הזעקה של הנשמה בראש השנה

ראש השנה עמוס תפילות, סעודות חג ומפגשים. אולם יש עניין אחד שכדאי לא לפספס בראש השנה, עניין שמבטא במידה רבה את עיקרו של היום.

מהו העניין הזה ולמה הוא כל כך חשוב?
בתורה ראש השנה נקרא יום תרועה. ״וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כט).

למה נקרא ראש השנה דווקא יום תרועה?
הרי מלך מכתירים בתקיעה ולא בתרועה.
התרגום שופך אור על השאלה.
יום תרועה הוא יום יוֹם יַבָּבָא, מתרגם אונקולוס.
כלומר ראש השנה הוא יום יבבה, יום של בכי חלש, סוג של גניחה או יללה.
כך במסכת ראש השנה:

דִּכְתִיב: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״יוֹם יַבָּבָא יְהֵא לְכוֹן״. וּכְתִיב בְּאִימֵּיהּ דְּסִיסְרָא: ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא״. מָר (חכם זה) סָבַר גַּנּוֹחֵי גַּנַּח. וּמָר (וחכם שני) סָבַר יַלּוֹלֵי יַלֵּיל.

אלא שעתה עולות שאלות חדשות, ובהן מה זו יבבה, איך יבבה קשורה לראש השנה, איך יבבה נשמעת, והאם רק השופר מיבב או שגם אנחנו נדרשים לכך.

לב נשבר
זאב קיציס, תלמידו של הבעל שם טוב היה אמור לתקוע בשופר בראש השנה.
הוא הכין את כוונות התקיעה על דף נייר, כך שיעמדו מולו בעת התקיעה. אך הנה ברגע האמת, הבעל שם טוב העלים את הדף והוא נאלץ לתקוע בלעדיהן.
קיציס הרגיש רע על ההכנות שירדו לטמיון ובכה על כך בזמן התקיעות.
כשהסתיימה התפילה אמר לו הבעל שם טוב שלכל היכל בשמיים יש מפתח ייחודי. אבל יש מפתח אחד שפותח את כל ההיכלות, וזהו הלב הנשבר.
לב נשבר הוא היבבה שמכניסה את האדם בכל היכלותיו של הקב״ה. לב נשבר הוא מה שאנחנו צריכים להביא לראש השנה, ליום שבו נקבעת קצבת השפע לשנה החדשה. לב נשבר הוא מה שאסור לפספס בראש השנה, והוא הקול שמתבטא בתרועה ושברים שמוציא השופר.

מהו לב נשבר?
לב נשבר הוא לא עצבות ולא הלקאה עצמית.
לב נשבר זוהי תנועה רגעית של פתיחת הלב והנשמה.
היא מבטאת התעוררות. יקיצה.
שהאדם לא מוכן לקבל את מצבו.
הוא לא מוכן לקבל את החיים כפי שהם.
יש לו צימאון למשהו גבוה יותר, להתעלות, לחיבור אל העליונים, להבנה מעמיקה יותר של העולם והקיום.
הוא לא מוכן להיות אטום ומגושם ושקוע רק בעולמו המצומצם.
נכון שהיבבה נשמעת דרך השופר. אבל צריך גם שתהיה כוונת הלב, שיהיה לב נשבר.
לכן אומר האר״י שמי שלא בוכה בראש השנה אין נשמתו שלמה.
וכדי שזה יקרה, כל אדם צריך לעורר את עצמו בראש השנה, להוליד מתוכו רגע של שיברון, רגע של צימאון לחיים גבוהים יותר.
את הרגע הזה, הקב״ה מייקר יותר מכל. לכן קָרֹ֣וב ה׳ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב (תהלים לד, יא). והקב״ה הוא הרופא לשבורי לב (קמז, ג)

לב נשבר הוא ביטוי לכך שהאדם מכיר בחסרונו. ו״מי שמכיר חסרונו מאיר לו השם יתברך להשלים חסרונו״, כותב המי השלוח.

מה המטרה
ישנו דימוי מיוחד, שמשתמש בו בעל התניא, כדי להסביר את המטרה של שבירת הלב, היבבה. הוא משתמש במשל של שניים, האחד עומד למעלה והשני למטה, והם רוצים להתחבר.
כדי שיקרה החיבור, שניהם צריכים לעשות מאמץ של יציאה ממקומם. הקב״ה עושה את המאמץ מצדו בראש השנה. הוא מעניק חיות חדשה לעולם. היבבה היא המאמץ מצד האדם.

״והנה כמו למשל האחד עומד למעלה וא׳ עומד למטה ורוצים להתייחד צריך העליון לירד למטה ממדרגתו כמה מעלות והתחתון צריך לעלות ממדרגתו. כך כדי להמשיך המשכה עליונה מבחי׳ ביטול ליש כדי שיהיה היש בטל לאין צריך גם התחתון לעלות הוא נפשו ורוחו הבהמית כמ״ש אם ישים אליו לבו
כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח דהיינו להיות נפשו שוקקה בתשוקה וצמאון ליחוד וביטול זה והיינו בהיות האדם ממארי דחושבנא איך שירד פלאים ממקום כבודו ית׳ שהרי נשמתו ונפשו היתה כלולה במאצילה ב״ה ותרד פלאים בצמצומים רבים ועצומים עד שנתגשמה במאד
ולכן איתא בכתבי האריז״ל כל מי שאינו בוכה בר״ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה מה ענין בכיה אל ר״ה. אך ע״פ הנ״ל יובן שהבכיה היא לנשמתו דוקא שירדה ממקום כבודה ונתגשמה…
וזהו ענין תקיעת שופר תשר״ת תקיעה קול פשוט הוא בחי׳ התשוקה ברעותא דלבא…״ (לקוטי תורה, ראש השנה ב)

לב נשבר הוא לב שמוכן להתנער מהמרוץ, מהגשמיות, מהחיים כפי שהם, ולגלות צימאון לדבר מה גבוה יותר. זהו המאמץ מצד האדם התחתון להתקרב לעליון.

על מה בוכים
המדרשים מגלים שאנו תוקעים בשופר של איל כדי להזכיר לעצמנו את עקדת יצחק שנעקד כאיל.
מדרש נוסף מתאר כיצד בכתה שרה, כששמעה על העקדה. וכיצד פרחה נשמתה אחרי שיבבה על בנה שחשבה שנעקד.
סיפור ההקרבה של שרה היה אמור להיות אבן הבוחן לכל יבבה, אלא שהגמרא מפנה אותנו דווקא למקור אחר כדי להבין כיצד עלינו ליבב בראש השנה.
בספר שופטים מתוארת אם סיסרא הממתינה לבנה:

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו (שופטים ה)

השאלה המתבקשת היא למה להרחיק עד אם סיסרא, אמו של שר צבא יבין מלך חצור, שלחץ את ישראל כעשרים שנה, ולא לתקוע בשופר כפי הבכי של שרה אמנו על בנה שחשבה שנעקד.
איך ייתכן שכל תקיעות השופר בראש השנה, מנסות לחקות את היבבה של אם סיסרא. מה כל כך אכפת לנו מבכייתה של אמו של אותו רשע עד שאנחנו מבצעים מאה תקיעות, כדי שלא נפספס את האופן בו בכתה, בין אם גנחה ובין אם יללה.

בשער הגלגולים (לו) מתאר הרב חיים ויטאל בשם האר״י את דמותו של סיסרא כקליפת הרוע המוחלטת. קליפה שהחלה בקין והתגלגלה בהמן. אולם הוא מדגיש שמהקליפה יצא פרי. הצאצא של סיסרא היה רבי עקיבא, המורה הגדול של היהדות, מי שהקים את עול התורה, ובעצם חלק גדול מהתורה שבעל פה מבטאת את קולו.

במסכת גיטין (נז, ב) מתואר כי ״מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב זכו ולמדו תורה ברבים.״

עתה אפשר להבין מהי היבבה של ראש השנה. הבכי של שרה היה מצער וכאב. זהו לא הבכי של אם סיסרא. הבכי שלה הוא על הפוטנציאל שאולי לא יתגלה. זהו בכי של תקווה, על ילדיו של סיסרא, שאולי יתקנו את הקליפה. ואכן, מהייחוד של יעל וסיסרא נולד דור ההמשך של גדולי העם היהודי.
הלב הנשבר של ראש השנה הוא לא זעקה של כאב, אלא קריאה של תקווה שלא יהיו בנו כוחות מבוזבזים.
שמתוך הקליפות, החושך וההסתר, נגלה צימאון להתרומם ולגלות את הפוטנציאל האמיתי והגדול שלנו. ושהפוטנציאל הזה יתגלה בעוצמה במהלך השנה הקרובה.

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה