גלגולו של ז'קט
את הז'קט קניתי בלית-ברירה, אבל לא שילמתי עליו מכיסי. "זה ארוע חשוב, שישתתפו בו אישים חשובים ואתה חייב להופיע בז'קט ועניבה".
אני? ז'קט?? קצת לא שייך. מעולם לא לבשתי ז'קט או ענבתי עניבה. גם אבי לא. זה נראה לי זקן, אירופאי, מיושן, מגביל ולא נוח. הצד המנחם היה שמשרד התעשייה והמסחר הקציב 'דמי ביגוד' בסך כשבע מאות שקלים.
שעות ספורות לפני הטיסה התרציתי. נכנסתי לחנות בגדים בראשון לציון, מדדתי ז'קט צעיר ומחמיא. ביקשתי קבלה עבור ההחזר. ויצאתי.
כך לראשונה לבשתי ז'קט ועניבה בסופיה, בארוע החתימה על הסכם סחר חופשי של משרד התמ"ת הישראלי עם מקבילו הבולגרי. הרגשתי מוזר, מכובד, אבל מוזר.
לא חלפו חודשים בודדים ונכנסתי לאותה חנות בראשון. הייתי צריך בגדים לרגל החתונה. המוכר התעקש שאי אפשר לעמוד תחת החופה ללא ז'קט. הצלחתי לדחות את שכנועיו ולצאת עם חולצה ומכנסים מתאימים. בבית חזרו בני משפחה על עמדתו של המוכר. מכאן לשם מצאתי את עצמי עומד תחת החופה עם אותו ז'קט שנרכש לטובת טיסה רשמית מטעם משרד התעשייה והמסחר, וחשבתי שלא אלבש שוב.
המקטורן, ככינויו בגמרא, באמת 'נח' בארון כמה שנים, עד שהגיע אלי לביקור חבר יקר מחו"ל. לבית הכנסת אליו יצאנו בשבת בבוקר הוא נכנס ראשון בלבושו המחויט, מכנסים יוקרתיות, חולצה לבנה מגוהצת למשעי, עניבה וכמובן ז'קט.
שלוש שנים חלפו לערך מאז שחזרתי בתשובה ועד שהופעתי באותו בוקר לתפילה עם החבר מארה"ב. במשך שלוש השנים הללו הייתי מגיע מדי פעם לאותו בית כנסת רב מתפללים, ומשום מה אינני זוכר שהוזמנתי אי פעם לעלות לתורה. אני מניח שזה לא אישי, פשוט התור ארוך ויש מעט עולים לתורה בשבתות, ואי אפשר שכל אורח שמגיע אחת לחודש, חודשיים יוזמן לעלות תורה. והנה מה רבה הייתה הפתעתי כשאותו חבר בביקורו הראשון כבר מצא עצמו עולה לתורה, שלישי. בדרך חזרה הביתה הוא הסביר לי.
"תשמע, אתה חייב להתחיל לכבד את עצמך אם אתה רוצה שיכבדו אותך".
"קודם כל תכניס את החולצה לתוך המכנסיים. גם לא יזיק לך לנעול נעליים יותר אלגנטיות. עכשיו תלבש ז'קט. ותראה שעם ז'קט ועניבה גם אותך יעלו לתורה.
תשובתו הזמינה עוקצנות מצדי, על כך שהחיצוניות אצלו מחליפה את הפנימיות. ובכל זאת הסכמתי שבדרך הטבע יש משהו בדבריו.
בבית ניגשתי לארון הבגדים, הוצאתי את הז'קט והצגתי אותו בפניו. "מתאים?"
בהחלט מתאים, ענה.
החלטתי לעשות ניסיון, וזה באמת עבד. היחס היה שונה. עכשיו אמר לי החבר, תתחיל ללבוש את הז'קט גם להרצאות שאתה מעביר ברחבי הארץ, ותראה את יחס הקהל.
הוא צדק. השינוי בביגוד השפיע על השומעים. מאז התחלתי ללכת כמעט באופן קבוע עם הז'קט להרצאות וארועים בעלי אופי רשמי.
כנראה שהמראה הפורמאלי צד את עיניהם של השכנים. כמה חודשים לאחר שהז'קט הפך לפריט משמעותי במלתחה דפק על דלתי שכן חביב. "אפשר אולי לשאול את הז'קט שלך? יש לי חתונה הערב".
"בטח בשמחה", "חתונה של מי?" שאלתי בעניין. "זוג נחמד. הוא לא נחשב יהודי על-פי כללי הרבנות שלכם ואני מחתן אותם בטקס חילוני".
אותו ז'קט שאיתו טסתי לחתימת הסכם הסחר החופשי עם בולגריה, ואיתו התחתנתי, ובזכותו עליתי לתורה בבית הכנסת ואיתו העברתי עשרות הרצאות וסמינרים לחיזוק האמונה והמחשבה היהודית, עבר עכשיו לככב בטקס חתונה חילוני.
באותו רגע עמדתי ושאלתי את עצמי מה אני צריך להבין מהסיטואציה. אני בטוח שאני לא החוזר בתשובה היחיד ששואל את עצמו מה הקב"ה רוצה ממנו ומדוע הציב אותו בנקודה בה הציב. אם כי חייבים להודות כי השאלה הייתה מעניינת פחות אלמלא הקב"ה היה מגלגל אותי לגור בקהילה מרוחקת, מיוחדת במינה, המורכבת בין היתר מדתל"שים, שבחרו בהגיעם למקום להוריד את הכיפה, רפורמים, קונסרבטיביים, ותומכי תפיסת היהדות כתרבות.
לקח לי זמן, ובינתיים הז'קט כבר מרופט והוחלף באחר. אבל בזכותו הבזיקה לי התובנה.
היו התוועדויות חסידיות שהחסידים, זקנים ונכבדים כתלמידים צעירים, היו נוהגים באמצע ההתוועדות להפוך את המקטורן וללבוש אותו הפוך[1].
הפיכת הבגד העליון סימלה את הפשטת החיצוניות לכדי גילוי הפנימיות. העולם החיצון נושא במשמעות שהממד הפנימי מעניק לו, וכשמסירים את הז'קט והופכים אותו מצביעים על מידה של ביטול של הממד החיצוני לזה הפנימי.
ביטול הוא אחד המושגים היסודיים בספרות החסידות. הוא מסמן את היות האדם מכיר בעצמו כבטל, לא קיים וחסר ערך, לעומת כוחו של הבורא המקיים אותו. הביטול הוא של תחושת היֵשות, ה'אני', כלפי האין-סופי, והכרה בו כמקור הכול. בתנועת הביטול המאמין מכיר בכך שהוא איננו מנותק ממקורו, והוא זוכה בכל רגע לבריאה מחודשת. הביטול נועד לחשוף כיצד סדרי העולם מעלימים את נוכחות הבורא שבו וכשחושפים את הממד הפנימי מגלים מחדש את נוכחות הבורא.
המשמעות המתחלפת של הז'קט, יכולה ללמד משהו על עבודת האמונה וההתמודדות עם סביבה ביקורתית, שופטת, לוחצת, גוררת ומשפיעה. מבנה היהדות בת זמננו מחייב את האדם הרוצה לשמור על אמונתו לאחת משלוש דרכים: להסתגר, כדי לצמצם את ההשפעות החיצוניות. להקצין בעמדותיו בלבושו ובאמונתו כדי להיבדל מסביבתו, או, וזו החלופה השלישית, להשפיע. בזמנים שבהם דתיים מבית ובעלי תשובה ניצבים תדיר מול מגמות חדשות ביהדות, הדרך השלישית והרצויה מהאחרות מחייבת להשפיע, להוציא החוצה, ללמד, לספר לגלות ולחשוף.
הכלל של הכשרת כלים מקובל גם כאן, בהיבט של רעיונות ודעות. מה שפולט אינו בולע. מי שעסוק בהשפעה לא יהיה מושפע. עצם ההשפעה היא ההגנה מפני רעיונות זרים המאיימים על האמונה. היא גם מחייבת לחדד את התובנות ולהכשיר אותן מבחינה רטורית.
ההשפעה המתמדת כאמצעי להגנת האמונה מלווה בסכנה של מי שנוטל לעצמו פטרונות על האמת. כדי להתמודד עם סכנה זו, ולהימנע מדוגמטיות וקיבעון מחשבתי, המשפיע חייב להתיר מקום פנימי להתחבטויות נפש ולחולשות אנושיות. כדי להשפיע האדם המאמין נדרש להיות יותר מכל נושא הפכים, להיות מסוגל להתמודד עם סתירות ובתוך כך לא להפסיק לחתור אל המטרה, לגלות את נוכחות הבורא בתוך מסלול החיים בו הוא מצוי.
המשימה הזאת כרוכה בכך שנהיה מוכנים ללכת מדי פעם כמו בהתוועדות חסידית. עם הז'קט הפוך, כשאיננו מפחדים שהפנימיות תהיה חשופה לכל ותשפיע על המציאות החיצונית. לאחר אותם פעמים, כשנשיב את הז'קט לצורתו המתוקנת, נזכור מדוע אנחנו בכלל לובשים אותו.
את יום הכיפורים אפשר לדמות להתוועדות כזו, שבה לובשים מעילים הפוכים. שבה מתחברים לנקודה הפנימית הגבוהה ביותר. אולם עיקר העבודה היא להחדיר את הגילויים הפנימיים בממד החיצוני, בימים הבאים לאחר עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים.
[1] ארוע בולט הוא זה שבו הרבי מליובאוויטש, בהיותו בן 28, בזמן שהתוועד בריגה בירת לטביה, במקום הרבי השישי, בחג הסוכות, כשזה היה בסיור בארה"ב, ביקש מהנוכחים בקשה דומה אחרי שעות של התוועדות. ראו: 'תורת מנחם', כרך יא תשי"ד, עמ' 147. ראו מכתבי החתונה עמ' כא.
