לבנות ערך עצמי מתוקן | תניא 20 (יג)

מי שרוצה לשמור על איזון בנפש, אדם שרוצה לנצח את הקרבות שלו, הבינוני, צריך לבנות לעצמו ערך עצמי מתוקן.
מה זה אומר ערך עצמי מתוקן?
מהו ערך עצמי לא מתוקן?
מה נדרש מאיתנו כדי לבנות ערך עצמי נכון?

לחצו כדי להגדיל את האינפוגרפיקה:

תרגיל ליישום

שני תרגילים שיחזקו בנו את הערך העצמי המתוקן.

1. אמת יחסית. שאלו את עצמכם בכנות עם מה אתם מרגישים תקועים בגלל שהציפיות שלכם מהעניין הזה גבוהות מדי וכתוצאה מכך אתם לא מעריכים את עצמכם מספיק. הציפיות האלה אולי נכונות ואמיתיות, אבל אתם לא שם. עכשיו תשאלו את עצמכם מה אתם כן יכולים לעשות בעניין, מה האמת היחסית שלכם. עם מה אתם כן יכולים להתקדם באופן הדרגתי שמתאים לאישיות שלכם ולמצב הנוכחי שלכם. 
2. נסו לזהות שני מקרים שבהם רגשות כמו כעס או דכדוך או לא בא לי התפשטו בכם, והרגשות סיפרו לכם סיפור שלילי על עצמכם או על המצב, למשל שאתם לא טובים או לא אוהבים אתכם. 

עכשיו תנסו להפוך את הסיפור הזה. איזה סיפור חיובי אתם כן יכולים לספר לעצמכם כדי להשפיע על הרגש שישתנה. 

בשני התרגילים צריך תשומת לב למנגינה. 

כלומר צאו "החוצה" לעמדת התצפית: במקום להאמין לקול הרגשי שמוריד אותנו ולשקוע לתוכו, דמיינו שאתם יושבים ביציע וצופים בקרב אומנויות לחימה שמתנהל כעת בתוך הראש שלכם. התייחסו לקול המחליש (היצר או הנפש הבהמית) כאל יריב בזירה שפשוט "עושה את העבודה שלו" ומייצר אתגר ואקשן כדי שהחיים יהיו מעניינים. המטרה של ההתבוננות מבחוץ על הסיטואציה, היא לשחרר את הרצינות המופרזת, להפסיק להילחץ מכך שאנחנו לא מושלמים, ולמצוא מנוחת נפש קלילה יותר אבל כזאת שתוביל אותנו לעשות מה שאנחנו יכולים.

תקציר ai

ערך עצמי כגורם יחסי ותנודתי: ערך עצמי אינו דבר שעומד בפני עצמו, אלא הוא תמיד יחסי ונמדד בהשוואה לסביבה. ההשוואה הזו אינה מבוססת על מדדים אובייקטיביים, אלא מונעת מהעולם הרגשי של האדם, מה שהופך את הערך העצמי לתנודתי מאוד ויכול לגרום לאדם "לעוף על עצמו" או ליפול בדעתו במהירות.
קבלה מוחלטת אל מול חובת ההשתפרות: בתורת החסידות ישנה הבחנה בין "עצם הנפש" (נקרא גם יחידה או רדל"א), שם האדם זוכה לקבלה מוחלטת ובלתי מותנית ואינו חסר דבר, לבין "כוחות הנפש". ברמת כוחות הנפש והוצאתם לפועל, על האדם להכיר בחסרונותיו, לא להסתפק בהנחות, ולנסות לתקן ולהשתפר כל הזמן.
דמות ה"בינוני" ומאבק הנפשות: גיבור ספר התניא הוא ה"בינוני" – אדם המצוי במאבק תמידי ובלתי פוסק בין הנפש הבהמית (האגוצנטרית והאינטרסנטית) לנפש האלוקית (שרוצה טוב, חסד ואחדות).

הבינוני מנצח את הקרבות הללו בכל רגע הווה מחדש, ולכן הוא לא נופל, למרות שהיצר הרע נשאר בתוכו במלוא עוצמתו.
הסכנה שבהיעדר מאבק פנימי: כאשר אדם שקוע בדיכאון, בחרדות, או בתחושת חוסר ערך מוחלטת, הוא אפילו אינו נמצא בדרגת "בינוני".

במצבים אלו לא מתקיים מאבק פנימי אמיתי, משום שהקול המחליש והשלילי השתלט לחלוטין, ואין קול שני שמנסה לחלוק עליו ולהאיר את המציאות מחדש.
הדרך לשלוות נפש אמיתית: שלוות נפש לא מושגת על ידי היעדר התמודדויות או חיים קלים, אלא על ידי הכרה והשלמה עם כך שהחיים הם זירת קרב פנימית.

כשאדם מבין את "כללי המשחק" ומשלים עם כך שתמיד יהיו לו קולות מחלישים וקרבות לנהל, הוא משתחרר מהלחץ להיות מושלם, ויכול להתייחס למאבקי הנפש בקלילות רבה יותר ואף למצוא בכך מנוחת נפש.
זיהוי הקולות הפנימיים – המפתח לעשייה: כלל ברור לזיהוי מקור הקולות בנפש: כל מה שמעורר לעשייה בפועל, דוחף להתקדמות ויוצר חיבור לאנשים אחרים – מקורו בנפש האלוקית.

מנגד, כל קול שמונע בעד האדם לפעול ולהוציא מעצמו את הטוב, גם אם הוא עוטה מסווה של סיבות "גבוהות" וצדיקות, הוא מתחבולות הנפש הבהמית שמטרתה להחליש.
"אמת יחסית" והימנעות משיפוטיות: לכל אדם יש את זירת ההתמודדות, "הקלפים שחילקו לו" והאמת הפנימית שלו לפי מידותיו. מסיבה זו, על האדם להישאר עניו ולא להתנשא על אף אדם אחר, משום שהוא לעולם אינו יכול לדעת אילו מלחמות פנימיות קשות מתחוללות בנפשו של האחר ומה ההיסטוריה שהובילה אותו למצבו.

מקורות – תניא, פרק יג

שני שופטים

וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן" [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע],

ברכות סא ב

ועוד בענין יצר האדם, תניא [שנינו בברייתא] שר' יוסי הגלילי אומר: את הצדיקים היצר הטוב שופטן, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב), שהיצר הרע נעלם לגמרי מלבו. הרשעים היצר הרע שופטן, שנאמר: "נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו" (שם לו, ב). והבינונים — זה וזה, היצר הטוב והיצר הרע שופטן, שנאמר: "יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו" (שם קט, לא), שיש אנשים שנשפטים על ידי שניים.

אמר רבה: אנשים כגון אנו הם הבינונים. אמר ליה [לו] אביי תלמידו ובן אחיו: אם כן, לא שביק מר חיי [אין אדוני מניח חיים] לכל בריה, שאם אדם כמוך הוא בינוני, כיצד איפוא יעריכו את שאר בני האדם?

ואמר רבא: לא איברי עלמא [נברא העולם] אלא לרשיעי גמורי [לרשעים גמורים] או לצדיקי גמורי [לצדיקים גמורים], והשאר אינם חיים בשלמות בשום עולם. ועוד אמר רבא: לידע אינש בנפשיה [יידע האדם בעצמו] אם צדיק גמור הוא אם לאו [לא], שאם אינו צדיק גמור יידע שחייו יהיו חיי סבל.

קידושין ל, ב

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ״.

המשך התניא:

דִּכְתִיב: "כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ",

וְלֹא אָמְרוּ "זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים" חַס וְשָׁלוֹם,

כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרָע בָּ"עִיר קְטַנָּה", אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה –

נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

אֶלָּא, הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ – רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט,

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו,

וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.

כָּךְ, הַיֵּצֶר הָרָע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב,

וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ,

וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ,

הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבַּלֵּב – מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב,

מי מכריע

וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב,

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ".

וְהָעֵזֶר, הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה' עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית,

לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרָע, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

היה בעיניך כרשע- תזכור מה אתה

אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה,

וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְלֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, (היצר מתחזק עם השנים?)

רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, –

מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית –

לָכֵן נִקְרָא – "כְּרָשָׁע", – כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "אֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע",

וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, –

אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי,

וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק, –

אֶלָּא יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרָע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ,

וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה,

וְאַדְּרַבָּה – נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה

בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה.

הרב הבינוני

וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ,

אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרָע מִמְּקוֹמוֹ,

אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי,

רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבְרֵי הַגּוּף,

מִפְּנֵי ה' שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב,

וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּ"עִיר קְטַנָּה", אֵבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה

לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.

היום יום כג סיון

מענה אבי אדוני זקני מורי ורבי לאבי אדמו"ר ביחידות חורף תרל"ה: היצר הרע נקרא נפש הבהמית לא מפני שהוא בהמה דוקא, כי לפעמים הוא שועל פקח שבחיות וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק תמים ענו ובעל מדות טובות.

בכל אחד ואחד הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטי. ויש אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות או להתבונן היטב באיזה השכלה, ובאמת הנה זהו רק עצת היצר ומתחבולות נפש הבהמית למנוע מעבודת התפלה וכדומה.

ונקוט האי כללא בידך וזכור אותו תמיד, כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה – הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית.

וסיים אבי אדמו"ר נשמתו עדן: עד אז לא ידעתי אז עס קען זיין א פרומער נה"ב, ווער רעדט נאך א חסידישער נה"ב (= שיכולה להיות נפש בהמית דתית, ומי מדבר על נפש בהמית חסידית).

אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי,

נרדם ומתעורר

כִּי אִם, בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה' הוּא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ

בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ,

וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם,

אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד,

כְּדִכְתִיב: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" –

"כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁזֶּה קָם כוּ'",

שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה,

לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה' כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ,

וְאָז – אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.

אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי",

וְהוּא מוֹאֵס בְּרָע וְשׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ,

כָּךְ הָרָע בַּבֵּינוֹנִי, הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי

בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה',

וְאַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר. –

רבה בינוני

וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלַא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא

וּבְתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה

וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה' בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, –

וְנִדְמֶה בְעֵינָיו – כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, –

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ": –

אמת נצחית לעומת אמת יחסית

וְהִנֵּה, מִדַּת אַהֲבָה זוֹ, הָאֲמוּרָה בְּבֵינוֹנִים, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כוּ',

הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם "עֲבוֹדַת אֱמֶת" כְּלָל,

מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה,

וּכְתִיב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר".

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים – נִקְרֵאת "עֲבוֹדָה תַמָּה" בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם,

אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים,

וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד",

הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם,

עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.

מידת אמת ליעקב

כִּי הִנֵּה, מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא: "בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" – מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין,

וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית,

שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.

וּמִדַּת אֱמֶת הִיא "נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים", וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת,

וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן

[כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן,

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן"]: