מתי ריפוי הנפש מתנגש עם בריאות הגוף
אני רץ שלוש פעמים בשבוע, משתדל להוסיף אימוני כוח ומקפיד על תזונה דלת פחמימות.
למה?
הרמב״ם קובע בהלכות דעות כי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא". הוא אף מפרט בהרחבה, בחיבורו הגדול משנה תורה, את דרכי שמירת בריאות הגוף במאכל ובתנועה.
הגוף הוא כלי לאור הנשמה, מוסבר בתורת הנפש ביהדות. מכאן שאת הכלי צריך לתחזק בצורה הטובה ביותר האפשרית.
ידועה גם האמרה ש״חור קטן בגוף יוצר חור גדול בנשמה״. כשאדם עייף, רעב, חולה או סובל מכאב פיזי כלשהו, הוא מתקשה ללמוד, להתרכז, להתחבר.
לכן, מוסיף הרמב״ם, ״ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את השם. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאבריו כואב״.
לפי ההיגיון הזה, נראה מובן מאליו ששמירת בריאות הגוף לא רק שאינה מתנגשת עם בריאות הנפש ועם שליחות האדם בעולם, אלא היא הכרחית לצורך כך.
מהכיוון ההפוך, נראה לנו גם מובן מאליו ששמירה על נפש בריאה ותודעה נכונה תשפיע באופן ישיר על בריאות הגוף. כשאדם לומד על ביטחון ואמונה, כשהוא מפסיק להיות קורבן, כשהוא פעיל ומנצל את הזמן, כשהוא בונה מסגרת משפחתית תומכת, כשהוא יודע שהוא לא לבד בעולם, הנפש שלו מתחזקת ומתמודדת טוב יותר עם אתגרי החיים.
עכשיו, למרות כל האמור, הלימוד השבועי בזוהר, בפרשת בשלח, חייב אותי לחשוב שוב על הקשר בין בריאות הגוף ובריאות הנפש.
מי חזק יותר?
היכנסו לישיבה. עכשיו בקרו במכון כושר. מן הסתם המתאמנים במכון הכושר חזקים מבני הישיבה.
רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, מרחיב את ההבחנה. למה, הוא שואל את אביו, נראה שגופם של העוסקים בתורה חלש מזה של שאר בני העולם.
כך הוא נוסח השאלה במקור:
אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא.
תרגום: אמר לו רבי אליעזר, אם כן, למה נחלש נפשם של העוסקים בתורה, יותר משאר בני העולם, שהרי שאר בני אדם, נראה שהם ביותר כח ועצמה מהעוסקים בתורה.
התשובה לשאלת רבי אלעזר נראית ברורה. אלה מאמנים את הגוף ואלה את השכל, ולכן גופם של ״בני העולם״ חזק יותר.
אולם שאלתו של רבי אלעזר עמוקה יותר. הוא מבקש לדעת איך ייתכן שהעבודה על העולם השכלי-נפשי, שהוא העולם הקרוב יותר לקב״ה, לא מחזקת את האדם יותר מאשר העבודה על הגוף הגשמי.
מעלת האביון
לימוד נוסף בזוהר, בפרשת בשלח, מחזק את התהיה הזאת.
רבי חייא שואל את רבי שמעון, למה כתוב בתהילים שהקב״ה קשוב דווקא לאביונים, יותר מלכל אדם אחר.
כך בלשון הזוהר:
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט, ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא.
תרגום: אמר רבי חייא, תמיהני על מקרא הזה, שכתוב, כי שומע אל אביונים ה'. וכי אל אביונים שומע ולא לאחר.
רבי שמעון משיב כי האביונים קרובים אל הקב״ה יותר ולכן הוא קשוב אליהם.
שהרי כל בני העולם עומדים לפני הבורא בגוף ובנפש, ואילו האביונים גופם כל כך מוזנח, שהם נראים לפניו בנפשם בלבד. ״והקב״ה קרוב לנפש יותר מאשר לגוף״, אומר רבי שמעון.
הכוונה היא שבגלל שעולם החומר כל כך דל אצל האביונים, עיקר הדגש בחייהם הוא הרוח. ודווקא בשל כך הם קרובים יותר לבורא, שמעדיף את הנפש על-פני הגוף, הרוח על-פני החומר.
מזון לנפש ומזון לגוף
נחזור לשאלתו של רבי אלעזר: למה לומדי התורה חלשים מבני העולם.
בתשובה לה, מתרץ רבי שמעון שיש שני סוגי מזון. יש מזון שמתאים יותר לגוף והוא גס ועבה, ויש מזון שמתאים יותר לנשמה, והוא דק ועדין.
מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה.
תרגום: המזון של הנשמה הוא מזון היותר עליון. הוא מזון החברים, אלו העוסקים בתורה, שהם אוכלים מזון של הרוח והנשמה ואינם אוכלים מזון הגוף כלל. והמזון הזה מגיע ממקור עליון ויקר מכול, הנקרא חכמה.
מה מבקש הזוהר לומר לנו בחלוקה הזו לשני סוגי מזון?
אצל רובנו אוכל הוא עניין מרכזי. חלק גדול מהיום סובב סביב מה נאכל, כמה נאכל, איך נאכל ואיפה.
גם אנשים שמגבילים את עצמם ובוחרים בקפדנות מה לאכול, מוצאים תענוג רב בהגבלה. בסופו של דבר כשאנחנו סובבים סביב האוכל הגשמי, העיקר אצלנו הוא הגוף, הגשמיות.
לעומת זאת יש אנשים שמעדיפים את המזון הרוחני, המזון לנשמה. האוכל הפיזי לא תופס אצלם מקום. הם יכולים ללמוד ולהתמקד עד שהם לא שמים לב שהם לא אכלו, או בעצם מה שהזין אותם היה החכמה.
התוצאה היא שאותם חכמים נחלשים מבחינה גופנית בגלל טיב התזונה שלהם, אבל הנפש שלהם מתחזקת.
מה חשוב
מהאמור עד כה זה נראה שהזוהר מבקש מאיתנו לעצור ולשאול את עצמנו מה באמת חשוב בעינינו. את מי אנחנו עובדים כשאנחנו שומרים על בריאות הגוף.
האם אנחנו לא מתבלבלים ומציבים את הגוף לפני הנפש, את החומר לפני הרוח.
הגוף חשוב, אין בכך ספק. ראינו שהרמב״ם מצביע על כך בברור. אבל הנפש חשובה יותר, מדגיש הזוהר.
חשיבות הנפש משמעותה שלא האוכל הגשמי צריך להיות העיקר בחיינו, אלא האוכל הרוחני, החוכמה, התובנות, החיבור למה שגבוה מאיתנו.
בסוף כשאדם אוכל גופו מתחזק, אבל הוא אינו מגלה את מעלתו. הוא אוכל ושותה כבהמה, אומרים חכמים במסכת חגיגה. כשהוא ניזון מהחכמה, שם הוא מגלה את מעלתו כאדם.
עכשיו, גם אחרי הלימוד הזה בזוהר אני לא מתכוון להפסיק לרוץ או לעשות אימוני כוח. אני גם לא חושב שאפסיק להקפיד על התזונה.
אבל אני כן אעצור לוודא עם עצמי שאני לא עובד את הגוף.
שהגוף לא הופך להיות ״המולך״ שלי, אלא שתחזוקתו הטובה נועדה באמת כדי שישרת את הנפש, הרוח והחוכמה.
