מה הקשר בין הורות לחכמת הקבלה (ראיון על אומנות ההגבהה בירחון הורים וילדים)
ראיון עם אסנת בלייר לרגל יום הולדת חצי שנה לאומנות ההגבהה, שהתפרסם בירחון הורים וילדים.
מוזמנים לקרוא ולשתף.
ובכלל אני מרגיש שהתינוק באמת כמעט הולך לבד ומגביר את ההשפעה שלו על העולם.
אם עדיין לא קראתם או קניתם את הספר כמתנה, חודש הספר על שלל מבצעיו הוא הזדמנות מצוינת.
"בפתח דבר של ספרו כותב ד"ר יחיאל הררי כי הוא ואשתו התגלגלו להדרכת הורים על פי שיטת החסידות, מה שעורר את סקרנותי לגבי הסיבה להתגלגלות הזאת והאופן שבו היא הובילה לספרו הנוכחי. "המילה התגלגלנו אכן מלמדת על הכוונות שהיו לנו", אומר הררי. "כמו הורים רבים אחרים חיפשנו דרך לפתור בעיה של הילד, רצינו לעזור לו להיחלץ ממשבר זמני שחווינו. לא התכוונו לעבור שינוי משמעותי בעצמנו. חיפשנו שיטת הדרכה כוללת, שתהיה מחייבת אך גם תעניק לנו בהירות בדרך". אבל זה בדיוק מה שקרה – הדרכת ההורים הזו הייתה נקודת מפנה בתפיסת ההורות שלהם. "עד אז", הוא אומר, "שנינו החשבנו את עצמנו להורים מעורבים, בעלי מודעות גבוהה ונכונים להעניק לילדינו את כל שיצטרכו. אותה הדרכה הבהירה לנו שלא הערכנו עד כמה ידיעותינו בתחום ההורות היו חסרות ושהיינו זקוקים להכוונה מגובשת וסדורה בנוגע לתפקידנו בחינוך הילדים".
"אומנות ההגבהה" שכתב הררי – סופר, מרצה ומנחה סדנאות המתרגלות תובנות מתוך תורת הנפש ביהדות – הוא ספר מאתגר לקריאה. הישענותו על תורת הנפש היהודית והצגתה כמתוות הדרך לילדים מאושרים וחזקים רגשית מזמינות השוואות לספרי הדרכה אחרים, הנסמכים על תורות פסיכולוגיות ושיטות חינוך מודרניות ואחרות, ומציעים – כפי שמציע גם "אומנות ההגבהה" – תובנות ודרכים להגבהת המציאות הרגשית של הילדים, להתמודדות עם רגשות לא-רצויים, לחיזוק הביטחון העצמי ועוד.
ספרי ההדרכה השונים והרבים מספור, להורים מציינים אף הם את ההכוונה הרגשית של הילד כמשימה ההורית המרכזית. מהו הערך המוסף של ספרך?
"ספרי מביא קול ייחודי בכמה מובנים: ראשית, הספר צולל לעומק הגותם של הרמב"ם, הבעל-שם-טוב, הרבי מלובביץ', האדמו"ר מפיאסצנה ועוד רבים מגדולי החינוך וההגות היהודית ודולה משם שיטה שיסודותיה הם בני דורות רבים. שיטה שהתפתחה הרבה לפני שחשבו על הפסיכולוגיה החיובית או על סדנאות להדרכת הורים. קחי למשל את היחס אל הילדים כאמצעי לשירות ההורים, שהיה רווח בחברות מסורתיות. היהדות הייתה חוד חנית בשינוי התפיסה הזאת והדגישה כי הילדים אינם רכוש של ההורים ולא נועדו למילוי צורכיהם. התמונה החינוכית העולה בספר נשענת על הדרכות ותובנות שנאמרו על ידי גדולי היהדות והחסידות במקומות, בזמנים ובתנאי חיים שונים, בעבר הרחוק ובעבר הקרוב, למשל בארצות הברית העשירה, בברית המועצות הקומוניסטית, תחת המשטר הנאצי, בוורשה המתבוללת, בארץ ישראל שלפני הקמת מדינה ישראל ולאחריה ובעיירות רוסיה העניות. למרות הבדלי הזמנים, כל הפרטים בתמונה מתגבשים לתלכיד אחד בעל עקרונות חינוכיים דומים – עקרונות ההגבהה – החוזרים על עצמם בכל המקומות.
"הספר נשען על עומק תפיסת הנפש על פי ספרות הקבלה והחסידות, ולא על ניסויים, תצפיות או תיאוריות. לתפיסת הנפש היהודית יש עולם מושגים משלה וכלי ניתוח הייחודיים לה. מקורות הידע של הספר רלבנטיים לזמננו. ניסיתי לתרגם ולהנגיש את העומק של שפת הקבלה והחסידות, לא רק כדי לעזור לנו להכיר את התפקיד שלנו כהורים מזווית אחרת אלא בעיקר כדי להטמיע את הדברים בחיי היומיום.
קחי למשל את היחס אל הילדים כאמצעי לשירות ההורים, שהיה רווח בחברות מסורתיות. היהדות הייתה חוד חנית בשינוי התפיסה הזאת והדגישה כי הילדים אינם רכוש של ההורים ולא נועדו למילוי צורכיהם
"אסור לטעות במשמעות של עקרונות ההגבהה. הם אינם שמים את הילד במרכז ומדגישים (רק) אהבה וקבלה ללא תנאי. המשמעות העיקרית של ההגבהה היא לעזור לילד לשנות את טבע מידותיו, לגרום לו לגלות את הכוחות הפנימיים שלו בכל רגע במציאות. יש כאן חידוש גדול בהבנת השליחות של ההורים: אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני הורים שרוצים להגביה את ילדיהם הוא דווקא הזזתם מהמרכז ולעזור להם לפתח תחושת שליחות בחייהם.
"תפיסת החינוך היהודית ייחודית בכך שהיא מחזירה את האמונה והבורא למשוואה. זוהי לא תפיסה פוסט-מודרנית. לאמונה יש תפקיד חשוב בחיים היהודיים בכלל ובתחום ההורות בפרט, והספר אינו מדלג או מטשטש את הערך הזה. סוכנת הספרים שלי בחו"ל רואה בספר תשובה ניצחת לגישה החינוכית של 'אמא נמרה'".
אתה כותב כי "אחת החובות המוטלות על הורים היא 'לרדוף' אחר לימודי הורות, ולא לסמוך על אינטואיציות או ידיעות חלקיות". האם הרדיפה הזו אפשרית אל מול זוללי הזמן של העידן המודרני?
"המירוץ המודרני, המרדף אחר הקריירה, העמדת עצמי והעונג במרכז גורמים לנו לעתים לשכוח את התפקידים החשובים שעמסנו על כתפינו. אדם שלא מפתח מודעות לעולם הרגשי שלו ולא לומד לעבוד על פנימיות ישלם מחירים רגשיים, לעתים כבדים, לאורך זמן. הדברים נכונים ביתר שאת בתחום ההורות. בית שמח, וילדים שיודעים להתגבר על קרבות פנימיים זה לא דבר שפשוט קורה. הורים שלא משקיעים מאמץ והתבוננות בהגבהה עלולים לפספס את תפקידם החשוב. לעומת זאת שכר המודעות וההשקעה ההורית הוא נהדר ובסופו של דבר דוחף גם אותנו ההורים להתפתח ולהתעלות רגשית ורוחנית".
החסידות אינה מקבלת הסתפקות בגישה בינונית להורות, ובספר מוצג מודל הורות שהעיקר בו הוא תחושת התעלות. האם אי אפשר להסתפק – בפרפרזה על מה שאמר וויניקוט על אמהות – בלהיות "הורים טובים דיים"?
"הורות שאינה מחפשת להשתפר, להכיר את המצב האמיתי של הילד ולקבל על עצמה את תפקידה הייחודי היא הורות שמביאה לחץ למערכת. לחץ נוצר בהיעדר בהירות לגבי התפקיד שלנו במצבים של חוסר אונים וכשאנו לא מצליחים להניע את הילדים בכיוונים שלדעתנו הם חשובים. בהירות, מודעות וידיעה של מה לעולם אינו מועיל ומה התפקיד שלנו מסירות לחץ וספקות. מצב של בהירות מקפל בתוכו אושר גדול. אין שמחה גדולה יותר מאשר לדעת מה אני צריך לעשות ברגע מסוים. אלא שהידיעה הזו דורשת מאיתנו להיות מוכנים ללמוד, להשתנות ולהתפתח".
באיזה אופן אתה מיישם את עקרונות ההגבהה בקרב ילדיך?
"העבודה על הספר והמודעות שהתכנים הכניסו לחיינו שינו את הבית שלנו. נגמלנו מהתנצחויות, התעקשויות מיותרות, כעסים. אנו גם מנסים להימנע מלהתאכזב או להיפגע מהילדים ולראות אותם באופן מגביהה. ברור לנו שכשאנחנו ומערכת הציפיות שלנו במרכז, אנחנו מפסיקים להיות הורים מגביהים. אנחנו מזיזים את האינטרס שלנו ובודקים מה הרצון הפנימי של הילד, עם איזה חסם הוא מתמודד שמפריע לו לגלות את כוחותיו הפנימיים ומהם נקודות החוזק שלו. אני מסתכל על הילדים שלנו ורואה שגם הם זזו מהמקום שבו ה'עולם' (המורים, הצבא או החברים מהכיתה) נגדם. הם נינוחים יותר ולא נותנים למכשולים רגשיים להפיל אותם בקלות.
אימוץ עקרונות ההגבהה הצילו אותנו מוויכוחים מתישים על צחצוח שיניים, הכנת השיעורים, זמן מסך ושעות השינה. ראינו כיצד העקרונות הללו גורמים לרצון של הילדים להתעורר, הם הופכים שותפים ומבצעים את המטלות כמטלות שלהם ולא כמטלות שאנחנו מנחיתים עליהם".
אומנות ההגבהה – זווית אחרת על הורות (ידיעות ספרים)
למה אומנות ההגבהה ולא אמנות?
"אָמָּנוּת היא ART, יצירה בעלת ערך אסתטי. אוּמנות (אֻמָּנוּת) היא מלאכה, עבודה הדורשת מאמץ. הורות היא לא יצירה, אלא תפקיד, עבודה, שההורים בוחרים לקבל. הכוונה מאחורי המילה עבודה היא בראש ובראשונה הדרישה מהורים להיות מודעים, להתבונן, לחשוב, לזהות.
באחרונה מנכ”ל משרד החינוך פתח איגרת בנושא הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, בציטוט ממכתב הרבי מליובאוויטש לעובד סוציאלי, מלפני ארבעים שנה. במכתב כותב הרבי שהנחת היסוד צריכה להיות שכל בעיה או לקות היא ארעית, ותמיד צריך להאמין בהתכנותם של שיפורים משמעותיים, 'מבלי להתחשב בהצהרות ובתחזיות של מומחים בתחום'.
התפיסה הזאת, שתמיד צריך להאמין בשינוי, באפשרות לתיקון ולשיפור, נראית לי, בדיעבד, כסיבה נוספת להבדל בין אומנות לאמנות. להורה אין את הפריבילגיה לא להאמין ביצירתו, בהשפעת עבודתו, ביכולת שלו לשנות ולהשפיע. הוא חייב להאמין שההשקעה שלו תניב פרי, תקרב, ובמקרים מסוימים תמנע את הריחוק, ההסתגרות והזרות".
הררי מדגיש כי הורות היא לא יצירה אסתטית, אלא עבודה, תפקיד שההורים בוחרים לקבל, והדרישה מהם היא בראש ובראשונה להיות מודעים, להתבונן, לחשוב ולא לפעול באופן אינטואיטיבי. גם קריאת ספרו המרתק נכנסת לקטגוריה הזו. עשו אותה באיטיות, דלו ממנה פנינים, ואם תרצו להעמיק עיינו במקורות המוזכרים בהפניות שבסוף הספר.
אומנות ההגבהה – המדריך להורות על פי חוכמת היהדות
מאת ד"ר יחיאל הררי
הוצאת ידיעות אחרונות
מחיר: 98 שקל"
(הכתבה מתוך הירחון הורים וילדים)
