סוד הזוגיות המצליחה – איך להכניס את הבורא לחיים ולזוגיות | ט״ו באב לפי האר״י

ספרות הקבלה רואה את ט״ו באב כהזדמנות לקדש את החיים תוך הכנסת הבורא למסגרת היחסים הזוגיים ומסבירה איך לעשות זאת. https://youtu.be/DShVM_7881o?si=Sz7Qtqalg4BtxKqE תקציר סוד הזוגיות המצליחה והכנסת הבורא למערכת היחסים (על פי האר"י וט"ו באב): המטרה העליונה בזוגיות: מעבר לעצות חשובות כמו תקשורת טובה, ויתור על אגו, הקשבה ופרגון, המטרה הגבוהה באמת היא להפוך את הזוגיות למקודשת כך שהבורא ישרה בתוכה (בסוד "זכו שכינה ביניהם"). מודל ארבע האותיות: האר"י מסביר את משנת ט"ו באב, בה מתואר כיצד בנות ירושלים יצאו לרקוד בכרמים, לא כאירוע היסטורי בלבד אלא כמודל רוחני. ארבעת סוגי הנשים המוזכרים בגמרא מקבילים לארבע אותיות שם השם (י-ה-ו-ה), ומייצגים ארבע תנועות נפשיות שנדרשות כדי להוריד קדושה למערכת היחסים. אות י' - "המכוערות / בינוניות" (ראיית הנפש הפנימית): מקבילה לספירת ה"חוכמה" ולתנועה של קבלה עצמית בלתי מותנית. המשמעות היא לאהוב את בן הזוג לא בגלל יופי, עושר או אפילו מידות טובות, אלא מתוך ראיית עצם הנפש האלוקית שבו, ללא שפיטה ועין צרה. אות ה' (הראשונה) - "העשירות" (תודעת שפע): מקבילה לספירת ה"בינה", ומבטאת את היכולת להסתכל על הזוגיות ב"תודעת אושר" במקום בתודעת חיסרון. זהו המצב שבו אדם מקבל החלטה שבן הזוג הנוכחי הוא המדויק והשלם עבורו, מפסיק להתמקד במה שחסר, ומרפה מהמחשבה ש"אולי במקום אחר היה לי טוב יותר". אות ו' - "המיוחסות" (תיקון המידות והרגשות): מסמלת את היכולת "להוליד" רגשות נכונים בתוך המערכת הזוגית. השלב הזה דורש מהאדם עבודה פנימית של התגברות על רגשות אגוצנטריים, כעסים, סטרס וחרדות, כדי לייצר חיבור שאינו מרוכז רק ב"אני". אות ה' (האחרונה) - "היפות" (עשייה בפועל): מקבילה לספירת ה"מלכות" ולגילוי בתוך עולם המעשה. היופי האמיתי מתגלה בפעולות הפיזיות הפשוטות למען בן הזוג – חיוך בבוקר, הגשת יד, או הקשבה – גם אם בתוך עולם העשייה אנחנו לעיתים מתלכלכים וטועים (בסוד "שחורה אני ונאווה"). השפעה על כל תחומי החיים: כאשר בני הזוג מיישמים את ארבע התנועות הללו, הם מוציאים את הזוגיות ממישור של אינטרסים אגוצנטריים ומכניסים אליה את הקדוש ברוך הוא. התבוננות זו, אגב, נכונה וניתנת ליישום בכל פעולה של האדם בעולם, בין אם בעסקים או בלימוד. תרגיל המטרה של התרגיל היא להעביר את הזוגיות ממצב של אגו ואינטרסים למצב של קדושה, כך שהבורא ישרה בה. הנה תרגיל בן ארבעה שלבים ליישום ביומיום: שלב 1: התבוננות של קבלה בלתי מותנית (כנגד אות י' - "המכוערות") ההנחיה: קחו רגע לחשוב על בן או בת הזוג שלכם. נסו במכוון "לקלף" מהם את כל המאפיינים החיצוניים: יופי, כסף, ואפילו מידות טובות או דברים שהם עשו עבורכם לאחרונה. הפעולה המעשית: התאמנו בלהשהות את השיפוטיות והביקורת ("עין צרה"). נסו להסתכל עליהם כעל "נפש אלוקית" טהורה. תרגלו רגע של אהבה שאינה תלויה בדבר, רק מעצם זה שהם נשמה קדושה שאתם מחוברים אליה. שלב 2: מעבר לתודעת שפע (כנגד אות ה' ראשונה - "העשירות") ההנחיה: נסו לזהות מחשבות של חוסר או תלונות שיש לכם בזוגיות – למשל, מחשבות כמו "אולי במקום אחר היה לי טוב יותר", "למה לא טוב לי", או התמקדות במה שחסר בבן הזוג. הפעולה המעשית: החליפו את המחשבה הזו ב"תודעת עושר". קבלו החלטה פנימית שהמקום שבו אתם נמצאים ובן הזוג הנוכחי הם המדויקים, השלמים והנכונים ביותר עבור ההתפתחות שלכם. התמקדו במה שיש ובאפשרות שלכם להשפיע ולצמוח יחד. שלב 3: התגברות על האגו ויצירת רגש מחבר (כנגד אות ו' - "המיוחסות") ההנחיה: במהלך היום, שימו לב לרגשות אגוצנטריים שצפים בכם כלפי בן הזוג, כמו כעס, סטרס, חרדה או עצבות. רגשות אלו נובעים בדרך כלל מהתמקדות ב"אני", ברצונות שלי ובציפיות שלי. הפעולה המעשית: ברגע שאתם מזהים רגש כזה, עצרו. בחרו במודע לצמצם את האגו ולעשות עבודה פנימית כדי "להוליד" רגש נכון וחיובי יותר כלפי בן הזוג, מתוך הבנה ששם מתגלה הקדוש ברוך הוא. שלב 4: יישום בעולם המעשה (כנגד אות ה' אחרונה - "היפות") ההנחיה: קדושה ואהבה לא יכולות להישאר רק במחשבה או בלב, הן חייבות לרדת אל הפעולות הפיזיות והיומיומיות שבעולם המעשה. הפעולה המעשית: עשו היום פעולה אחת קטנה, פשוטה ופיזית עבור בן או בת הזוג. זה יכול להיות חיוך אמיתי בבוקר, הגשת יד, או פשוט להזיז את עצמכם הצידה כדי להקשיב להם באמת. זכרו שגם אם הפעולה נראית לכם פשוטה או שבעולם העשייה אנחנו לפעמים וטועים, דווקא שם מתגלה היופי האמיתי ומתבטאת הנוכחות האלוקית. כפי שצוין בשיעור, את ארבע התנועות הללו – ראיית הפנימיות, תודעת שפע, תיקון הרגש, ועשייה בפועל – תוכלו ליישם לא רק בזוגיות, אלא בכל פעולה שלכם בעולם, בין אם בלימודים, בעסקים או בכל מערכת יחסים אחרת. מקורות סוטה יז א דָּרֵישׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ — אֵשׁ אוֹכַלְתָּן. משנה תענית ד, ח אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: גמרא תענית ל, ב אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ׳״ — דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״. מַאי דְּרוּשׁ? אָמַר רַב: ״מִמֶּנּוּ״, וְלֹא מִבָּנֵינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר. דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת. וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי״. אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאָמַר: ל״א א לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ. רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ. שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים. אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״. הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית ירושלמי סוף מסכת תענית וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. רִבִּי יַנַּאי בֵּירִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. וַאֲפִילוּ נְתוּנִים בַּתֵּיבָה. נְתוּנִים בַּתֵּיבָה וְאַתְּ אָמַר הָכֵן. מִתּוֹךְ שֶׁאַתְּ עוֹשֶׂה כֵן הוּא מַשְׁאִילָן. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת. שָׂא נָא עֵינֶיךָ בָּחוּר וּרְאֵה מָה אַתְּ בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹאִי תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה כול׳. הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁלְמֶלְךְ שׁוֹאֶלֶת מִבִּתּוֹ שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל. בִּתּוֹ שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל שׁוֹאֶלֶת מִבִּתּוֹ שֶׁלְמֶלְךְ. הַכְּאוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ (בַּנּוֹאִי) [בַּנּוֹי]. וְהַנָּאוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת. תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִיטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִיבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. פרי עץ חיים, שער חג השבועות א׳ וטעם ד' משפחות - יפות, עשירות, מיוחסות, בינונית, שנינו שם בברייתא, הן הנה היו מכוונות לד' אותיות שבשם, כשתסדרן לכולם שכינה ביניהן, הללו אומרין אין אשה אלא לנוי, הן ה' אחרונה, שחורה אני ונאוה, והללו אומרים תנו עיניכם במשפחה, שאין אשה אלא לבנים, סוד ו' שבשם. והללו משתבחות בעושר, סוד ה' ראשונה, בינה. ועניות תולין עיניהם למרום, ליו"ד שבשם, חכמה עלאה, ואומר קחו מקחכם לשם שמים, שהוא גימטריא חכמה בכללות עשר, הרי י"פ ע"ג, והלמד שמושית אינו מן המנין, ובלבד שתעטרנו בזהובים, פי' לקנות בהם תכשיטין אחר הנשואין, דכולם בחכמה עשית: ובהכי דייק שפיר מה אתה בורר ולמי אתה בורר, פי' באיזה מדה טובה תנוח דעתך, וזו היא סמיכות פסוקים שבאו במשנה, כי הפסוקים שבאו בסוף משנה הם הסתכלות האנשים בשבחות של בנות, ופסוק דצאנה וראנה, היא התבוננות הבנות בעושר דגברא. ואף ביה"כ תשמחנה בנות במחול, שהוא עצמו יום סליחה, ובו הזמנה לזווג על יום ח' דחג, ובו ניתנו לוחות שניות, סימן יפה נולדים שיהיה זרע ברך ה', מקרא שאין לו הכרע אשר ברכו י"י, ושהוא ברוך י"י בטרם תצא מרחם, ולפיכך במשנה נקרא יום חתונה למ"ת בלוחות שניות, וט"ו באב יום שמחה לבנין בהמ"ק שבשילה, שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, ובמקדש ירושלים תבר מגל, ועליית הרגל שהוא שמחה רבה, ודי בזה:

כתיבת תגובה לבטל

עוד בקטגוריה זו: