו ויקדם אותו.

בעל התניא

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להצביע על אחד המתווכים האמינים ביותר לידע יהודי, רבי שניאור זלמן מליאדי, שיום הולדתו יחול בשבת הקרובה.

אדמו"ר הזקן הצליח להותיר אחריו אנשים שיישאו את מורשתו בין היתר משום שהיווה מודל חי להגותו.

בעל התניא שימש כמנהיג תנועת החסידות ברוסיה לפני כמאתיים שנה ומקובל לתארו כנכדו הרוחני של הבעל שם טוב[6]. מכתביו ניכר כי היה אדם בעל צמא עצום לידע, שלט בכל תחומי התורה והיה בקיא בנושאים רבים נוספים.

התניא

את ספרו העיקרי, ספר התניא, פרסם בשנת תקנ"ז (1797), שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה[7].

בדרך כלל מאורעות התקופה הם בעלי השפעה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. ההקשר ההיסטורי שבו פורסם ספר התניא רלוונטי משום שהוא מלמד עד כמה הקדימו רעיונותיו את זמנם והם מהווים סיכום מגובש למחשבה היהודית. רעיונות המציבים את האדם במרכז ומדגישים את ערך תיקון המידות והתמודדות היחיד עם מופעים של חוסר איזון בנפשו.

אמנם ספר התניא הוא אחד הספרים השיטתיים, המקיפים והעמוקים ביותר בכל הנוגע להבנת האדם, הבריאה והבורא, אולם אם לא היו מאחוריו אנשים שהיו מקדמים אותו, סביר שהיה נזנח בקרן זווית. שכן מדובר בספר קשה לקריאה, המורכב ממשפטים ארוכים ממושגים עמוקים שאינם נהירים לקהל הרחב. בהקשר הזה נהוג לומר כי הגאון מווילנה השאיר אחריו ספרים. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שגם הוא נולד בח"י אלול, הותיר אחריו אנשים. אדמו"ר הזקן השאיר גם ספרים וגם אנשים[8].

נגד הזרם

בעל התניא ייסד והנהיג את חסידות חב"ד, אך מעולם לא ראה עצמו מוגבל להשפעה על חסידיו בלבד. בכל ימיו הוא ראה עצמו כמנהיג של כלל העם היהודי, ולכן כמי שמציג תורה כלל יהודית, ואף אמת אוניברסאלית. שיטתו לא נתפסה בעיניו כזרם חסידי, אלא כתמצית היהדות. גם את ספר התניא לא כתב רק לחסידים כי אם לכלל.

למרות שהיה מקובל בקרב קהילות רבות, התמודד אדמו"ר הזקן עם התנגדויות לא מעטות לשיטתו. במהלך חייו הציב חלופה משמעותית לכמה וכמה תפיסות ואמונות רווחות. חסידיו נוהגים לתארו כמהפכן מבחינת החדשנות והמקוריות. כמי שבדומה לאברהם אבינו הלך נגד הזרם בניסיונו להנחיל את האמיתות בהן האמין[9]. אברהם הכריז, בניגוד לאמונה הנפוצה באותם זמנים, על קיומו של א-ל מונותיאיסטי שאותו יש להכיר ולעבוד. באופן דומה בעל התניא תבע מכל יהודי, כמובן בגישה סבלנית ומכבדת, להכיר את אלוקיו, ומתוך הכרות זאת להתמלא בתחושת דחיפות וחיות בכל מעשיו. במקרים רבים ניכר כי הוא לא התפשר עם יראת שמים פשוטה ודרש עיון מתמיד בתורת האלוקות[10].

כדי שהעיון וההתבוננות יעשו כדבעי, הדגיש בעל התניא כי אנו צריכים להרחיב ולהעמיק את הידע שלנו על העולם. את זאת אנחנו יכולים לעשות באמצעות גורמים מתווכים לידע, כאלה שאמינותם ניכרת. אחת האינדיקציות לכך שאיננו נסחפים אחר אמונות שווא היא שאנו נשענים על מתווכים אמינים לידע ושהם משוללי אינטרסים זרים לנו. בעל התניא משמש מופת לגורם מתווך שכזה.

[1] מופיע בשער Google Scholar.

[2] ראה שבלי הלקט בראש הספר (בשם ר' ישעי' מטראני). הקדמת החוות דעת לפירושו לשו"ע יו"ד. המשך תרס"ו ע' ת.

[3] אבות פ"ו, ו (בסופו); מגילה טו, סע"א ובעוד מקומות. ומהכיוון ההפוך, "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו (נדרים פ"ק) ומקורו במדרש (תנחומא במדבר כב; יל"ש במדבר רמז תרצה; יל"ש משלי עה"פ רמז תתקס). "אמר רבי חזקי' אמר רבי ירמי' בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב (משלי כב, כב( אומר אל תגזול דל כי דל הוא וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו".

[4] ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לו, תשא, שיחה ב', 185.

[6] למרות שהבעש"ט נפטר כששניאור זלמן היה בן 15 לערך, ולא עמד עמו בקשר ישיר, מסופר כי הוא מסר להוריו הוראות מדויקות בנוגע לאופן גידולו ודרכי חינוכו. גם טקס החלקה, הגזיזה הראשונה של שיער הראש, של רבי שניאור זלמן בגיל שלוש, נערך אצל הבעל שם טוב. אביו של שניאור זלמן נחשב לחסיד הבעש"ט, אך הוא לא גילה זאת לבנו בזמן לימודיו, ונתן לו לבחור לבדו את דרכו. לחסידות הגיע שניאור זלמן באמצעות המגיד ממעזריטש.

[7] ספר התניא נכתב בעברית. מאז הדפסתו הראשונה התפרסם בלמעלה מ-5000 מהדורות ותורגם לשפות רבות. ראו: אברהם שמואל בוקיעט, נזר התניא, תאריכים שונים בהתפתחות ספר התניא ובהפצתו, בהוצאת איגוד השלוחים, כפר חב"ד, 5768.

[8] מובא אצל:  שלמה יוסף זיון, רבי שניאור זלמן מלאדי, מחניים מ"ו, ה'תש"ך, באתר "דעת.

[9] המדרש מלמד כי אברהם נקרא אברם העברי, הרבה לפני שבני ישראל זכו בכינוי יהודים (הכינוי יהודי מופיע לראשונה בירמיהו לו, יד). הוא זכה בשמו זה על שום שחצה את הנהר נגד הזרם, מעברו האחד, בעוד שכל העולם, כל עובדי האלילים באותה תקופה, היו בצד האחר של הנהר.  ראו: ב"ר ספמ"ב. על כך שאברהם 'הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב' ראו: סוטה יו"ד סע"א.

[10] על קורותיו של  אדמו"ר הזקן ניתן לקרוא בביוגרפיה מקיפה באנגלית:

Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman Of Liadi, Kehot Publication Society, 770 Eastern Parkway, Brooklyn, 1969.

The post למה להאמין לו? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.