פורסם אחרון

כוח לסלוח – איך מתגברים על כעס ופגיעה (פורסם בבשבע)

כעס הוא רגש טבעי. הוא מתעורר בקלות כתוצאה מפגיעה בכבודנו או בגלל עוולות, חוסר אונים או אי שביעות רצון מההתרחשויות. באמצעות הכעס אנחנו מבטאים נטייה או רצון לשלול היבטים במציאות של הפוגע.

אלא שהמבחן העיקרי הוא כמה מהר אנחנו מתגברים על הנטייה הטבעית לכעוס. כשאנו סולחים למי שפגע בנו, אנחנו לא מקלים רק עליו. אנחנו בראש ובראשונה משחררים את נפשנו. הכעס חוסם אותנו. כשאנו סולחים אנחנו תורמים לבריאותנו הנפשית וליכולת שלנו להתקדם, להתפתח ולהיות יצירתיים.

כדי להשתחרר ולסלוח, צריך להבין את הכעס. חכמים מציינים שכל הכועס חוכמתו מסתלקת. הוא מאבד את חוכמתו, משום שכוח ההרס שפועל על שלילת האחר פועל גם עליו. הכעס הוא כמו הכרזה זמנית שברגע הכעס האדם מאפשר לרגש לשלוט בו ולא הוא, באמצעות שכלו, מכוון את מידותיו וצורת התנהגותו. באותו רגע האדם לא מקבל את עקרונות ההשגחה הפרטית ואת התפיסה שכל התרחשות היא מדויקת בשבילו. בעת הכעס האדם הוא חסר אמונה. היא עוזבת אותו עד ששכלו ישוב לשלוט על מידותיו. מסיבה זו חכמים משתמשים בביטויים חריפים נגד הכעס ותובעים את דחייתו.

המקור לכעס הוא בדרך כלל “קטנות הדעת”. אדם מכוון מטרה אינו מבזבז כוחות על דברים שוליים. ילד קטן, כאשר אין ממלאים את רצונו, עשוי מיד לכעוס. אדם מיושב, בר דעת, יכול לסבול גם דבר והיפוכו. הוא לא נפגע או נלחץ ממחשבה הפוכה לשלו, משום שהוא מכוון לעיקר. הוא סימן לעצמו יעד, יש לו שליחות ואליה הוא חותר מבלי לבזבז כוחות על דברים שגוררים אותו לחוסר מיקוד.

דוגמה אחת היא כשמישהו ממהר לפגישה ורכב חוסם את רכבו. אם יבזבז את כוחותיו במריבות עם נהג הרכב החוסם, סביר שגם לא יגיע לפגישה וגם יסבול ממתח וזעם. אם יוותר על המתח והכעס וימצא דרכים חלופיות להגיע לפגישה, הוא עשוי להרוויח הן את הפגישה והן את תחושת ההישג וההתגברות על ניסיון ומכשול.

כדי לאפשר את הסליחה, יש להחזיר את שליטת השכל על המידות. הדרך לכך היא על ידי הזזה של האדם את עצמו מהמרכז. סיפור ידוע הוא על תלמיד שהגיע לרבו בתלונה: “אני מרגיש שכולם דורכים עליי בבית המדרש שבו אני מתפלל”. בתשובה ענה הרב: “מי אמר לך להתפשט בכל רחבי בית המדרש, שבכל מקום שדורכים, הרי זה עליך”.

כשאני לא העיקר, אני פחות פגוע, אני מצליח להבין את מי שעשה לי עוולה, לסלוח ולצמוח מתוך המציאות שבה אני מצוי. כאשר אנו עסוקים בעצמנו בהגזמה, כל תנועה שלנו תהיה מתוך מוטיבציה של יניקה ולא של נתינה. יניקה לא רק במובן של לקבל, אלא גם במובן של מה חושבים עלינו. תנועה נפשית זו גורמת לנו לרצות את הסביבה ומציבה לנו איומים רגשיים מכל עבר.

בשעת הכעס דרוש טיפול ראשוני שיקטין את עוצמתו ואת גרורותיו ההרסניות. הטיפול הזה כולל בעיקר הסחת הדעת ועיסוק בכל דבר חוץ מאשר באדם הכועס ובסיבת הכעס. חיפוש עיסוקים אחרים בטווח המיידי, כדוגמת פעילות גופנית או ניקיון הבית, ימנעו את החרפת הכעס המתעורר. אי עיסוק בסיבת הכעס במחשבה, ימנע מהרגש זירה שבה הוא יוכל להתרחב ולהשתלט עלינו.

בטווח הארוך, ההתגברות על מידת הכעס תובעת התבוננות ומודעות. ההתבוננות ממקמת את הסיטואציה בתוך פרספקטיבה. שאלות כמו מה השליחות שלי ומה המטרה הגדולה שלשמה אני חי מרככות את הכעס. הן מדגישות לאדם את נוכחות הבורא ומפחיתות את חוסר שביעות הרצון שלו מחייו. האדם המתבונן ממיר את הכעס על המציאות הלא רצויה בשמחה על ההזדמנות שניתנה לו לבררה. במקום לכעוס הוא משתדל לעצור, להתבונן ולנסות להבין מה מוטל עליו ללמוד מהסיטואציה המרגיזה, ואיך להפוך את החושך של אותו רגע לאור. עתה, כשהאדם חוזר לכוון את רגשותיו באמצעות שכלו, גם יקל עליו לסלוח למי שפגע בו.

(התפרסם בבשבע, ד’ בתשרי תש”פ 03/10/19. לינק לפרסום במהדורה הדיגיטלית)

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *