הנר שלא אשכח

את השמירה הזאת לא אשכח לעולם. 'שכחו' אותי למשך שמונה שעות, בעמדה קפואה באזור ראש הנקרה. מלכתחילה לא הייתי אמור להישאר שם, אבל היה איזה אירוע וכולם הוקפצו ונתבקשתי להישאר במקום עד שנשוב לנוהל שגרה. הבעיה העיקרית שהעסיקה אותי הייתה שלא לקחתי איתי מעיל, כפפות כובע או סוודר, והקור, בחודש פברואר בגבול הלבנון, באמצע הלילה, היה מקפיא.

בכל רגע הייתי בטוח שהנה יבואו לאסוף אותי. עוד קצת סבל וזה ייגמר. שקלתי את כל האפשרויות. טירונות יחידה או לא, בהעדר סלולרי באותם זמנים הייתי כפסע מנטישת העמדה. עד שנזכרתי בסיפור על יהודי אחד שנכלא ערום בערבות רוסיה הלבנה. במשך ימים שלמים הוא התבונן באורו של נר שדלק במרחק עשרות מטרים ממנו. למרות שחום הנר לא הגיע אליו, הוא סיפר כי ניצל בזכות אותו נר. הוא התבונן בו, התמקד בלהבה, והתחמם לאורו.

מן הסתם קשה להסביר את התופעה מבחינה פיזית. כשאנו מתרגשים דפיקות הלב מתגברות והגוף מתחמם. יכול להיות שההשפעה של הנפש על הגוף פעלה באופן מסוים גם כאן. הסברים בדבר הקשר הפסיכו-פיזי לא עניינו אותי באותה נקודת זמן אך החלטתי לנסות. מצאתי נקודת אור אדומה שבלטה למרחוק. השתדלתי להתרכז בה. במשך שעות של דמיון מודרך דימיתי אותה לנר. כשבאו לאסוף אותי לפנות בוקר הייתי אמנם קפוא מקור, אבל לא סבלתי מהיפותרמיה.

 מהשמירה הבלתי נשכחת ההיא למדתי דבר יסודי על התמודדות עם מצבים של קושי, משבר, תחושה של אין מוצא והכל וכולם נגדי. דבר הקשור בטבורו לנרות חנוכה. כשאתה מביט היטב בנרות המפיצים אור וחום, גם ממרחק אתה יכול להתחמם. כשתביט בחושך, תתקרר.

 שישה סוגי נרות

היהדות מונה שישה סוגי נרות. שלושה סוגי נרות כלליים ושלושה פרטיים. נר שהקב"ה מדליק – 'כי אתה נרי ה"[1]. נר שהנשמה מדליקה – 'נר ה' נשמת אדם'[2], ונר שהאדם מדליק – 'נר מצווה'[3].

 הנר הראשון שהקב"ה מדליק הוא המקור להיווצרות הבריאה. זהו נר שהאור שהוא מפיץ הוא כל כך חזק, עד שהוא יכול לסנוור ולהיות גם נר של חושך, 'בוצינא דקרדוניתא'. התבוננות בנר שהקב"ה מדליק יכולה לחמם עבורנו גם את החוויות השליליות, הקשות, הבלתי מוסברות. ברשימה אחרת ניסיתי להסביר את השואה, מהזווית האמונית, כנר של חושך:

ספר הזֹהר מלמד כי שורש הגבורות נקרא בוצינא דקרדוניתא. בוצינא הוא נר. דקרדוניתא משמעו קדרות, חושך. נר קדרות או נר החושך, בניגוד לנר המאיר אור, הוא נר המפיץ חושך. הצמצום, הגבול, הדין, נמשך ממקור בו הנר מאיר ואורו בלתי נראה, משום שהוא קרוב כל כך למאור.
–
בוצינא דקרדוניתא נושא בשני מובנים שנראים לכאורה סותרים. מצד אחד הוא מכיל אור, אור חזק. מצד שני האור אינו בר השגה על ידי הנבראים ולכן עבורם הוא נקרא חושך, כמו אור מסנוור שאינו מאפשר לראות דבר. היכולת של מידת הגבורה לצמצם אור כה חזק מעידה על שורשה הגבוה. ללא מידת הדין והגבורה לא היה נברא העולם, ולא היינו מצליחים להרגיש במציאות כלשהי.
–
הכוונה באמור היא כי המקור של החושך, הצמצום וההעדר, אינו שלילי בלבד. מקור זה הוא כוח אינסופי המהווה חלק מבניין העולם. כלומר בשורש אין משמעות הגבורה הגבלת העולם. הגבורה אינה הפוכה בשורשה למידת החסד, כי אם מתכללת בה.
–
ההתכללות של המידות בשורשן מלמדת אותנו כי הקב"ה נמצא בטוב שבעולם כמו גם ברע שבו. הרע אינו מסמל היעדרות של הבורא מהעולם. ישנה רשות אחת שהיא מקור לטוב ולרע. חסד וגבורה אינם שלילה וחיוב. שניהם מופעים שונים של התגלות הבורא. יש נתינה ויש הסתר. הבורא המסתיר פניו הוא בדיוק אותה רשות כמו זו המאירה לנו פנים. הגבורה והחסד אינם ניגודים המשלימים זה את זה אלא שני כוחות הפועלים יחד. בעינינו הרע אינו נתפס כחלק מהבורא משום שאיננו מכירים בהסתר כמציאות אמיתית שהיא חלק מהבורא ובה בעת אין מרגישים בה את הבורא. אולם גם מה שנתפס בעינינו כדין או אפילו רוע, מלמדת ספרות הקבלה, מגיע משורש ומקור אפילו גבוה מזה של הטוב.
–
האור הגבוה הזה הוא בר מטרה. בייסורים ישנו אור ממרק. אור שקשור לגילוי נשגב האמור להוביל לצמיחה ותיקון של העולם. הייסורים, אם לחזור לדברי קלונמוס קלמיש, נועדו לטהר וליצור התקשרות איתנה יותר לבורא.

 הנר השני הוא נר של הנשמה. האחדות הזאת של כולנו, שבאה לידי ביטוי במצבים של קושי ואיום חיצוני, כבדוגמת מבצע עמוד ענן, היא נר הנשמה, כפי שהוסבר ברשימה קודמת. אנחנו מזהים את נר הנשמה כשאנו מתאחדים, או כשאנו מביאים לידי ביטוי את הפוטנציאל הפנימי שלנו. התבוננות בנר של הנשמה היא התבוננות היוצרת אחריות חברתית וערבות הדדית. זהו נר שמחמם את כולנו והופך אותנו לאחד.

הנר השלישי הוא נר מצווה. נר התלוי במעשה של האדם. כשהאדם פועל, עושה, יוצר, הוא ממוקד. המיקוד הזה מציל אותו מעצמו. ככל שהוא יותר 'מונח בזמן' ומביא לידי ניצול מלא של הזמן, יש פחות מקום לטרדות, חרדות, קשיים ופחדים לחדור לתוכו. למצות את הזמן זה לא להספיק הרבה בזמן מועט, כי אם להיות ממוקד בעניין אחד בכל רגע ורגע.

עוד שלושה נרות 

במסגרת המעשה האנושי ישנם שלושה סוגי נרות פרטיים. הראשון הוא נר של בית המקדש. נר הקורא ליצירת מרחב פנימי של קדושה, עבודה עצמית ועיון אישי. להדליק אור קודם כל בתוך העצמי. השני הוא נר של שבת, שנועד לחבר הפכים, גשמיות ורוחניות ולהביא לשלום בית. והנר האחרון הוא נר חנוכה, שעניינו העיקרי הוא להאיר בחוץ, ברשות הרבים.

המעשה שלנו, המאחד את הנשמה עם האלוקות, את הנר של הנשמה עם הנר של הבורא, הוא כמו נר. נר הדולק בתוכנו פנימה, נר המסייע לנו לחבר הפכים ונר המשפיע כלפי חוץ.

מספר חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הרבי מלובאוויטש היה בפריז החרדה מפני הפלישה הגרמנית. הוא איבד את הקשר שלו עם חמו, שהיה נתון במאמצי ההצלה מוורשה באותם ימים. ילדים לא היו לו. מצבו הכלכלי היה בכי רע. מהוריו ששהו מאחורי מסך הברזל ברוסיה, לא שמע מזה למעלה מחצי שנה. הוא היה נטול אזרחות וחי בצרפת כפליט-סטודנט. בתוך המצב הלא פשוט הזה הוא היה כותב לעצמו רשימות תורניות. אחת הרשימות כתב במהלך חג החנוכה עסקה בסוגי הנרות הקיימים בעולם[4].

את ההתבוננות בסוגי הנרות הללו אפשר לראות כהמלצה, מדריך להתמודדות עם מצב של חושך. חושך של ימות השואה, כשאין כל ודאות. נר אחד הוא נר של הבורא, לפיו 'אין עולם'. המאורעות החיצוניים בטלים לבורא המקיים אותם. הנר השני הוא הנר של האחדות בין כלל הנשמות תוך התגברות על המפריד. נר של עזרה וערבות הדדית. הנר השלישי הוא הנר של המעשה. לפעול, ליזום, ליצור, ועדיף בשביל הזולת. רק כך ניתן להתגבר על פחדים וחששות. התנועה, העשייה כשלעצמה מאירה ומסלקת את החושך. את החושך של חוסר הביטחון והמצב הנפשי הרעוע.

מי שמביט בנרות מדליק בעצמו נר, שכולם יכולים ומוזמנים להתחמם לאורו.

[4] רשימות חוברת קמט.