נר של חושך – הבוצינא דקרדוניתא של קלונימוס קלמיש
בתוככי גטו וורשה, בתנאים של תת תזונה, צפיפות, מחלות, סניטציה ירודה, עבודות פרך, גופות שנערמות ברחובות ומועקה נפשית גדולה, ניסח הרב קלונומוס קלמיש שפירא, הלוא הוא האדמו"ר מפיסצ'נה, כיצד צריך להתייחס מהבחינה האמונית למוראות השואה.
היכן היה הבורא כשנטבחו, נשרפו, נחנקו, שישה מיליון יהודים? מדוע הוא לא הושיע את מאמיניו? כיצד היה ערל לזעקתם של תינוקות? לתפילתן של אמהות? לבכיותיהם של הגברים?
במשך קרוב לשלוש שנים (ת"ש-תש"ב, 1939-1942), מפרוץ המלחמה ועד תחילת האקציות ההמוניות להשמדה בטרבלינקה, נשא האדמו"ר מפיסצנה בכל ערב שבת דרשה קבועה בביתו שבגטו. בדרשות, שנסבו סביב פרשות השבוע וחגי ישראל, הוא ביקש לאפשר לחסידיו לקרוא את המציאות אליה נקלעו באמצעות שפת הקבלה והחסידות. מתוך הכרה בערך הדרשות הוא העלה אותן על הכתב מייד במוצאי שבת, וכשחש בסוף המתקרב, כרך אותן יחד והטמינן בכדי חלב. הכדים התגלו יחד עם מסמכים נוספים מהגטו רק בסוף שנות החמישים, על ידי שליח הסוכנות לפולין, ברוך דובדבני.
התוצאה, שהודפסה בספר "אש הקודש", היא קונטרס אמוני יחיד במינו, מרגש, מרתק, מתוק מדבש ומעמיק, שמלמד על עוצמה רוחנית כבירה, על ידענות יוצאת דופן, דבקות אמונית, ויכולת שכלית-לוגית נדירה. בספר קלונמוס אינו מבקש להסביר מדוע החליט הקב"ה לייסר את העם היהודי בצורה אכזרית כל-כך. לכך אין בידיו תשובה. בספרו הוא מלמד כיצד יש להבין את המאורעות מזווית הראייה הקורבנית. הוא אינו מפרש את הקב"ה כי אם את התפקיד שלנו בתוך הכאב והייסורים. אין סיבה, הוא מדגיש, שנצליח להבין את יסורי השואה, מהזווית של הקב"ה, יותר משנצליח להבין את הסיבה לבריאה של עשב שגדל. הייסורים מעניינים אותנו יותר רק משום שהם נוגעים אלינו. ההסתר של השואה הוא בכמה מובנים כמו כל הסתר אחר במציאות. העוצמה המשתנה של המאורעות משתנה רק מהזווית שלנו[1].
ממעמקים קראתיך
בדרשת שבת שובה לאחר ראש השנה שחל בשנת תש"ב, 1942, נזף קלונומוס בשומעיו.
"חשבתי שבצרות כאלו כשיבוא ראש השנה אז תפילות ישראל תהיינה ברעש ושפיכת הלב כזרם מים…קודם המלחמה יותר רעשו והתלהבו, גם ביותר שפיכת הלב התפללו"[2].
ראש השנה הוא היום שבו נקבעת קצבת החסד לשנה כולה. חסידי ברסלב, לשם המחשת חשיבות התפילות שבראש השנה, מקפידים להרחיק לאוקראינה כדי להשתטח על ציון רבי נחמן, להרבות בתחינות ובקשות לשנה כולה. לכן, דווקא ביום זה, ובמצב אליו נקלעו, התפלא האדמו"ר קלונמוס לגלות שחסידיו נכנעים לחולשת הגוף ואינם מושקעים בתפילה.
ולמרות פליאתו סנגר על צאן מרעיתו.
כשאדם מתפלל ותפילתו נענית, הסביר, אין להשתומם שתפילותיו יתחזקו ויתרבו. אולם כשהוא נופל לעומק ומתפלל להיחלץ מעומק הזה, ובתגובה הוא רק נופל לעומק נוסף, אין להתפלא שהוא נחלש.
אולם, קרא קלונמוס, דווקא הנפילה השנייה צריכה לחזק את האמונה. דוד המלך אומר, הדגיש, "ממעמקים קראתיך ה'". לא מעומק אחד אלא משני מעמקים. כלומר לא זו בלבד שהוא לא נושע, אלא שנפל לעומק בתוך עומק, ומהעומק השני הוא מתחזק ושוב קורא לבורא".
כמו רצה קלונמוס לומר שהאמונה שלכם נמדדת עכשיו, כשאתם מתפללים, ובתגובה לתפילותיכם המצב בגטו הולך ומתדרדר, נעשה נואש יותר, קשה יותר, מאיים יותר. עכשיו אתם צריכים להתחזק, לשוב ולהתפלל וביתר שאת.
הנמוך ביותר שורשו הוא הגבוה ביותר
הנחת היסוד העוברת כחוט השני במחשבתו החסידית של קלונמוס היא שככל שנופלים נמוך יותר, עומק למטה מעומק, ככל שהייסורים קשים יותר, כך השורש שלהם, השורש של הגבורות והדין, הוא גבוה יותר.
הצרות והייסורים הם ביסודם גילוי אלוקי נעלה ביותר. הדין, הייסורים המתרחשים בעולם, שורשם הוא במעלה גבוהה ממידת הרחמים[3], אלא שהעולם אינו כשיר עדיין לקלוט זאת.
ימים ספורים לפני המשלוחים הראשונים, בשבת חזון של שנת תש"ב, 1942 הוא כותב כי הטרגדיה שהם חווים היא כמו ניתוח, שאב מאפשר לבנו לעבור. אלא שמי שנכנס לחדר באמצע הניתוח עשוי לחשוב כי מתעללים בילד והוא שוכב על מיטת חוליו סובל מייסורים. אולם האמת היא שמדובר בתהליך של הבראה שהייסורים הם חלק הכרחי בו.
אותם ייסורי תופת, הוא מסביר בהזדמנות אחרת, הם כמו הקרבת קורבנות לקב"ה. הקב"ה המאפשר לעמו את הייסורים, מפגין כלפיהם חיבה[4]. לא מייסרים מי שלא אוהבים, מי שלא רוצים שייתקן, שיצמח, יגלה וישתפר.
כיצד ניתן להבין את השורש הנעלה של הצרות והייסורים?
לשם כך נדרשים מספר הסברים.
הבורא היה בשואה בדיוק כמו שהוא מצוי בכל מקום אחר. הרעיון שאין חלל פנוי מהבורא, כדברי הזהר, שולל מאיתנו את האפשרות הנוחה להטיל את האשמה על גורם אחר מהבורא. ואם הבורא לא הותיר את השואה כמקום הפנוי ממנו, וכל מה שהקב"ה עושה הוא עושה לטובה, גם אם איננו מצליחים לראות זאת, אזי גם השואה, אין ברירה אלא להסיק, היא לטובה. ולא זו בלבד שהיא לטובה, העומק שאליה התדרדרו בניו של הקב"ה בשואה מבטיח כי מדובר בהתרוממות עתידית מהקטסטרופה הרצחנית לעבר ישועה בדרך שאינה טבעית. וכך כותב קלונמוס:
"כשרואים שמענים ומייסרים אותנו בעניינים שלמענה אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענות אותנו, שהיא התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל להשם אז גם יושיע השם לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע"[5].
השורש
ספר הזֹהר מלמד כי שורש הגבורות נקרא בוצינא דקרדוניתא. בוצינא הוא נר. דקרדוניתא משמעו קדרות, חושך. נר קדרות או נר החושך, בניגוד לנר המאיר אור, הוא נר המפיץ חושך. הצמצום, הגבול, הדין, נמשך ממקור בו הנר מאיר ואורו בלתי נראה, משום שהוא קרוב כל כך למאור.
בוצינא דקרדוניתא נושא בשני מובנים שנראים לכאורה סותרים. מצד אחד הוא מכיל אור, אור חזק. מצד שני האור אינו בר השגה על ידי הנבראים ולכן עבורם הוא נקרא חושך, כמו אור מסנוור שאינו מאפשר לראות דבר. היכולת של מידת הגבורה לצמצם אור כה חזק מעידה על שורשה הגבוה. ללא מידת הדין והגבורה לא היה נברא העולם, ולא היינו מצליחים להרגיש במציאות כלשהי.
הכוונה באמור היא כי המקור של החושך, הצמצום וההעדר, אינו שלילי בלבד. מקור זה הוא כוח אינסופי המהווה חלק מבניין העולם. כלומר בשורש אין משמעות הגבורה הגבלת העולם. הגבורה אינה הפוכה בשורשה למידת החסד, כי אם מתכללת בה.
ההתכללות של המידות בשורשן מלמדת אותנו כי הקב"ה נמצא בטוב שבעולם כמו גם ברע שבו. הרע אינו מסמל היעדרות של הבורא מהעולם. ישנה רשות אחת שהיא מקור לטוב ולרע. חסד וגבורה אינם שלילה וחיוב. שניהם מופעים שונים של התגלות הבורא. יש נתינה ויש הסתר. הבורא המסתיר פניו הוא בדיוק אותה רשות כמו זו המאירה לנו פנים. הגבורה והחסד אינם ניגודים המשלימים זה את זה אלא שני כוחות הפועלים יחד. בעינינו הרע אינו נתפס כחלק מהבורא משום שאיננו מכירים בהסתר כמציאות אמיתית שהיא חלק מהבורא ובה בעת אין מרגישים בה את הבורא. אולם גם מה שנתפס בעינינו כדין או אפילו רוע, מלמדת ספרות הקבלה, מגיע משורש ומקור אפילו גבוה מזה של הטוב.
האור הגבוה הזה הוא בר מטרה. בייסורים ישנו אור ממרק. אור שקשור לגילוי נשגב האמור להוביל לצמיחה ותיקון של העולם. הייסורים, אם לחזור לדברי קלונמוס, נועדו לטהר וליצור התקשרות איתנה יותר לבורא.
לא משכנע?
יכול להיות. אולם למי שמקבל את הנחות היסוד של תפיסת הבורא ביהדות, המחשבה שהציג קלנומוס היא הכרח לוגי, ולא רק תוצאה של אמונה. בפרשת חוקת, בשנת 1942, לפני שהניח מידו את עט הסופר, ניסח בכמה פסקאות את עיקרי תפיסת הבורא היהודית, כפי שזאת מתוארת באריכות בשער היחוד והאמונה לאדמו"ר הזקן. בפרשה זו הוא מגלה את הלוגיקה העומדת בייסוד אמונתו.
קלונמוס מלמד שאין מציאות מלבד מציאות הבורא. העולם כולו הוא רק הארת אלוקות. כל הדברים והאירועים הפיזיים מתחדשים כל העת בהארה זו בדיוק כמו כל הרבדים הרוחניים והתהליכים הנפשיים שאנחנו עוברים. מאחר והכל הוא הארה אלוקית, לא יכול להיות שהקב"ה יפעל בהארתו שלא לטובה.
השאלה הקשה היא מדוע פעם הטוב מורגש כטוב ופעם הוא מופיע כייסורים בלתי נסבלים? התשובה שהעניק קלונימוס היא כי במהלך הייסורים הבורא כמו מוריד את אורו נמוך יותר, למקום נורא יותר ומרוחק יותר ממנו, כדי שגם הטמאים והרחוקים ביותר יוכלו להידבק באור זה.
עדיין לא מאמינים?
בכל יום זיכרון לשואה, מאז שהייתי ילד, נהגתי להעמיד עצמי, מבלי משים, במקום הקורבנות. מנסה לשער כיצד אני הייתי נוהג בכל סיטואציה. לעתים הייתי מתמלא כאב ורחמים. פעמים אחרות הייתי זועם על ההתנהגות התבוסתנית והגלותית. מה שבטוח, שאם הייתי, חס ושלום, אחד מחצי מיליון יהודי גטו וורשה שנשלחו למשרפות, הייתי מעדיף לאחוז באמונה שהציג קלונמוס. אמונה המייצגת את פסגת הרוח האנושית ונשענת גם על פסגת המחשבה האינטלקטואלית. אמונה המציגה את הפוטנציאל האנושי בשיאו. אמונה שאיתה יש סיכוי נמוך יותר לאבד את צלם האנוש מרוב רדיפות וייסורים. סיכוי נמוך לאבד את היכולת להבחין בהבדל בין אדם לבהמה. לאבד כל יכולת הרגשה וזיכרון.
קלונמוס היה נר שהאיר בתוך החושך. והוא לימד אותנו שהחושך עצמו הוא נר. נר שמפיץ אור שהוא כל כך חזק, עד שהוא מסנוור ומותיר אותנו בעלטה.
עוד על האדמו"ר מפיסצ'נה
כאן הרב ד"ר נתן אופיר מספר קצת על האדמו"ר מפיסאצ'נה, ועל שיטת "המדיטציה" המיוחסת לו:
[1] באותה דרשה, בחנוכה תש"ב, 1942, כותב קלונמוס: "ובאמת מה מקום לקושיות חס ושלום ולשאלות, הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים. אבל מכל מקום איך זה נרצה להבין את מעשי השם אלו, ולהפגם חס ושלום כשלא נבין אותם… כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש, בביתר וכו'".
בחנוכה תש"ג, 1943, הוא כבר מתקן את מה שכתב ומסביר שצרות כמו עד שנת 1942 עברו על בית ישראל. אבל מה שקורה משנה זאת ואילך לא היה כמותו בדברי ימי ישראל. אש קודש, עמ' קלט.
[2] אש קודש, עמ' קכח
[3] שם, עמ' עו וראו הדיון על אותיות מנצפ"ך ושורשם. וראו גם בתניא, שער היחוד והאמונה פרק ה'.
[4] אש קודש, עמ' מא.
[5] שם, עמ' סא.
