איך נשתתף בפדיון השבויים
אין כמעט מצווה חשובה מפדיון השבויים. מה השורש הרוחני של המצווה הזו ומה אנחנו יכולים לעשות למען השבויים.
מקורות
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ח׳
פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן. וְאֵין לְךָ מִצְוָה גְּדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹנוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל (דברים טו ז) "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" וְעַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" וְעַל (ויקרא כה נג) "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". וּבִטֵּל מִצְוַת (דברים טו ח) (דברים טו יא) "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ". וּמִצְוַת (ויקרא כה לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". (משלי כד יא) "וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ. וְאֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים:
ירמיהו טו, ב
"והיה כי יאמרו אליךָ אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למוֶת למוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי".
בבא בתרא ח ע"ב
ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה -שכולם ישנם בו.
"כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר [=במקום שאפשר] להקדים, הוי כאילו שופך דמים".
ספר המידות
בנים, חלק שני
א. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, יִקְרָא בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. גַּם עַל־יְדֵי הַקְּרִיאָה נִצּוֹל מֵעֲלִילוֹת שֶׁל גְּזֵלָה.
ב. סְגֻלָּה לְבָנִים, לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ.
ג. מַטַּע הַכֶּרֶם מַזִּיק לְגִדּוּל וְלָדוֹת.
ד. הִשְׁתַּדְּלוּת בְּפִדְיוֹן־שְׁבוּיִים מְסֻגָּל לְהוֹלָדָה.
אלא שיש סייג – שאינו נוגע למידת המאמץ, אלא לסכנה.
כתובות נב, ב
אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶם, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
אגרות קודש, אגרות-קודש אדמו"ר הזקן, אגרת לד
[חורף תקנ"ג] 1792ארשת שפתי יערב3 לפני כל אוהבי ורעיי, ויהיו נא לרצון אמרי פי4 בהטיפי, לבל יהיו עליהם למשא5, אשר העתרתי עליהם דברים6 בבקשה כפולה ומכופלת7 זה שלש רגלים8 שנה אחר שנה, לעורר רחמיהם המרובים על נפשות אביונים נקיים9 הנתונים בצרה ובשבי' וסכנת נפשות.
כי עתה הפעם10 כבר הגיעו לפרק נגמר הדין11 לגמור בכי טוב12 אי"ה, ויצא כנוגה צדקם וישועתם13 בקרב אי"ה, כאשר הבטיחו כל האנשים14 והאדונים ואדה"ג15 בראשם, בהבטחה נאמנה לאנ"ש המתעסקים שם באמונה, וכתר תורה וכתר שם טוב עולה על גביהם16 ה"ה הרב החסיד המפורסם מו"ה אהרן סג"ל מוויטעבסק, ומפיהם ומפי כתבם נודע לנו שרש ואמיתית הענין על בוריו איך ומה, אשר לא יצא מתח"י דבר שאינו מתוקן ח"ו.
וגם האלופים הנגידים הגדולים במקומות הידועים, ובראשם אחד המיוחד שבהם הנגיד המפורסם, אשר יבאר מוכ"ז האי טהור גברא17 רבה ה"ה הרב הגדול החסיד המפורסם מו"ה ישכר בער18 סג"ל אב"ד ומ"ץ דק"ק ליובאוויטש, הכניסו ראשם ורובם בעובי הקורה בזה בגופם ומאדם19, במקומות הגדולים אשר לא יכלו אנ"ש הנ"ל להתהלך שמה, וב"ה הכל נכון ומתוקן ועומד על מעמד טוב בתכלית לגמור בכי טוב אי"ה בקרוב.
אך הענין תלוי ועומד ומתעכב זה שבועות שתים שהן הרבה20 מצדנו וחלקנו, כי אזל הכסף על הוצאות המרובות זה שנתים בקרב הארץ21, ואין בידנו להשלים חלקנו לגמור בהוצאה הרבה והעצומה, אשר אי אפשר בלעדה בשום אופן להציל לקוחים22 כו', ויקר פדיון נפשם23 וחדל ח"ו.
לא תהא כזאת בישראל24 ליתן קצבה וגבול לפדיון נפשות, כי לא ארז"ל אין פודין25 את השבוים יתר על כדי דמיהן, אפילו להך לישנא26 משום דוחקא דצבורא, אלא בימיהן שהיו השבוים נמכרים לעבדים ולשפחות לכל קונה ואין סכנת נפשות כלל כמ"ש התוס' בגיטין דנ"ח27, וכמ"ש הטעם בתשובות כנסת יחזקאל28 דכנגד סכנת נפשות מחוייבים כל ישראל ליתן כל אשר להם לקיים לא תעמוד על דם רעך29. ואפילו אם השבוי פשע בנפשו כמוכר עצמו לנכרים, וכההיא דזבין נפשי' ללודאי בגיטין דמ"ז30, שמשם הביאו התוס' הנ"ל31 ראייתם. ועיי"ש בגמ'32 דאפי' העושה כן ג' פעמים ויותר למכור עצמו ובניו לנכרים, מחוייבים לפדותו בדאיתא סכנת נפשות ח"ו.
וע"פ הדברים והאמת האלה33 אין שום פתחון פה בעולם לפטור עצמו ולהקל העול הזה מעל צוארינו ח"ו, כי מי יחוס ויחוש על נפשותם חוץ ממנו, ואל מי עיניהם תלויות ומייחלות וכלות כל היום34, אם לא לעזרת ה'35 על ידי התאמצותנו, אשר נאמץ ונחזק את לבנו לפתוח ידינו ביד מלאה ורחבה36 יותר מכדי השגת ידינו ויכלתנו.
וע"כ אהוביי אחיי ורעיי37, ה' יודע ועד38, כי באמת קשה עלי מאד מאד להעריך הערכות להטיל הטלות על כלל אנ"ש, כי לא נעלם ממני ח"ו צוק העתים39 אשר נתדלדלה מאד פרנסת אנ"ש ומעמדם, כאשר ידוע לי מפיהם ומפי כתבם, ועומד לזכרון לפני40 תמיד מעמד כל אחד ואחד מאנ"ש בפרטות ממש בכל עניניו ואודותיו בכלל ובפרט.
אך ההכרח לא יגונה והוראת שעה היא כי השעה צריכה לכך41, כי אי אפשר לקב[ץ] נדבות חיש מהר סך עצום בסיבוב על פתחי נדיבים במענה רך42 לבקש43 תחנונים. על כן הלחץ44 השיאני לעבור על מדותי, להרים קול כשופר45 באזהרה נוראה וגזרה שוה לכל נפש מכלל אנ"ש, שלא לגרוע46 ולפחות ח"ו אפילו פרוטה אחת מערך הנערך ונקצב על כל מנין ומנין מכלל אנ"ש בכלל ובפרט, כמבואר ברשימה שתחת ידי האי טהור גברא47 רבה נ"י, אליו תשמעון48 בבל ישונה ח"ו לא מיני' ולא מקצתי', וישמע אליכם אלקים49. ואם שגיתי בערכין אתי תלין50 ואתם הסליחה, כי צדקה היא וחסד של אמת, ולא פרעון מס וסכומות ח"ו.
וד' חפץ למען צדקו51 לצדקנו ולזכותנו במצוה רבה זו, אשר אין ערוך אלי', ויכולה היא שתרחם52 עלינו להעלותנו מעלה מעלה מנפש ועד בשר53.
כנפשם ונפש אוהב נפשם דורש שלומם54
שניאור זלמן במו"ה ברוך זצללה"ה
מהיכן מגיעה המצוות הזו?
שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם וכו', הנה מבואר בכוונת האר"י זללה"ה ענין בירורי ניצוצות הקדושות שנפלו בעת השבירה, וצריך האדם להעלותן ולבררן מדומם לצומח חי מדבר, לברר הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה כו', וזה תכלית עבודת איש ישראל, בתורה ומצוות וכוונת אכילה, כמבואר כל אחד במקומו:
כתר שם טוב, חלק ראשון, נג
מבואר בכוונת האר"י זלה"ה ענין בירורי נצוצות הקדושות שנפלו בעת [השבירה] <שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן>,
וצריך האדם להעלות ולבררן מדומם לצומח חי מדבר, לברר הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה [וכו'],
וזה תכלית עבודת איש ישראל בתורה ומצות וכוונת אכילה, כמבואר כל אחד במקומו.
ונודע כי כל ניצוץ שבתוך דומם וצומח כו' יש בו קומה שלימה מן רמ"ח איברים ושס"ה גידים,
וכשהוא בתוך הדומם והצומח [וכו'] הוא בבית האסורין, שאינו יכול לפשוט ידיו ורגליו ולדבר כ"א ראשו על כרעיו וקרבו,
ומי שיכול בטוב מחשבתו [וכוונתו] להעלות הניצוץ הקדוש מצומח לחי מדבר, הוא מוציאו לחירות,
ואין לך פדיון שבוים גדול מזה, <כמ"ש> [וכמו ששמעתי ממורי] <הבעש"ט ז"ל> [וכו'],
ובפרט אם <הוא> בן המלך בבית האסורין ובא אדם אחד בהשתדלותו והוציאו מבית האסורין מעבדות לחירות, ששכרו כפול ומכופל. אמנם כל זה הוא בדין ומשפט עליון, אשר קץ שם לחשך עד מתי יהיה בבית האסורין ואימתי יזכה לצאת חפשי וע"י מי יהיה היציאה לחירות.
לקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות צדקה, ב׳:ו׳, רבי נתן
וְעַל-כֵּן פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הִוא מִצְוָה גְּדוֹלָה. וּצְדָקָה זוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים גָּדוֹל מִכָּל הַצְּדָקוֹת, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַצְּדָקוֹת הֵם בִּבְחִינַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, כִּי עַל-יְדֵי הַצְּדָקוֹת מַעֲלֶה כַּמָּה נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים מִן הַשִּׁבְיָה וְהַגָּלוּת וְכִבְיָכוֹל, מַעֲלֶה הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן הוּא בְּחִינַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שָׁבוּי חַס וְשָׁלוֹם, זֶהוּ עִקַּר מִצְוַת הַצְּדָקָה, כִּי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁבוּי הוּא גָּלוּת הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ. וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי צְדָקָה זוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הוּא מַעֲלֶה בְּיוֹתֵר הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה כִּבְיָכוֹל, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת צְדָקָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְדָקָה זוֹ גְּדוֹלָה מִן הַכֹּל:
פסחים פז, ב
"אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב: ״צִדְקַת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״ (שופטים), צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁפִּזְּרָן לְבֵין הָאוּמּוֹת."
מאמרים מלוקטים, חלק ב, י"ט כסלו ה'תשל"ט (יהודי רוסיה)
אמר ר' אושעיא מאי דכתיב1 צדקת פרזונו בישראל גו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות2,
ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה [שנאמר בי"ט כסלו3 תרפ"ט בסעודה, ונדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט4],
דע"י שישראל מפוזרים בכמה מדינות, הנה גם כשבמדינה אחת דוחקים ולוחצים את בנ"י ואין נותנים להם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ועד שבכמה מצוות הם אנוסים ממש5 שאין להם אפשרות כלל לקיים אותם אפילו ע"י מס"נ6 [ולדוגמא, כשיש גזירת המלכות שלא להכניס להמדינה ד' מינים, שאז גם ע"י מס"נ א"א לקיים המצוה],
הנה ע"י שישראל הנמצאים בשאר המדינות עוסקים בתומ"צ, הם נותנים כח ועוז גם לאלו הנמצאים בהמקום שיש שם גזירות, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות. ומן הקל אל הכבד, בתחלה שיוכלו לקיים את המצוות ע"י מס"נ עכ"פ, ועד שאח"כ לא יצטרכו למס"נ כלל8, ועד שלא יהי' להם נסיונות ואפילו לא מניעות ועיכובים, כי יצאו לחירות ויוכלו לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, כמארז"ל9 כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
ב) והנה כיון שהתורה היא נצחית בכל עת וזמן ובכל מקום (כמבואר בהמאמר10),
מובן שצדקה זו היא גם בהמקומות שאין שם גזירות על תומ"צ.
ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בדרושי חתונה הנ"ל11) בענין מצות פדיון שבויים שישנה גם ברוחניות.
דכמו שהשבוי בגשמיות (היושב במאסר) אינו יכול לצאת משם, עד"ז הוא גם ברוחניות, שלפעמים האדם שבוי רח"ל בידי יצרו [וע"ד בעלי עסקים הטרודים ומוטרדים ביותר בטרדות עסקיהם, שהם קשורים (שבויים) בהמחשבות המבלבלות ואינם יכולים לצאת מהם],
ועד שלפעמים הוא כמו אנוס12, ובלשון הרמב"ם13 (בנוגע להלכה) יצרו הוא שתקפו.
וזהו"ע הצדקה ע"י שפיזרן לבין האומות גם בנוגע למקומות הרווחה, דכאשר מי שהוא מישראל שבוי בידי יצרו רח"ל (בנוגע לענין פרטי), יציאתו מהשבי' היא [לא בכח עצמו, כיון שאין חבוש מתיר עצמו14, כ"א] ע"י יהודי שאינו נתון בשבי' בנוגע לענין זה. והיינו, דגם כאשר גם הפודה אותו מהשבי' הוא שבוי בידי יצרו, ועד שהוא כמו אנוס (יצרו הוא שתקפו) בנוגע למצוה אחרת, מ"מ, כיון שבנוגע לכו"כ מצוות אינו שבוי בידי יצרו, כי התנגדות היצה"ר אצל כ"א היא (בעיקר) בענין אחר [דכמו15 שבכל זמן יש עבודה מיוחדת השייכת ביותר לזמן זה, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר הם למנוע עבודה זו16, שלכן הנסיונות שבדור אחד שונים מהנסיונות בדורות אחרים [וכמו בזמנו של מנשה שאז הי' שולט היצר דע"ז17 משא"כ בהדורות שלאחריו, עאכו"כ לאחר שקטלוהו ליצרא דע"ז18], עד"ז הוא גם בזמן אחד גופא, שלכל אחד מישראל יש ענין מיוחד (מצוה או מנהג וכיו"ב) שנוגע אליו ביותר, כידוע19 בביאור מארז"ל20 אבוך במאי הוה זהיר טפי, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר שלו הם בנוגע לענין זה], וע"י שמקיים את המצוות שאין יצרו לוחם כנגדם (כ"כ), הוא פודה מהשבי' את זה שיצרו תקפו במצוות אלו. וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דפדיון שבויים הוא צדקה הכי נעלית, וכמבואר במאמר הנ"ל<11> שבמצות צדקה פדיון שבויים הוא קודם לכל דבר ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים21, וע"י שפיזרן לבין האומות, שיצרו של אחד שונה מיצרו של השני, עי"ז מתקיימת הצדקה דפדיון שבויים, כנ"ל.
מוהריי"צ נ"ע, ספר המאמרים, תרפ"ט, כל הנהנה, 99
על ידי מצוות הצדקה נעשים זכים אלף פעמים ככה, ובפרט כאשר עוסק בפדיון שבוים, דכשם שבמצות הצדקה הרי פדיון השבוים, קודם לכל דבר, ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים,
הנה כמו"כ הוא גם ברוחני', דמצות פדיון שבוים היא המדרי' היותר עליונה, דהנה ענין השבוי הוא כמו עד"מ ל"ע היושב במאסר שהוא ככל האדם אלא שהוא אסור וקשור בבית הכלא ואינו יכול לזוז משם אפי' זיז כל שהוא, והעסק בפדיון שבוים הוא להשתדל בטובת השבוי להוציאו משביו ומספיקים לו מזונותיו, וכן הוא ברוחניות דרוב הבעלי עסקים והעוסקים במלאכה ה"ה כשבוים, שהם טרודים ומוטרדים ביותר בטרדת עסקיהם ופרנסתם ומלאכתם והם קשורים בזה כהשבוי בבית האסורים, וההתעסקות הוא להוציאם משבים, דהנה ארז"ל במשנה (נדרים פ"ט מ"ט) פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, ואומרים לו אלו היית יודע כו' וידוע פי' וביאור משנה זו ע"פ קבלה, רבי מפי רבי דכבוד הוא בחי' מקיף וכבוד עצמו וכבוד בניו הם בחי' המקיפים דחי' יחידה שבנשמה ופותחין לאדם בכבוד כו' לעוררו ולהמשיך בו בחי' הדעת דבני ישראל יפים הם וכמ"ש אני ישינה ולבי ער, דהגם דאני ישנה בגלותא אבל לבי ער ואינו אלא רק מה שעניותן מנולתן, דאין עני אלא בדעת, אבל ע"י ההתעוררות, מתעוררים בהתעוררות עצמי היינו דאז מתעורר הנקודה הפנימי' ויוצאים משבים וקובעים עתים לתורה ע"מ לשמור כו' וידוע דענין הקביעות אינו רק בקביעות הזמן כ"א בקביעו' הנפש שבשעה שעוסק בתורה צריך להניח כל עסקיו וטרדותיו ויבטח בה' כי הוא ית' יתן לו פרנסתו, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות
