מאפייני הנפש שחובה להכיר על-פי בעל התניא
מהם יסודות תורת הנפש היהודית? על מה היסודות הללו מתבססים? כיצד בנויה הנפש? יסודות בשיטת בעל התניא
לימוד לרגל י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות
מקורות
לרגל י"ט כסלו, הנקרא ראש השנה לחסידות. נעשה רגע זום אאוט ונשאל מהי התרומה של בעל התניא וממשיכיו להכרת הנפש ולפסיכולוגיה היהודית. סיכום של הלימוד.
- בהירות מתודולוגית והכרת אברי הנפש.
רבי שניאור-זלמן מעיד על היכרות טובה עם הנפש לא באמצעות התצפית, הניסיון או התבוננות עצמאית פנימה. תיאור הנפש מתבסס על מתודולוגיה ייחודית שפיתחה החסידות – תרגום שפת הקבלה, ובעיקר ספרות האר"י, לשפת הנפש.[1] ספרות הקבלה מאפשרת ביסודה היכרות טובה יותר עם הבורא והקשר שלו עם הבריאה. החסידות עושה שימוש בספרות זו כדי להכיר טוב יותר את נפש האדם.[2] הגישה החסידית מבוססת על אבחון הכוחות הפועלים בנפש, על יסוד הכרת הכוחות שבאמצעותם הבורא מנהיג את העולם.[3] כלומר תורת החסידות מזמינה להתבונן באופן שבו הבורא בורא את העולם ומנהיג אותו, ומתוך התבוננות זו היא לְמֵדה על אודות פעולת הנפש בגוף.
הנחת היסוד המונחת בתשתית "שיטת הטיפול" הייחודית שבה משתמש רבי שניאור-זלמן בפרט ותורת החסידות בכלל, היא שהבורא ברא את האדם כך שמנפשו ומגופו משתקף האופן שבו הבורא בורא ומנהיג את הבריאה.[4] על-ידי הכרת הבורא והקשר שלו עם הבריאה, דרך ספרות הקבלה, ניתן ללמוד על אודות נפש האדם. במקרה זה המסקנה ההפוכה תהיה נכונה גם כן. על-ידי בחינת הנפש ניתן ללמוד על אודות הבורא, עד רובד מסוים כמובן. כך בלשונו של בעל התניא:
"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות… לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב (מה שכתוב) 'ומבשרי אחזה א-לוה'. שהכוונה היא להבין קצת א-להותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם"
וכן נמצא לרז"ל בהדיא (בברור)(בפ"ק דברכות) שדימו המשכת החיות ממנו ית' להעולמות לסדר המשכת החיות מהנפש בהגוף, והוא מ"ש רז"ל (דף י' ע"א) מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, ובמדרש תלים ע"פ ברכי נפשי אמרו מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם,
והרי ענין שהנשמה ממלאה הגוף הוא בבחי' התלבשות ותפיסה ממש כנ"ל. וא"כ מדמים כן ענין התלבשות החיות ממנו ית' בהעולמות"
2. עצמות הנפש.
מה עולה מההקבלה – שיש עצם – עצמות הבורא ויש עולם. יש עצמות הנפש הבלתי משתנה ובלתי פגיעה ויש כוחותיה ויש להם מערכת יחסים מורכבת. זה לא רק משל פשוט עצם ההקבלה הופכת את הגוף האנושי לקדוש. בניגוד לגישות אנטי הומניסטיות.
עצמות הנפש – ה"אני" הפנימי – אינה נתפסת בספרות החסידות כגורם קמאי, פרימיטיבי, יצרי, שכוחות הנפש הגלויים, השכל והמידות, נדרשים לרסנו. האדם אינו מחביא בלא-מודע שלו שלדים הדורשים טיפול. הכוחות הנעלים והלא-מודעים נתפסים כמדרגות טהורות ונשגבות שבנפש האדם, שעליו לחשוף בעדינות. דרגות שבכוחן למלא את האדם תקווה ואמונה בעצמו ובעולם.
באיגרת שכתב אחרי שחרורו ממאסרו הראשון, כנראה בשנת תקנ"ט, 1799, בעל התניא מספק תיאור מסוים למהי אותה מהות פנימית, אותה עצמות נפש שלמעלה מהשכל. לשיטתו, בעל-מודע, בפנימיות הנפש שלמעלה מהשכל, ישנו ניצוץ נשגב, ניצוץ הבורא.
"והיינו לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא… בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור הבורא ממש… והיא היא בחינת ניצוץ אלוקות שבכל נפש מישראל."[5]
3. כל אחד יכול
התחלת ספר התניא היא בדף-השער (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם הוא לשונו של אדמו"ר הזקן, ולכן נכלל גם הוא בסדר הלימוד דספר התניא) – "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד . . לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י". (דברים ל, י)
פרק יז: "ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו ר"ל האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמ"ש במ"א."
4. לכל אחד יש תפקיד והוא משפיע בתכלית הכללית
פרק לו : "והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית' רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו ית' שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו ית' כדכתיב כי לא יראני האדם וחי…וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי הלבושי' המסתירים האור והחיות שממנו ית' עד שנברא עו"הז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומ' אני ואפסי עוד. ..והנה תכלית השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליוני' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עו"הז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים…"
5. דואליזם – תורת שתי הנפשות והמאבק הפנימי
אצל בעל התניא בשונה מאחרים, האדם מכיל את שתי הנפשות. זו בשורה אדירה בהבנת הנפש.
נפש בהמית ונפש אלוקית, תמונת מראה זה לעומת זה. בא לידי ביטוי בשני מובנים – בהסתר ובמלחמה. המלחמה היא ברגשות, במחשבות.
תניא פרק ט: "אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי"
תניא פרק כח:" אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו."
כמה תובנות מהקרבות:
- הניצחון הוא תמיד זמני, וכך גם ההפסדים
- אין ניצחונות ללא מאמץ
- חייבים להילחם
- המטוטלת היא חלק מהבריאה – ולכן אתה לא פגום
- – "האדם נידון למאבק פנימי מתמיד. המשימה שלו, משימת חייו, היא לנצח את המאבק ברגע הנוכחי."
6. מודעות למלחמה הניטשת בקרבנו, אמורה להשפיע על יחס חסר שיפוטיות כלפי הזולת
פרק ל: "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים. והיינו ע"פ מארז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמ"ש בהושע הוא בוער כאש להבה וגו'. משא"כ מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמ"ש במ"א".
פרק לב: "והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן… ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה.
וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך וכמ"ש במ"א באריכות…"
7. משרטט מיהו הדמות החשובה, הגיבור של החיים האלה – לא הצדיק אלא הבינוני
בכמה מובנים, השאלות שהעסיקו את ההוגים האקזיסטנציאליסטיים הטרידו, שנים רבות קודם לכן, את רבי שניאור-זלמן. אמנם במקום שיש השגחה פרטית יכולה להיות התנגשות עם הבחירה הקיומית. אולם כל רגע בחייו של האדם מורכב ממאבק, ולכן גם מבחירה. בחירה עם איזה כוח להזדהות, איזה לבוש נפש ללבוש, ואיזו משמעות להחדיר לחיים. במובן מסוים לאדם יש הכוח לדחות ולהתנער מהגדרות, מתוויות ומסמלי סטאטוס שנכרכים סביבו עוד מלידתו. מתוך אותו מאבק פנימי נתונה בידיו האפשרות לצמוח, להתקדש ולהשיג משמעות לחייו.
גיבור התניא – החירות לבחור מגולמת בגיבור ספרו של בעל התניא. רבי שניאור-זלמן לא קרא לספרו תניא. שם זה הוא כינוי מאוחר יותר שהודבק לספר על שם המילה הפותחת אותו.[6] בעמוד השער לספר נקרא החלק הראשון העוסק בתורת הנפש בשם ספר של בינונים. במילים אחרות, הספר נועד לאנשים שיכולים להגיע למעמד של בינונים. "מדת הבינוני היא מדת כל אדם," מדגיש רבי שניאור-זלמן, "ואחריה כל אדם ימשוך. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה."[7] בינוני הוא כאחד האדם, רק שהוא מצליח לנצח בקרבות המתגלגלים לפתחו. הבינוני עושה את הבחירות הנכונות ומקבל אחריות על קיומו בכל רגע ורגע.
בינוני, היינו עשויים לחשוב, הוא מי שחציו זכאי וחציו חייב. מי שאיננו צדיק אך גם לא רשע. אולם רבי שניאור-זלמן מרחיק את גיבור ספרו מהגדרה זו. ה"בינוני" הוא מי שבשלושת לבושי נפשו, במחשבה, בדיבור או במעשה, לעולם הנפש הא-לוהית שבו שולטת על הנפש הבהמית. היא לעולם זו המנצחת בקרבות ורותמת את הטבעיות והבהמיות לטובת הקדושה. אולם למרות הניצחונות של הנפש הא-לוהית, הנפש הבהמית אינה מפסיקה לאתגר אותה. לא תש כוחה. הניצחונות של הבינוני אינם קלים. הוא מתאמץ בכל פעם מחדש כדי להשיגם.[8] הנפש הבהמית אינה מנצחת אך גם אינה מרפה.
העדר שביעות רצון עצמית – הבינוני גם אינו יכול להישען בהנאה על הישגי העבר. אם עשה מעשה טוב, פרגן, תמך, דחה מחשבת עצבות, ברגע שלאחר מכן הוא עשוי להשתכנע שמותר לו לשחרר קצת רסן. ההצלחות מסוכנות בעבורו כי הן טומנות בחובן הבטחה למאבקים קשים יותר בהמשך ולתחושת שביעות רצון עצמית שעלולה לפגוע בהתקדמות האדם.
8. "בשבילי נברא העולם"
אחד העקרונות האמורים לסייע לאדם במאבקיו הוא ההכרה בייחודיותו. האדם, מדגישה התפיסה החסידית, הוא מרכז הבריאה. רבי שניאור-זלמן מפתח את הגישה של הבעל-שם-טוב המדגישה כי כל יחיד צריך לומר לעצמו, בכל רגע ורגע, "בשבילי נברא העולם".[9] לאמירה זו יש כמה וכמה מובנים. אף לא באחד מהם אין הכוונה שעליו לנקוט גישה אגוצנטרית שלפיה הוא במרכז והכול סביבו. הכוונה היא כי עליו לנסות לאתר בכל סיטואציה, בכל אירוע שמתרחש והוא מודע לו, את המסר הייחודי שהוא נושא בעבורו.
כל אדם הוא יחיד, מיוחד ומקורי בתפיסת בעל התניא. אין אדם דומה לחברו. בשל כך לכל אדם יש המשימה הייחודית לו בחייו. כל אדם נוצר עם כוונה ותפקיד המתאימים רק לו. עצם הבריאה של האדם היא מעין הכרזה על חיוניותו. חיים משמעותיים בהיבט הזה הם חיים שבהם האדם יודע שמישהו או משהו זקוק לו. יש לו אחריות על המציאות מתוקף בריאתו.
9. החזון הינו בר השגה
פרק יב: "והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו…אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים ."
10. מהו האידיאל? שמחה כיסוד הפסיכולוגיה החיובית וכהכרה ש"טבע הטוב להיטיב"
פרק יד: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי "
מה עם טרדות רגילים – (אגרת יא) תניא, אגרת הקודש, יא: "וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם… רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד
מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו … ןזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני’…וע”כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה’ המחיה ומטיב עמו בכל רגע …ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח”ו וע”כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת…אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א”ע "
[1] ספרי האר"י והזוהר מוזכרים פעמים רבות בכתבי אדמו"ר הזקן. נוסף עליהם מקובל כי המקורות שהשפיעו ביותר על בעל התניא בספרו היו המהר"ל מפראג, השל"ה והמגיד ממעזריטש. ראו: לקוטי אמרים, חסידות מבוארת, עמ' ו.
[2] על-פי תורת החסידות, חלק מהמקורות לכך הם ספר איוב המדגיש כי: "מבשרי אחזה א-לוה", יט, כו. בתניא ראו לקוטי אמרים, פרק נא. דברים אלה הם במידה רבה המשכו של האמור בספר בראשית כי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בראשית א, כו. עוד נאמר בפתיחת אליהו, מאמר ההקדמה לספר הזוהר, "אשתמודען עילאי מתתאי, מהדברים התחתונים ניתן ללמוד על העליונים."
[3] "…אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה…" תניא, קונטרס אחרון, ד.
[4] בהשקפת החסידות, הקשר בין מבנה הבריאה על-פי תורת הקבלה לבין תורת הנפש איננו מאולץ. המחשבה החסידית לא זיהתה בתורת הקבלה מבנה תיאורטי מוצלח והחליטה ליישמו גם "פנימה", בהיבטים פסיכולוגיים. על-פי תורת החסידות, אותה הקבלה מלמדת על האופן שבו נברא האדם.
[5] אגרות קודש אדמו"ר הזקן, אגרת סה, עמ' רמה. לתיארוך האיגרת ראו שם.
[6] תניא הוא גם אותיות איתן – שכן הלימוד בתניא מעורר את האיתן שבנשמה. ראו רבי יוסף יצחק, ספר השיחות תש"ג, עמ' 95. ביאור הפוך הוא שתניא הוא שם של קליפה המונעת את לימוד פנימיות התורה. הלימוד בתניא אמור לסייע בהסרת אותה קליפה. מובא אצל היילמאן, בית רבי, עמ' 106.
[7] תניא, לקוטי אמרים, פרק יד.
[8] ישנם זמנים מועטים, כמו בעת התפילה, שבה הנפש הא-לוהית היא הפעילה באופן זמני ללא מאבק. ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק יב.
[9] "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", בתניא, לקוטי אמרים, פרק מא. מתוך סנהדרין לז, א.
