!!Yes We Can

בעברית זה נשמע קצת פחות טוב, ובכל זאת, 'כן, זה אפשרי' או 'כן, אנחנו מסוגלים', אמור להיות משפט המפתח של כל לומדי החסידות בעולם.

האיום הגדול ביותר על הרוח האנושית הוא אובדן האמונה העצמית, או נכון יותר אובדן האמונה ביכולת האדם להשתנות ולשנות את המציאות.

כפי שמרקס ניצל את ההיגיון הדיאלקטי ההגליאני לטובת ניתוח מטריאליסטי של התפתחות ההיסטוריה, כך אפשר לנצל היגיון זה כדי להסביר תנועות של שינוי בהיסטוריה של האנושות. בכל פעם שנפגשו זה עם זה ציבור עייף ונטול אמונה בעצמו, הצועד במסלול אבולציוני חסר תקווה וחיות, עם רעיונות המקפלים בתוכם תקווה לשינוי, לשיפור, להתקדמות – חל שינוי משמעותי במבנה האישי, החברתי, הדתי והמדיני. המפגש בין המצוי למה שצויר כדרך אל הרצוי עורר יחידים וקבוצות לפעולה. השינוי היה כמובן הדרגתי, רצוף תמורות והתנגדויות, אך בסוף הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה.

הרנסנס החיה את ההומניזם, הריאליזם והרגש האנושי. הוא השיב לאנשי ימי הביניים את הלגיטימיות שבמשיכה אל היופי האסתטי. המודרנה המליכה את כוח התבונה כפתרון למאבקי השליטה הבלתי פוסקים באירופה בין המלוכה, המנגנון הדתי ולוחמי זכויות האדם. הקפיטליזם הציע לכל אחד ואחת את הסיכוי לפרוץ, להצליח, להגשים. בשם סיכוי זה שולמו מחירים חברתיים כבדים וחלוקת העושר והמשאבים הציבוריים הפכה חסרת היגיון, אך בעיני רבים המחיר בעבור התקווה, היה ועודנו כדאי.

אובאמה, למשל, הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב לא רק בזכות היותו נואם כריזמטי. אברהם בורג נואם לא פחות טוב, והוא נחסם בפוליטיקה הישראלית. אובאמה נישא על כנפי אותה הבטחת תקווה. הבטחה כי האזרח האמריקאי יכול להפיק מעצמו יותר, להגיע רחוק יותר, לא להסתפק במה שהוא. אובאמה נבחר בעיקר כי גרם לאנשים להאמין כי הוא מאמין בהם.

תלכו עכשיו אחורה בציר הזמן ותמצאו שכל קבוצה גדולה, או כל שליט, ולא משנה מה היו תוצאות מעשיו, הצליח להתקדם כי הוא העניק לסביבתו את האמונה כי הם לא סתמיים. יש בהם ערך. הם יכולים להפיק מעצמם יותר. הוא העניק להם תחושה שהם חשובים ומשמעותיים, לעצמם ולעולם.

השינוי שמציעה החסידות

החסידות, המלטשת ומחדדת רעיונות בתורת ישראל, אינה מתרשמת מאירועים חיצוניים. האמת אמורה להיות עמידה יותר מכל משב רוח היסטורי. אולם המפגש של תכניה עם הדור הנוכחי הוא בעל פוטנציאל לשינוי. זהו מפגש המעניק תקווה לכל אדם. רוב השינויים שהוצעו בדוגמאות הקודמות עסקו ברווחה החומרית של ההמון. החסידות מכוונת אל האיזון הנפשי, שהוא תוצאה של עבודה סיזיפית, יומיומית, ושמתוכה מגיעה צמיחה הרוחנית, התעלות של הרוח והכרה של הבורא.

מחבר ספר התניא אינו מתפעל מהמאבקים הפנימיים שרוחשים בתוכו של כל אדם. הוא מכיר בשניות האנושית. בכך שאנו יום אחד יכולים להיות טובי לב ואוהבי אדם, ולמחרת להתדרדר להתנהגות משולחת רסן. לכל מצב נפשי מציע התניא ארגז כלים סדור, המקל על ומכווין את ההתמודדות. כשאנו עצובים אנחנו יכולים לרכוש כלים מפרק 27 בתניא, כשאנו מלאי הרהורי תאווה, נופלים קורבן למחשבות זרות, המדריך בפרק 28 עשוי לעזור לנו. כשאנו אטומים, פרק 29 הוא המתאים לנו ביותר. וכן הלאה.

החסידות אינה מזמינה תירוצים לכישלונות האנושיים. היא יודעת שאנו נופלים על כל צעד ושעל, אך מציעה לנו כל פעם הזדמנות מחודשת לתקן את הדברים. כל עוד הנר דולק, יש אפשרות לתקן.

טבע האדם

ישנן דרכים רבות לתפוס את טבע האדם. כל תפיסה של האדם משפיעה בדרך כלל גם על היחס הכללי לחברה, למדינה, לכלכלה ולתרבות. ניתן לראות באדם כרע מטבעו, ולכן גם לתבוע מנגנונים שיווסתו את היצר האנושי הבלתי נשלט. ניתן גם לראות באדם כמי שנולד כלוח חלק, Tabula rasa, כניטראלי בנטייתו המוסרית, אולם בעל השקפה אגוצנטרית מובנית המשפיעה על התפתחותו, והופכת אותו לאנוכי ואינטרסנט.

החסידות, בניגוד לסברות אלה, מבקשת לחדד את ההשקפה היהודית לפיה היצר הוא אולי רע, אך האדם הוא טוב ביסודו.

'הים ראה וינוס'

ספר תהילים מתאר כי בשעת יציאת מצרים 'הים ראה וינוס'. על רקע תיאור זה שואל המדרש ממה נס ים סוף? מה הוא ראה שגרם לו להיבקע? אחת התשובות הניתנות היא כי הים הבחין בעצמות יוסף שהועלו ממצרים על-ידי משה, ולכן נבקע[1].

מדרש אחר מתאר כי ים סוף כרת הסכם עם הקב"ה, עוד קודם שנברא, לפיו בשעת צרה, בעת שבני ישראל יזדקקו לכך, הוא יתבקע לשניים. ההסכמה לקריעה זאת הייתה התנאי לבריאתו של ים סוף[2].

כיצד ניתן לגשר בין שני המדרשים? שהרי אם הים מלכתחילה היה אמור להיבקע, כחלק מהסכם עם הקב"ה, מדוע נאמר שהים נבקע כי ראה את עצמות יוסף?

פירוש לדברים, המיוחס לר' אהרון מקרלין, תלמידו של המגיד ממעזריטש, משלב בין שני המדרשים בכך שהקב"ה, בטרם התנה את בריאת ים סוף בכך שיסכים להיקרע בשעת הכושר, לקח את הים על מנת להראות לו בפני מי הוא אמור להיקרע. הים ראה את נשמות בני ישראל, והתרשם ממעלתם הרוחנית הגבוהה. אולם כשבני ישראל עמדו דווים, עייפים וממורמרים על שפת ים סוף, הים כבר לא זיהה את אותן נשמות נשגבות ולכן סירב להיבקע. רק כשראה את עצמות יוסף ניאות לקיים את ההסכם.

בקריעת ים סוף הקב"ה כמו ביקש מים סוף לשים לב כי כל אדם ניתן לבחינה והערכה מזוויות שונות ומגוונות. במקום מסוים הוא עשוי להקסים כבעל מידות נאצלות, ובמקום אחר להרתיע את סובביו. בכל אדם אפשר לזהות צד נעלה ונשגב, כפי שזיהה הים את האיכות המוסרית והרוחנית הגבוהה של יוסף, שניכרה אפילו בעצמותיו, או להבליט את הצד הבהמי שבו. הבחירה האם לזהות את הפוטנציאל האנושי או להתכחש אליו נתונה בידי האדם.

קשה זיווגם כקריעת ים סוף

חכמים מדגישים כי הזיווג של בני זוג קשה כקריעת ים סוף[3], ולא ככל נס אחר, משם שקריעת ים סוף מלמדת על חיבור ההפכים המצויים בכל אדם. בכל אדם יש ממידת יוסף וממידת בני ישראל כפי שהם יוצאים ממצרים עמוסי תלונות וכפיות טובה. בידיו של כל אדם לבחור איזה צד להדגיש ואיזה צד לראות באחר. את הצד של הפוטנציאל הנעלה או זה של העבדים המפוחדים מחיי חירות וצמיחה הכרוכה במאבקים בלתי פוסקים.

'באתי לגני'

אחד המאמרים היסודיים בחסידות, שבו הפוטנציאל האנושי והנשמתי בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, הוא המאמר האחרון שהגיה האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון, הנקרא בשם "באתי לגני".

מאמר זה, שהורחב ובואר במשך כ-40 שנה על ידי הרבי מליובאוויטש, מהווה במידה רבה את צוואתו של מי שהיה מנהיג יהדות רוסיה בשנותיה הקשות ואת סיכום ההשקפה שלו על המציאות.

הרבי הריי"צ (1880-1950) עבר על בשרו את אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של המין האנושי. הוא סבל פיזית ונפשית בצורה שכמעט בלתי ניתנת לתיאור. הוא שימש, כאמור, כמנהיג יהדות רוסיה בשנות שלטונו האיומות של סטאלין. מרוסיה הוגלה והגיע לוורשה. שם ניצל ברגע האחרון ממכונת הרצח הנאצית.

דווקא הוא, למרות שנוכח בתהומות אליהם בני אדם מסוגלים להתדרדר, מסכם את חייו בנימה האופטימית ביותר האפשרית. הוא מבקש מאיתנו להסתכל על האדם בצורה אחרת. להכיר כי במבנה הנפשי של האדם טמון מקור להתעלות עצומה ולמימוש אפשרות שינוי. זהו גם המסר המרכזי ב'ספר של בינוניים', החלק הראשון בתניא. ספר המיוסד על הרעיון 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. ניתן להשתנות וניתן לשנות. צריך רק להאמין בכך.

זהו מקור הכוח של האנושות, ואותו רוצה החסידות להדגיש.

תשתית מדעית

התרומה המרכזית של החסידות לתקווה האנושית, לאמונה של האדם בעצמו, ביכולת השינוי שלו, וביכולת שלו ליצוק תוכן ומשמעות לכל רגע חולף, אינה מתכווצת לכדי סדרת מתכונים פסיכולוגיסטיים.

כתביו של מרקס לא זכו לתהודה כה רבה רק בגלל שלימדו אודות מלחמת המעמדות. גם לפני מאתיים שנה היה ברור לכל כי ישנם פערים בין מעמדיים בלתי נסבלים, וכי צריך למנוע מהעשירים לנצל את העניים. באם מדע הוא החיפוש אחר הסדירות בטבע, ההצלחה של מרקס נבעה מכך שהעניק תשתית מדעית לתיאור התפתחות מלחמת המעמדות.

מקור הכוח של החסידות הוא לא בגיבוש מסר תורני מעניין או במסקנה האופרטיבית העולה מהדברים, אלא דווקא במבנה הלוגי-מדעי התומך בהצגתם. החסידות מציגה קונסטרוקציה טיפולוגית שלמה על מנת ליישב את המסרים שהיא מנסה לקדם. זאת מתוך הכרה כי לדעת את המסקנה או התוצאה של הדברים, היא ידיעה בעלת ערך נמוך יותר מאשר הכרת הדרך אליהם. כך למשל הפתרון של תרגיל מתמטי יוצר התקשרות רגשית נמוכה יותר ומקדם הבנה והפנמה רדודה של מתמטיקה מאשר ידיעת הדרך לפתרון. להכיר בכך כי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול בתורה זה בהחלט דבר חשוב. אולם להכיר מדוע זה כלל חשוב, או מה הלוגיקה והטעם לציווי האלוקי, הוא בעל ערך רב יותר.

בעל התניא האמין באנשים והסביר למה בדיוק כדאי להאמין בהם. ללכת בדרכו, כפי שהרבי הריי"צ מלמד, זה אומר גם להאמין באנשים. אותם אנשים הסובבים אותנו בחיי היומיום, במעגלים הקרובים והרחוקים. להאמין באנשים זו משימה לא קלה, המנוגדת לאופיינו הטבעי, אך בהחלט ברת השגה.

[1] מדרש תהלים, קיד.

[2] בראשית רבה, פרשה ה; שמות רבה, כא.

[3] סוטה ב, א.