לפרוץ את גבולות האישיות | ראיון בשבועון כפר חב"ד

"האם אנחנו יכולים להשתנות?
עד כמה מסלול חיינו מושפע מהתכונות היסודיות עמן נולדנו?
איך הכרת האישיות יכולה לסייע לנו בבחירותינו החברתיות, התעסוקתיות והזוגיות?
ובכלל, מה הקשר בין נטיות רגשיות לא רצויות לבין סוגי אישיות שונים?"

לפרוץ את גבולות האישיות הוא ספרו האחד-עשר של ד"ר יחיאל הררי המבקש לתאר כיצד בנויה האישיות, מה הם מרכיביה, מה ההבדל בנטיות הרגשיות בין בני האדם, מה מניע לפעולה אנשים שונים ומהו ארגז הכלים ההכרחי באמצעותו אנו יכולים לפרוץ את הגבולות שהאישיות מציבה לנו, תוך ניצול כוחותיה לטובתנו.
היומרה של הספר ניכרת כבר בכריכה. כותרת המשנה היא "יסודות תורת הנפש ביהדות". בטקסט מאחור נכתב כי "הספר מציג את גוף הידע המעשי המשמעותי ביותר המסתתר בארון הספרים היהודי בכלל ובמדף הקבלה והחסידות בפרט. ידע הנחצב מתוך עשרות רבות של כתבים וחושף מודל ייחודי של סוגי אישיות שונים." בשיחה עמו ד"ר הררי אף מספר שבעיניו זהו הספר הכי בשל ומהודק שלו.
ביקשנו ממנו להסביר לנו מה הבשורה הגדולה של הספר הזה ובמה ייחודיותו.

לקריאת הכתבה בקובץ PDF.

האישיות היא באמת גוף הידע החשוב ביותר במחשבה היהודית?
על פי אדמו"ר הזקן התורה נקראת גם אדם משום שהיא מלמדת איך אנחנו נראים ואיך אנחנו יכולים להיראות.
שני ההיבטים הללו של האדם עולים למשל מפרשנותו לכרובים. אילו פנים היו לכרובים שואלים חכמים, והתשובה היא שהיו להם שני סוגי פנים: פנים קטנות, אפי זוטרי, ופנים גדולות, אפי רברבי.
מה הכוונה בכך?
פנים קטנות הן פנים של אדם שלא התפתח, תינוק. מה מאפיין תינוק? תינוק הוא כמובן חמוד, מתוק ומושך, אבל הוא גם אגוצנטרי מאוד. הוא במרכז. הוא עסוק רק בעצמו ואינו רואה אף אחד סביבו. התוצאה של אותה אגוצנטריות היא שהוא נשלט על ידי רגשותיו ונטיותיו.
פנים גדולות הן הפנים של האדם שהתפתח. זה שמנהל את דרכו באמצעות שכלו ותובנותיו. תינוק מגודל הוא אדם אגוצנטרי, המרוכז בעצמו. לעומתו, בעל פנים גדולות הוא מי שמכיר את טבעו ופועל באופן מודע כדי לשנותו.
בכל אדם ישנם שני המצבים, אפי זוטרי ואפי רברבי. האדם נולד עם פנים קטנות. זו האישיות שלו, זה מה שהוא. ברגע שהוא נכנס לקודש הקודשים, יש לו אפשרות להכיר את הפנים הגדולות, את מה שהוא יכול להיות, ומשם לשאוב השראה שתשפיע עליו שינוי והתפתחות.
אם לסכם, חקר האישיות הוא אחד הענפים המשמעותיים במחשבה היהודית ובעיקר בספרות הקבלה והחסידות משום שהאדם מעיד מתוך עצמו שהוא, כמו העולם, נברא לא מושלם, והוא, כמו העולם, נדרש למעשה האנושי, לתודעה המתוקנת שתשלים אותו.

מהי בעצם ה'אישיות' שעליה נסב הספר?
האישיות היא מקום ראשוני ואפילו 'פראי' בנפש, ששורשו גבוה מהשכל, והוא בעל השפעות עוצמתיות על חיינו. לכן פעמים רבות האישיות נאבקת בשכל ובבחירות ההגיוניות, בכך שהיא מתעלמת מהן או מחלישה את השפעתן.
המרכיב הדומיננטי באישיות הוא המידות. המידות הן "המנוע" של הנפש, תפקידן הוא לחבר את האדם לזולת, לבן הזוג, לסביבה, ללימוד, לבורא – כשם שמידותיו של הבורא קושרות אותו עם עולמו.
מתוך מניפת המידות שיש לכל אחד מאיתנו, לכל אדם יש מידה אחת מסוימת שהיא הדומיננטית בטבעו, או בשפת החסידות היא מידה המושרשת בעצם נפשו. כאשר המידה הזו מתגלה בצורה לא רצויה ולא מדודה, היא תשתלט על הנפש ותהווה את המחסום הגדול ביותר שלו.
זו היא האישיות שהוא צריך לפרוץ. כאשר הוא מחליש את עוצמת המידה הזו ומנצל אותה בצורה נכונה, אותה מידה תהיה המנוע הגדול ביותר בחייו.
חשוב להדגיש שבעצם הנפש, במהותו הפנימית, האדם הוא שלם. יש בו כוחות נפש רבים ומגוונים. ההבדל בין סוגי אישיות הוא כאמור בדרכים השונות של גילוי כוחות הנפש. אותה תנועה דומיננטית באדם מעוררת תכונה אחת או מקבץ תכונות קרובות שהן המרכזיות באישיותו או שהן עשויות להתפתח כמרכזיות. לאותן תכונות עלולות להיות השלכות רגשיות שליליות: האחד ייטה לעצלות ושני – לקנאה. שלישי – לעצבות, דיכאון וחרדות, רביעי – להתפרצויות כעס, וחמישי – ליהירות. אחד לצרות עין, ואחד לפזרנות. מידה אחת דוחפת לסדר, משמעת והקפדה, ואחרת מעודדת חוסר סדר ושחרור. מידה אחת מעודדת פתיחות וכוללת כישורים חברתיים מפותחים, וההופכית לה מובילה להסתגרות וריחוק.

כיצד כל אדם יכול לדעת מהי המידה המאפיינת אותו ומהם גבולות האישיות?
המידה המושרשת בנו מבקשת להתגלות כל העת והיא מעצבת את ההשקפה שלנו על העולם ואת מערכות היחסים שלנו. בזוגיות למשל, המידה הזו של אחד או שני בני הזוג תהיה אחראית לרוב המוחלט של המריבות והחיכוכים.
כדי להקל על מלאכת הזיהוי תורת החסידות והקבלה, מציעה מודל ייחודי. העולם הגשמי עשוי מ"חומרי גלם" או "יסודות" ראשוניים. האיכות של כל דבר תלויה בחומרי הגלם המרכיבים אותו ובתכונותיהם. באופן דומה, גם המבנה הרוחני של הנפש עשוי מ"חומרי גלם" שונים. "החומרים" או היסודות הללו מבטאים את התנועה העיקרית של הנפש.
העולם העתיק מצביע על ארבעה יסודות: אש, מים, עפר ורוח המרכיבים את העולם הגשמי. כשם שארבעת היסודות הללו מצויים בעולם, כך כל ארבעת היסודות נמצאים בכל נפש. מהם מורכב מבנה האישיות הטבעי של כל אדם. אולם בעולם הנפשי ארבעת היסודות יודעים להתערבב ביניהם וליצור שילובים שונים של החומרים, שהם בעצם טיפוסי אישיות שונים. כך שבכל נפש יש את כל ארבעת החומרים, אך אחד מהם דומיננטי יותר מהאחרים.
המינונים השונים של ארבעת "החומרים" המצויים בנפש עוזרים להרכיב מפה של ארבעה טיפוסי אישיות "אידיאליים", שמאפשרת לנו להכיר היכן אנו ממוקמים בתוך המפה הזאת.

מה הקשר בין יסודות גשמיים לכוחות הנפש?
ההקבלה בין ארבעת היסודות החומריים שמהם עשוי העולם לארבעת היסודות הרוחניים שמהם "בנויה" נפש האדם, איננה סתמית. מאחוריה עומד רעיון עמוק ומרחיק לכת. לאדם יש השפעה על העולם. ההשפעה הזאת לא תלויה רק בהישגים החיצוניים שלו אלא גם ובעיקר בעבודה הפנימית שלו. כשאדם מתקן את ארבעת היסודות הרוחניים אצלו, הוא משפיע בכך על העולם כולו, ובעצם מתקן את העולם כולו. וכשכל אדם מתקן את היסוד הדומיננטי בו, זו הדרך לתיקון עולם.
"את העולם נתן בלבם", מדגיש מחבר קהלת. הפירוש של בעל התניא הוא שעבודת האדם עם עצמו פועלת בכל העולם. הוא משפיע עליו בכל תנועה שלו, בצורה ישירה ועקיפה, כך שהנהגת העולם וכל המאורעות המתרחשים בו תלויים בעבודה הפרטית של האדם. כשהוא שמח ופורץ גדר, גם בעולם יש שינוי לחיוב, וכשהוא במצב של עילפון, גם העולם נמצא בעילפון. לכן, בהשקפת המחשבה היהודית, כל המאורעות תלויים בעבודה הפרטית של כל אדם ואדם.
מעצם הצורך לתקן את ארבעת היסודות הרוחניים מובן שכל "חומר" רוחני וכל נטייה רגשית יכולים להוליד רגשות רצויים או רגשות לא רצויים. ה"חומרים" שבנפש יכולים להתגלות בצורה טובה או רעה. טוב מבטא חיבור ומעיד על מילוי התפקיד של הרגשות, לקשור את האדם עם העולם. רע מבטא ניתוק ופירוד של האדם מסביבתו ומעצמו. מידות רצויות, המחברות את האדם עם עולמו, הן ביטוי לבריאות הנפשית של האדם. רגשות לא רצויים הם ביטוי להעדר בריאות רגשית-נפשית.

האישיות שלנו מורכבת מנטיות מולדות או מנטיות נרכשות? ואלו מהן קל יותר 'לפרוץ' ולשנות?
שאלה זו היא אחת החשובות ביותר בהבנת האישיות, על פי תורת הנפש היהודית, בגלל המשמעות האדירה שיש לתשובה. התשובה יכולה ללמד אותנו מה טבע השינוי או התיקון שאנו נדרשים לו – האם מדובר בתיקון של טבע מולד או בתיקון של תכונות אישיותיות שרכשנו וגיבשנו לאורך השנים. הסיבה לחשיבות התשובה היא, שמידות טבעיות, כלומר כאלה שמוטבעות בנפש, קשה הרבה יותר לתקן. לעומתן מידות נרכשות ניתנות לשינוי בקלות יחסית. האדם מושפע מהסביבה שלו, מהתרבות, מהחינוך, מהאירועים הספציפיים שהוא חווה. אולם ההשפעה הסביבתית ניתנת לשינוי ול"תיקון" במהירות ובקלות יחסית לשינוי במבנה אישיות מולד ומוטבע בטבע האדם.
העמדה לפיה קשה יותר לשנות ולעדן תכונות טבעיות מלמדת על החשיבות שהחסידות מעניקה לטבע המולד של האדם. לפי תפיסה זו, השפעות מעצבות, תרבותיות, חינוכיות וחברתיות הן גורם מחליש או מעורר של תכונות טבעיות. כל הורה שמתבונן בילדיו יכול לזהות בנקל שהם נולדו עם תנועות רגשיות ומאפייני אישיות מסוימים. את אותם מאפיינים נוכל לזהות גם שנים מאוחר יותר. ילד קטן שנוטה לעצלות, למשל, תכונה זו תתגלה בו גם בגיל מאוחר. בגיל צעיר הנטייה לעצלות כנראה תפריע פחות לו ולנו. אנחנו נהנה מכך שהוא יעדיף להישאר בקרבתנו ולא יתרוצץ ללא הפסקה. בגיל מבוגר יותר, הנטייה הזאת תגביל אותו. מטרת התהליך החינוכי היא לעדן, להחליש ולהכווין תכונות טבעיות, המוטבעות באישיות שאיתה נולד הילד. על פי הדוגמה, אחת ממטרות החינוך תהיה ללמד את הילד לנצח את העצלות.

אז האישיות מבטאת בעצם חולשה?
'אני רק אנושי' אומר האדם שאיננו מצליח להתגבר. כשאני מעיד שאני אנושי, אני מצביע על חולשתי. אני מתכוון למקום שלא הצלחתי להשתנות, להתעלות. זה אנושי להתעייף, אנושי להיות עצוב, אנושי לא להצליח. זה לא אנושי להשיג הישגים שלא מצופים ממני, לפרוץ את גבולות ההבנה, לא להיכנע לטבע שלי. אישיות היא המקום שבו האדם אומר: 'ככה אני, ואני לא מוכן להשתנות'.

מכאן שהאישיות אכן מכוונת אל נקודת החולשה של האדם. המקום שבו מתעוררים באדם נטיות ויצרים המבקשים לשלוט בו על חשבון טעם ודעת, לוגיקה, חינוך ואידיאולוגיה – זהו מרחב העבודה שבו עוסק מבנה הידע על אודות האישיות.
החינוך שהאדם זוכה לו נועד לעזור לו להתגבר על האישיות, לתקנה, לזככה, להכווינה אך גם לגלות את המעלות שבה. חינוך אינו מחליף את האישיות באחרת – הוא עוזר להכווין ולרתום את האישיות כדי שתנצל את כוחותיה האדירים אך 'פראיים' כמקור הנעה חיוני. אולם אותה אישיות מדוברת עלולה בכל רגע להתפרץ לקדמת הבמה ההתנהגותית, להשתלט על נפש האדם ולתבוע להיות היא זו שתכווין את דרכו של האדם.

האישיות המובנית באדם, זו הטבעית, שלא זכתה לליטוש ולתיקון, נקראת גם "אנוש". הנביא ירמיהו מתאר את חולשת המין האנושי כחולשת הלב, חולשת המידות: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ".
הפירוש של "עקוב הלב" הוא חלישות כוח הנפש, על שום שאינה יכולה להתגלות במלוא עוצמתה. האישיות המוטבעת באדם ובעיקר הנטיות הרגשיות הפראיות שבו, הן הגורמות לחולשתו. אמנם יש מעלות גדולות באישיות, אבל יש בה גם צדדים אפלים המגבילים את כוחות הנפש ויוצרים חסם המונע את גילוי כוחות השכל. פעמים רבות האדם לכוד באישיות שלו. היא גוררת אותו מטה, לעבר העולם החומרי. ספר הזוהר מדגיש כי "תוקפא דגופא – חולשא דנשמתא", תוקף הגוף, תוקף חומר הגלם שממנו עשוי הכלי המכיל את אור הנפש, הוא האחראי לחולשת הרוח והנשמה. תוקף הגוף, תוקף האישיות בתצורתה הפראית, מחליש את היכולת של האדם להתעלות, לשאול שאלות, לברר את דרכו ולהחליט בצורה רציונלית כיצד הוא רוצה לראות את חייו, את הזוגיות שבה הוא נמצא ואת בירור תפקידו כהורה.

מדוע חשוב לפרוץ את גבולות האישיות
האדם השלם, מלמד הרמב"ם, צריך שיפקוד מידותיו תמיד. על פי גישה זו, ישנה תועלת מרובה בזיהוי המידה הדומיננטית בנפש בשני היבטים. על פי ההיבט הראשון, כשאדם יודע שיש לו חיסרון מסוים הוא מוכן לתקן אותו ולשנותו. כשהוא אינו מודע לחיסרון, סביר שגם לא יפעל כדי להשלימו.
אם ניקח לדוגמה את הנטייה למרמור, צמצום וביקורתיות, המידות הללו יכולות לקבוע לאדם את עתידו בסדרה של היבטים שהוא אפילו לא מביא בחשבון, כדוגמת כמה ילדים הוא ירצה להביא לעולם, עד כמה הוא יפתח את עצמו לעבודות וליזמות, כמה הוא יהיה מוכן להשקיע בהזדמנויות שיקרצו לו, איך תיראה הזוגיות שלו ואיזה מסלול מקצועי הוא יבחר.
המודעות גם תגרום לו לא לרמות את עצמו, לא להצדיק התנהגויות ודעות שהמניע להן הוא הנטייה של המידה הדומיננטית ולא לאמץ תיאוריות שונות ומשונות שמכסות על העבודה הפנימית הנדרשת ממנו.
ההיבט השני שבגינו הזיהוי של המידה הדומיננטית חשוב הוא שבמידה המדוברת גלום גם הפוטנציאל הגדול של חיינו. התאמת הבחירות שלנו בחיים למבנה האישיות, לנטיות המושרשות, חשובה למימוש הפוטנציאל ולתחושת השלמות והייעוד.

תחשוב למשל על שליח למשל שהיסוד הדומיננטי בו הוא של אש. בחיי הישיבה הוא יהיה למדן מצליח. פתאום, בתור שליח הוא יצטרך להיות איש חברה שמארגן אירועים ומארח אנשים. השליחות תהיה סתירה לאישיות שלו. לכן כדי להצליח בה הוא יהיה חייב לפרוץ את הגבולות שלו.
יחד עם זאת יהיה עליו לשמור על האיכויות שלו כלמדן מעמיק, אחרת ייאבד את מקור החיות וההנעה שלו.

ואיך עושים את זה?
תורת החסידות מציעה שלושה מסלולי עבודה על רגשות לא רצויים.
המסלול הראשון נקרא מסלול ההתבוננות או מסלול שעל פי טעם ודעת. המשימה במסלול הזה היא להחליש את המידה הדומיננטית, כך שהיא תבוא לידי ביטוי אך בצורה מוחלשת, ולא תגבה מהאדם מחירים רגשיים וסביבתיים. לשם כך משתמשים בטכניקות וכלים המנצלים את כוח השכל וההתבוננות.
המסלול השני הוא מסלול המנצל את הכוחות שלמטה מטעם ודעת, למטה מהשכל. מטרת הכלים במסלול זה היא לא לתת למידה הדומיננטית לבוא לידי ביטוי בלבושי הנפש – במחשבות, בדיבורים ובמעשים. במצב זה המידה לא תיעלם, אך היא לא תשפיע על האדם באופן זמני. מסלול זה כולל שימוש במידת הנצח שעוזרת לנו לקבל החלטה נחרצת שלא לאפשר למחשבות לא רצויות להזין את המידה הלא רצויה.
המסלול השלישי משתמש בכוחות שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מכוח השכל, כדי להתגבר על רגשות לא רצויים. הוא מכוון אותנו לגלות את הרצון הפנימי, הפשוט, את מקור המוטיבציה הגדול של חיינו, שעלול להיות מכוסה במקורות הנעה קטנים וזמניים. מקור המוטיבציה הזה מתגלה דווקא על ידי הרגשות הלא רצויים והנטיות הדומיננטיים באדם. השבר והאתגר בחיי האדם הוא הכלי לגלות את המקום שבו נוכל לצמוח יותר מכול.
באיזה מסלול מבין השלושה עדיף להשתמש?
שלושת המסלולים להתמודדות רגשית אינם סותרים זה את זה. הם מכילים כלים וטכניקות שונים ובכל אחד מהם יש להשתמש בהתאמה לסיטואציה הספציפית. לכל מסלול יש תרומה אחרת לעבודה על הנפש ועל העולם הרגשי, וברוב המקרים כדאי ליישם את שלושתם.

האם אפשר לקבל דוגמה לכך שהכרת מבנה האישיות מביאה לשינוי בחיי היום יום?
הדוגמאות הן בכל מקום – בעל ואב שמפסיק להיות ביקורתי, שיפוטי וכעסן; צעיר שמתגבר על נטייה לעצבות ודיכאון; בחור שנוטה לעצלות ומצליח להוציא מעצמו יותר; איש חברה ועסקנות שמצליח להגיע להישגים לימודיים. בכל פעם שאדם נמנע מלהגיד ככה אני, הוא משתנה ומתפתח לדרגת אדם.

הרמב"ם כותב ש"תיקון המידות הוא ריפוי הנפש", מה ההסבר של המשפט הזה והאם גם הוא מתקשר ל'פריצת גבולות האישיות'?
האתגר הגדול ביותר בקיום האנושי והמטרה שלהם הוא חיבור הנפש, כדבר רוחני, נעלה ומופשט, מקור החיים, עם הגוף הגשמי. בכל פעם שהמידות מתגלות בצורה מדודה בגוף, נוצרת הרמוניה ומתגלה בריאות נפשית, ולרוב גם בריאות פיזית, שכן רוב המחלות הן תוצאה של חסימה בין הנפש לגוף. תיקון המידות הוא בעצם החלשה של מידות המתגלות בעוצמה ומאיימות להשתלט על הנפש כך שיתכללו במידות אחרות. התהליך הזה הוא בכמה היבטים גם התהליך של פריצת גבולות האישיות.

האם האדם יכול לטפל בעצמו ב'אישיות' שלו או שהוא נזקק לשם כך למטפל, 'רופא נפשות'?
תורת החסידות אינה מחליפה טיפול קליני בעת הצורך, אולם עבור רוב בני האדם, כל אדם צריך להיות הרופא של הנפש שלו. האדם אינו יכול להזניח את נפשו ולצפות שתרופות או גורמים חיצוניים "יתקנו" את מצבו ויחסכו ממנו את המאמץ. כפי שסוכרת ורוב רובן של המחלות אינן גזרת גורל, כך גם עצבות, חרדה, דיכאון, ביקורתיות, שתלטנות, מלנכוליה, סטרס, נטייה לקורבנות והלקאה עצמית אינם גזרת גורל. הם נתונים לגמרי לשליטה שלנו. הם תלויים במידה שבה אנחנו מכירים את מבנה האישיות, הכוחות הפועלים עליה, ומשתמשים בכלים העוזרים להתמודדות עם רגשות לא רצויים ומעודדים רגשות רצויים.
לכן, מאחר שהאדם הוא המטפל הטוב ביותר של עצמו, הלימוד של הנפש אינו יכול להישאר נחלתם של רופאים ומטפלים. כל אדם צריך להכיר את נפשו ואת הכלים לשינוי רגשי.

ברפואת הגוף יש כידוע 'התנגשות' בין הרפואה הקונבציונלית לבין הרפואה הטבעית – האם גם ברפואת הנפש יש מין התנגשות כזאת בין שני מסלולים שונים?
זו שאלה מצוינת, שדורשת דיון שלם. בוא נגיד בזהירות שהתרומה הגדולה ביותר של ספרות הקבלה והחסידות היא הבנה מקיפה של הנפש וכוחותיה. זו לא הבנה שהיא תוצאה של תצפית ומחקר אלא של הקבלה בין הכוחות בהם הבורא בורא את העולם לאלה שבהם הנפש מחייה את הגוף.
לכן יהיה זה פספוס אם מטפלים מקצועיים לא ישתמשו בידע ובתובנות העולות מתוך תורת הנפש היהודית וישלבו אותם בכלי העבודה היומיומיים שלהם.

מעבר לתועלת הנפשית, האם יש גם תועלת רוחנית בהכרת האישיות ובמאמץ לפרוץ את גבולותיה?
אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת כשם שאי אפשר לעשות הפרדה בין רוחניות לבין החיים עצמם. אדם שאינו מצליח לצמצם את עצמו, לסגור ערוצים ולהתמקד, לדוגמה, לעולם לא יוכל ללמוד. אם הוא לא ילמד הוא לא ירגיש מחובר באמת לבורא ולחיים יהודיים.
לכן אדם שהאישיות שולטת בו, יתקשה להתפתח כבעל, כהורה, כלמדן, כאיש עסקים ובוודאי כעובד השם.

עד כמה מסייעת תורת החסידות בכלל ותורת חב"ד בפרט הן להכרת האישיות והן ליכולת לפרוץ את גבולותיה?
בהכללה ניתן לומר כי בתורת החסידות יש שני גופי ידע מרכזיים הקשורים ביניהם בקשר הדוק. גוף ידע אחד הוא כיצד הנפש מחייה את האדם. גוף ידע שני הוא כיצד הבורא מחייה ומהווה את העולם. גוף הידע השני נועד לגלות את האחדות בבריאה. גוף הידע הראשון נועד ללמד את האחדות האפשרית בנפש האדם. אחדות שהיא גם הגילוי של נפש בריאה המצליחה לגלות את האחדות בעולם ולממש בו את תכליתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button
דילוג לתוכן