תזמון זה הכל בחיים. איך נשלוט בו

מי שנכנס לזוגיות לא בשל, יתקשה לבנות מערכת יחסים מצליחה. זה נכון בהורות, בעסקים ובמלחמה. מתי לא צריך ל"דחוק את השעה", מתי כן, ואיך יודעים.

מקורות

ברכות ס"ד א

אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: כׇּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ. וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה — שָׁעָה נִדְחֵת מִפָּנָיו.

מִדְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף. דְּרַב יוֹסֵף סִינַי וְרַבָּה עוֹקֵר הָרִים, אִצְטְרִיכָא לְהוּ שַׁעְתָּא. שְׁלַחוּ לְהָתָם: סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? שְׁלַחוּ לְהוּ: סִינַי קוֹדֵם, שֶׁהַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא. אַף עַל פִּי כֵן לֹא קִבֵּל עָלָיו רַב יוֹסֵף, דְּאָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: מָלְכַתְּ תַּרְתֵּין שְׁנִין. מְלַךְ רַבָּה עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, מְלַךְ רַב יוֹסֵף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָא. כֹּל הָנָךְ שְׁנֵי דִּמְלַךְ רַבָּה, אֲפִילּוּ אוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לָא קְרָא.

רש"י

אצטריכא להו שעתא – להיות אחד מהם ראש ישיבה. אצטריכא להו גרסי' הוצרכו להם חכמים:

סיני – היו קורין לרב יוסף שהיה בקי בברייתות הרבה:

עוקר הרים – לרבה בר נחמני שהיה מחודד יותר בפלפול

למרי חטיא – למי שקבץ תבואה למכור כלומר למי שקבץ שמועות:

דאמרי ליה כלדאי – לרב יוסף:

מלכת תרתין שנין – אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך:

שיחות הר"ן, קכ״ב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁאִם לֹא הָיָה מַמְתִּין בְּבִטָּחוֹן לִישׁוּעַת ה', כְּבָר הָיָה אִישׁ נוֹסֵעַ וּמְטֻלְטָל כְּמוֹ כָּל הַנּוֹסְעִים וּמְטַלְטְלִים עַצְמָם בִּשְׁבִיל הַפַּרְנָסָה כַּנָּהוּג עַכְשָׁו.

וְהַכַּוָּנָה: כִּי אָמַר זֹאת לְעִנְיַן הַנְהָגַת הַבַּיִת בְּפַרְנָסָה וּמַלְבּוּשִׁים וּשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת, שֶׁעַל פִּי רֹב חָסֵר לָאָדָם הַרְבֵּה.

כְּגוֹן, לָזֶה חָסֵר מַלְבּוּשׁ פָּשׁוּט, וְיֵשׁ שֶׁחָסֵר לָהֶם מַלְבּוּשִׁים חֲשׁוּבִים אוֹ דִּירָה וְכוּ'.

שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְתִּין לִישׁוּעַת ה' וְלִבְלִי לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה (עֵרוּבִין יג:) לְמַלְּאוֹת הַחִסָּרוֹן תֵּכֶף וּמִיָּד. רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד יְרַחֵם ה'.

וְאָמַר עַל עַצְמוֹ עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁאִם לֹא הָיָה מַמְתִּין, כְּגוֹן כְּשֶׁהָיָה חָסֵר לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, אִם הָיָה דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא תֵּכֶף, הָיָה צָרִיךְ לִלְווֹת לְעַצְמוֹ וְלִהְיוֹת בַּעַל חוֹב עַד שֶׁהָיָה מֻכְרָח לִהְיוֹת נוֹסֵעַ וּמְטֻלְטָל. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים עִנְיַן הַנּוֹסְעִים שֶׁהֵם מֻכְרָחִים תָּמִיד לִסַּע עַל הַמְּדִינָה מֵחֲמַת שֶׁהֵם תָּמִיד בַּעֲלֵי חוֹבוֹת.

וְעִנְיָן זֶה צְרִיכִים לֵידַע מְאֹד. וּצְרִיכִין לִלְמֹד עַצְמוֹ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה מְאֹד. כִּי לְכָל אָדָם חָסֵר הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים וַעֲשִׁירִים גְּדוֹלִים, מִכָּל שֶׁכֵּן מְקַבְּלִים אֲפִלּוּ הַחֲשׁוּבִים וְהַגְּדוֹלִים. וְצָרִיךְ לָזֶה לְהִסְתַּפֵּק בְּמִעוּט וּלְהַנְהִיג בֵּיתוֹ כְּפִי הַשָּׁעָה וְהַזְּמַן.

וְאִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁצָּרִיךְ מַלְבּוּשׁ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, אַף־עַל־פִּי שֶׁמֻּכְרָח לוֹ, אַל יִדְחַק הַשָּׁעָה לִלְווֹת וּלְהַקִּיף וְלִהְיוֹת בַּעַל חוֹב, אַךְ יַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ.

וְטוֹב לִסְבֹּל דֹּחַק אֲפִלּוּ בִּמְזוֹנוֹת וְכָל־שֶׁכֵּן בְּמַלְבּוּשִׁים וְדִירוֹת וְכוּ' וְלֹא לִהְיוֹת בַּעַל חוֹב.

וּמוּטָב שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל חוֹב לְעַצְמוֹ אוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ בְּמַלְבּוּשִׁים מִלִּהְיוֹת בַּעַל חוֹב לְהַחֶנְוָנִי אוֹ לַאֲחֵרִים.

כִּי בְּכָל עִנְיְנֵי פַּרְנָסָה צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ כַּנַּ"ל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמה): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ".

נתיבות עולם – נתיב הענוה, ו

עירובין (י"ג, ב')

כׇּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכׇל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו, וְכׇל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.

ללמדך שכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו. וכל המחזיר אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה הגדולה מחזרת עליו. וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו.

וראוי לשאול למה הדבר זה יותר מכל שאר דברים בעולם. ופי' זה, כי האדם המתגאה הש"י משפילו כי הש"י הוא עלת הכל והאדם עלול מן הש"י וכאשר מגביה האדם עצמו עושה עצמו עלה וראוי שהש"י שהוא עלה בלבד משפיל אותו עד שהוא עלול, ואם האדם משפיל עצמו ומחזיק עצמו שהוא עלול גמור הש"י מגביה אותו, כי ראוי שיהיה העלול עם העלה כמו שהתבאר כי העלול יש לו חבור אל העלה.

 ואמר כל המחזיר אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו. ודבר זה כי עצם הכבוד הוא מזולתו, שאחרים נותנין לו כבוד כמו שבארנו זה באריכות בפרק בן זומא ע"ש, ולפיכך הרודף אחר הכבוד שיהיה מגיע הכבוד אליו על ידי עצמו הכבוד בורח ממנו שהרי אין הכבוד לאדם מעצמו רק מזולתו, ואם בורח מן הכבוד עד שאין הכבוד לגמרי ממנו זה שראוי אליו הכבוד שהוא מזולתו ולכך הכבוד רודף אחריו. ועוד כי רדיפת הכבוד הוא גאוה ובעל הגאוה מרוחק מן הכבוד, כי הכבוד ראוי אל הענוה דכתיב ושפל רוח יתמוך כבוד וכתיב ולפני כבוד ענוה.

ואמר כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו,

פי' דבר זה כי יש שעה וזמן מיוחד שעולה האדם אל הגדולה כמו שאמרו בכל מקום דקיימא ליה שעתא,

וכאשר דוחק השעה ורוצה בגדולה ולא הגיע השעה והזמן, ודבר שאין הזמן מגיע והוא שלא בזמנו הוא נדחה,

 ודבר שנדחה הוא נדחה לגמרי כמו כל דבר שבא לדחות את אחר שאותו דבר שבא לדחות דוחה אותו לגמרי.

וכל מי שנדחה מן השעה שהגיע הזמן אליו לקבל שררה והוא נדחה שאינו רוצה לקבל שררה השעה עומדת אליו,

שבזה נדחה יותר ממה שראוי לכך השעה מקרב אותו, כי השעה שהיא מוכן אל הגדולה מקרבו לגמרי שהרי יש לו שעה וכאשר נדחה מפני השעה ורוצה לבטל אותו השעה הנה השעה עומדת לו שלא יהא בטול לשעה.

וכך יש לפרש ג"כ כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי כל הדברים שהם חשיבות האדם כמו כל אלו שזכר וראוי לפי מעלתם שיהיו אלו דברים כאשר האדם מוכן להם, אם האדם רודף אחריהם ואין האדם מוכן להם הם נדחים לגמרי ממנו, כמו כל הדוחק השעה כאשר ירצה להגיע לו שלא בזמנו נדחה לגמרי,

ואם בורח מן הכבוד אז הכבוד שהוא מוכן לו רודפת אחריו כי הוא ראוי על כל פנים אל הכבוד ובורח ממה שהוא מוכן לו, ולכך הכבוד מקרב אותו ביותר כמו שאמרנו אצל הדוחק השעה, וזהו הנכון וברור:

הרמב"ם, הלכות מתנות לעניים י

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל וּמְרַמֶּה אֶת הָעָם וְנוֹטֵל אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ירמיה יז ה) "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם".

וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.

 וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְצִעֵר וְדָחַק אֶת הַשָּׁעָה וְחָיָה חַיֵּי צַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ.

מכתב הרבי

רואים במוחש, אשר כשדוחקים את השעה לא תמיד מועיל זה, ואדרבה וכו', ואף שמובן הצער המביא לדחוק את השעה, ואין אדם נתפס על צערו, הרי אין המדובר בענינים של עונש ח"ו, אלא שטבע הסדרים כן הוא, ועד כמה שיש להשתמש במלת טבע בכגון דא, והרי כיון שנתבאר ענין זה בכ"מ איך שאין רצוי לדחוק השעה, בודאי שבכחו של האדם לעשות כן,