לחזור להרגיש, עדכון ומענה לשאלות
במייל האחרון עדכנו שאנחנו עוברים למבנה של אתגרים שיאפשר לכל מתאמן להעמיק בנושא שחשוב לו.
במבנה החדש יש אתגרים שכל אחד יכול לבחור מביניהם את זה המתאים לו, ולרוץ עליו למשך מספר שבועות, לפי אורכו של האתגר.
כשיסיים יוכל לבחור אתגר חדש.
רוב האתגרים מורכבים משיעורים לצד תרגילי אימון קצרים שנועדו לסייע בהטמעה.
בסרטון אני עונה למה ביצענו שינויים בתוכנית האימון;
מה החידוש במבנה החדש; למה אנחנו עוברים מוואטספ למייל;
איזה אתגרים מצטרפים בקרוב, ועוד ועוד.
אם לא קיבלתם את מייל העדכון האחרון שבו תוכלו לבחור את האתגר שלכם, חפשו בספאם או פנו אלינו.
האתגר נשלח כל שלושה ימים בשעה 7:00 בבוקר.
ניתן לבחור בכל פעם אתגר אחד. אם תחליטו להחליף בין אתגרים, האתגר האחרון בו בחרתם יפסיק להישלח ותחלו את האתגר החדש.
האתגרים הפתוחים להצטרפות כעת הם:
- האתגר לחיזוק הביטחון (11 שבועות לערך)
- האתגר לשחרור מחרדות (12 שבועות לערך)
- האתגר לחילוץ מדיכאון (7 שבועות לערך)
- האתגר לחיזוק תודעת שמחה (10 שבועות לערך)
אתגרים שייפתחו לבחירה בימים הקרובים:
- אתגר שינוי תזונתי
- אתגר פריצת גבולות
- אתגר השפעה ברשתות החברתיות
- הפחתת מתחים ועומס ועוד.
הנה השיעור האחרון בחברותא (תניא)
הנה השיעור האחרון במסגרת האימון (בנושא פריצת גבולות)
מצורף המאמר האחרון שנשלח בחברותא למי שלא קיבל במייל. ספריית להתמלא פתוחה רק למנויים.
המאמרים עוסקים בהבנת הקיום שלנו בעולם, ומתבססים על ספרות החסידות, הזוהר, קבלת האר״י, פרשת השבוע ועוד.
להורדת הקובץ
לחזור להרגיש באמת: איך פותרים קהות רגשית – עצת הזוהר
קהות רגשית יכולה להיות מסוכנת לנפש.
היא מעודדת תחושת ריקנות וחוסר משמעות. היא מחלישה את האהבה לחיים ולכן ממילא גם את מידת הביטחון, שכן מידת הביטחון תלויה באהבה, בידיעה שאוהבים אותי ובכוח האוהב שבי. קהות רגשית הופכת את החיים לדלים ומחלישה את טעמם. האדם שאינו מצליח לעורר את ליבו, אינו חווה את החיים במלואם.
מזווית תורת הנפש היהודית, קהות רגשית היא מצב שבו אור הנפש אינו מאיר בגוף. גוף בריא מתחבר עם הנפש חיבור מלא. כשהגוף מסרב לקבל את חיות הנפש נוצר מצב של אטימות.
בתניא (פרק כט) קהות רגשית מכונה ״טמטום הלב״. הלב נעשה כאבן. האדם אטום וכבד. הכבדות גורמת ליצר שבו לנצח. העצבות, העצלות, אי האמון של האדם בתכלית חייו, כל אלה גוברים עליו, ואינם מתירים ללב לעשות את שלו – להניע אותו קדימה. לדחוף אותו לפעילות ויצירה חיובית ואנרגטית.
המיצר הזה שהאדם נמצא בו נובע מסיבה אחת, הגוף גובר על הרוח. החומר, היצריות, הארציות משתלטת על האדם. אור הנשמה אינו חודר בו משום שהנשמה, שרוצה להגביה את האדם מעלה, חלשה ביחס לנטייה של האדם למטה.
כך מתאר זאת אדמו״ר הזקן:
״שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיוּת שֶׁבַּגּוּף.
וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ. (תניא, ספר של בינונים, כט)
האדם סובל מקהות חושים כי הוא גס. הוא עסוק בעיקר בעצמו ובצרכיו, ולכן הוא הופך ללא מעניין ולא מתעניין. עולמו צר. הוא לא חש את הזולת שמולו ולא ער להתחדשות שבבריאה. הוא לא מודע לניסים שסביבו, ולא מתפעל מדברים דקים ורוחניים.
בשפת הזוהר יש לו ״סרכה בריאתו״. הכוונה היא לגידול בריאה שמונע מהאוויר שהוא מכניס לריאותיו ״להניף את לבו״.
ובלשון בעל התניא:
״ו(הוא) משוך אחר צרכי גופו וקשה לה ליפרד ממנו, מחמת שהיא בבחינת ישות וגסות… ולזאת נמשכת אחר דברים גסים ועבים ואינה מתפעלת מדברים דקים ורוחנים כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה… התלבשות זו נקרא ברעיא מהימנא בשם סרכות הריאה שהריאה נסרכת ודבוקה ומושרשת עד שאינה יכולה להניף על הלב כי אין לה כח להעלות כנפיה…״ (לקוטי תורה ראש השנה ה)
מה עושים?
אדמו״ר הזקן מצטט את תשובת ספר הזוהר למצב של טמטום הלב וקהות רגשית. אם רוצים להדליק גזע עץ עבה ולא נתפסת בו האש הפתרון הוא לבטש את העץ לחלקים קטנים, שבהם תיתפס האש. גוף שלא נתפס בו אור הנשמה, הפתרון הוא לבטש אותו, וכך האש תיתפס בו.
וכשהגוף והנשמה יתאחדו, הם יאירו יחד באור גדול שנוצר כתוצאה מאותו ביטוש שחווה הגוף.
זוהי לשונו של הזוהר:
״אָעָא דְּלָא סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, יְבָטְשׁוּן בֵּיהּ וְאַנְהִיר. גוּפָא דְּלָא סַלְּקָא בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, יְבָטְשׁוּן בֵּיהּ, וִיסַלֵק נְהִירוּ דְּנִשְׁמְתָא, וְיִתְאַחֲדוּן דָּא בְּדָא לְאַנְהָרָא. (תרי נוסחי)
עֵץ שֶׁלֹּא עוֹלֶה אוֹרוֹ, יַכּוּ בוֹ וְיָאִיר. גּוּף שֶׁלֹּא עוֹלֶה בּוֹ אוֹר הַנְּשָׁמָה, יַכּוּ בוֹ וְיַעֲלֶה אוֹר הַנְּשָׁמָה, וְיֹאחֲזוּ זֶה בָזֶה לְהָאִיר.״ (זוהר שלח לך כה)
השוואה של ביטוש האדם לביטוש של גזע עץ מובנת. השאלה היא מה הכוונה לביטוש הגוף. באיזה אופן התהליך הזה נעשה כך שאור הנשמה יחדור באדם.
בספרות החסידות ניתן למצוא לפחות חמישה דרכים לביטוש הגוף כך שהאדם יתגבר על חומריותו וארציותו ואור הנשמה יאיר בו.
להבין בשכל
דרך אחת, הטובה ביותר, היא על ידי הבנה שכלית. האדם מבין שעיקרו הוא הרוח, הנפש, ולא חומר הגוף. עצם ההבנה השכלית גורמת לו להתפתח, לעבוד על עצמו, לעדן ולזכך את מידותיו. הבעיה היא שהדרך הזאת אינה ״בנמצא כל כך״ בלשונו של אדמו״ר הזקן במאמריו הקצרים (שלח, טו, מא). רוב בני האדם אינם משתנים רק באמצעות הבנה שכלית. השכל אצל רובנו אינו מספיק חזק ועוצמתי כדי להכתיב את הדרך לרגשות ולפתוח לבדו חסמים.
ייסורים
דרך שנייה היא של ביטוש חיצוני. האדם חווה ייסורים, צרות וקשיים, ואלה גורמים לו לגדול, לראות אחרת את החיים, להכיר במשמעותם, וממילא להגביר את הרוח על הגוף, את הנשמה על החומר. הצרה גורמת לאדם להשתנות, להכיר במוגבלותו ובקטנותו, ולעבוד על מידותיו. רבי נחמן מברסלב מבקש לראות את הצרה כמתפתחת ל״צורה״. צורה היא הנפש, שמאירה דווקא על רקע הקושי החיצוני.
״אַךְ עַל־יְדֵי הַיִּסּוּרִין נִכְנָע גּוּפוֹ, כִּי כָּל הַיִּסּוּרִין נִקְרָאִים צָרוֹת, עַל־שֵׁם שֶׁהֵם מְצֵרִין וּמְעִיקִין לְהַגּוּף, וּכְשֶׁנִּכְתָּת הַגּוּף עַל־יְדֵי הַצָּרוֹת, עַל־יְדֵי־זֶה מְאִירָה וְנִתְגַּדְּלָה הַנֶּפֶשׁ, כִּי בְּהִכָּנַע הַחֹמֶר תִּגְדַּל הַצּוּרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (שלח קסח): אָעָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נוּרָא, מְבַטְּשִׁין לֵהּ; גּוּפָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא וְכוּ'.
וְעַל־כֵּן נִקְרֵאת צָרָה, לְשׁוֹן צוּרָה, כִּי עַל־יְדֵי הַצָּרָה נִכְנָע הַגּוּף וּמְאִירָה הַצוּרָה…״ (לקוטי מוהר״ן ק״ע, א)
דוגמה בולטת להגברת הצורה על החומר היא כשגר בא להתגייר. אז מנסים להרתיע אותו ואומרים לו ״אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּזֶה הַזְּמַן דְּווּיִים וּסְחוּפִים וכדומה״. המטרה הפנימית של ההרחקה הזאת, על פי רבי נחמן, היא לבטש אותו, לעזור לו לגלות את הרצון האמיתי שלו שהוא רצון של הנפש על פני הגוף (ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות גרים, ג, יא).
בשביעי של פסח תש״א, 1941, בתוככי גטו ורשה, האדמו״ר מפיאסצנה מנסה לחזק את חסידיו. הוא אומר להם שבכך שלפעמים ״בועטים ומכים״ את האדם המעולף, האטום, דווקא ההכאה היא המעוררת אותו. בעת המצוקה הגדולה ביותר של העם היהודי, רבי קלונימוס קלמיש שפירא אומר לשומעי לקחו שצריך להתייחס לצרות ככוח מעורר המגביר את חיות הנשמה.
אלא שזה לא כל כך רצוי. אנחנו לא רוצים להתעורר ולהתגבר על האטימות וטמטום הלב דרך צרות חיצוניות. אנחנו רוצים לחסוך את הייסורים.
ביטוש עצמי (הגוף)
הדרך השלישית מזמינה את האדם לבטש בעצמו את גופו. ״ולכן מוכרח לשבר הגופניות במעשה, דהיינו לסגף את עצמו שלא יאכל פעם אחת בשבוע או בחודש…״ כותב בעל התניא.
האדם שרוצה להפסיק לעשות מהגשמיות את העיקר לומד לדחות סיפוקים, לוותר מדי פעם על צורכי הגוף. הוא יכול למשל אחת לחודש לוותר על קפה הבוקר. על ידי הויתור הוא לומד שהוא יכול להכניע את הגוף ולשלוט בו. ביטוש הגוף מלמד אותו שלא ההתמכרויות והצרכים הגופניים הם בעלי הבית על חייו.
ביטוש עצמי (התבוננות)
הדרך הרביעית כוללת ביטוש, אך לא של הגוף הפיזי. הפעם הביטוש העצמי הוא באמצעות התבוננות. האדם מתבונן בעצמו ומבקש להפחית את עוצמת הצדדים האגוצנטריים, החומריים והנמוכים שבו.
יש שתי עצות שהרבי מליובאוויטש נהג לייעץ, המקלות מאוד על רכישת חברים חדשים ועל בניית מערכת יחסים זוגית:
העצה האחת היא להתבונן בכך שאין אדם בלי מעלות. ולכן יקל מאוד להתבונן ולפרט את המעלות של האנשים הסובבים אותי, ולהתרכז בהם ובכלל כך במעלותיי שלי.
העצה השנייה היא להתבונן בכך שאין אדם שהוא שלם בכל המעלות. אין אדם שאין לו קרבות פנימיים, אין אדם שאין לו כמה פנים לכאן ולכאן. ולא רק שאין אדם כזה, גם אני עצמי לא שלם. ולכן המסקנה העיקרית היא לא להקפיד יתר על המידה עם האנשים הקרובים אליי שיהיו שלמים בכל העניינים והפרטים.
כשאדם מאמץ את העצה השנייה הוא לומד לזהות את חולשותיו. אדמו״ר הזקן מבקש מהאדם להבין שהוא חש חוסר ביטחון כי הוא עובד את דאגותיו ואת טרדות הפרנסה. הוא נותן להן לשלוט בו ולכן הוא אינו מצליח להרגיש מה שמחוצה לו.
ביטוש עצמי על ידי התבוננות הוא תהליך שבו האדם אינו מגדיל את עצמו. הוא אינו עושה מעצמו עניין. להפך, הוא מפחית מחשיבות עצמו, ואז הוא מצליח להרגיש ולהתחבר למה שמחוצה לו.
דיבור עצמי
העצה החמישית אינה מסתפקת בהתבוננות. דיבור עצמי הוא כלי רב עוצמה. האדם יכול באמצעותו להגדיל את אמונו בעצמו, אך גם להחליש את עוצמת הרגשת ה״אני״. דיבור עצמי הוא הקול המתנגן לנו בראש, ומגדיר את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו. הדיבור הוא גילוי המחשבות באמצעות רגשות מתווכים. לכן דיבור עצמי יכול לשמש ככלי להסרת אטימות וגילוי רגשות רצויים.
כשהאדם אטום הוא צריך ללמוד לבטש את הצדדים הנמוכים שבו, את הנפש הבהמית המשתלטת עליו. הוא צריך ללמוד להוציא את עצמו מהמקום הקטן והקטנוני. הנזיפה בעצמי יכולה לעזור בכך.
״וְגַם, יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ… לִרְגּוֹז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרָע, בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לוֹמַר לוֹ: ״אַתָּה רָע וְרָשָׁע וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב וּמְנֻוָּול וְכוּ׳ – כְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה – בֶּאֱמֶת; עַד מָתַי תַּסְתִּיר לִפְנֵי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא״ (תניא פרק כט).
כשהאדם מבטש את עצמו הוא מתחיל להרגיש את החיים. הוא יוצא מהמרכז ונגמל מאטימותו. הביטוש העצמי עדיף כמובן על ייסורים וצרות, והוא עובד כי הוא חושף מיהו האדם באמת. האדם הוא לא גוף ולא נפש. האדם הוא חיבור של נפש וגוף. אבל בחיבור הזה הנפש צריכה להוביל. היא זאת שצריכה להאיר ולרומם את הגוף. אחרת, החומריות והארציות יובילו אותו למחוזות של קהות החושים והריקנות.
