מהו מזל? למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים ש'יש לו מזל'. מזל, לשון נוזל, הוא אפשרות להמשכת סיוע מהעליונים, למעלה מהעבודה העצמית. למעלה מהסדירות הטבעית הברורה לאדם. מזל הוא זכייה בדבר שאינו נובע במישרין מיגיעת האדם. המזל הוא מלשון "יזל מים מדליו"1, דבר הנוזל מלמעלה למטה. המזל הוא המזיל את ההמשכה מלמעלה. עצם הנשמה, החלק בנשמה במדרגה גבוהה וקדושה שאינו מתלבש בגוף, נקרא מזל. חיות הנפש המתפשטת בגוף היא רק הארה וזיו של הנשמה. למרות שעצם הנשמה אינו מוגדר בתוך הגוף כי אם רק חופף לו, בכל זאת יש לו השפעה מסוימת על הגוף, הנוזלת מהמקום הגבוה בו שורה חלק הנשמה לחלק הנפש המחיה את הגוף2. לכן מזל הוא על דרך מציאה. כפי שכשאירוע יוצא דופן מתקיים, כך שלמרות שבדרך שסטטיסטית הוא אולי אפשרי, נוצרת התחושה של זכייה בסיוע חיצוני כלשהו.
בספר דניאל מסופר על חזון שראה דניאל על-ידי מלאך. האנשים שהיו ליד דניאל בזמן שראה את החזון, נתקפו חרדה גדולה וברחו להתחבא, למרות שלא ראו את המראה3.הגמרא שואלת מדוע נבהלו האנשים שהיו לצד דניאל אם לא ראו דבר, ועונה כי 'אף על גב דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי', למרות שהם לא ראו, מזלם ראה4. המזל הוא כאמור החלק הגבוה בנשמה. וכך המזל גרם להשפעת חרדה ופחד למרות שהנפש המלובשת בעולם התחתון לא הצליחה להכיר במה מדובר.
ישנו קשר בין מזל, שהוא לפי החלטת הקב"ה, המשכה מלמעלה למטה, ולא תוצאה של עבודת האדם, לבין יגיעת האדם מלמטה. מזל הוא גם לשון הזזה, שהעליונים מניעים, גורמים לתחתונים לתזוזה. הם מסייעים לאדם להיחלץ מישותו ולהכיר בדברים שונים. כלומר ישנו קשר מתמיד בין העליונים לתחתונים המתאפשר על-ידי היות מתן תורה תהליך המתחדש כל העת. טרם מתן תורה, מלמד המדרש, בני רומי, מלשון רוממות העליון, לא ירדו לסוריא, המורה על התחתון, ובני סוריא לא עלו לרומי5. בנוסח אחר, כשברא הקב"ה את העולם הוא גזר שהשמים יהיו לו והארץ לבני אדם. ללא התורה ישנו מפסק שאינו מאפשר את הקשר בין העליונים לתחתונים6. מפסק זה בא לידי ביטוי בכך שקודם מתן התורה וללא התורה האדם יכול להשפיע על העולם רק באמצעות עבודתו ורק לפי ערך עבודתו, כבמעין מעגל סגור של סיבה ומסובב, המושפעת כולה ממידת הדין, ממידת הצמצום וההסתר של אור אין סוף. האדם לא יכול להשפיע על העליונים ולהמשיך השפעה מהעליונים, משורש הנבראים. לאחר מתן התורה, באמצעות התורה והמשכת הקדושה, האדם יכול להשפיע על העולם התחתון כמו גם להשפיע על העולמות העליונים7.
המשכת הקדושה מהעליונים מתבטאת בקבלה שהיא מעל ומעבר למעשיו של האדם בכוחות עצמו. 'מה שהוא עושה (הקב"ה), הוא אומר לישראל לעשות'8, ונותן להם כוחות לעשות זאת. מנגד, על ההשפעה של מעשי האדם על העליונים אנו יכולים ללמוד ממאמר רז"ל לפיו 'כל הקורא בתורה, הקב"ה קורא ושונה כנגדו'9. כלומר בזמן שהאדם מקיים מצווה בעולם התחתון, הקב"ה מקיים את המצווה למעלה, בעליונים. בזמן שהאדם קורא בתורה, הקב"ה קורא כנגדו את אותם פרקים10.
מערכת הסולמות הנרקמת בין העולמות העליונים לתחתונים מאפשרת גם לצדדים החיצוניים לינוק ממנה, ולהקים את רומי של מטה, המתנכרת לרומי של מעלה.
אחת המטרות לביטול המפסק בין העליונים לתחתונים היא שעבודת האדם לא תהיה חינם. הקב"ה לא יצר רק אתערותא דלעילא, השפעה מהעליונים על התחתונים, דווקא משום שכוונת הבריאה הייתה "כדי להטיב לברואיו"11, וכי "טבע הטוב להטיב"12. כשאדם מקבל דבר מה חינם הוא אינו משיג תענוג ברמה גבוהה. קבלה שכזו נקראת 'נהמא דכסופא', לחם בושת. יתר על כן גם כשאדם עובד אך הוא יודע שעבודתו אינה משפיעה, ותוצאת עמלו אינה מביאה תועלת למשלם השכר, הוא חש חוסר שביעות רצון על שום שעבודתו אינה ניכרת. בנוסף עבודה שאינה מביאה תועלת, אפילו כשמקבלים שכר עבורה, אין בה כל חיות ועונג והיא מעייפת את העובד כמו עבודת פרך. הוא חש שאין בכוחותיו לעבוד עוד. לעומת זאת עבודה שיש בה השפעה, מחייה את העובד. משום כך נקבע שעבודת האדם תפעל על העליונים. הרצון של הבורא להיטיב עם ברואיו13, היא זו שדחפה ליצירת מערכת השפעות הדדית בין העליונים והתחתונים. כך השכר בו זוכה האדם הוא תוצאה של יגיעה אמיתית המתעוררת תודות למזל ולניצול ההזדמנויות שהוא מאפשר14.
המזל איננו גמול על מעשים אך הוא בעל תכלית. כלומר המזל שאדם זוכה בו נועד לעודדו לבצע עבודה בזכות עצמו ובכך להחיות את חייו, להמשיך שפע ותענוג לתוכם.
[1] במדבר כד, ז.
[2] אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, פרשת במדבר, טז, א.
[3] דניאל י, ז.
[4] מגילה ג, א.
[5] תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג, ועוד.
[6] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, א, משיחת יום ב דחג השבועות ה'שי"ת, עמ' 88.
[7] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ח, ה'שי.
[8] שמו"ר פ"ל, ט.
[9] תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד, 'וכבתורה כך במצוות', תוספת הרבי מליובאוויטש, ראו: תורת מנחם א, שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'שי"ת, 72.
[10] לביאור ראו הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, פרשת בהר, כרך ג, נדפס בדבר מלכות, ש"פ בהר-חוקותי, שנת ה'תשנ"ב.
[11] ע"ח שער הכללים בתחילתו.
[12] מובא בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד.
[13] ע"ח שער הכללים בתחילתו.
[14] לקוטי שיחות פרשת בהר, כרך ג, שם.
