סגנונות השפעה ותקשורת רגשית | נצח והוד – השלמה מתוכנית תורת האישיות

מקורות

ממקיף לפנימי

ידוע שיש ב מקיפים – מקיף הקרוב הן בחינת מקיפים בסדר השתלשלות,

כמו שכתוב בעץ חיים שבחינת פנימיות שבעליון נעשה מקיף אל התחתון. שחיצוניות שבעליון הוא בבחינת פנימי אל התחתון, והיינו האור שבא בבחינת גילוי ממש אל המקבל, ומתלבש בכלי המקבל, שנעשה לו בבחינת אור פנימי.

אבל בבחינת פנימיות העליון שלמעלה מכלי המקבל, הוא בבחינת מקיף על המקבל.

וכמו מוחין ומדות, הנה ידוע שלידת המידות הוא מבחינת חיצוניות השכל, דבחינת פנימיות השכל אינו שייך אל המידות.

דעניין פנימיות השכל הוא בבחינת עומק המושג בתמצית נקודת השכל, והוא ההשגה בעצם העניין השכלי בעומק הכוונה שבו, שאינו בא בלבושי השגה בהסבר דברים, ולא בבחינת התרחבות והתפשטות, היינו לא בבחינת פרטים ובכל עניין רק בחינת נקודה, תמצית של הענין ההוא, שזהו הידיעה וההשגה בעצם העניין המושכל, איך ומה הוא,

דמזה לא יכול להיות בחינת לידת המידות, מפני שלמעלה הוא מהמדות לגמרי.

וחיצוניות השכל הוא אור הבא בהשגה ובריבוי הפרטים שבו, וכל פרט הוא בהתרחבות גדולה בלבושי השגה בכמה הסברים כו', דמזה אפשר להיות הולדת המידות.

אך גם בזה, הרי לא כל השכל מתגלה במדה, שאם היה השכל מאיר בגילוי במדה היה מתבטל מציאות המדה… הרי אנו רואים שההשגה שבמוח, הגם שאינו מאיר בגילוי במדה, מכל מקום מאיר עליה בבחינת מקיף.

דהיינו מה שגם בעת התפעלות המדה אינו נשכח ממנו ההשגה לגמרי, כי אם מאיר עליו בבחינת מקיף, שמרגיש את העניין שהשיג… וזה נותן חיות במידה…

וזהו הכלל דבחינת חיצוניות שבעליון נעשה פנימי אל התחתון ופנימיות העליון נעשה בבחינת מקיף אל התחתון, וכן הוא בכל עילה ועלול, שמה שמתלבש בפנימיות שהעלול הוא רק חיצוניות העילה אבל בחינת פנימיות העילה הוא בחינת מקיף לבד על העלול…

וזאת מפני קוטן הכלי המוקף, שאם היה המקוף בכלים רחבים, היה מאיר בו האור בבחינת פנימיות

המשך תרס"ו, ש"פ נשא, עמ' שמג

משפיע ומקבל

כליות יועצות כיצד להשפיע וכיצד לקבל

ביאור הענין, דהנה כל השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' דוקא, וכמו בהשפעת השכל מרב לתלמיד, שתחילה ישנו נקודת ההשכלה שרוצה להשפיע, שהו"ע החכמה, ואח"כ צריך להתבונן בנקודת ההשכלה שתבוא בפרטי הענינים כו', שהו"ע הבינה.

וגם צריך להיות לו ענין האהבה וחסד, שהרי כללות ענין ההשפעה הוא מצד האהבה. אמנם מצד מדת האהבה לבדה אפשר שתהי' ההשפעה יותר מכפי מדת המקבל, ולא יוכל לקבל כלל, ולזאת צ"ל מדת הגבורה והצמצום, למדוד את השכל עד כמה שיוכל וראוי לקבל. אמנם מצד הגבורה לבדה אפשר שהצמצום יהי' יותר מדאי, לזאת צ"ל מדת התפארת, שהיא הממוצע בין חסד וגבורה, ולא זו בלבד שהיא ממוצע בין חסד וגבורה, אלא עוד זאת שהיא כוללת מדת החסד ומדת הגבורה, ומצד מדת התפארת תהי' ההשפעה באופן שיתן לו כל מה שרק יוכל לקבל. וכיון שכוונת המשפיע היא שהמקבל עצמו יוכל להיות משפיע, הנה לזה צ"ל גם מדת נצח והוד, שהו"ע כליות יועצות³² איך להשפיע לו באופן שיהי' אח"כ בעצמו משפיע. וכן צ"ל מדת היסוד, שהוא התקשרות המשפיע בהמקבל, וגם שההשפעה תהי' בחמימות. ונוסף לזה יש גם שטח המקבל בהמשפיע, שהוא ספירה העשירית, ספי' המלכות בהמשפיע.

והנה, כל בחינות אלו ישנם גם בהמקבל, אמנם כמו שהם בהמקבל, וגם כמו שהם בשטח המקבל שבהמשפיע (שגם שם יש כל בחי' אלו) הם בהעלם. וזהו שבמאמר אחד יכול להבראות, דמצד ספירת המלכות שכלולים בה כל הספירות, הי' אפשר להבראות…[1]

כיצד להשפיע

וגם הטרדא היא איך להשפיע והוא ענין כליות יועצות איך להשפיע,

 דלהיות שענין ההשפעה אינו בבחינת גילוי העצם היינו לגלות עצמותו כי אם לפעול אצל המקבל,

על כן צריך להיות העצה בזה איך להשפיע באופן שיתקבל אצל המקבל.

שזהו ההפרש בין מלמד בר פועל לאינו בר פועל,

דעם היותו בעל שכל גדול יותר מכל מקום אינו בר פועל,

ולכאורה ענין הלימוד תלוי בשכל והשגה ומי שהוא בר שכל גדול ביכולתו ללמד יותר, שהרי כשיגדל התלמיד צריך למלמד גדול והמלמדו מקרא אינו יכול ללמדו משנה וגמ' כו'.

מ"מ בכדי לפעול בהמקבל זהו דוקא כשהוא בר פועל, והיינו שיודע לכלכל דבריו ולסדר הענינים באופן שיהיו מובנים ויתקבלו אצל המקבל, וגם צריך להמציא ענינים במה להלביש את השכל בכדי שיהי' מובן אל המקבל, וזה שאינו בר פועל הגם ששכלו הוא בעילוי אם אינו יודע לכלכל דבריו אינו פועל בהתלמיד, וכשיגדיל התלמיד צריך למלמד גדול יותר אך שיהי' בר פועל כנ"ל.

וז"ע הטרדא שבהמשפיע בהעצה איך להשפיע. ומובן שההשפעה גופא ג"כ משתנית בזה, שזהו ההפרש בין הבר פועל לשאינו בר פועל, דזה שאינו בר פועל הרי הוא משפיע את השכל כמו שהוא אצלו ואין זה בערך המקבל, והבר פועל הוא שמשנה את ההשפעה שתהיה לפי ערך המקבל, ובכללות זהו בהשכל השייך אל המקבל, וכידוע דבכל ענין שכלי יש כמו שהשכל הוא לעצמו שהוא הפנימיות וחיצוניות השכל הוא ששייך אל המקבל, ובזה צריך לשנות ההשפעה שתהיה בערך המקבל, ואין זה שינוי המהות שהרי הוא אותו השכל ממש רק שבא בבחי' מיעוט ובהתלבשות בענינים שבערך המקבל, ולפעמים בא בציור אחר שעל ידי זה דוקא מתקבל אצל המקבל כו'.

ונמצא דלבד זאת שהמשפיע מוטרד בעצם ההשפעה להשפיע את השכל הרי הוא מוטרד גם כן בזה שתהי' ההשפעה לפ"ע המקבל.

וכ"ז הוא לפי שמהות ההארה נמשך בזה לכן המשפיע נתפס בזה שצריך להשפיע, ולפי שענין ההשפעה היא לפעול בהמקבל היינו שתהי' בו בבחי' התלבשות פנימי', ע"כ צ"ל בזה הטרדא וההתעסקות איך שתהי' השפע באופן שתתקבל כו', וגם ההשפעה משתנית בזה להיות לפ"ע המקבל כו'.

ויש שעיקרם מבחי' חב"ד או שעיקרם מבחי' חג"ת, ועצם התהוותם הוא כמו מבחי' זריקה עד"מ, ונת' משל ע"ז, וכ"ה בהשפעת השכל שנמשך מהות הארה, ולכן פועל שינוי בהמשפיע בתוס' וגירעון והוא מוגדר בזה ומוטרד להשפיע, ומפני שהוא לפעול בבחי' פנימי ה"ה מוטרד ג"כ איך להשפיע שז"ע כליות יועצות, ובזה משתנה ג"כ ההשפעה.[2]

מידת הנצח

דהנה ידוע דבמדות יש ג' מדרי' חב"ד חג"ת נה"י, דכשם שהגוף נחלק לג' חלקים כללים והן ראש גוף ורגל שהראש שם משכן המוחין, והגוף הוא הלב ששם משכן המדות כו' וזהו גוף האדם כו', ורגלים הן לבר מגופא רק לילך ממקום למקום וכה"ג, כמו"כ הכחות נחלקים לג' מדרי' (והאדם בכלל הוא בחי' המדות וכמו כי האדם עץ השדה כו' כנ"ל), והן חב"ד חג"ת נה"י כו',

דענין נה"י הן המדות שהן בבחי' ניצוח בלבד, וכמו מי שאינו חסדן בטבעו כ"כ רק שמתנצח לעשות חסד בפועל כו' וממילא אין בזה חיות ותענוג, וכמו המתעקש באיזה דבר שאין זה מצד ששכלו מחייב כן דא"כ אין זה עקשות כ"א שזהו מצד הניצוח בלבד כו' (ובמ"א מבואר שהעקשות יש בזה טעם נעלם הנק' טעם כמוס כו', היינו מפני שבאמת נה"י שרשן למעלה יותר כו' וכמ"ש במ"א). ובפרטיות ענין הנצח הוא שמנצח בעצמו לעשות גם שאינו רוצה

בטבעו בעצם, או גם לעשות היפך טבעו שגם אם בטבעו הוא רוצה בזה או אינו רוצה ה"ה עושה היפך טבעו בדרך ניצוח, שזהו ג"כ מדה מהמדות טבעים לנצח א"ע כו'. וההוד הוא שעושה ע"פ ציווי הזולת והיינו שבעצמו אין בו כח להתגבר ולנצח עצמו רק כאשר הזולת כמו מלמדו ומדריכו מצוה עליו כו' (וי"ל דז"ע שהנצח הוא ענף החסד והוד ענף הגבו'). וחג"ת הן גוף המדות עצמן כו',[3]

ונה"י הוא שבא בדרך נצחון והסכם בלבד כו', או שנה"י הוא בחי' ההשפעה בפועל כו'. וכן בנה"י שהן כלי ההשפעה הרי יש בהם השפעת בחי' חב"ד וחג"ת כו', ובפרטיות בחי' חב"ד וחג"ת שבהם הוא כמו בנצח שהוא ההסכם יש בזה ב' מדרי', הא' הסכם הבא לאחר המדה שעפ"י טו"ד וכמו הרשימו שנשאר על כל היום מהעבודה דתפלה בהתבוננות והתעוררות אהוי"ר שא"א להיות כל היום רק נשאר הסכם חזק להיות סו"מ וע"ט בפו"מ, שההסכם הזה יש בו חיות מהמדה והמוחין כו', והב' הוא הסכם בלבד שהסכים בלבו להיות סו"מ וע"ט בפו"מ דהגם שהוא בתוקף מ"מ אין בזה אור וחיות כו', וכמו"כ בהוד יש הודאה שמצד הטעם והשגה ויש הודאה שאין בזה השגה כלל כו' וכמ"ש בסי' בדרוש ל"ג בעומר). ולכן הן שלשים כלים דאצי' (ובכללות הן ג' בחי' אדם פנימי אמצעי וחיצון והן ג' מדרי בז"א, פרצוף החיצון בכללות הוא בחי' נה"י וכלול מע"ס, והאמצעי הוא בחי' חג"ת וג"כ כלול מע"ס, ואדם פנימי הוא בחי' חב"ד[4]

צריך מתנגד

וביאור הענין יובן ע"פ משל ממדת הנצחון באדם התחתון (שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון67), דהנה, ענין הנצחון שייך ומתעורר רק במקום שיש מנגד, ומצד זה שאינו יכול לסבול ההתנגדות, אזי עומד בכל התוקף כדי לנצח את המנגד. והענין בזה, שפעולת מדת הנצחון היא במקום שנסתלק התענוג והשכל מדבר זה [דאפשר שבתחילה הי' הדבר מצד התענוג והשכל, אבל בהמשך הזמן, או לאחרי כמה ראיות כו', נאבד התענוג השכלי שבדבר], ונאבד ונסתלק גם הרגש הלב כו', ואין זה אלא שלא יכול לסבול את ההתנגדות לדבר זה. אמנם, אף שאין בזה ענין של שכל והרגש כו', כי אם נצח שהוא ענף החסד בלבד, מ"מ, הא גופא שיש התנגדות לדבר, מעורר אצלו את הכחות היותר פנימיים שבפנימיות נפשו שהם למעלה מכח השכל, ולמעלה אפילו מכח התענוג (שהרי אין לו תענוג בהדבר, כנ"ל), והיינו, שהנצחון תופס את עצמותו של האדם, ומצד זה נעשית הפעולה שלו בתוקף גדול ביותר, שמבטל כל ההעלמות וההסתרים.[5]

[1] וכל בניך לימודי הוי׳, ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשי"ד.

[2] המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ שופטים, תער"ב, צח.

[3] המשך תער"ב, חלק שלישי, המשך בכתב, שלא נאמר, א'רכא.

[4] המשך תער"ב, חלק שלישי, המשך בכתב, שלא נאמר, א'שסה.

[5] תורת מנחם, י, חלק ראשון, י"ט כסלו, ה'תשי"ד, 219.