לגלות את הכוחות - שכל, רצון ותענוגמעגל השנהרשימות קריאה

התענוג שבצום

הרשימה הקודמת, על ההתעלות הרוחנית שבצום, עסקה בכך שהצום לא נועד רק לצער אותנו, כי אם לעזור לנו להתרומם, ולו זמנית, מבחינה רוחנית. בהתרוממות זו, הנרכשת על ידי דחיקת הצד הגופני שבאדם, גנוז תענוג מסוים.

תענית כקורבן

הקרבת קורבנות הייתה אחת הפעולות המרכזיות שהתקיימו בבית המקדש. משנחרב המקדש, פסקו גם מלהקריב קורבנות. מכיוון שהצום יכול לקרב את האדם לזולתו ולהכרת הפעימות האלוקיות בבריאה, מבלי שאלה יהיו מוסתרות על-ידי תחושת ישותו, הוא מהווה תחליף מסוים לעבודת הקורבנות שנערכה בבית המקדש.

הצום הוא כאמור הקרבת קורבן מעצמי, בבחינת 'מיעוט חלבי ודמי'[1]. כשאדם מתענה הוא ממעט באופן כלשהו חלק מעצמו. הוא שורף חלק מעצמו, על-ידי שהוא מבטל באופן זמני את תאוותו. ביטול התאווה הוא מתנה לקב"ה. לכן יום צום נקרא 'יום רצון לה"[2].

במובן זה, תענית היא מעשה של התגברות על הצד הטבעי, הבהמי שבאדם. ההתגברות על הנטייה הבהמית והטבעית של האדם, היא חלק מהרצון האלוקי, על-פי התורה[3]. השחרור הזמני של היחיד ממגבלות הגוף ומהצרכים הגופניים נועד לאפשר ליחיד לראות למעלה מעצמו, מצרכיו ורגשותיו, ולהפנות פנים לזולתו.

הצום מסייע לנו התרכז ולהתעלות בעבודה הרוחנית של היום, שהיא כאמור, ברובה עבודה של ללמוד לתת מהעצמי לאחר ללא אינטרס. קורבן הוא לכן מלשון התקרבות. קרוב כל הכוחות והחושים לעבר דבר מסוים. כל מי שרוצה להשיג הישג כלשהו בחייו, מחויב להקריב קורבן. אי אפשר להיות ספורטאי טוב מבלי לוותר על בילויים. לא ניתן להפוך לבני זוג טובים, מבלי להקריב את הרצון לשאת חן בעיני אחרים. ההקרבה של שעות האכילה הם הדרך שלנו להתקרב בזמנים מסוימים לבורא ולבריאה.

התענוג השכלי

היות הצום קורבן של התאוות, הופך אותו במידה רבה לא לעינוי אלא דווקא לתענוג[4]. ישנן דרגות של תענוג שאדם יכול לחוות. תענוג בדרגה אחת הוא תענוג גשמי, של ארוחה טובה למשל. תענוג מעליו הוא תענוג רגשי. תענוג גבוה יותר משניהם הוא תענוג שכלי. ההבנה של דבר מסוים היא בגדר תענוג פנימי יותר הנמשך זמן רב יותר. ויתור על אכילה ושתייה יוצרת צער בממד הגופני אולם בממד הנפשי היא מאפשר תענוג גבוה יותר, של הכרה שכלית. בשעות הצום האדם כמו שוכח מעצמו ומסוגל להתרכז בדברים אחרים, שיחיו אותו. ההזנה המרכזית שלו היא לא ממזונותיו אלא מהיכולת שלו להעניק לשכלו ולא ליצריו, את השליטה על גופו, לפחות ביום זה.

מבלי להביא עדיין בחשבון את ההיבטים הבריאותיים, התייחסות אל הצום כאל התעלות רוחנית ולא כאל סיוט שצריך להיגמר, עשויה לסייע לנו להפיק את המירב מהיום.

[1] ברכות יז, א. הובא בתניא, אגרת התשובה, פ"ב.
[2] ישעי' נח, ה. וראה תניא אגה"ת ספ"ב.
[3] מזווית אחרת הצום הוא מעין דורון, שי, לבורא על מחילת העוונות (זבחים ז, ע"ב וברש"י שם). הוא מהווה חלק מבקשת התשובה על דברים שנעשו בעבר (על הצום ביום הכיפורים ובתהליך התשובה ראו: תניא, אגרת התשובה, בעיקר פרקים א-ג). כך לדוגמא אם הלבנתי פני חבר בציבור, העובדה שאני מצטער על כך אינה מספיקה. אני צריך לפנות אליו עם מתנה מסוימת ולבקש את סליחתו. הצום הוא המתנה שמגישים לבורא כדי לכפר, לקנח ולנקות את ההתנהגות הסוטה מדרך הישר בה נקטנו.
[4] 'אלא שאצל רבותינו נשיאינו הי' אופן מיוחד בתענית – לא בתור עינוי, אלא ענין של תענוג', ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ב, קנו.

עוד בקטגוריה זו:

Back to top button
דילוג לתוכן