להציל את הרבי. והחסידים?

התמונות של יום השואה אינן מרפות בקלות. מאז יום זה מטרידה אותי סוגיה, ששבה והתעצמה בדרך חזרה מהסמינר המקסים שערכה עמותת התקשרות בחג השבועות, לכ-270 משתתפים. סוגיה הקשורה ליחסי המנהיג וצאן מרעיתו.

משה רבנו עולה ביום מתן תורה להר סיני, עוזב את בני ישראל למשך 40 יום, וכשהוא נשלח חזרה מטה על-ידי הקב"ה, בשבעה עשר בתמוז, הוא מגלה אודות חטא העגל[1]. משה מנתץ את הלוחות ומורה על הרג המשתתפים בחטא. עתה הוא חוזר אל הקב"ה, המאיים להשמיד את עם ישראל ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו. משה מתעקש לבקש את רחמיו על עם ישראל כולו. הוא אינו מבקש מחילה רק לעצמו, כמי שנושא באחריות. הוא אינו כנוח שדאג לו ולמשפחתו, או כאברהם אבינו שדאג בעיקר לצדיקים, אלא מגדיל לעשות ומכריז כי אם הקב"ה לא ימחל לכל בני ישראל, לרבות הרשעים שבהם, אזי 'מחני נא מספרך'. משה מסכן עצמו ללא היסוס, מוותר על התפקיד שמועיד לו הקב"ה, והכל למען עמו החוטא. הנהגה זו זוכה לשבחים לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי[2].

המסקנה מהארוע היא הוראה מוסרית לכל מנהיגי עם ישראל מאז ועד עולם. ההנהגה המצופה ממנהיג יהודי, ממי שנחשב על ידי מאמיניו כנשיא הדור, כ"רעיא מהימנא', רועה נאמן, המוביל ומגן על עדרו כמו שרועה דואג לצאנו, היא לסכן את עצמו עבור כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל ובכל עת שהדבר נדרש, בין אם ההסתכנות ברורה מבחינה שכלית ובין אם לאו. המנהיג היהודי אינו אמור לנעול עצמו בתיבה אחת עם בני משפחתו ולאבד את רחמיו על כל שאר העם[3]. עליו לקשור את גורלו בגורלם.

הנאצים מצילים את הרבי

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוקרן בערוץ הראשון סרטו של לארי פרייס, "הרבי והקצין הגרמני", המתאר את סיפור הצלתו המופלא של הרבי הריי"צ, מתוככי ורשה המופצצת, על-ידי חיילים נאצים.

הסרט, שקדם לו ספרו של בריאן ריג, להציל את הרבי (2006 באנגלית בהוצאת YALE; בעברית בהוצאת מטר), מתאר את מסע הלחצים שהפעילו יהודים בארה"ב על הממשל האמריקאי על מנת לסייע לרבי ששהה בורשה הכבושה. האמריקאים פנו לראש המודיעין הצבאי הגרמני, וילהלם קנר, בבקשה שישתדל לחלץ את רבי יוסף יצחק שניאורסון מהעיר המופצצת. מנימוקים שונים החליט הנאצי להיענות לבקשה ושלח למשימה את אחד מפקודיו, רב-סרן ארנסט בלוך, קצין נאצי מעוטר בוורמכט הגרמני, ששירת כסוכן מודיעין אך היה גם יהודי למחצה.

זה הסתובב בוורשה שלושה ימים וניסה לשכנע יהודים שפגש לכוון אותו למקום המסתור של הרבי. כמובן שהכל חששו כי כוונותיו אינן לשחררו, עד שבאמצעות קשר מיוחד נודע לרבי כוונת החיפושים ולבסוף יצא הרבי בליווי מיוחד דרך ברלין, גוב האריות, לריגה, ולבסוף עבר לשבדיה ומשם לארה"ב.

הרבי הריי"צ, יוסף יצחק שניאורסון, הוא האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, ומי שבמשך שנים ארוכות שימש כמנהיג יהדות ברית המועצות, שסבלה מדיכוי אכזרי. משהגיע לארה"ב חיזק בה את היהדות האורתודוכסית בכלל ופעל לשיקום החסידות בפרט. הוא נפטר פחות מעשר שנים לאחר הצלתו, ואת מקומו מילא כידוע הרבי מליובאוויטש.

הדילמה המוסרית

לקראת סוף הסרט מוצגת בעדינות דילמה מוסרית. העדינות היא כנראה תוצאה של הרצון לאפשר את קבלת הסרט גם בחסידות ואצל המקורבים לה. השאלה הביקורתית היא כיצד יש להתייחס אל הצלתו של הרבי, בעוד מאות ואלפי חסידיו נותרו למות בוורשה.

אחד הדוברים בסרט הציע דרך להתמודדות עם הדילמה. הוא טען כי אי אפשר לשפוט או להאשים מוסרית את מי שהציל את עצמו מציפורני הנאצים. אבל בהחלט אפשר לשבח את מי שהחליט להישאר ולהקריב את עצמו יחד עם חסידיו.

על-פי הדוגמה של משה, אותו פרשן טועה. דבריו הם בעלי ערך ביחס לאדם מהשורה, אך לא למנהיג. לאדם מבחוץ רבי הוא כמו מפקד במלחמה. אנחנו בהחלט מצפים מהמפקד שיישאר עם חייליו עד הרגע האחרון. עמדה מוסרית נשגבת היא שלא יציל את עצמו ויותיר את חייליו מתבוססים בדמם בשדה הקרב. זו המעלה המוסרית שאנחנו מייחסים ליאנוש קורצ'ק וזו הפעולה המוסרית שאנחנו מייחסים לאדמו"ר מפיסצ'נה.

עבור חסיד, הרבי הוא יותר מאשר מפקד. הוא מנהיג דור, הוא רועה נאמן שכל חייו מוקרבים קודש לצאן מרעיתו. הרבי הוא משה רבנו שבדור. הוא ממלא את אותו תפקיד של משה, להחדיר אמונה בעם היהודי ולהנהיגו. לכן הרבי, האדמו"ר החסידי, כממשיך דרכו של משה, בחיר נביאי האומה, וכמי שמואצלת עליו מרוחו, אמור גם לנהוג על פי דרכו. ואם לחזור לדילמה המוסרית, ניכר כי החלטה מוסרית נשגבת, ראויה ואפילו נדרשת של המנהיג היא להישאר עם חסידיו, גם בוורשה, גם בתופת, גם בסכנת חיים ודאית, כשסיכויי ההישרדות הם אפסיים.

כיצד ייתכן הדבר

יחד עם האמור, אין לי ולו צל של ספק כי הרבי הריי"צ קיבל את ההחלטה המוסרית הראויה ביותר בזמן שהיה צריך לקבל את ההחלטה. כיצד ייתכן הדבר שלכאורה נקט בהחלטה הפחות מוסרית ובכל זאת בעיני אין ספק כי הכריע בדרך המוסרית, הראויה והמתאימה לתפקידו ומעמדו?

לפני שהסכים להיחלץ מוורשה התנה את יציאתו בהצטרפותם של 20 מחסידיו ששהו איתו. לקצין הגרמני, שרצה להצליח במשימה, לא הייתה ברירה אלא להסכים. יכול להיות שחשב שהצלת נפש אחת מישראל היא ערך נשגב ומחייב. אם לא היה מסכים לצאת את וורשה לא היו נחלצים גם כ-20 חסידים נוספים מהתופת, ולכן התרצה ויצא.

ייתכן גם שבזמן שהסתתר מההפצצות לא העריך את הטבח ההמוני שעתיד להתרחש בוורשה בשנים הבאות. בזמן שיצא, גרמניה רק החלה בכיבוש פולין, ויעברו עוד שנתיים לפחות עד שהמשרפות יעבדו במלוא הקיטור. מכתבים רבים שלו מלמדים עד כמה ניסה להמשיך ולדאוג למשפחות היהודיות באירופה. מכתבים אלה מסגירים כי ייתכן שבאותה נקודת זמן לא תיאר לעצמו את ממדי האסון שהולך ומתרגש על העם היהודי. ולכן יציאתו את וורשה לא נתפסה בעיניו כדילמה מוסרית כה קשה כפי שהיא נדמית בעינינו ברטרוספקטיבה.

ניתן להמשיך ולהעלות טיעונים המצדיקים את יציאתו של הרבי הריי"צ מוורשה הכבושה. אולם לא הטיעונים הם שהופכים את הידיעה כי הרבי נהג בדרך הנכונה והמתאימה ביותר שיכל לנקוט בה באותו זמן.

לא פחד למות

הדבר שמחזק את ההערכה לרבי ולמערכת קבלת ההחלטות בה נקט היא שבחינת קורות חייו מלמדת כי הוא מעולם לא פחד למות. הוא מעולם לא פחד להקריב את עצמו באופן טוטאלי, להשליך את חייו מנגד, למען אדם אחר, ולא רק למען אדם אחר אלא גם למען שימור וקידום ערכי היהדות.

כששהה הרבי הריי"צ בבריה"מ הוא נאסר שבע פעמים. בכמה מהפעמים כמעט הוצא להורג, ועדיין לא חשש להמשיך בהפצת היהדות למרות שהדבר היה אסור וגרר סכנה ממשית לחייו. פעם אחת איימו עליו החוקרים באקדח, והוא בתגובה אמר כי 'האקדח עושה רושם על מי שיש לו כמה א-לים ועולם אחד. אבל אנחנו, שיש לנו א-ל אחד וכמה עולמות, לא מתרשמים מהצעצוע הזה'.

הרבי לא רק שהיה בעל מסירות נפש בולטת ולא פחד מהמוות אלא היה גם ענק רוח, איש אמונה יוקדת, בקיא בנגלה ובנסתר של תורת ישראל. ככזה הוא בוודאי קיבל את המשמעות העמוקה והטוטלית ביותר של השגחה פרטית. לכן בכל הנהגותיו, כפי שניכר מכתביו, היה לו ברור שאם הוא צריך למות, אזי הוא מוכן לעשות זאת במסגרת תפקידו לגלות את נוכחות הבורא בעולם. פטירה ביהדות משמעה העתקה, מעבר מעולם לעולם, מתפקיד אחד לאחר. העולם עבור הרבי היה עולם של נוכחות אלוקית ולא עולם של תופת וחרדות. העולם הוא פרוזדור צר שיש לעבור תוך ביצוע שליחות מסוימת בדרך לתפקיד הבא בעולם הבא. לכן גם קשה להאמין שחשש לגבי עצמו.

בהקשר זה מובא כיצד בסרט מסרב הרבי הריי"צ לרדת לבונקר בזמן ההפצצות. על כך ניתן להוסיף כי הרבי לא היה בקו הבריאות באותן שנים. הוא היה מבוגר, חולה, חלש, וודאי שגם במצב זה לא חשש מלהקריב את חייו לטובת מה שהאמין בו כנכון.

הרבי כפי שניכר מכתביו כנראה האמין כי יציאתו את גרמניה היא מחויבות שעליו לשאת על עצמו. הדבר האחרון שהעריך הוא שבעזיבתו הוא מציל את עצמו ונוטש את חסידיו. קורות חייו, מכתביו והשקפותיו מוכיחים כי אין לעמדה זו אחיזה אמיתית במערכת השיקולים שהפעיל כשהסכים לאתגר ההצלה המרתק.

[1] תשא לב, לב.