“אור הוא מרחב של טוב, חושך הוא האני האגוצנטרי” – ראיון עם הרב דוב מנחם דוברוסקין לרגל י”ט כסלו וחנוכה (התפרסם בירחון נשמה)

איך מאירים את המרחב האישי של המקום והזמן, כיצד מפתחים הזדהות רגשית עם מטרת הבריאה, מה אני יכול לקחת לחיים שלי מי”ט כסלו, והאם המסרים העמוקים של החסידות רלוונטיים לכולם? • ד”ר יחיאל הררי והרב דוב מנחם דוברוסקין, ‘משפיע’ רוחני בישיבת חב”ד במגדל העמק, משוחחים על אור, ייעוד, חינוך והגבהה עצמית

***

כיצד מלמדים צעירים יצירתיות? כיצד מסייעים להם לגלות את מלוא כוחותיהם, להיות פעילים וממוקדים? איך מתמודדים עם תנועה אפשרית של מרד ותסיסה?

השאלות האלה מאתגרות הורים מכל המגזרים. העיסוק בהן חשוב במיוחד לקראת י”ט כסלו, ראש השנה לחסידות. שכן י”ט כסלו שנחוג בהרבה שמחה וריקודים הוא בעיקר חג של פריצת גבולות, של מימוש הפוטנציאל ושל גילוי פנימי. וכל אלה קשורים בטבורם לחינוך.

כדי לענות על שאלות אלה ואחרות בחרנו לארח את הרב דוב מנחם דוברוסקין. הרב דוברוסקין הוא אישיות מיוחדת במינה. הוא נחשב למשפיע ומחנך מיתולוגי, אך גם בעל הבנה מעמיקה בתורת החסידות ויכולת הסברה בהירה ושיטתית שמושכת אלפים להאזין לשיעוריו.

את השיחה הוא פתח בפרישת שלום.

“לפני כשבוע יצא לי להכיר אדם מבוגר יחסית. התפתחה בינינו שיחה. הוא סיפר שהוא קורא בעיון ספר מאוד מעניין. הפוך, על חשיבה יצירתית ומימוש פוטנציאל בדרך הסוד היהודי. הוא התוודה שלמרות שהוא בן שישים ושמונה, הספר שינה לו את ההשקפה על החיים בלא מעט תחומים. הוא שמע שהמחבר קשור לחב”ד ורצה לדעת אם אני מכיר אותך ואפילו שיכנע אותי לרכוש עותק.”

“מחמם את הלב לדעת שהספר החדש מגיע למחוזות רחוקים ומשפיע”, עניתי. “בדיוק בכיוון הזה אשמח לשמוע ממך על ההיבטים המעשיים בחינוך. כשאני מגיע לישיבת חב”ד בקרית גת, בה הבן שלי לומד, אני תמיד מתפעל ושואל את עצמי כיצד “מחזיקים” מאות בחורים במרחב קטן יחסית. איך מעוררים אותם, גורמים להם לרצות להיות במוסד, להרגיש שייכים, לא למרוד ולא להרגיש שהם מפספסים דבר מה בחוץ.”

“השאלה בבסיסה אינה מדויקת. ברגע שהמגמה החינוכית מיוסדת על הקומה הנשמתית והרגשית, ברגע שהצעיר מכיר את הדברים באופן פנימי ומבין את התפקיד שלו בעולם, אזי מושגים של מרד וחוסר שייכות אינם רלוונטיים כלל. כשהצעירים מרגישים שיש כוונה פנימית בבריאת העולם ויש להם תפקיד במסגרת הכוונה הזו, השאלות שהם שואלים את עצמם הם שאלות גבוהות יותר.

התודעה שלהם היא לא של מי שמנסים לכפות עליהם מסלול כלשהו או שמנסים להתאים אותם לאיזה רצון של מסגרת כזו או אחרת. הם מרגישים חביבים ורצויים בפני המקום ויותר מכך. הם עצמם אחראים על הגשמת הכוונה העליונה.

מי שמרגיש אהוב ורצוי, מי שמרגיש אחראי על הכוונה הפנימית של הבריאה, אין לו רצון למרוד. הוא גם לא מרגיש כאילו הוא פספס דבר מה שמחכה לו איפשהו בחוץ. להפך, הוא רוצה להפשיל שרוולים ולשאול כיצד הוא יכול לתרום יותר.

כיצד מטמיעים את התודעה החשובה הזו.

יש כמה מנגנונים אבל בעיקר אנחנו מנסים להנגיש את מה שכתוב בתניא כך שלא יישאר כלימוד עיוני כללי. בכל לימוד ובכל מאמר אנחנו מנסים להבין איך הדברים מדברים אלי, אל כל בחור, כעת, ברגע הזה. מה הלימוד אומר לי בחיי.

בוא נחדד את המסר. מהי הכוונה הפנימית של הבריאה.

הכוונה הפנימית היא שכל אחד מאיתנו יאיר את העולם במשבצת של המקום והזמן שבו הוא נמצא, לפי הכישורים והיכולות שלו.

מה הכוונה בהארת העולם?

האמירה של אלוקים ויהי אור היא כותרת העל לכוונת הבריאה. אור הוא המרחב שבו האדם חושב על החלק הטוב והחיובי של הבריאה. חושך הוא המקום שבו הוא חושב רק על עצמו. על הצרכים האינטרסנטיים שלו. החלוקה הזו יורדת לחיי היומיום. בכל תנועה כל אחד צריך לשאול את עצמו האם הוא מרבה אור בעולם הוא להפך.

יש הבדל בעוצמת האור שאנחנו יכולים להפיק מעצמנו?

אפשר להאיר את העולם באמצעות נר או אור אבוקה ואפשר להאיר את העולם באור חזק יותר, אור השמש. כלומר אפשר לעזור לאדם בקושי מסוים שיש לו ובכך להאיר לו היבט מסוים של חייו. ואפשר לשנות לאדם את זווית הראייה שדרכה הוא מסתכל על חייו. שינוי זווית הראיה הוא כמו לתת לו את אור השמש.

כשהאדם רואה את הדברים דרך שיקולים צרים של ענייני העולם הגשמיים, הוא מצמצם את זווית הראייה. אולם כשהוא מזהה משהו גבוה יותר, שאין בו הפסק ולכן אין בו גם מיתה, אז ממילא הוא יודע לדחות מתוכו מרה שחורה או תנועות של עצבות. מתגלה בו אור גבוה שמאפשר לו להתחדש ולהתעלות ולא להיות קשור עם הנפסד והחולף.

כשאנו אומרים זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, אנחנו מתכוונים לא רק שיזכור אותנו לחיים גשמיים. אלא שניזכר לחיים אמיתיים, חיים פנימיים.

האם יש הבדל בין דרכי ההגבהה כיום לתקופתו של אדמו”ר הזקן? אם היית משפיע בישיבה לפני 200 שנה האם היית מקדם מסרים אחרים?

כל אדמו”רי חב”ד הם אותה נשמה. אותו מאור. כולם מגלים את אותם תכנים פנימיים.

הבריח התיכון של כל הדורות הוא שמאז ומעולם התפקיד היה להשלים את הכוונה הפנימית של הבריאה. בכל דור הדרישה מאיתנו דומה. לשים את עצמנו בצד, לא להעמיד במרכז את האני האגוצנטרי ולחשוב מה נדרש מאיתנו. אלא שבכל דור האור מתגלה באופן אחר. פושט ולובש צורה באופן המתאים לאותו הדור. היו תקופות שגילוי כוונת הבריאה היה על ידי תפילה באריכות. כיום הנקודה עצמה לא השתנתה. עדיין עלינו לחשוב מה נדרש מאיתנו. אלא שאופני גילוי הנקודה השתנו.

אדמו”ר הזקן דיבר למשל על אתכפיא. כיום אין צורך בתעניות וסיגופים. האתכפיא היא ברובד אחר. למשל להיות מסוגל ללמוד עם מישהו אחר, קצת פחות מוכשר ממני. להיות מסוגל לתת מעצמי במקומות שצריכים אותי.

האם המסר הזה נועד רק לתלמידי ישיבות חב”ד או רק לקהל שומר המצוות או שמדובר במסרים בעלי ערך יישומי מחוץ לקהילה החסידית.

בוודאי שהתשובה השנייה היא הנכונה. כל התכנים בתורה וממילא פנימיות התורה קשורים לכל אדם בכל רגע נתון. זה לא משנה אם האדם הזה דתי או לא ואם הוא מניח תפילין או לא.

הפרויקט הכללי של בניית דירה בתחתונים הוא לא פרויקט שנועד לתלמידי חכמים או לחסידים. זהו פרויקט של כולם. אין אדם שהוא מחוץ לפרויקט הזה ואין לו תפקיד בפרויקט הזה. השאלה היא האם הוא מודע לכך או לא. המשימה שלנו היא להגביר את המודעות לכך שכל אדם יכול להאיר את העולם, לשנות אותו ולגלות בו את הרבדים הגבוהים שבו.

כל אדם יכול להבין שהחלק הדומיננטי בחייו הוא לא החלק הפיזי אלא הרוחני-נשמתי. וכשהחלק הזה מתגלה ומאיר, האדם מגלה דרגה גבוהה של תענוג. דרגה של חיבור ומימוש התכלית.

בכלל, כל חינוך צריך להתחיל מהחלק הרוחני, פנימי רגשי ונשמתי. זה המנוע האמיתי לחיים ועליו הם מבוססים. כשמשקיעים בקומה הזאת כראוי, הצד הגשמי-מעשי מסתדר היטב לאחר מכן בגלל שהמנוע הפנימי עובד כראוי.

תבחר מסר אחד לסיום לקראת י”ט כסלו.

אנו נמצאים בשנת תש”פ. יש בה שני מסרים. שנת פדות ושנת פריצה. יש כאלה ששני המסרים נראים להם כסותרים. האמת היא הפוכה.

מי שהוא פנימי הוא זה שפורץ את הגבולות של עצמו. רק כשהאדם יש לו מרחב פנימי מלא הוא יכול לפרוץ החוצה ולסחוף את העולם שסביבו. “ופרצת” הוא פועל יוצא שהאדם חי את הדברים בפנימיות. יחד עם זאת בדור שלנו האדם שעושה, פועל, מתמלא גם בעצמו. כאן גם מגיע המסר של פריצת גבולות.

פעמים רבות נדמה לנו שאנחנו לא יכולים. עמוסים מדי. כשאנו מתאמצים אנחנו רואים שאנחנו יכולים יותר. מעת לעת כדאי לתפוס זמנים שבהם אנחנו לא נתונים להגבלות. שוכחים קצת את עצמנו ואת השעון. הזמנים האלה ימלאו אותנו.

בי”ט כסלו התגלתה תורתו של משיח, שהיא החלק הפנימי, הנשמתי של התורה. חלק שקשור לכולנו. באלפי מקרים הרבי ביקש מאנשים שפנו אליו ללמוד וללמד חסידות. גם אם הם לא היו קשורים לכך. זה גם המסר שאני בוחר לקראת יט כסלו. כדי שנאיר את העולם, כל אחד מוזמן לקראת י”ט כסלו לבחור לעצמו מרחב וזמן שבו הוא יגדיל את הלימוד שלו, יעמיק אותו ויפיץ אותו גם החוצה לסביבתו.”

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *