איך להפסיק להיות ביישן ומתי ביישנות זו מעלה
ביישנות יכולה לעכב אותי מללמוד, להתפתח, לפרוץ גבולות.
מצד שני ביישנות היא גם מידה נעלית, שגורמת לי לפנות מרחב לזולת.
מתי צריך להיות ביישן ומתי לא.
מקורות
משנה אבות ב׳:ה׳
ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
ברטנורא על משנה אבות ב׳:ה׳:ג׳
ולא הביישן למד. שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ד׳
לֹא יִהְיֶה הַתַּלְמִיד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרָיו שֶׁלָּמְדוּ מִפַּעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה וְהוּא לֹא לָמַד אֶלָּא אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים.
שֶׁאִם נִתְבַּיֵּשׁ מִדָּבָר זֶה נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא אֵינוֹ לָמֵד כְּלוּם.
לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַבַּיְשָׁן לָמֵד וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים הַדָּבָר מִפְּנֵי עָמְקוֹ אוֹ מִפְּנֵי דַּעְתָּן שֶׁהִיא קְצָרָה. אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵם מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ חַיָּב לִרְגֹז עֲלֵיהֶן וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָם. וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לָרַב לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַתַּלְמִידִים וְלֹא לִשְׂחֹק בִּפְנֵיהֶם וְלֹא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בִּמְהֵרָה:
דרך חיים ב, ה, למהר״לֹ
ואמר עוד 'לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד'. ודבר זה כי התורה [היא אש], כמו שאמרו ז"ל, דכתיב (ירמיה כג, כט) "הלא דברי כאש נאם ה'". וכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". וזהו אמרם בפרק אין צדין (ביצה כה:) תניא משמיה דרבי מאיר, מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהם עזים, שנאמר "מימינו אש דת למו". ותניא דבי רבי ישמעאל אומר, "אש דת למו", ראויים הללו לתת למו דת אש, עד כאן. ופירוש 'ראויים', כלומר כמו שהם עזים בעצמם, כך ראויים להתחבר עמהם התורה שהיא אש.
כי כל ענין שכלי, כמו התורה, מיוחס אליו הכח והעזות, כמו האש שהוא עז.ולפיכך התורה היא ראויה לישראל, שגם כן* הם עזים. וזה שאמר כאן 'ולא הביישן למד', פירוש כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה, כי התורה נתנה לישראל בשביל שהם עזים, והתורה מתיחסת לישראל בשביל זה. ומפני שהוא ביישן, אין מקבל התורה, כי צריך שיהיה מתיחס המקבל אל מה שהוא מקבל. ובשביל שהתורה היא מתייחסת אל אש, אם האדם אינו מתייחס לזה, אין מקבל התורה. וכן 'אין הקפדן מלמד', כי האדם הוא בעל גוף, אם המלמד קפדן, והקפדן הוא אש, נתוסף אש זה על אש של תורה, ודי לאדם בעל גוף שיהיה מקבל דת אש, ואם נוסף אש על אש, איך* שייך קבלה כלל דבר שהיא כולה אש. ואם לא היו ישראל עזים כמו שהתבאר למעלה…
הרבי מליובאוויטש:
שלש המידות הסימנים — "ביישנים, רחמנים, גומליחסדים": יבמות עט, א. רמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז. וראה במכתב הקודם בהערות.
באופן האמור קיים גם הקשר עם שתי נקודות שהודגשו לאחרונה במיוחד, בדיבור57 וגם בכתב:
שלש המדות-הסימנים58 — "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים", אינם מוגבלים וקשורים במקום וזמן מסויים. אצל ביישן אמיתי משתקפת מדת הביישנות בהתנהגותו בכל מקום ובכל רגע, וכך גם ברחמן ובגומל חסד.
ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר — את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחו38 של הקב"ה37 למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.
עילאה, "שמתבונן .. ומוליד .. יראה ופחד או בושה", שהם כנגד ג' המקומות של הגבורות, בבינה (יראה במוח) בז"א (פחד בלב) ובמלכות (בושה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 90 ואילך.
ג) מעלת ישראל226. גם איש פּשוט שבישראל נעלה הוא בעצם מהות מעלתו כמו גאון הגאונים ממש. כתיב227 בנים אתם לה' אלקיכם וכתיב228 אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק שהי' דמות דיוקנו של הבן כדמות דיוקנו של האב229. וזהו בנים אתם לה' אלקיכם שדמות דיוקנם של הבנים – ישראל – רחמנים ביישנים גומלי חסדים230, כדמות דיוקנו כביכול של אביהם – הקב"ה – רחום וחנון ומרבה לסלוח לשבים. מה הוא ית' נצחי ותורתו ומצותיו נצחי' כן עמו ונחלתו נצחיים. והקטן שבישראל מעטיר עטרת תפארת לגדול ה' ומהולל מאד231.
ביישנים – שהם מתביישים מנר אלקים אשר על ראשם ומטיבים מעשיהם בקיום המצות
מדרש תהילים י״ז:ט״ו
הרי סימן לביישן שאינו חוטא. וכל שאין לו בשת פנים ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני. גומלי חסדים שנאמר ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד. ואלו הגבעונים אין בהם אחת מכל אלו.
נדרים כ, ב
תַּנְיָא: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״ — זוֹ בּוּשָׁה. ״לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִיכָּן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה בְּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְישָׁן.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כׇּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּישׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים — בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִיגְּרִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שׁוּלְחָנָם. אִילְּמִים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוֹמִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת אִימָּא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה
כ׳ ב
בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מָה טַעַם? וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמִילֵּי דְתַשְׁמִישׁ, הָא — בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה. מָשָׁל לְבָשָׂר הַבָּא מִבֵּית הַטַּבָּח, רָצָה לְאׇכְלוֹ בְּמֶלַח — אוֹכְלוֹ. צָלִי — אוֹכְלוֹ. מְבוּשָּׁל — אוֹכְלוֹ. שָׁלוּק — אוֹכְלוֹ. וְכֵן דָּג הַבָּא מִבֵּית הַצַּיָּיד. אָמַר אַמֵּימָר: מַאן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — רַבָּנַן, דְּאִי תֵּימָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַמָּשׁ, אַמַּאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי? הָא אִינְהוּ בְּקִיאִי בְּצוּרַת הַוָּלָד טְפֵי! וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — דִּמְצַיְּינִי כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, עָרַכְתִּי לוֹ שׁוּלְחָן וַהֲפָכוֹ! אֲמַר לָהּ: בִּתִּי, תּוֹרָה הִתִּירָתֶךְ, וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לִיךְ? הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, עָרַכְתִּי לוֹ שׁוּלְחָן וַהֲפָכוֹ! אָמַר: מַאי שְׁנָא מִן בִּינִיתָא? ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי: אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. אָמַר רָבִינָא: לֹא נִצְרְכָא, אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו. ״וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי״, אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת, בְּנֵי אׇסְנַ״ת משגע״ח. בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִידּוּי, בְּנֵי תְמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ — הָוְיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים״, וּכְתִיב: ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם״, וְלָא ״כְּתִיב נְבוֹנִים״. וּכְתִיב ״יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם״, וּכְתִיב: ״מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים״! הַהִיא דְּמַרְצְיָא אַרְצוֹיֵי.
משנה תורה, הלכות דעות
אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרשׁ מִיָּד:
כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:
הרמב״ם שמונה פרקים ד
פרק רביעי – ברפואת חולי הנפש
המעשים הטובים – הם המעשים השוים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע:
האחת מהן – תוספת, והשנית – חסרון.
והמעלות – הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן – יתרה, והאחרת – חסרה. מן התכונות האלה יתחיבו הפעולות ההן.
והמשל בו: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. הזהירות היא מפעולות הטובות. ותכונות הנפש, אשר תתחיב ממנה הזהירות – היא מעלת המידות.
אבל רוב התאוה – הוא הקצה הראשון.
והעדר הרגש ההנאה לגמרי – הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחיב רוב התאוה, והיא: התכונה היתרה. והעדר ההרגשה, והיא: התכונה החסרה – שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות.
וכן הנדיבות – ממוצעת בין הכילות והפיזור. והגבורה – ממוצעת בין המסירה-לסכנות ובין רך-הלבב. והסילסול – ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול – הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות – היא: שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו.
והנבלה – ידועה, והיא: שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה.
והנחת – ממוצעת בין הקיטרוג והקטרנות, ובין רכות הטבע, מה שקורין בלע"ז: מולד"ה
והוא: מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טיבעו וקור מזגו, והוא כנגד הקיטרוג שיבוא מחידוד טיבעו וחום מיזגו. והענוה – ממוצעת בין הגאוה ובין שיפלות הרוח.
וההסתפקות – ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. וטוב לב – ממוצע ביו הנבלה ויתרון טוב הלבב (ומפני שאין למידות האלה שם ידוע בלשוננו – צריך לפרש עניניהם, ומה שרוצים בו הפילוסופים: לב טוב – קוראים:מי שכל כונתו להיטיב לבני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או ביזיון, והוא: שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב", ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או ביזיון, או טורח רב והפסד מרובה – והוא: הקצה הראשון).
והסבלנות – ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז.
ובושת פנים – ממוצעת בין העזות והבישנות (פרוש ניראה לי מדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם: מי שיש לו רוב בושת. ובושת פנים, היא הממוצע – ממאמרם: "לא הבישן למד" (אבות ב, ה), ולא אמרו: 'אין בושת פנים למד'. ואמרו: "בושת פנים לגן עדן" (שם ה, כ), ולא אמרו: ה"בישן" – ולזה סידרתים כך).
ממוצע עדיין לא פתר לנו מתי. מה זו מידת האמצע. קצת ביישנות הרבה.
ליקוטי מוהר"ן ל, ח
כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי עַזּוּת; כִּי יֵשׁ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה,
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל־יְדֵי זֶה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ב): לֹא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד; וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ביצה כה:) מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן; וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות פ"ה) הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר.
וּבִשְׁבִיל זֶה הַתּוֹרָה נִקְרֵאת עֹז, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ט:י׳-י״א): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, (וכמו שפירש"י, וכן בזבחים קט"ז). כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הַתּוֹרָה, כִּי אִם עַל יְדֵי עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה.
וּכְנֶגֶד זֶה יֵשׁ לְהִפּוּךְ, עַזּוּת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִין תּוֹרוֹת אֲחֵרוֹת. שֶׁהֵן תּוֹרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁהֵם בְּחִינַת פְּסִילִים, כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי (נדרים כ),
כלי יקר לג
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע"כ נתן על פניו מסוה לכסות עינים אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי לא הביישן למד (אבות ב ו) לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו.
הרבי מליובאוויטש, שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ה
ויובן ע"פ דברי הרמב"ן5 בביאור הטעם לכללות ענין הקרבנות – "שיחשוב אדם .. כי חטא לאלקיו .. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה כו'".
אמנם, כדי שהפעולה בבהמה תפעל בהאדם, בהכרח שתהי' איזה השתוות ביניהם.
והענין בזה – כידוע שמלבד ה"נפש השנית בישראל (ש)היא חלק אלקה ממעל ממש"6, ישנה גם "נפש הבהמית"7, וכיון שנקראת כן ע"פ תורה, הרי מובן שהיא כבהמה ממש, אלא שזוהי הבהמה שבאדם, ולכן יש לה קישור וחיבור עם האדם שבבהמה, שזוהי הדרגא הכי נעלית שבקרבן שעולה ונכלל למעלה ע"י ההקרבה לה'.
וכל זה – מלבד הקשר והשייכות שבין האדם לבהמה, הן למעליותא, כדאיתא בגמרא במסכת חולין8 על הפסוק9 "אדם ובהמה תושיע ה'", "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה", והן לגריעותא, כדאיתא בגמרא10: "שלשה כבהמה כו'".
ולכן, יכולים ללמוד מן האדם שבבהמה בנוגע לבהמה שבאדם, וכן מן הבהמה שבאדם בנוגע לאדם שבבהמה.
וזהו גם מה שלומדים מג' הסוגים שבבהמה (שנזכרו בהתחלת הקריאה), "שור או כשב או עז" – בנוגע לבהמה שבאדם, נפש הבהמית (שבשביל תיקונה ובירורה ירדה הנשמה למטה11), שגם בה ישנם ג' חילוקים אלו.
ד. והענין בזה:
איתא בספר מאור עינים12 (להרה"צ רמ"נ מטשערנאָביל, שהי' תלמיד הבעש"ט והרב המגיד, וחברו של רבינו הזקן), ש"שור או כשב או עז הם ג' מדרגות שיש בישראל, צדיקים רשעים בינונים. צדיקים נקראים שור, על שם הבטה (מלשון שוּר – במלאפום), שמביטים ומדקדקים על מעשיהם [ויש לומר, שנקראים כן גם ע"ש שרואים התגלות אלקות בכל הענינים]. כשב נקראים בינונים. עז נקראים רשעים, מלשון עזות".
ולהעיר, שמצינו גם שכל ג' הענינים שור כשב ועז הם לגריעותא, כמבואר בקונטרס התפלה13 "שיש ג' חלוקות כלליות בנה"ב הנק' שור כשב ועז כו'", אבל, כאן מדובר כפי שהענין הוא למעליותא, שלכן קאי "שור" על צדיקים, ויתירה מזה, שאפילו "עז" שקאי על רשעים, הרי גם הוא עומד מוכן לעלות וליקרב ע"ג המזבח.
ה. וממשיך בכתוב, "והי' שבעת ימים תחת אמו":
"שבעת ימים" – קאי על שבעת המדות, ו"אמו" – קאי על בינה, מקור המדות. והפירוש ד"והי' שבעת ימים תחת אמו" הוא – שהמדות צריכים להיות תחת שליטת השכל שיהי' בעה"ב על המדות ויכוין אותם.
והענין בזה – כפי שמביא הצמח צדק14 ש"מהמדות יש יניקת החיצונים, משא"כ בינה .. כשהמדות כלולים בשכל אין מהם יניקה, ולכן לא15 יחפוץ כסיל בתבונה כו'" ("פי' כסיל הוא בחי' יניקת החיצונים .. ולכן לא יחפוץ כסיל הנ"ל בתבונה .. היינו המדות זו"נ כשהם כלולים בתבונה .. יען מבחי' זו אין לו יניקה, רק בהתגלות לבו ("כי אם בהתגלות לבו"15), שהוא התגלות המדה, אז יש לו יניקה כו'"16).
ומזה מובן, שכל זמן שהמדות אינם מושפעים מן השכל, אלא הם בטבעם ותקפם, בבחינת "עיר פרא אדם יולד"17 (שלכן צריך להיות ענין החינוך כו') – אי אפשר להתקרב לאלקות. וכמ"ש הבחיי18 שהאהבה והיראה בעניני עוה"ז לא ישכנו יחד עם האהבה ויראה דקדושה. ולכן צ"ל "והי' שבעת ימים תחת אמו", היינו, שהמדות יהיו מושפעות ע"י השכל.
וזוהי השייכות לחג הסוכות14 – כמבואר בדרושי חסידות שבחג הסוכות מאירים המקיפים דבינה19, ועז"נ20 "בסוכות תשבו שבעת ימים", ששבעת הימים שהם שבעת המדות צריכים להיות בבחי' ישיבה בסוכה, היינו, תחת השפעת השכל (שזהו תוכן הענין ד"והי' שבעת ימים תחת אמו").
ולאחרי כן, הנה "מיום השמיני והלאה", דקאי על שמיני עצרת, "ירצה לקרבן אשה לה'", באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"21.
