‘והחי יתן אל לבו’

אב אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים אינם מסוגלים לגדל אב אחד’, היה אבי נוהג לומר בכל פעם שחמקנו ממצוות כיבוד הורים.

אבא בצעירותו, השפם היה באופנה
אבא בצעירותו. השפם היה באופנה

ואכן הוא צדק. לילדים, גם כשהם מתבגרים, קשה בדרך כלל להתמיר את מוטיבציית היניקה בנכונות לנתינה. דווקא ביחסים מול הוריהם קשה להם להתעלות, גם אם המדובר בילדים מחונכים וטובים למדי. לעד הם נותרים אגוצנטריים מול הוריהם. הם בוודאי אוהבים ומכבדים אותם. פעמים רבות הם גם מעניקים ועוזרים להם. ובכל זאת תמיד הם מרגישים שמגיע להם יותר.

אולם מגיע שלב שבו עליהם להתגבר. הסתלקות אחד ההורים או שניהם דוחקת להפסיק את הפנקסנות המתמדת ולקחת אחריות. רבי יהודה הנשיא, בשעת פטירתו, הדגיש כי דווקא כעת, כשהוא עומד להשיב את נשמתו למקורה, לבניו הוא צריך1. הילדים יכולים לעזור להוריהם לאחר הסתלקותם אפילו יותר מאשר בחייהם.

המסר הבסיסי של החסידות הוא כי כל עוד הנשמה מצויה בתוך גוף, היא יכולה לפעול בעולם. החיים הם אמנם כצל עובר, והאדם הוא אפסי לעומת האלוקי, אבל מאידך היציר האנושי נושא בכוחות ואפשרויות השפעה עצומים. כוחות אלה ניתנים לנשמה רק כשהיא מאירה בתוך גוף. כמו להבת הנר, החפצה להתנתק ממקורה, להדבק באַין. אולם באם היא אכן תשתחרר מהפתילה ייכבה הנר2. נשמות אינן יכולות לפעול בעולם, אלא כשהן מאירות בתוך גופים. כך, כנראה, הבין זאת גם רבי יהודה הנשיא.

המורשת האילמת שמותיר הנפטר לצאצאיו, להפוך את העולם, להפוך את עולמם וליצוק בו תוכן, לייקר כל רגע חולף ולזהות את מקורו, היא המאפשרת לנפטרים לחיות חיים רוחניים, שלא בתוך גופים. במעשיהם של הבנים, הנפטרים נזכרים וחיים3. הם זוכים בחיים רוחניים על-ידי שנושאים את זכרם וצוואתם.

על כך מלמדים חכמים כי ‘מה זרעו בחיים אף הוא בחיים’4. כל צאצא הוא תוצר של שותפות בין שלושה5. האב, האם והבורא. שותפות של הבורא עם בני אנוש היא בעלת ממדים אינסופיים. גם פטירת האב או האם אינה מבטלת את נצחיות השותפות, כשתוצריה, הילדים, מהווים עדות חייה לנצחיות זאת.

בנימה אישית
בשבוע שעבר, ביום ראשון בבוקר, ז’ שבט התשס”ט, 1.2.2009, נפטר בפתאומיות אבי, יוסף בן משה ז”ל ואסתר, תיבדל לחיים ארוכים. את השבת ‘עשינו’ יחד. קיימנו חגיגת בר-מצוה לבני הבכור, אביתר. גם ביום חמישי אבי עוד השתתף בטקס הנחת תפילין בכותל, ובמסיבה שהתקיימה לאחריו. במוצאי שבת חזר לביתו. השכם בבוקר דמם ליבו וכבר לא היה ניתן להצילו. בן 67 היה בלכתו.

סיפורו של אבי הוא סיפורם של עולי מדינות ערב בשנות החמישים, שלא נותרו במעברות או עברו לעיירות הפיתוח הפריפריאליות, כי אם ביקשו להיטמע במעמד הבינוני במרכז הארץ. סיפור שאולי נמצא בעתיד פניות להעלות על הכתב.

בגיל 3 הוא עלה עם הוריו מסוריה. בלחץ כור ההיתוך הוא ובני משפחתו ויתרו על כל סממן מזרחי. הסביבה מנעה מהם מלשמר את שפת הערבית שהייתה שגורה על פיהם. יחד איתה אבדה גם המסורת ששימרו ופיתחו במשך עשרות דורות.
אביו היה סוחר בדים נודע בסוריה, ולאחר העלייה בעל חנות וילונות במרכז ת”א. הוא עצמו המשיך את השושלת. במשך כארבעים שנים ניהל יחד עם אמי חנות וילונות במרכז העיר ראשון לציון. אנחנו, אני, שני אחיי ואמי היינו, יחד עם עבודתו בחנות הוילונות, כל עולמו. לא פעם ולא פעמיים הוא הזכיר כי הוא עובד וחי עבורנו, ילדיו. הוא האמין שעל-ידי עבודתו הקשה נוכל אנו, הבנים, להתקדם ולזכות בכלים שיובילו אותנו ‘להצלחה’ בחיים. הוא היה מוכן להקריב את עצמו עד כדי הזנחה על-מנת שלנו יהיו חיים טובים יותר. כשסיים לדאוג לנו, הוא עבר לנכדים.

בר המצווה של אביתר היווה עבורו אירוע מכונן וחשוב. הזדמנות יוצאת דופן להשיג משהו. אני לא בטוח שאני יודע לנסח במילים מדוע הייתה חשובה לו שמחת בר המצווה כל-כך. אני לא בטוח שהוא ידע. ביטוי לחשיבות הוא נתן במימד הגשמי. הוא הקפיד להוסיף ביד רחבה על רשימת הקניות לאירוע עוד השלמות משלו. הוא התעניין במשך החודשיים האחרונים חדשות לבקרים איך מתקדמות ההכנות, והיכן מצוי אביתר בלימודיו.

ספר הזוהר מלמד כי הקב”ה פנה אל דוד המלך ביום בר-המצוה שלו, ואמר לו ‘בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה’6. החסידות מבארת כי ביום הבר-מצוה נולד משהו חדש בנער. ניצוץ אלוקי שלא היה גלוי בו קודם לכן. אולי, וזו רק השערה של מאמין, רצה אבי לחוות מהגילוי החדש הזה באביתר.

אבי לא נטה לחקירה פילוסופית או לשאלות קיומיות7. הוא פשוט ניסה להתמודד עם מטלות החיים בצורה הטובה והמכובדת ביותר. בשבת האחרונה שמעתי ממנו בפעם הראשונה מימד של וידוי על דבר מה החורג מהמבנה הרציונאלי של החיים. ישבנו לאחר ארוחת השבת במעין התוועדות חסידית, באווירה שמחה. כל אחד מהנוכחים סיפר סיפור. אבי הציע סיפור משלו. הוא סיפר שלפני מספר שנים שמע מאשתו, אמי, השכם בבוקר, על חלום שחלמה. בחלומה מופיעים שני רבנים בחנותם, ומבקשים לתפור פרוכת לבית הכנסת.

כשיצא לעמל יומו, לא תיאר לעצמו שהחלום יתגשם. בהגיעו לדלת חנותו פגש שניים שנראו כרבנים. הוא מייד פנה אליהם ואמר כי הוא יודע לשם מה הגיעו. הם צריכים פרוכת לבית הכנסת. ואכן, לשם כך התדפקו על דלתו. האירוע, הוא סיפר יחד עם התפעלות נציגי בית הכנסת, זרע בו זרע מסוים. ובכל זאת היה חשוב לו להדגיש כי הוא עדיין לא מאמין ‘בדברים כאלו’, כלשונו.

בהשקפה היהודית אסור “להתקשות” יותר מדי על המת8. האובדן הפיזי הוא קשה ביותר, אבל המוות מסמל גם סיום תפקיד, מימוש שליחות בעולם. פטירה פירושה העתקה, מעבר ממקום למקום, מענין אחד למשנהו, מסוג עבודה מסוים בעולם הזה לסוג אחר של עבודה, במימד אחר9. במידה רבה העתקה, השינוי הנוצר על-ידי עזיבת הנשמה את הגוף, היא אחת הסיבות לכך שיום הסתלקותם של צדיקים נקרא גם הילולא. הילולא היא שמחת חתונה. ישנן מספר הקבלות בין החתונה של הנשמה עם יוצרה ביום הפטירה ובין שבת חתן שבו בר המצוה הוא חתנה של הכלה, התורה. אחת מהן היא שבשני המועדים ישנו גילוי רב יותר של הנפש האלוקית שבאדם. גילוי נקודת אמת בפחות עטיפות ומגננות חיצוניות.

תיאורטית, לכאורה המעבר בין חגיגת בר מצוה לאבלות אינו אמור להיות כה דרסטי. ובכל זאת גובה הנסיקה ועומק ההתרסקות מקשים את הימים. בכלל, לא קל להתרגל להסתובב בעולם כיתום. כחסר דבר מה. תהליך השבעה הוא קשה ומתיש. במשך שבעה ימים ‘ישבנו’ אני, אמי, שני אחיי, וארבעת אחי אבי, כשעל פנינו עברו מאות אנשים. מול כולם הצגנו חזות חזקה ומעודדת. רק כשהסתיים סדר השבעה, המנחמים חזרו לביתם ואנו שבנו מהעלייה לקבר, התפשטה לה תחושת ריקנות מהולה בכאב חד. ריקנות, צער וכאב שלא במהרה יחלפו. עבור הילדים, אבא הוא יותר מאדם בשר ודם. הוא חלק משלמות שנפגמה.

במידה רבה החסידות מציעה כלים להתמודד עם הפגימות שנותרה. היא מעניקה מערכת מושגית מקיפה להכיל את האובדן ולהתוות דרך להתמודדות, גם אם היא קשה ליישום. היא מלמדת כי עבור החיים, הפגימות אמורה לייצר נקודת התבוננות חדשה. הביקור בבית האבלים, מלמד קהלת, מזמין את החי ש’ייתן אל לבו’10. האובדן הגשמי הוא קשה, אך הוא גם מוליד תקופה חדשה בחיים, ומחייב התבגרות ולקיחת אחריות. הוא פותח פתח למרחבים חדשים, להמשכת זכר נשמת הנפטר, מהדרגות הגבוהות אליהן היא משתחררת, לתוך חיי המעשה התחתונים. המשכה זו היא פוטנציאל נוסף להחדיר עוד מהאינסופי בתוך הסופי והמוגבל.

במסיבת יום הולדת 60
במסיבת יום הולדת 60

ולוואי שנצליח במשימה. בצוואה האחרונה של אבא, לייקר את זכרו וליצוק תוכן לחיים.

בכאב ובגעגוע,

יהי זכרו ברוך

[1] כתובות קג, א.
[2] שהרי ‘נר ה’ נשמת אדם’ (משלי כ, כז). מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק יט.
[3] זהו אחד ההסברים לאמור במגילת אסתר – ‘והימים האלה נזכרים ונעשים’, אסתר ט, כח.
[4] תענית ה, ב.
[5] שלושה שותפים יש באדם: אבא, אמא והקב”ה. קידושין ל, סע”ב.
[6] על הפסוק מתהלים ב, ז. בשולחן ערוך (מהדו”ת או”ח סוס”ד) כותב אדמו”ר הזקן: ‘גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי”ג שנים ויום אחד לזכר וי”ב לנקבה ולכן נתחייבו אז במצות מן התורה’. הרבי מליובאוויטש מסביר את דברי אדמו”ר הזקן כי סיבה לכך היא המשכת דרגות גבהות יותר של הנשמה. ראו בהתאמה: זהר ח”ב צח, רע”א
[7]בית הלל ובית שמאי נחלקו במשך שנתיים וחצי אם נוח לו לאדם שלא נברא משנברא או להפך. לבסוף החליטו כי נוח לו שלא נברא יותר משנברא, ועתה משנברא יפשפש במעשיו. עירובין יג, ב.
[8] ובהלכה ראו למשל יורה דעה, שצד א.
[9]הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, שיחת אחרון של פסח, ה’שי”ת, עמ’ 23.
[10] ‘טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה גו’ והחי יתן אל לבו’, קהלת ז, ב.

תבדקו גם:

“החיים הנסתרים של העצים” ושלנו

רובנו עסוקים במירוץ. אנחנו לא מצליחים לראות את "החיים הנסתרים של העצים "ולעתים אפילו לא מצליחים לראות את החיים של האנשים הקרובים לנו ביותר, לא בגלל שהם לא קיימים. בגלל שאנחנו עסוקים מדי בעצמנו.

9 comments

  1. Yehi zechro Baruch
    I remember your father as a giver someone who shares with no agenda. It’s a great loss to everyone who knew him.
    G-d bless his soul

  2. מרגש, מרגש, מרגש
    יחיאל חברי היקר,אני כלכך שמח לראות איך מיד אתה יוצק תוכן רוחני ניפלא כלכך לבור העצום שנוצר אצלך, רק תוכן זה יכול באמת להחיות את עולמנו שברובו חשים רק את הגשמיות בעיקר,שלא תידע צער משתתפים בצערך העמוק ,אליה רועי נעמה ואנוכי

  3. ניזכור את יוסי
    לחיליק .קראתי בשקיקה את דבריך על אביך שהוא גם אחי הבוגר.ברצוני להוסיף מס מילים אודות יוסף זל.שבעצם תמיד קראנו לו יוסי.יוסי הוא אחי הבוגר .אני בן 65 עוד מעט.תמיד אזכור את יוסי אחי.היינו כמעט באותו הגיל,כך שתמיד שיחקנו יחד בילדות.תמיד הוא היה מעלי,אם משהו לא היה כמו שצריך ,תמיד אמא האשימה אותו {הוא הגדול}אפילו בשכונה הוא היה המאמן כדורגל שלנו.אזכור אותו בתור גדנעי שרוף. ואת הטיולים שהיינו עושים יחד.ואת מכונית הלארק הראשונה בשכונה.את המסע מים אל ים בנוער העובד.ליוותי אותו לאורך כמעט כל חייו.היינו בעצם גם אחים וגם גיסים.האבדה היא גדולה .וכמה חבל שהוא סיים את חייו כלכך צעיר.איבדנו אח.אב .בעל.וגם בן של אמא אסתר. יוסי תמיד נזכור אותך בליבנו.מי ייתן שתנוח בשלום,ממני אחיך נסים

  4. תודה
    משתתפים בצערכם, דברייך קרובים אליי מתמיד. מקווה שגם אוכל לראות את הרוחניות וההמשכיות שבאובדן. כרגיל דברייך נותנים מבט חדש לחיים.
    חיבוק חם למשפחה .
    יהי זכרו ברוך…
    משפחת רוכמן

  5. יחיאל היקר,
    התוודעתי אליך לפני כשעתיים בלבד דרך הכתבה ב-ynet . מדהים לדעת איך דבריך נוגעים.
    לפני כחמש שנים חוויתי את המצב בו נתון אתה כעת – הסתלקותו של אב. כפי שאתה מציין אכן, כאב עמוק וחלל עצום, אך יחד עם זאת בהחלט התחלה חדשה, מרעננת ובעיקר מדהימה.
    יהי זכרו ברוך.
    ולך – יישר כח.
    חיבוק.
    יחיאל צפורי

  6. דבריך מאד נגעו ללבי.

    איך אפשר לכתוב לך ב’אישי’?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software