איך לקדש את האכילה

מה הופך אכילה סתמית, גשמית, לאכילה מודעת, מקודשת?
נכון, אכילה שאינה מודעת גורמת לנו לאכול מבלי לשים לב למה שאנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, כמה ומתי. התוצאות של אכילה כזאת ברורות לכולנו.
אך לא זאת עיקר הבעיה של אכילה סתמית.
כשאדם אוכל הוא לא שונה מחיית השדה, מדגיש הרב יוסף דוב הלוי סולבייצ׳יק. אין משהו אנושי או נעלה או מרומם באכילה. זהו אקט כפוי, אינסטינקטיבי, מכני, גם אם אנחנו מוצאים בו תענוג. ההנאה הנגרמת מאכילה היא גופנית ואין בה אופי רוחני שמעיד על מעלת האדם. האכילה משביעה לא את האנושי, אלא את החייתי שבאדם, מסכם הרב סולובייצ׳יק.
לכן חכמים היו מגבילים את סעודותיהם בכמות, בזמן ובמקום שבו היו אוכלים.

״כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ… וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים… (משנה תורה, הלכות דעות ה)

יחד עם האמור, היהדות מקדשת את האכילה. האדם נקרא לשחרר את האכילה מגשמיותה, לרומם אותה ולהפוך אותה למודעת, ייחודית ונעלית.
הביטוי הבולט ביותר לכך הוא שהבורא מוזמן לתוך הסעודה בזמנים נעלים כמו שבתות וחגים.
הזוהר מרחיב במעלת שלושת סעודות השבת, ומגנה את מי שנמנע מהם. יתר על כן כשיתרו מצטרף למשה ומכיר בגדולת הבורא, ההכרה הזאת מתבטאת בסעודה:
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל  זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכׇל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (שמות י״ח).
אכילה מקודשת, מודעת, מחברת את הגשמי והתחתון עם הנעלה והמקודש. היא מרוממת את האדם ממצבו ומקרבת אותו לקהילתו ולבוראו.
איך עושים זאת? איך הופכים ארוחה גשמית למקודשת, מודעת ונעלית?
נבחן תשע דרכים לכך.

הימנעות
החיה אינה בוררת את מה שהיא אוכלת. היא לא תעצור בעצמה מלאכול דבר שאינו בריא לה. הדרך הראשונה לקדש את האכילה היא לדעת להגיד לא, להימנע, לברור את מה שאנחנו אוכלים, מתי שאנחנו אוכלים וכמה שאנחנו אוכלים.
העדר היכולת להימנע, לסגת ממה שמפתה ומושך, הוא שגרם לחטא עץ הדעת. אי אפשר לקדש את האכילה בלי לעמוד מול הדחף, בלי הקרבה וויתור.

לזכור את המטרה
החיה אינה מבינה למה היא אוכלת. היא רעבה אז היא אוכלת.
לאכילת האדם יש מטרה. זיכרון המטרה מקדש את האכילה.
מטרת האכילה היא לתחזק את הגוף כך שיהיה כלי לאור הנפש. הגוף הוא משכן הנפש והאישיות.
זיכרון המטרה הוא גם שיגרום לאדם להקפיד על מה שהוא אוכל, על-פי הרמב״ם.
האדם לא יכול לעבוד את בוראו אם הוא חולה או לא מקפיד על מזונותיו, או שהוא סובל מייסורים. לכן האכילה לא עומדת בפני עצמה. היא חלק מהגשמת תכלית האדם.
כך בלשון הרמב״ם:

״הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים. וְאֵלּוּ הֵן…״ (משנה תורה, הלכות דעות ד)

להתבונן בביולוגיה של הגוף
החיה אינה מבינה מה קורה לגופה בשעת האכילה.
האדם כן יכול להיחלץ מהתהליך המכני של האכילה. הוא יכול וצריך ללמוד על התהליכים הביולוגיים המתרחשים בגופו בזמן שהוא מזין את עצמו. עצם היכולת הזאת ללמוד על גופו מרוממת את האדם.
כשאדם חושב על האורגניזם הזקוק למזון כדי להתקיים, בו ברגע חדלה האכילה להיות מעשה גס, וארצי והיא הופכת לעבודת הבורא, סובר הרב סולוביצ׳יק. האדם עובד את בוראו כשהוא מביט בפליאה ומשתומם לנוכח פלאי הגוף והבריאה.

קהילתיות וחסד
החיה אוכלת למען עצמה, בבדידות. היא לא מודעת ולא מתעניינת במי שסביבה.
האדם יכול להפוך את האכילה למפגש חברתי שיש בו חסד ונתינה. הוא נקרא להזמין לשולחנו לא את העשיר שמצבו שפר עליו, אלא את מי שאין לו, מי שהוא יכול להועיל לו. החסד נעשה לא רק בכסף. הסעודה היא מקום של השפעה, וגם העני בדעת מוצא את שכרו בסעודה. כך הסעודה מתרוממת והופכת למצווה.
הזימון הוא המוסד ההלכתי המייצג את הסעודה שמטרתה להוציא את האדם מבדידותו. הסעודה מלכדת אנשים שהיו מצויים בעולמם הפרטי וממזגת אותם לכלל חבורה אחת.
זו הסיבה שאת קורבן הפסח אכלו בחבורה ושאת ליל הסדר עורכים בחיק המשפחה.
אחווה חדשה נוצרת מתוך הסעודה, שהיא מלאת אמפטיה וסולידריות.

הקריאה לאדם לחלוק את מזונו, ולא לאכול רק לעצמו, מבלי להזמין את מי שאין לו מודגשת בזוהר בתיאור קורות אברהם אבינו.
אברהם, איש החסד הגדול, ערך סעודה ביום שגדל ונגמל בנו, יצחק. אל הסעודה הוזמנו אנשים חשובים, ואילו ״המקטרג״ הגיע גם כן והתחפש לעני. אברהם היה עסוק עם האורחים רבי המעלה, וכנראה לא שם לב לאותו עני. ״המקטרג״ ניצל זאת לקטרג על אברהם. התוצאה מלמד הזוהר היא שהקב״ה ציווה להקריב את יצחק כקורבן ונגזר על שרה שתסתלק מהעולם על צער בנה.

״…כָּל הַהוּא צַעֲרָא גָּרִים, דְּלָא יָהִיב מִידִי לְמִסְכְּנֵי.״
תרגום: כָּל אוֹתוֹ הַצַּעַר גָּרַם שֶׁלֹּא נָתַן דָּבָר לָעֲנִיִּים, מסכם הזהר. (הקדמה יח, קעז)

אוכל לא גזול
החיה לא מתעניינת אם האוכל שלה או לא. היא מונעת על ידי חושים טבעיים. היא לא תתקשה לגזול את מזונה מחיה אחרת. אכילה מודעת, מקודשת, היא כזו שאין בה גזל.
על אוכל גזול אסור לברך.
האדם הגוזל את סעודתו מעיד שאינו מאמין בבוראו שיספק לו כל צורכו והוא רוצה את מה שיש לאדם אחר ולא את מה ששלו. הגוזל אינו מסתפק ולכן ברכתו אין בה הבעת תודה אמיתית.

״דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּין, טְחָנָהּ, לָשָׁהּ וַאֲפָאָהּ, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ? אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ״ (בבא קמא צד א)

לחם בושת
אחד מעקרונות קידוש האכילה הוא שזאת באה לאחר מאמץ. המזונות של האדם נקנים בעבודה קשה. אדם לעמל יולד. בזעת אפו הוא אוכל לחם. מי שאינו עובד ורוצה משל אחרים מבלי להתאמץ, מי שרוצה לינוק, לנצל, ורק לקבל מבלי להביא משלו, מקבל מתנת חינם. מתנת חינם, נהמא דכסופא, מפחיתה מתחושת הערך של האדם, ומונעת ממנו מלקדש את סעודתו על ידי משמעות ותכלית.
בסופו של דבר מתנת חינם, לחם חינם מבייש את האדם ומורידו ממעלתו.

זיקה לתוכן
החיה ממצה את עצמה בהבאת הדחף על סיפוקו. לאכילה אין מבחינתה זיקה לשום דבר אחר.
לעומת החיה, ביכולת האדם לכרוך את האכילה בהקשר רחב יותר מאשר רק סיפוק צרכים.
ליל הסדר הופך את הסועדים לחלק מקהילה לומדת, שמשתפת ידע, שואלת, מביעה פליאה ומציעה תשובות.
אכילה שמקרבת היא כזו שיש בה שיתוף של תוכן, מידע ורעיונות. היא מרוממת את הסועדים יחד וקושרת אותם סביב זיכרונות העבר המשותף ורוקמת ברית לקראת העתיד.

להזמין את הבורא לסעודה
הסעודה מתקדשת כשהבורא מוזמן לסעודה. הדרך לעשות זאת היא על ידי אמירת ברכה שיש בה הודאה על כך שהבורא זן את העולם. בברכה יש הודאה של האדם על החסד שקיבל. בעצם הברכה האדם מכיר בכך שהוא לא ראוי לחסד ומגלה ביטחון שכמו שכעת לא חסר לו דבר, כך בעתיד הוא בוטח בבורא שלא יחסיר ממנו דבר.
זהו נוסח ברכת הנהנים המבטא הודייה זו:

״הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד…״

מסופר בזוהר על רבי ייסא סבא שלא היה מכין את סעודותיו עד שהיה מבקש מהקב״ה שיתן לו את מזונו, למרות שהמזון היה לפניו. אז היה ממתין שעה קלה ומתקין את סעודתו. הוא היה עושה זאת כדי להעיד כי המזון שמולו ובחזקתו, אינו באמת שלו. הוא איננו מובן מאליו בעיניו, ולכן הוא צריך לבקשו לפני שהוא משתמש בו.
הזוהר מסכם את הסיפור: ״וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה״, שכך היא הדרך של אותם יראי הקב״ה, יראי החטא. (הזהר, בשלח, כח)

שמחה
כשאדם מקבל מה שהוא לא חושב שמגיע לו, הוא בוודאי שמח בכך. כשהוא מקבל מה שלדעתו שלו ומגיע לו, ספק אם יהיה שמח. מאחר והברכה מעידה שהאדם מודה על החסדים, אכילה מתוקנת צריכה להיות בשמחה, והסעודות צריכות להיות שמחות.
״על כן נאמר: וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם״ (דברים יב, יב)
על פי הזוהר, רבי המנונא סבא היה יושב בסעודות השבת ושמח בכל אחת מהן. השמחה שלו ביטאה את מידת האמונה (זהר, יתרו כז).

כללו של דבר אכילה יכולה להיות מעשה גשמי, ארצי, טבעי, אך היא יכולה גם להיות מרוממת, חלק ממוסד הסעודה שהתקינה היהדות, כדי לחבר בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו.