מהי אהבה

כפי שהאסונות שהתרחשו בתשעה באב, מחטא המרגלים דרך חורבן בית המקדש, עבור לגירוש ספרד, מסמנים יום זה כמועד אפשרי לפורענות, כך ששת האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בט"ו באב מדגישים את מעלת היום והפוטנציאל הטמון בו. ובמילים אחרות את האפשרות להשפעות חיוביות ביום זה, לתפנית אמיתית בחיים, ולכן כמובן להצלחה במציאת בני זוג וכינון זוגיות טובה. הצלחה שהיא גם בכמה היבטים הגשמת התכלית והשלמות האנושית בעולם.

על משמעות הזוגיות והזיווגים ביהדות והקשר לפרשת השבוע הרחבנו כאן (1, 2) בארוכה בדיוק בעונה הזאת בשנה שעברה. בישראליות המודרנית זכה ט"ו באב בכינוי 'חג האהבה', כנראה כתוצאה מיבוא וגיור של יום הולנטיין הנוצרי. בכל מקרה הקשר האינטואיטיבי בין מציאת בני ובנות זוג לבין אהבה הוא ברור, ומהווה הזדמנות טובה לעסוק בהכרת אחד הרגשות החשובים ביותר בחיינו – רגש האהבה.

מושג מעורפל ורבגוני

נדמה שאין לנו מונח נפוץ יותר בחיינו הזוכה ליותר המשגות, תיאורים ותשומת לב מהמושג אהבה. מדובר ברגש מורכב הן במאפייניו והן במושא כלפיו הוא מתבטא, שכמעט בלתי אפשרי להגדירו בצורה קולעת.

מצד אחד אהבה היא רגש דומיננטי הנדרש לקשר, כל סוג של קשר. ללא אהבה ברמה כלשהי קשה לקיים ולתחזק קשר בין האדם לבין כל דבר אחר.

מהיבט אחר אהבה מעוררת אצל כל אחד מאתנו דבר מה שונה. אצל אחדים היא מתקשרת עם עונג, רוגע ושלווה. אצל אחרים אהבה מזכירה דווקא כאב, קנאה והשתוקקות. מפורסם למשל הסיפור, המסופר בוריאציות שונות ונועד להמחיש את הגוונים השונים ברגש האהבה, על בני זוג שישבו עם בתם במסעדה. המלצר ניגש אליהם ושאל האם הם אוהבים דגים. הילדה ענתה שהיא ממש אוהבת דגים, אך כשהגיע הדג הצלוי פרצה בבכי, והסבירה שהיא אוהבת אותם בחיים…

מהיבט שלישי ישנם אינסוף מושאי אהבה. ישנה אהבה עצמית, אהבת בני זוג, אהבת הורים לילדיהם, אהבת רעים, אהבת נופים, אהבת הארץ וכן הלאה. וכמובן המקור הראשוני והעיקרי לאהבה – אהבת הבורא.

אהבה היא רגש רבגוני. הרבגוניות באהבה היא תוצאה של דרכי הביטוי של רגש זה וציפיית האוהב בעקבות אהבתו. יתר על כן האהבה מגלמת פרדוכס מובנה בין רגש ההתקרבות של האוהב למושא האהבה לבין העצמת תחושת מציאותו של האוהב במקביל להתפתחות רגש האהבה. האוהב מתקרב לאהוב משום שהוא אוהב אותו[1]. כלומר, באופן פרדוכסלי, לפחות בסוג אחד של אהבה, ככל שהאדם אוהב יותר הוא גם בדרך כלל מפתח תחושת ישות גדולה יותר.

אם לסכם, השימושים הרבים של המונח אהבה והפרדוכס שרגש זה מכיל הם ההופכים אותו למעורפל כל כך.

לעולם אינה בטהרתה

מצבים שבהם האדם הוא נטול כל יכולת לאהוב, או שהוא רק אוהב, ואינו מסוגל לעורר רגש מאזן אחר, הם מצבים קיצוניים ונדירים. בין שני הקצוות הללו, של חוסר יכולת לאהוב ועודף אהבה המובילה עד לכדי נתינה בלתי מוגבלת, ניתן למתוח ציר שרובנו ממוקמים באמצעו.

אולם השרטוט של ציר לצורך תיאור יחס רגשי במציאות הוא חד ממדי. המציאות היא יותר מורכבת. אהבה היא רגש כה דינמי ומשתנה, עד שלעיתים קרובות האהבה מהולה ברגשות אחרים. גבר הנפרד מאשתו האהובה לרגל נסיעה ארוכה, עשוי לחוש צער עמוק על הפרידה ובה בעת לשמוח, להתרגש ולאהוב את המשימה המפתיעה לקראתה הוא יוצא.

אהבה אחת היא לא רק מהולה באחרת אלא היא גם משתנה תכופות ומושפעת מכוחות אחרים בנפש. ממרחק של חודש מילואים או פעילות עסקית מתישה, אותו בעל עשוי להתגעגע לבני ביתו, לייסר עצמו על שנהג כלפיהם בקפדנות מוגזמת, נזף לעתים שלא לצורך והעמיד את עצמו ואת דאגותיו במרכז. כבר בדרך חזרה לביתו הוא נשבע לעצמו שישנה מאורחותיו, ישקיע יותר בילדיו ויפנה זמן לבת זוגו. והנה, שעות בודדות לאחר שנחת בביתו, שוב הטרדות הכלכליות השוטפות הופכות אותו לרטנן, המקשה על בני ביתו את חייהם. האהבה העצומה שבקעה ממנו, חזרה ונסתתרה תחת העלם השגרה.

אהבה ומצב רוחני

האהבה לא נוגעת רק ליחסים בין האוהב והאהוב. מופעי האהבה החיצוניים ורגש האהבה הפנימי הם ביטוי למצב הרוחני בו מצוי האדם, למודעות העצמית שהוא מפגין ולמידת עבודתו העצמית. ישנו קשר ישיר בין פעולות פשוטות המעידות על אהבה, כמו היכולת לתת, לבין היחס של הפרט אל עצמו[2].

עבודה עצמית, פנימית, היא תנאי בסיסי ביחסו של האדם אל זולתו. הזולת הוא ראי למצבו הנפשי של האדם. בשעה שאדם שונא את עצמו, הוא בדרך כלל יימצא חסר סבלנות לסביבתו. אין לו כח לטרחנות של אנשים הטורדים אותו במה שנראה בעיניו כזוטות. מאידך, כשהוא עסוק בהתבוננות לצורך תיקון עצמי, שמטרתה שיוכל לסבול את עצמו גם בזמנים שהוא נהנה מהצלחות וגם בתקופות פחות מחמיאות, גם כשדברים מסתדרים וגם בכישלונות, אזי עבודתו משפיעה גם על יכולתו לשאת את הזולת כפי שהוא, בהצלחותיו ובקשייו.

עבודת האהבה

אהבה, נתבאר עד כה, היא לא מצב סטטי. זהו רגש פעיל, המתעורר, משתנה, מתפתח וכבה. למרות שעיסוק באהבה נתפס כפחות מחייב ביחס לצרכים הבסיסיים שבמסלול המרכזי בחיי האדם, העבודה והמרוץ הכספי, וכנושא פחות קשה וחיוני בחיים, ספר הזֹהר מלמד ש'לית פולחנא כפולחנא דרחימותא'[3], אין עבודה כעבודת האהבה. בעיני רבים אהבה נתפסת כתכונה ספונטנית, הקיימת או שאינה קיימת. הפרט הוא אוהב או שאינו אוהב. בדעה הרווחת אדם אינו יכול ללמד את עצמו לאהוב.

הזהר מלמד כי תפיסה זו אינה נכונה. אהבה היא תוצאה של בחירה עצמית. ללמוד לאהוב היא אולי המלאכה הקשה והנשגבת ביותר הניצבת בפני האדם, והיא משפיעה על כל המסלולים בחייו.

מאחר ואהבה קשורה במצב רוחני, היא שייכת ברובה לעבודתו האישית של האדם. האהבה כדברי הזֹהר היא תוצאה של עבודה. כשאחד מבני הזוג מחליט להיפרד מהאחר בטענה שהוא לא אוהב מספיק, מוצנעת באמירה הזאת העדות כי בני הזוג לא עבדו ככל הדרוש על מנת לעורר את האהבה.

מרכזיות רגש האהבה במכלול הקשרים שאנו מקיימים, לרבות הקשר עם האלוקי, וכוחו לעורר לפעולה, הם המחייבים את היחיד להכיר רגש זה וללמוד לעוררו ולכוונו בצורה מועילה. באמצעות הלימוד מופשט רגש האהבה מהמשיכה האינסטינקטיבית לתענוג ומתעלה לדרגה גבוהה יותר.

בשל חשיבות האהבה, עוסקת ספרות החסידות באריכות ברגש זה ומתארת סוגים שונים וכמה מדרגות של אהבה בכלל ואהבה לבורא בפרט. הלימוד של הדרגות השונות באהבה בהכרח יהפוך אותנו לאנשים אוהבים יותר. אוהבים את מציאות חיינו ומכאן גם את מקורה.

1. ראו ספר הערכים חב"ד ע' אהבה, חלק א' ע' רכב.

2. המצוות מתחלקות בהכללה לשני סוגים – מצוות שבין אדם לחברו, ומצוות שבין אדם למקום. מצוות האהבה אינה רק עיקר המצוות שבין אדם לחברו אלא גם העיקר במצוות שבין האדם למקום, ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק לב; ה"צמח צדק", דרך מצותיך, ספר המצות, איסור שנאת ישראל ומצות אהבת ישראל ובעוד מקומות.

3. ראו זֹהר ח"ב נה, ב; ח"ג רסז, א.